- שים לב איך הוא מכנה כאן את ארונה - מלך! האם יש כאן הד ל"מלכיצדק מלך שלם" של אברהם וספר בראשית?
- המגפה שבאה בעקבות חטא מניית העם ע"י דוד כמתואר בפרק כג הסמוך, ולאחר שמבין שלוש הרעות: שבע שנים רעב, שלושה חודשים מנוסה מפני האויבים או מגפה ("דֶּבֶר"), בוחר דוד במגפה, ככתוב: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה". וביום אחד של דֶּבֶר מתים בכל הארץ: "מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ". בסיפור זה מסתיים ספר שמואל ב אחרי שלכאורה כבר נחתם בשירת דוד הגדולה, ב"דברי דוד האחרונים נאום דוד בן ישי" (השירה הקטנה) וברשימת הגיבורים אשר לדוד. סיום זה מטיל צל כבד על סיום מלכות דוד, אבל גם פותח צהר של אור.
- בחלוקת הפרקים, פסוק זה פותח את פרק כב הסמוך בו מבקש דוד להתחיל לבנות את בית ה' במקום בו קנה את חלקת השדה מארנן הוא ארונה. ומשם ממשיך הסיפור בפרקים כג-כט, עד סוף הספר, כיצד דוד מכין את הקמת בית המקדש למן איסוף החמרים הדרושים, גיוס כח אדם, העמדת משמרות הלוויים וכלה בנאום הפרידה הגדול והמלכה מסודרת של שלמה. אבל פסוק זה יכול גם להיחשב כסיום כא וסיפור קניית הר הבית מתוך מבט לעתיד ואזכור מטרת כל העניין, לאמר: כאן עתיד להיבנות בית ה'. ואולי גם כקביעה מיידית: מכאן ואילך זה הוא בית ה', למרות שמזבח העולה והמשכן (בלי הארון) הם עדיין בבמה בגבעון.
- ראה הפסוק המלא שם: "זֹאת־מְנוּחָתִי עֲדֵי־עַד פֹּה־אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ". ונדרש בספרי זוטא במדבר יב טז: "אין מנוחה אלא ארץ ישראל וירושלם, שנאמר: זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה (תהלים קלב יד)". הפסוק אותו דורש המכילתא לעיל: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי", ממוקם ולא בכדי, בסוף המצוות המרובות שבפרשת משפטים המסתיימות במצוות הביכורים ומצוות עליה לרגל: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל־זְכוּרְךָ אֶל־פְּנֵי הָאָדֹן ה' ... רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ". משמע בית ה' הוא מטרת כל המסע שלאורכו ישמרכם המלאך. בית ה' שנזכר כבר בשירת הים. אך דא עקא שהמסע האידילי המתואר במכילתא נקטע בחטא העגל (ואח"כ במרגלים) ובעקבותיו הקב"ה מבקש לשלוח מלאך אחר, ומשה מתנגד לכך בכל תוקף! ראה דברינו הנה אנכי שולח מלאך לפניך בפרשת משפטים. וגם כשזכו סוף סוף ל- "מקום אשר הכינותי", לאחר יותר מארבע מאות שנה מתחילת כיבוש הארץ, היה זה בעקבות מגפה בעם ורק ע"י קניית המקום מידי גר תושב יבוסי, ולא בכיבוש, באופן שמזכיר מאד את קניית שדה מערת המכפלה ע"י אברהם אבינו כ-750 שנה קודם! ארוכה הדרך למנוחה.
