קניית הר הבית

שמואל ב פרק כד פסוקים יח-כה

וַיָּבֹא־גָד אֶל־דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ עֲלֵה הָקֵם לַה' מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי: וַיַּעַל דָּוִד כִּדְבַר־גָּד כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה': וַיַּשְׁקֵף אֲרַוְנָה וַיַּרְא אֶת־הַמֶּלֶךְ וְאֶת־עֲבָדָיו עֹבְרִים עָלָיו וַיֵּצֵא אֲרַוְנָה וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ אַפָּיו אָרְצָה: וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה מַדּוּעַ בָּא אֲדֹנִי־הַמֶּלֶךְ אֶל־עַבְדּוֹ וַיֹּאמֶר דָּוִד לִקְנוֹת מֵעִמְּךָ אֶת־הַגֹּרֶן לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַה' וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם: וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל־דָּוִד יִקַּח וְיַעַל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָיו רְאֵה הַבָּקָר לָעֹלָה וְהַמֹּרִגִּים וּכְלֵי הַבָּקָר לָעֵצִים: הַכֹּל נָתַן אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ לַמֶּלֶךְ1 ס וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל־הַמֶּלֶךְ ה' אֱלֹהֶיךָ יִרְצֶךָ: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־אֲרַוְנָה לֹא כִּי־קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר וְלֹא אַעֲלֶה לַה' אֱלֹהַי עֹלוֹת חִנָּם וַיִּקֶן דָּוִד אֶת־הַגֹּרֶן וְאֶת־הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים: וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיֵּעָתֵר ה' לָאָרֶץ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל.2

דברי הימים א פרק כא

וּמַלְאַךְ ה' אָמַר אֶל־גָּד לֵאמֹר לְדָוִיד כִּי יַעֲלֶה דָוִיד לְהָקִים מִזְבֵּחַ לַה' בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבֻסִי: וַיַּעַל דָּוִיד בִּדְבַר־גָּד אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּשֵׁם ה': וַיָּשָׁב אָרְנָן וַיַּרְא אֶת־הַמַּלְאָךְ וְאַרְבַּעַת בָּנָיו עִמּוֹ מִתְחַבְּאִים וְאָרְנָן דָּשׁ חִטִּים: וַיָּבֹא דָוִיד עַד־אָרְנָן וַיַּבֵּט אָרְנָן וַיַּרְא אֶת־דָּוִיד וַיֵּצֵא מִן־הַגֹּרֶן וַיִּשְׁתַּחוּ לְדָוִיד אַפַּיִם אָרְצָה: וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל־אָרְנָן תְּנָה־לִּי מְקוֹם הַגֹּרֶן וְאֶבְנֶה־בּוֹ מִזְבֵּחַ לַה' בְּכֶסֶף מָלֵא תְּנֵהוּ לִי וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם: וַיֹּאמֶר אָרְנָן אֶל־דָּוִיד קַח־לָךְ וְיַעַשׂ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָיו רְאֵה נָתַתִּי הַבָּקָר לָעֹלוֹת וְהַמּוֹרִגִּים לָעֵצִים וְהַחִטִּים לַמִּנְחָה הַכֹּל נָתָתִּי: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דָּוִיד לְאָרְנָן לֹא כִּי־קָנֹה אֶקְנֶה בְּכֶסֶף מָלֵא כִּי לֹא־אֶשָּׂא אֲשֶׁר־לְךָ לַה' וְהַעֲלוֹת עוֹלָה חִנָּם: וַיִּתֵּן דָּוִיד לְאָרְנָן בַּמָּקוֹם שִׁקְלֵי זָהָב מִשְׁקָל שֵׁשׁ מֵאוֹת: וַיִּבֶן שָׁם דָּוִיד מִזְבֵּחַ לַה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיִּקְרָא אֶל־ה' וַיַּעֲנֵהוּ בָאֵשׁ מִן־הַשָּׁמַיִם עַל מִזְבַּח הָעֹלָה: פ וַיֹּאמֶר ה' לַמַּלְאָךְ וַיָּשֶׁב חַרְבּוֹ אֶל־נְדָנָהּ: בָּעֵת הַהִיא בִּרְאוֹת דָּוִיד כִּי־עָנָהוּ ה' בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי וַיִּזְבַּח שָׁם: וּמִשְׁכַּן ה' אֲשֶׁר־עָשָׂה מֹשֶׁה בַמִּדְבָּר וּמִזְבַּח הָעוֹלָה בָּעֵת הַהִיא בַּבָּמָה בְּגִבְעוֹן: וְלֹא־יָכֹל דָּוִיד לָלֶכֶת לְפָנָיו לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים כִּי נִבְעַת מִפְּנֵי חֶרֶב מַלְאַךְ ה':3