- ראה הרחבה של דרשה זו באוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד 273: "לעולם לא תהיה ברכת הדיוט קלה בעיניך, שהרי שני גדולי הדור ברכום שני הדיוטות ואלו הן: ארונה ודריוש. ארונה ברך לדוד ואמר: ה' אלהיך ירצך (שמואל ב כד), ונרצה לו, שנאמר: ויעתר ה' לארץ. ודריוש ברך לדניאל, שנאמר: אלהך די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישיזבינך (דניאל ו יז), ונמלט מן האריות, שנאמר: אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני (שם)". מה שהעביר את המגפה בימי דוד על שחטא במניית העם, הוא לא (רק) הצבת המזבח והעלאת עולות במקום בו שלמה בנו יבנה את בית המקדש, אלא ברכת הדיוט פשוטה של ארונה שגר תושב היה (עבודה זרה כד ע"ב): "ה' אלהיך ירצך". בזכותה נעתר ה' לארץ. ומוסיף הירושלמי במסכת עבודה זרה פרק ב הלכה א: "ויאמר ארונה אל המלך ה' אלהיך ירצך - ירצך בתפילה". אמירה פשוטה זו של יבוסי תושב הארץ, משבעת העממים שיש להכריתם, (הכל עפ"י המדרש יש לדייק), צופה לא רק אל עבודת המקדש שתהיה לרצון, כמאמר הגמרא במגילה יח ע"א: "וכיון שבאת תפילה - באת עבודה, שנאמר: עולתיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי", אלא גם אל האופק הרחוק, אל הזמן שבו אין מקדש ורק תפילותינו עולות ונרצות: "רצה ה' אלהינו בעמך ישראל ולתפילתם שעה". "ונשלמה פרים שפתינו", "יהיו לרצון אמרי פי".
- סתירה בין הנוסח בספר שמואל ובין הנוסח בספר דברי הימים, לגבי המחיר שדוד שילם על הר הבית. ראה שני הנוסחים שהבאנו לעיל. מדרש זה דן בסתירה לכאורה שבין ברכת "וישם לך שלום" שבברכת כהנים ובין הפסוק: "אשר לא ישא פנים" (דברים י יז). ואגב אורחא הוא מביא שם גם צלע שלישית, דברי המלאך ללוט: "הנה נשאתי פניך" (בראשית יט כא). משם מתגלגל המדרש לדוגמאות נוספות של סתירה (לכאורה ושלא לכאורה) בין פסוקים בתורה ולשאלה החוזרת ונשנית שם: "כיצד יתקיימו שני מקראות הללו?" ובהם המקרה שלנו. והנה, זכינו לקשר את הנושא שלנו לפרשת השבוע – פרשת נשא, דרך ברכת כהנים.
- ראה מקבילה בגמרא זבחים קטז ע"ב וכבר העיר שם רש"י שנוסח הגמרא הוא משובש והוא מפנה למקור שהבאנו במדרש ספרי. שתי דעות עיקריות יש כאן. הראשונה (בלי שם החכם), אליה מצטרפים דבריו של ר' אלעזר בן שמוע, מנסה לפתור את הסתירה ע"י הפרדה בין הקניינים השונים: מחיר נפרד לגורן (ולמזבח), היינו לנדל"ן ומחיר נפרד (למזבח), לבקר לעצים ולמוריגים (הם כלי הדיש, ככתוב: "הנה שמתיך למורג חרוץ חדש", ישעיהו מא טו, ראה גם עבודה זרה כד ע"ב: מטה של טורביל ... עיזא דקורקסא דדיישן"). והמזבח, נמצא כאן או כאן. ראה איך ר' אלעזר בן שמוע מתפתל בין ספר שמואל לספר דברי הימים ומחבר חלקי פסוקים כדי לפתור את הסתירה, בשיטה זו. הדעה השנייה, מעוגנת בשובה ונחת על דרך האגדה, ופתרונה הוא שכל השבטים נתנו, כל אחד, חמישים שקלים וסה"כ שש מאות שקלי זהב. ואולי החמישים שכתוב במפורש בפסוק שדוד נתן, הוא חלקו של שבט יהודה. ומכאן אולי מקור ויסוד לכלל בהלכה: "לא נתחלקה ירושלים לשבטים" (יומא יב ע"א, בבא קמא פב ע"ב ועוד), שלמרות שיש מי שחולק וסובר אחרת, נראה שהיא הדעה הדומיננטית. ראה גם תלמוד ירושלמי מסכת ערלה פרק א הלכה ב: "ובא אשר לו הבית - פרט לירושלם שהיא לכל השבטים". ובמדרש תנאים לדברים כא א: "אשר ה' אלהיך נותן לך ... לרשתה - להוציא את ירושלים שלא נתחלקה לשבטים". ועל כך מיוסד פרק קכב בתהלים ובו הפסוקים: "יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה־לָּהּ יַחְדָּו: שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי־יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה' ". הכל בא מקניית חלקת ארונה היבוסי.
- רש"י הראשון על התורה, מעלה, כידוע, את הטענה האפשרית של הגויים שארץ ישראל גזולה ביד ישראל. ותשובתו, עפ"י שילוב מדרשים (בראשית רבה ותנחומא): "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים - שאם יאמרו אומות העולם לישראל: לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים; הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". ראה דברינו רש"י הראשון על התורה בפרשת בראשית. ראה גם שמות רבה ו ד שקניות אלה היו ניסיון לאבות, שלמרות שהארץ הובטחה להם, היו צריכים לקנותה בכסף מלא: "אמרתי לאברהם: קום התהלך בארץ לארכה ולרוחבה, ביקש לקבור שרה ולא מצא עד שקנה בדמים ולא הרהר אחר מדותי ... אמרתי ליעקב: הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה, ביקש מקום לנטות אהלו ולא מצא עד שקנה במאה קשיטה ולא הרהר אחר מדותי". אברהם, בעוד מתו מוטל לפניו ויעקב, בעת שובו בשלום לבית אביו וקיום כל ההבטחות, צריכים לעמול קשה ולנהל מו"מ עם גויי הארץ על מנת לזכות בקרקע בארץ. וכאבות כן בנים, גם בדורנו, חלקים רבים של מדינת ישראל, נקנו בכסף ולא רק בכיבוש ומלחמה ושניהם בניסיונות רבים ובהרהורים רבים שלא תמו.
- הזיהוי של קבר יוסף עם חלקת השדה שקנה יעקב ליד שכם עם חזרתו מגלות "ארמי אובד אבי", מפורשת בסוף ספר יהושע, כד לב: "וְאֶת־עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר־הֶעֱלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי־חֲמוֹר אֲבִי־שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה וַיִּהְיוּ לִבְנֵי־יוֹסֵף לְנַחֲלָה", ולא ברור מדוע הדרשן לא מסתמך על פסוק מפורש זה וחוזר לפסוק בספר בראשית. עכ"פ, מבין שלושה מקרים אלה, כבר הצבענו לעיל על הדמיון בין קניית הר הבית ע"י דוד וקניית שדה ומערת המכפלה ע"י אברהם, בשל המשא ומתן שמתנהל עם גוי הארץ בעל הקרקע שמוכן לתת את השימוש בה במתנה (משום שהעדיף שלא למכור) והתעקשותם של אברהם ודוד לקנות בכסף מלא ולקבל בעלות מלאה על הקרקע. אברהם, לשם נחלת קבר שמסמלת אחיזה בארץ גם מעבר לחיי שעה – לדורות, שישמרו על קשר עם הארץ דרך קברי האבות. ודוד, לשם בניית המקדש המסמלת את ההגעה למנוחה ולנחלה אשר מוזכרת כבר ביציאת מצרים, בשירת הים: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" (שמות טו יז), אך מגיעה רק כעת וע"י מגפה. ראה דברינו קניית מערת המכפלה בפרשת חיי שרה. ואם אצל דוד מצאנו לעיל גם את מוטיב הברכה שברך ארונה היבוסי את דוד, יש לנו אותה גם אצל אברהם במפגש אחר שלו, עם מלכיצדק "מלך שלם", לאחר שהוא שב כמנצח ממלחמת ארבעת המלכים (אותם רדף עד דן, גבולה הצפוני של ארץ ישראל): "וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית יד יט). ראה דברינו מפגשי אברהם עם תושבי הארץ אשר אראך בפרשת לך לך. מלכיצדק הוא "מלך שלם" וארונה שחלקת הר הבית שייכת לו מכונה בשמואל: "אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ"! ארונה אומר: "ה' ירצך – בתפילה" (הירושלמי לעיל הערה 5) ואילו מלכיצדק מחדש את מטבע הלשון השגורה בתפילותינו: "קונה שמים וארץ", שאברהם הוסיף לה את שם הוי"ה.