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כג פסוק כ

"הנה אנכי שולח מלאך לפניך" – זה נביא … "לִשְׁמָרְךָ בדרך" – להזהירך על דברי תורה … "ולהביאך" – לארץ ישראל. "אל המקום" – זה שילה. "אשר הכינותי" – זה בית עולמים. וכן הוא אומר: "ויבוא גד אל דוד ביום ההוא ויאמר לו עלה הקם לה' מזבח בגורן ארונה היבוסי" (ש"ב כד יח). מהוא אומר שם? "ויאמר דויד זה הוא בית ה' אלקים וזה מזבח לעולה לישראל" (דה"א כב א). ואומר: "זאת מנוחתי עדי עד" (תהלים קלב יד).4

מסכת מגילה דף טו עמוד א

ואמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך, שהרי שני גדולי הדור ברכום שני הדיוטות ונתקיימה בהן, ואלו הן: דוד ודניאל, דוד – דברכיה ארונה, דכתיב: "ויאמר ארונה אל המלך ה' אלהיך ירצך". דניאל – דברכיה דריוש, דכתיב: "אלהך די אנת פלח לה בתדירא הוא ישיזבינך (אלהיך אשר אתה עובד אותו תמיד הוא יושיעך)" (דניאל ו יז).5

ספרי במדבר פרשת נשא פיסקא מב

כתוב אחד אומר: "ויקן דוד את (חלקת) הגורן בכסף שקלים חמשים" (שמואל ב כד כד) וכתוב אחד אומר: "ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות" (דברי הימים א כא כה), כיצד יתקיימו שני מקראות הללו?6 מקום הגורן בשש מאות ומקום המזבח בחמישים. רבי אומר משום אבא יוסף בן דוסתאי: … שנים עשר שבטים היו ולקח מכל אחד ונטל חמשים שקל מכל שבט ושבט, נמצא שש מאות שקלים מכל השבטים. ר' אלעזר בן שמוע אומר: "ויקן דוד את הגורן ואת הבקר", כמפורש בענין. ומהו מפורש בענין? "ויתן דוד לארנון … שקלי זהב .. שש מאות". אבל הבקר לעולה והמוריגים וכלי הבקר לעצים בחמישים שקלים.7

בראשית רבה פרשת וישלח, פרשה עט סימן ז

"ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו וגו' במאה קשיטה" (בראשית לג יט). אמר ר' יודן בר סימון: זה אחד משלושה מקומות שאין אומות העולם יכולים להונות את ישראל ולומר להם: גזולים הם בידכם. ואלו הם: מערת המכפלה, ובית המקדש, וקבורתו של יוסף.8 מערת המכפלה, דכתיב: "וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרון את הכסף" (בראשית כג טז). בית המקדש, דכתיב: "ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות" (דברי הימים א כא כה). וקבורתו של יוסף: "ויקן את חלקת השדה" (בראשית לג יט) – יעקב קנה שכם.9

מסכת עבודה זרה דף כד עמוד א – עמוד ב

יתיב ר' אמי ורבי יצחק נפחא אקלעא דר' יצחק נפחא, פתח חד מינייהו ואמר: וכן היה ר' אליעזר פוסל בכל הקרבנות כולן10 … ומאי אותיבו ליה חברוהי לרבי אליעזר?11 "כל צאן קדר יקבצו לך" (ישעיהו ס ז)! אמר רבי אליעזר: כולם גרים גרורים הם לעתיד לבוא … מיתיבי: "ויאמר משה גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות" (שמות י כה).12 קודם מתן תורה שאני. תא שמע: "ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלהים" (שמות יחי ב)! יתרו נמי קודם מתן תורה הוה … תא שמע: "ויאמר ארונה אל דוד יקח ויעל אדוני המלך הטוב בעיניו ראה הבקר לעולה והמוריגים וכלי הבקר לעצים"! אמר רב נחמן: ארונה גר תושב היה.13

פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא מג – כי פקד ה' את חנה

"רצון יראיו יעשה"  … זה דוד … בשעה שנצטער על בית המקדש כמו שכתוב: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת זְכוֹר־ה' לְדָוִד אֵת כָּל־עֻנּוֹתוֹ: אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה' נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב: אִם־אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם־אֶעֱלֶה עַל־עֶרֶשׂ יְצוּעָי: אִם־אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה: עַד־אֶמְצָא מָקוֹם לַה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב" (תהלים קלב א-ה). כיון שראה אותו הקב"ה שעומד ומצטער על בית המקדש, מיד שלח אצלו גד הנביא, והראה לו את מקום בית המקדש, כמה שכתוב: "ויבא גד אל דוד ביום ההוא ויאמר לו עלה והקם לה' מזבח בגורן ארונה היבוסי" (שמואל ב כד יח). מיד הלך דוד … ומצא שם את המזבח שבו הקריב אדם הראשון ובו הקריב נח ובו הקריב אברהם. כיון שמצא אותו, התחיל מודד ואמר: מכאן ועד כאן העזרה, מכאן ועד כאן קודש הקדשים … הוי: שאין הקב"ה מיפר רוחם של צדיקים אלא נותן להם כל מה שהם מבקשים, לקיים מה שנאמר: "רצון יריאיו יעשה".14

מדרש זוטא – שיר השירים (בובר) פרשה ג סימן ד

"אחזתיו ולא ארפנו" – זה דוד שתפס את הגורן מיד ארונה היבוסי ואמר זהו בית הבחירה. "עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי" – בשעה שעלו בני ישראל להוסיף על המזבח וימצאו גולגולתו של ארונה נתונה תחת המזבח ולא פסל הקב"ה את הקרבנות של ישראל.15

תהלים פרק קכב

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ: עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם: יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה־לָּהּ יַחְדָּו: שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי־יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה': כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִיד: שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ: יְהִי־שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ: לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה־נָּא שָׁלוֹם בָּךְ: לְמַעַן בֵּית־ה' אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ:16

יום ירושלים שמח

מחלקי המים

מים אחרונים: על ההשוואה שעשינו בין קניית מערכת המכפלה וקניית הר הבית, ראה הרחבת הנושא בילקוט שמעוני יהושע רמז כח שכחלק מהעסקה של אברהם והסכמת בני חת למכור לו את מערכת המכפלה, כרת עמם אברהם ברית ונשבע שזרעו לא יכבוש את עיר יבוס: "וכשבאו ישראל לארץ רצו ליכנס לעיר ולא היו יכולים מפני הברית … והמלך דוד רצה ליכנס ולא הניחוהו … אותה שבועה ראה דוד וחזר לאחוריו".17 ראה מדרש זה שם במלואו. ואולי לכן היה צורך גם כאן לחזור ולקנות בכסף מלא את הר הבית, ולא מספיק היה כבוש צבאי של עיר יבוס כמסופר בשמואל ב פרק ה. כבוש עיר יבוס היה הדבר הראשון שדוד עשה כאשר הומלך על כל ישראל אחרי מות שאול, בתחילת ספר שמואל ב, ואילו קניית מקום הר הבית, היה הדבר האחרון, בסוף הספר, לפני מותו.