- סוגיה מרכזית בתחילת פרק שני בגמרא עבודה זרה היא אם לוקחים בהמות לקרבן, ופרה אדומה לחטאת, מגויים. חכמים מתירים ור' אליעזר אוסר. שם אגב מביאה הגמרא בשם ר' אליעזר את הסיפור על דמא בן נתינה מאשקלון שהקפיד מאד בכבוד אביו ולא העיר אותו משנתו וויתר על כסף רב וסופו שלקחו ממנו חכמים פרה אדומה בממון רב. ראה שם.
- ומה השיבו לו חבריו של ר' אליעזר שחולקים עליו וסבורים שמותר לקבל קרבנות מגויים?
- דברי משה לפרעה לאחר מכת חושך ולפני מכת בכורות.
- ומגר תושב שמקיים את שבע מצוות בני נח ולא עובד עבודה זרה, ניתן לקבל בעלי חיים לקרבן. דוד לא רק קונה את החלקה ואת כל האביזרים מארונה, אלא משתמש בהם לקרבן לעצירת המגפה. מלבד קרבן האיל של אברהם שעפ"י המסורת היה אף הוא באותו מקום, בהר המוריה (והוא מאותם דברים פלאיים שנבראו בערב שבת בין השמשות, אבות ה ו), הקרבן הראשון בהר הבית בא מעצים, בקר וגם חיטים למנחה שנקנו מארונה היבוסי. התלמוד הירושלמי כאן אמנם אומר: "ויקח דוד את הגורן - קנה ולא הקריב" ומכאן גם הדרשה שהבאנו כבר לעיל: "ה' אלהיך ירצך - ירצך בתפילה", היינו שדוד התפלל ולא העלה קרבן (שזה עצמו קושי עצום מול פשט המקרא). גם הבבלי במסכת מנחות כב ע"א מתקשה בכך שמדובר בעצים ובעלי חיים שהשתמש בהם קודם הדיוט: "רבי אלעזר בן שמוע אומר: מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט, אף עצים ואש שלא נשתמש בהן הדיוט". ומתרץ בדוחק שהיו אלה חדשים. אבל במדרש שהבאנו למעלה, ארונה נמצא בחברה טובה של נח, יתרו (אולי גם פרעה) וכל הגויים לעתיד לבוא שיש להם חלק בעבודת המקדש. ומה שנוגע לאש שאסור שתהיה אש שהשתמש בה הדיוט, בקרבן ארונה שהקריב דוד ירדה אש מהשמים! כפי שכתוב מפורש בדברי הימים לעיל: "וַיִּבֶן שָׁם דָּוִיד מִזְבֵּחַ לַה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיִּקְרָא אֶל־ה' וַיַּעֲנֵהוּ בָאֵשׁ מִן־הַשָּׁמַיִם עַל מִזְבַּח הָעֹלָה". ראה מדרש ספרי זוטא פרק יא פסוק א: "שתים עשרה פעמים ירדה אש מן השמים: ששה לשבח ואלו הן: ראשונה של ויהי ביום השמיני, שניה של גדעון, שלישית של מנוח, רביעית בימי דוד שנאמר: ויקרא אל י"י ויענהו באש מן השמים. חמישית בימי שלמה ... ששית בהר הכרמל".
- ראה גם מדרש ספרי דברים פרשת ראה פיסקא סב ה שמדגיש את עֻנּוֹתוֹ של דוד שהצטער על אי בניית בית המקדש ובכל זאת לא עשה שום דבר מעצמו אלא על פי נביא: "לשכנו תדרשו - דרוש על פי נביא. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? תלמוד לומר: לשכנו תדרשו ובאת שמה - דרוש ומצוא ואחר כך יאמר לך נביא". וראה עוד מדרש תנחומא פרשת פקודי סימן יא שדוד בתפילותיו מעורב כבר במעשה המשכן במדבר: " .. והיו ליצני הדור מרננין ומהרהרין ואומרין להם נגמרה מלאכת המשכן ואינו עומד מיד, ולא היו יודעים מחשבתו ועצתו של הקב"ה. ועל זה אמר דוד המלך: כי שמחתני ה' בפעלך במעשה ידיך ארנן (תהלים צב), כי שמחתני ה' בפעלך זה אהל מועד, במעשה ידיך ארנן זה בנין בית המקדש". (האם "ארנן" רומז לארנן היבוסי?). מדרשים אלה ורבים אחרים מדגישים את הרצף מאברהם, או אפילו מאדם הראשון ועד שלמה, של קדושת מקום הר הבית ההיסטורית, ומעדיפים להתעלם מהסיפור במקרא על ארונה ועסקת קניית הר הבית בעקבות חטאו של דוד במניית העם והמגפה שבאה בעקבותיה. הדגש הוא רק על געגועיו והשתוקקותו של דוד לבניין בית ה', במקום הספציפי הזה, בשל קדושתו ההיסטורית והקשר לאבות העולם. סיפור ארונה היבוסי לא מסתדר טוב ברצף הזה. מקור חשוב לשיטה זו הוא כמובן הקישור בין "ארץ המוריה" שנזכר בפרשת העקדה (בראשית פרק כב וכן: "בהר ה' יראה" שם) ובין "הר המוריה" שנזכר לראשונה בעניין שלנו, דברי הימים ב פרק ג פסוק א: "וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת־בֵּית־ה' בִּירוּשָׁלִַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי". ושם דווקא מוזכר (בקצרה) הסיפור על ארונה! יש שמנסים לפשר כמו מדרש פתרון תורה פרשת וזאת הברכה עמוד 338 שאומר: "ומראש נבחר אותו המקום לעבודת שדי, שנאמר: ולך לך אל ארץ המוריה. וכן בימי דויד כשהחל הנגף בישראל ... נכפלה הבחירה ... וכשנרצה הקרבן ונענה דויד, ידע דוד כי המקום הזה מובחר מראש ושדי רצה להיות שמו שם וכך אמר על אותו המקום, שנאמר: וַיֹּאמֶר דָּוִיד זֶה הוּא בֵּית ה' הָאֱלֹהִים וְזֶה־מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל". בחירה כפולה.
- ראה מקור העניין בירושלמי סנהדרין פרק א הלכה ב (וכן בפסחים פרק ט הלכה א): "שעיברו את ניסן ואינו מעובר אלא אדר ואתייא כיי דמר ר' סימון בר' זבדי גולגולתו של ארנן היבוסי מצאו תחת המזבח". (ובירושלמי סוטה פרק ה הלכה ב מועתק הסיפור לימי בית שני לדיאלוג בין הכהנים וחגי הנביא). נסביר. בימי חזקיהו המלך שבו חזרה תורה לישראל אחרי השבר הגדול של ימי אחז, עליו דורשים חז"ל: "כך אמר אחז אם אין גדיים אין תיישים, אם אין תיישים אין צאן, אם אין צאן אין רועה, אם אין רועה אין עולם" (בראשית רבה מב ג, ירושלמי סנהדרין פרק י הלכה ב). כחלק מהשבת התורה וההתעוררות בימי חזקיהו חדשו את עבודת המקדש ואת מצוות חג הפסח (ראה דברי הימים ב פרקים כט-ל) וכשרצו לחגוג אותו גילו שהם טמאים, ולא עוד אלא שתחת מקום המזבח בהר הבית יש עצמות אדם – גולגולתו של ארנן היבוסי שמכר את הר הבית לדוד זקן זקנו של חזקיהו! כיצד הגיעה לשם גולגולתו של ארנן אין לדעת, אולי בתוך חלקת השדה שמכר ארנן לדוד הייתה גם חלקת קברי המשפחה ובעת קניית השדה, המזבח שהקים דוד ובניית הבית ע"י שלמה אף אחד לא שם לב, וכעת בימי חזקיהו גילה פתאם מישהו (מאתרא קדישא?) שיש בהר הבית קברים! קברים במקום המקדש! כל השומע תצילנה אוזניו! מה עושים? שום דבר, ממשיכים בהכנות לקרבן פסח שעפ"י דין אין בו דיני טומאה שדחויה אם רוב הציבור טמא. ולא מעברים ניסן בניסן כפי שביקש חזקיהו לעשות. סיפור קניית הר הבית ע"י דוד מארנן היבוסי שריר וקיים ונכנס לקורות ימי עם ישראל ותולדות הר הבית. אבל אין מחטטים בקברים, וגם לא בפסולי משפחה (ראה הסיום הנפלא של משנה מסכת עדויות) מה שהתקדש התקדש וממשיכים קדושה בקדושה.