עדכון אחרון: 19/05/2019

הערות שוליים

  1. שים לב איך הוא מכנה כאן את ארונה - מלך!
  2. המגפה שבאה בעקבות חטא מניית העם ע"י דוד ולאחר שמבין שלוש הרעות: שבע שנים רעב, שלושה חודשים מנוסה מפני האויבים או מגפה ("דֶּבֶר"), בוחר דוד במגפה, ככתוב: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו וּבְיַד אָדָם אַל  אֶפֹּלָה". וביום אחד של דֶּבֶר מתים בכל הארץ: "מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ".
  3. הסיפור לא מסתיים כאן אלא בתחילת פרק כב הסמוך, הפותח בפסוק: "וַיֹּאמֶר דָּוִיד זֶה הוּא בֵּית ה' הָאֱלֹהִים וְזֶה־מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל". יש כאן סיכום כל הסיפור מתוך מבט לעתיד ואזכור מטרת כל העניין, לאמר: כאן עתיד להיבנות בית ה'. ואולי גם כקביעה מיידית: מכאן ואילך זה הוא בית ה', למרות שמזבח העולה והמשכן (בלי הארון) הם עדיין בבמה בגבעון.
  4. ראה הפסוק המלא שם: "זֹאת־מְנוּחָתִי עֲדֵי־עַד פֹּה־אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ". ונדרש בספרי זוטא במדבר יב טז: "אין מנוחה אלא ארץ ישראל וירושלם, שנאמר: זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה (תהלים קלב יד)". הפסוק אותו דורש מדרש מכילתא לעיל: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי", ממוקם ולא בכדי, בסוף המצוות המרובות שבפרשת משפטים המסתיימות במצוות הביכורים ומצוות עליה לרגל: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל־זְכוּרְךָ אֶל־פְּנֵי הָאָדֹן ה' ... רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ". משמע שיש בית ה' שהוא מטרת כל המסע שלאורכו ישמרכם המלאך. אך דא עקא שהמסע האידילי שמתואר במכילתא נקטע בחטא העגל (ואח"כ במרגלים ועוד) ובעקבותיו הקב"ה מבקש לשלוח מלאך אחר, ומשה מתנגד לכך בכל תוקף! ראה דברינו הנה אנכי שולח מלאך לפניך בפרשת משפטים. וגם כשזכו סוף סוף ל- "מקום אשר הכינותי", לאחר יותר מארבע מאות שנה מתחילת כיבוש הארץ, היה זה בעקבות מגפה בעם ורק ע"י קניית המקום מידי גר תושב יבוסי, ולא בכיבוש, באופן שמזכיר מאד את קניית שדה מערת המכפלה ע"י אברהם אבינו כ-750 שנה קודם! ארוכה הדרך למנוחה.
  5. ראה הרחבה של דרשה זו באוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד 273: "לעולם לא תהיה ברכת הדיוט קלה בעיניך, שהרי שני גדולי הדור ברכום שני הדיוטות ואלו הן: ארונה ודריוש. ארונה ברך לדוד ואמר: ה' אלהיך ירצך (שמואל ב כד), ונרצה לו, שנאמר: ויעתר ה' לארץ. ודריוש ברך לדניאל, שנאמר: אלהך די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישיזבינך (דניאל ו יז), ונמלט מן האריות, שנאמר: אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני (שם)". מה שהעביר את המגפה בימי דוד על שחטא במניית העם, הוא לא (רק) הצבת המזבח והעלאת עולות במקום בו שלמה בנו יבנה את בית המקדש, אלא ברכת הדיוט הפשוטה של ארונה שגר תושב היה (עבודה זרה כד ע"ב): "ה' אלהיך ירצך". בזכותה נעתר ה' לארץ. ומוסיף הירושלמי במסכת עבודה זרה פרק ב הלכה א: "ויאמר ארונה אל המלך ה' אלהיך ירצך - ירצך בתפילה". אמירה פשוטה זו של יבוסי תושב הארץ, משבעת העממים שיש להכריתם, (הכל עפ"י המדרש יש לדייק), צופה לא רק אל עבודת המקדש שתהיה לרצון, כמאמר הגמרא במגילה יח ע"א: "וכיון שבאת תפילה - באת עבודה, שנאמר: עולתיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי", אלא גם אל האופק הרחוק, אל הזמן שבו אין מקדש ורק תפילותינו עולות ונרצות: "רצה ה' אלהינו בעמך ישראל ולתפילתם שעה". "ונשלמה פרים שפתינו", "יהיו לרצון אמרי פי".
  6. סתירה בין הנוסח בספר שמואל ובין הנוסח בספר דברי הימים, לגבי המחיר שדוד שילם על הר הבית. ראה שני הנוסחים שהבאנו לעיל. מדרש זה דן בסתירה לכאורה שבין ברכת "וישם לך שלום" שבברכת כהנים ובין הפסוק: "אשר לא ישא פנים" (דברים י יז). ואגב אורחא הוא מביא שם גם צלע שלישית, דברי המלאך ללוט: "הנה נשאתי פניך" (בראשית יט כא). משם מתגלגל המדרש לדוגמאות נוספות של סתירה (לכאורה ושלא לכאורה) בין פסוקים בתורה ולשאלה החוזרת ונשנית שם: "כיצד יתקיימו שני מקראות הללו?" ובהם המקרה שלנו. והנה, זכינו לקשר את הנושא שלנו לפרשת השבוע – פרשת נשא, דרך ברכת כהנים.
  7. ראה מקבילה בגמרא זבחים קטז ע"ב וכבר העיר שם רש"י שנוסח הגמרא הוא משובש והוא מפנה למקור שהבאנו במדרש ספרי. שתי דעות עיקריות יש כאן. הראשונה (בלי שם החכם), אליה מצטרפים דבריו של ר' אלעזר בן שמוע, מנסה לפתור את הסתירה ע"י הפרדה בין הקניינים השונים: מחיר נפרד לגורן (ולמזבח), היינו לנדל"ן ומחיר נפרד (למזבח), לבקר לעצים ולמוריגים (הם כלי הדיש, ככתוב: "הנה שמתיך למורג חרוץ חדש", ישעיהו מא טו, ראה גם עבודה זרה כד ע"ב: מטה של טורביל ... עיזא דקורקסא דדיישן"). והמזבח, נמצא כאן או כאן. ראה איך ר' אלעזר בן שמוע מתפתל בין ספר שמואל לספר דברי הימים ומחבר חלקי פסוקים כדי לפתור את הסתירה, בשיטה זו. הדעה השנייה, מעוגנת בשובה ונחת על דרך האגדה, ופתרונה הוא שכל השבטים נתנו, כל אחד, חמישים שקלים וסה"כ שש מאות שקלי זהב. ואולי החמישים שכתוב במפורש בפסוק שדוד נתן, הוא חלקו של שבט יהודה. ומכאן אולי מקור ויסוד לכלל בהלכה: "לא נתחלקה ירושלים לשבטים" (יומא יב ע"א, בבא קמא פב ע"ב ועוד), שלמרות שיש מי שחולק וסובר אחרת, נראה שהיא הדעה הדומיננטית. ראה גם תלמוד ירושלמי מסכת ערלה פרק א הלכה ב: "ובא אשר לו הבית - פרט לירושלם שהיא לכל השבטים". ובמדרש תנאים לדברים כא א: "אשר ה' אלהיך נותן לך ... לרשתה - להוציא את ירושלים שלא נתחלקה לשבטים". ועל כך מיוסד פרק קכב בתהלים ובו הפסוקים: "יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה־לָּהּ יַחְדָּו: שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי־יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה' ". הכל בא מקניית חלקת ארונה היבוסי.
  8. רש"י הראשון על התורה, מעלה, כידוע, את הטענה האפשרית של הגויים שארץ ישראל גזולה ביד ישראל. ותשובתו, עפ"י שילוב מדרשים (בראשית רבה ותנחומא): "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים - שאם יאמרו אומות העולם לישראל: לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים; הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". ראה דברינו רש"י הראשון על התורה בפרשת בראשית. ראה גם שמות רבה ו ד שקניות אלה היו ניסיון לאבות, שלמרות שהארץ הובטחה להם, היו צריכים לקנותה בכסף מלא: "אמרתי לאברהם: קום התהלך בארץ לארכה ולרוחבה, ביקש לקבור שרה ולא מצא עד שקנה בדמים ולא הרהר אחר מדותי ... אמרתי ליעקב: הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה, ביקש מקום לנטות אהלו ולא מצא עד שקנה במאה קשיטה ולא הרהר אחר מדותי". אברהם, בעוד מתו מוטל לפניו ויעקב, בעת שובו בשלום לבית אביו וקיום כל ההבטחות, צריכים לעמול קשה ולנהל מו"מ עם גויי הארץ על מנת לזכות בקרקע בארץ. וכאבות כן בנים, גם בדורנו, חלקים רבים של מדינת ישראל, נקנו בכסף ולא רק בכיבוש ומלחמה ושניהם בניסיונות רבים ובהרהורים רבים שלא תמו.