- איזה פרק בתהלים חיבר דוד ואמר לאחר שקנה את מקום הר הבית, נתרצה וירדה אש מהשמים ופסקה המגפה מהעם? איזה פרק בתהלים זכה לכתר מיוחד זה? טוענים רבים יש לכתר. אבן עזרא מציע את תהלים פרק כד: "לְדָוִד מִזְמוֹר לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ: כִּי־הוּא עַל־יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל־נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ: מִי־יַעֲלֶה בְהַר־ה' וּמִי־יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ: נְקִי כַפַּיִם וּבַר־לֵבָב אֲשֶׁר לֹא־נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה: יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת ה' וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ: זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד וכו' ". וכך הוא אומר בפירושו שם: "מי יעלה בהר ה' - זה הר המוריה וזה המזמור חברו דוד אחר דבר גורן ארונה היבוסי". (ראה דברינו מי יעלה בהר ה' בראש השנה). רד"ק מציע את פרק קלב שראינו כבר בפסיקתא רבתי לעיל: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת זְכוֹר־ה' לְדָוִד אֵת כָּל־עֻנּוֹתוֹ: אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה' נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב: אִם־אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם־אֶעֱלֶה עַל־עֶרֶשׂ יְצוּעָי: אִם־אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה: עַד־אֶמְצָא מָקוֹם לַה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב: ... קוּמָה ה' לִמְנוּחָתֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ: ... כִּי־בָחַר ה' בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ: זֹאת־מְנוּחָתִי עֲדֵי־עַד פֹּה־אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ וכו' ". ואלה דברי רד"ק בראש הפרק: "שיר המעלות זכור ה' לדוד - אמר דוד זה המזמור בשעה שבנה המזבח בגורן אֲרַוְנָה היבוסי על פי גד הנביא, והעלה עליו עולות ושלמים, וקרא אל ה' ויענהו באש מן השמים על מזבח העולה. ואמר: זה הוא בית ה' האלהים וזה מזבח לעולה לישראל. ועד אותו היום לא נודע מקום בית המקדש". אם מותר לנו להתחכך בגדולי עולם, אנחנו מציעים את פרק קכב שהבאנו למעלה, שמסמל את ירושלים המאוחדת "שלא נתחלקה לשבטים" ויד כולם שווה בה.
- בדומה לברית שאברהם כרת עם הפלישתים שבגינה נאלצו ישראל לחכות מספר דורות עד שהיו רשאים לכבוש את הארץ. ראה פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא יא - ויהי בשלח: "כי קרוב הוא - קרובה היא השבועה שהשביע אבימלך את אבינו אברהם ... אם תשקר לי ולניני ולנכדי ... עד כמה דורות השביעו? עד שלשה דורות השביעו: אם תשקר לי ולניני ולנכדי, לי ולברי ולבר ברי". חלק מהקושי בירושת הארץ, ומקום המקדש בפרט, הם שבועות האבות לעמי הארץ.