  9. הזיהוי של קבר יוסף עם חלקת השדה שקנה יעקב ליד שכם עם חזרתו מגלות "ארמי אובד אבי", מפורשת בסוף ספר יהושע, כד לב: "וְאֶת־עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר־הֶעֱלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי־חֲמוֹר אֲבִי־שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה וַיִּהְיוּ לִבְנֵי־יוֹסֵף לְנַחֲלָה", ולא ברור מדוע הדרשן לא מסתמך על פסוק מפורש זה וחוזר לפסוק בספר בראשית. עכ"פ, מבין שלושה מקרים אלה, כבר הצבענו לעיל על הדמיון בין קניית הר הבית ע"י דוד וקניית שדה ומערת המכפלה ע"י אברהם, בשל המשא ומתן שמתנהל עם גוי הארץ בעל הקרקע שמוכן לתת את השימוש בה במתנה (משום שהעדיף שלא למכור) והתעקשותם של אברהם ודוד לקנות בכסף מלא ולקבל בעלות מלאה על הקרקע. אברהם, לשם נחלת קבר שמסמלת אחיזה בארץ גם מעבר לחיי שעה – לדורות, שישמרו על קשר עם הארץ דרך קברי האבות. ודוד, לשם בניית המקדש המסמלת את ההגעה למנוחה ולנחלה אשר מוזכרת כבר ביציאת מצרים, בשירת הים: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" (שמות טו יז), אך מגיעה רק כעת וע"י מגפה. ואם אצל דוד מצאנו לעיל גם את מוטיב הברכה שברך ארונה היבוסי את דוד, יש לנו אותה גם אצל אברהם במפגש אחר שלו, עם אבימלך "מלך שלם", לאחר שהוא שב כמנצח ממלחמת ארבעת המלכים (אותם רדף עד דן, גבולה הצפוני של ארץ ישראל): "וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית יד יט). ראה דברינו מפגשי אברהם עם תושבי הארץ אשר אראך בפרשת לך לך. מלכיצדק הוא "מלך שלם" וארונה שחלקת הר הבית שייכת לו מכונה בשמואל: "אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ"! ארונה אומר: "ה' ירצך – בתפילה" (הירושלמי לעיל הערה 5) ואילו מלכיצדק מחדש את מטבע הלשון השגורה בתפילותינו: "קונה שמים וארץ", שאברהם הוסיף לה את שם הוי"ה.
  10. סוגיה מרכזית בתחילת פרק שני בגמרא עבודה זרה היא אם לוקחים בהמות לקרבן, ופרה אדומה לחטאת, מגויים. חכמים מתירים ור' אליעזר אוסר. שם אגב מביאה הגמרא בשם ר' אליעזר את הסיפור על דמא בן נתינה מאשקלון שהקפיד מאד בכבוד אביו ולא העיר אותו משנתו וויתר על כסף רב וסופו שלקחו ממנו חכמים פרה אדומה בממון רב. ראה שם.
  11. ומה השיבו לו חבריו של ר' אליעזר שחולקים עליו וסבורים שמותר לקבל קרבנות מגויים?
  12. דברי משה לפרעה לאחר מכת חושך ולפני מכת בכורות.
  13. ומגר תושב שמקיים את שבע מצוות בני נח ולא עובד עבודה זרה, ניתן לקבל בעלי חיים לקרבן. דוד לא רק קונה את החלקה ואת כל האביזרים מארונה, אלא משתמש בהם לקרבן לעצירת המגפה. מלבד קרבן האיל של אברהם שעפ"י המסורת היה אף הוא באותו מקום, בהר המוריה, הקרבן הראשון בהר הבית בא מעצים, בקר וגם חיטים למנחה שנקנו מארונה היבוסי. התלמוד הירושלמי כאן אמנם אומר: "ויקח דוד את הגורן - קנה ולא הקריב" ומכאן גם הדרשה שהבאנו כבר לעיל: "ה' אלהיך ירצך - ירצך בתפילה", היינו שדוד התפלל ולא העלה קרבן (שזה עצמו קושי עצום מול פשט המקרא). גם הבבלי במסכת מנחות כב ע"א מתקשה בכך שמדובר בעצים ובעלי חיים שהשתמש בהם קודם הדיוט: "רבי אלעזר בן שמוע אומר: מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט, אף עצים ואש שלא נשתמש בהן הדיוט". ומתרץ בדוחק שהיו אלה חדשים. אבל במדרש שהבאנו למעלה, ארונה נמצא בחברה טובה של נח, יתרו (אולי גם פרעה) וכל הגויים לעתיד לבוא שיש להם חלק בעבודת המקדש. ומה שנוגע לאש שאסור שתהיה אש שהשתמש בה הדיוט, בקרבן ארונה שהקריב דוד ירדה אש מהשמים! כפי שכתוב מפורש בדברי הימים לעיל: "וַיִּבֶן שָׁם דָּוִיד מִזְבֵּחַ לַה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיִּקְרָא אֶל־ה' וַיַּעֲנֵהוּ בָאֵשׁ מִן־הַשָּׁמַיִם עַל מִזְבַּח הָעֹלָה". ראה מדרש ספרי זוטא פרק יא פסוק א: "שתים עשרה פעמים ירדה אש מן השמים: ששה לשבח ואלו הן: ראשונה של ויהי ביום השמיני, שניה של גדעון, שלישית של מנוח, רביעית בימי דוד שנאמר: ויקרא אל י"י ויענהו באש מן השמים. חמישית בימי שלמה ... ששית בהר הכרמל".
  14. ראה גם מדרש ספרי דברים פרשת ראה פיסקא סב ה שמדגיש את עֻנּוֹתוֹ של דוד שהצטער על אי בניית בית המקדש ובכל זאת לא עשה שום דבר מעצמו אלא על פי נביא: "לשכנו תדרשו - דרוש על פי נביא. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? תלמוד לומר: לשכנו תדרשו ובאת שמה - דרוש ומצוא ואחר כך יאמר לך נביא". וראה עוד מדרש תנחומא פרשת פקודי סימן יא שדוד בתפילותיו מעורב כבר במעשה המשכן במדבר: " .. והיו ליצני הדור מרננין ומהרהרין ואומרין להם נגמרה מלאכת המשכן ואינו עומד מיד, ולא היו יודעים מחשבתו ועצתו של הקב"ה. ועל זה אמר דוד המלך: כי שמחתני ה' בפעלך במעשה ידיך ארנן (תהלים צב), כי שמחתני ה' בפעלך זה אהל מועד, במעשה ידיך ארנן זה בנין בית המקדש". (האם "ארנן" רומז לארנן היבוסי?). מדרשים אלה ורבים אחרים מדגישים את הרצף מאברהם, או אפילו מאדם הראשון ועד שלמה, של קדושת מקום הר הבית ההיסטורית, ומעדיפים להתעלם מהסיפור במקרא על ארונה ועסקת קניית הר הבית, מחטאו של דוד במניית העם והמגפה שבאה בעקבותיה. הדגש הוא רק על געגועיו והשתוקקותו של דוד לבניין בית ה', במקום הספציפי הזה, בשל קדושתו ההיסטורית והקשר לאבות העולם. סיפור ארונה היבוסי לא מסתדר טוב ברצף הזה. מקור חשוב לשיטה זו הוא כמובן הקישור בין "ארץ המוריה" שנזכר בפרשת העקדה (בראשית פרק כב וכן: "בהר ה' יראה" שם) ובין "הר המוריה" שנזכר לראשונה בעניין שלנו, דברי הימים ב פרק ג פסוק א: "וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת־בֵּית־ה' בִּירוּשָׁלִַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי". אך דווקא שם מוזכר הסיפור על ארונה! ויש שמנסים לפשר כמו מדרש פתרון תורה פרשת וזאת הברכה עמוד 338 שאומר: "ומראש נבחר אותו המקום לעבודת שדי, שנאמר: ולך לך אל ארץ המוריה. וכן בימי דויד כשהחל הנגף בישראל ... נכפלה הבחירה ... וכשנרצה הקרבן ונענה דויד, ידע דוד כי המקום הזה מובחר מראש ושדי רצה להיות שמו שם וכך אמר על אותו המקום, שנאמר: וַיֹּאמֶר דָּוִיד זֶה הוּא בֵּית ה' הָאֱלֹהִים וְזֶה־מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל". בחירה כפולה.
  15. ראה מקור העניין בירושלמי סנהדרין פרק א הלכה ב (וכן בפסחים פרק ט הלכה א): "שעיברו את ניסן ואינו מעובר אלא אדר ואתייא כיי דמר ר' סימון בר' זבדי גולגולתו של ארנן היבוסי מצאו תחת המזבח". (ובירושלמי סוטה פרק ה הלכה ב מועתק הסיפור לימי בית שני לדיאלוג בין הכהנים וחגי הנביא). נסביר. בימי חזקיהו המלך שבו חזרה תורה לישראל אחרי השבר הגדול של ימי אחז, עליו דורשים חז"ל: "כך אמר אחז אם אין גדיים אין תיישים, אם אין תיישים אין צאן, אם אין צאן אין רועה, אם אין רועה אין עולם" (בראשית רבה מב ג, ירושלמי סנהדרין פרק י הלכה ב). כחלק מהשבת התורה וההתעוררות בימי חזקיהו חדשו את עבודת המקדש ואת מצוות חג הפסח (ראה דברי הימים ב פרקים כט-ל) וכשרצו לחגוג אותו גילו שהם טמאים, ולא עוד אלא שתחת מקום המזבח בהר הבית יש עצמות אדם – גולגולתו של ארנן היבוסי שמכר את הר הבית לדוד זקן זקנו של חזקיהו! כיצד הגיעה לשם גולגולתו של ארנן אין לדעת, אולי בתוך חלקת השדה שמכר ארנן לדוד הייתה גם חלקת קברי המשפחה ובעת קניית השדה, המזבח שהקים דוד ובניית הבית ע"י שלמה אף אחד לא שם לב, וכעת בימי חזקיהו גילה פתאם מישהו (מאתרא קדישא?) שיש בהר הבית קברים! קברים במקום המקדש! כל השומע תצילנה אוזניו! מה עושים? שום דבר, ממשיכים בהכנות לקרבן פסח שעפ"י דין אין בו דיני טומאה שדחויה אם רוב הציבור טמא. ולא מעברים ניסן בניסן כפי שביקש חזקיהו לעשות. סיפור קניית הר הבית ע"י דוד מארנן היבוסי שריר וקיים ונכנס לקורות ימי עם ישראל ותולדות הר הבית. אבל אין מחטטים בקברים, וגם לא בפסולי משפחה (ראה הסיום הנפלא של משנה מסכת עדויות) מה שהתקדש התקדש וממשיכים קדושה בקדושה.
  16. איזה פרק בתהלים חיבר דוד ואמר לאחר שקנה את מקום הר הבית, נתרצה וירדה אש מהשמים ופסקה המגפה מהעם? איזה פרק בתהלים זכה לכתר מיוחד זה? טוענים רבים יש לכתר. אבן עזרא מציע את תהלים פרק כד: "לְדָוִד מִזְמוֹר לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ: כִּי־הוּא עַל־יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל־נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ: מִי־יַעֲלֶה בְהַר־ה' וּמִי־יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ: נְקִי כַפַּיִם וּבַר־לֵבָב אֲשֶׁר לֹא־נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה: יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת ה' וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ: זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד וכו' ". וכך הוא אומר בפירושו שם: "מי יעלה בהר ה' - זה הר המוריה וזה המזמור חברו דוד אחר דבר גורן ארונה היבוסי". (ראה דברינו מי יעלה בהר ה' בראש השנה). רד"ק מציע את פרק קלב שראינו כבר בפסיקתא רבתי לעיל: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת זְכוֹר־ה' לְדָוִד אֵת כָּל־עֻנּוֹתוֹ: אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה' נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב: אִם־אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם־אֶעֱלֶה עַל־עֶרֶשׂ יְצוּעָי: אִם־אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה: עַד־אֶמְצָא מָקוֹם לַה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב: ... קוּמָה ה' לִמְנוּחָתֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ: ... כִּי־בָחַר ה' בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ: זֹאת־מְנוּחָתִי עֲדֵי־עַד פֹּה־אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ וכו' ". ואלה דברי רד"ק בראש הפרק: "שיר המעלות זכור ה' לדוד - אמר דוד זה המזמור בשעה שבנה המזבח בגורן אֲרַוְנָה היבוסי על פי גד הנביא, והעלה עליו עולות ושלמים, וקרא אל ה' ויענהו באש מן השמים על מזבח העולה. ואמר: זה הוא בית ה' האלהים וזה מזבח לעולה לישראל. ועד אותו היום לא נודע מקום בית המקדש". אם מותר לנו להתחכך בגדולי עולם, אנחנו מציעים את פרק קכב שהבאנו למעלה, שמסמל את ירושלים המאוחדת "שלא נתחלקה לשבטים" ויד כולם שווה בה.
  17. בדומה לברית שאברהם כרת עם הפלישתים שבגינה נאלצו ישראל לחכות מספר דורות עד שהיו רשאים לכבוש את הארץ. ראה פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא יא - ויהי בשלח: "כי קרוב הוא - קרובה היא השבועה שהשביע אבימלך את אבינו אברהם ... אם תשקר לי ולניני ולנכדי ... עד כמה דורות השביעו? עד שלשה דורות השביעו: אם תשקר לי ולניני ולנכדי, לי ולברי ולבר ברי". חלק מהקושי בירושת הארץ, ומקום המקדש בפרט, הם שבועות האבות לעמי הארץ.