ליקוטי אגדתא ממסכת סוכה

מים ראשונים: חיבור ידוע בתולדות הספרות והמחשבה הישראלית, הוא החיבור 'עין יעקב' על הש"ס, של רבי יעקב בן שלמה חביב (ספרד, סלוניקי, מאות 15-16), שאסף קטעי אגדתא על פני מסכתות הש"ס (הוא התחיל, ובנו, רבי לוי בן חביב, הרלב"ח, השלים). ראה הסבר נוסף באתר דעת. אנחנו לא נתיימר להתחרות בו, רק נלך בעקבותיו ונביא מעט פכי אגדה ומדרשים מתוך מסכת סוכה (הבבלית) ונאיר קצת מהירושלמי.

מסכת סוכה דף ב עמוד ב

מיתיבי: סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה – פסולה, ורבי יהודה מכשיר עד ארבעים וחמשים אמה.1 אמר רבי יהודה: מעשה בהילני המלכה בלוד, שהיתה סוכתה גבוהה מעשרים אמה, והיו זקנים נכנסין ויוצאין לשם, ולא אמרו לה דבר. – אמרו לו: משם ראייה? אשה היתה ופטורה מן הסוכה. – אמר להן: והלא שבעה בנים הוו לה. ועוד: כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים.2

מסכת סוכה דף ד עמוד ב

"ושאינה גבוהה עשרה טפחים".3 מנלן? … ארון תשעה וכפורת טפח – הרי כאן עשרה, וכתיב: "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת" (שמות כה כב). ותניא, רבי יוסי אומר: מעולם לא ירדה שכינה למטה, ולא עלו משה ואליהו למרום, שנאמר: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (תהלים קטו סד). – ולא ירדה שכינה למטה? והכתיב: "וירד ה' על הר סיני" (שמות יט כ)! – למעלה מעשרה טפחים. – והכתיב: "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים" (זכריה יד ד)!4 – למעלה מעשרה טפחים. ולא עלו משה ואליהו למרום? והכתיב: "ומשה עלה אל האלהים" (שמות יט ג)! – למטה מעשרה. – והכתיב: "ויעל אליהו בסערה השמים" (מלכים ב ב יא)! – למטה מעשרה.5

מסכת סוכה פרק ב משנה א, גמרא סוכה דף כ ע"ב

משנה: הישן תחת המטה בסוכה – לא יצא ידי חובתו. אמר רבי יהודה: נוהגין היינו שהיינו ישנים תחת המטה בפני הזקנים ולא אמרו לנו דבר.6 אמר רבי שמעון: מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל שהיה ישן תחת המטה, ואמר להן רבן גמליאל לזקנים: ראיתם טבי עבדי, שהוא תלמיד חכם ויודע שעבדים פטורין מן הסוכה, לפיכך ישן הוא תחת המטה. ולפי דרכינו למדנו שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו.7

גמרא: אמר רבי שמעון מעשה בטבי עבדו. תניא, אמר רבי שמעון: משיחתו של רבן גמליאל למדנו שני דברים; למדנו שעבדים פטורים מן הסוכה, ולמדנו שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו.8

דף כה עמוד א – כו ע"א

משנה. שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה. חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה. אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה.9

גמרא. מנא הני מילי? דתנו רבנן: בשבתך בביתך – פרט לעוסק במצוה10 … ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: חתן והשושבינין וכל בני החופה פטורין מן הסוכה כל שבעה … תנו רבנן: הולכי דרכים ביום – פטורין מן הסוכה ביום, וחייבין בלילה. הולכי דרכים בלילה – פטורין מן הסוכה בלילה, וחייבין ביום. הולכי דרכים ביום ובלילה – פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה. הולכין לדבר מצוה – פטורין בין ביום ובין בלילה. כי הא דרב חסדא ורבה בר רב הונא, כי הוו עיילי בשבתא דרגלא לבי ריש גלותא – הוו גנו ארקתא דסורא. אמרי: אנן שלוחי מצוה אנן, ופטורין.11

דף כז עמוד א

משנה. רבי אליעזר אומר: ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה. וחכמים אומרים: אין לדבר קצבה, חוץ מלילי יום טוב ראשון של חג בלבד …

גמרא. מאי טעמא דרבי אליעזר? "תשבו כעין תדורו", מה דירה – אחת ביום ואחת בלילה, אף סוכה – אחת ביום ואחת בלילה. – ורבנן: כדירה, מה דירה – אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל, אף סוכה נמי – אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל. … שאל אפוטרופוס של אגריפס המלך את רבי אליעזר: כגון אני, שאיני רגיל לאכול אלא סעודה אחת ביום, מהו שאוכל סעודה אחת ואפטר? – אמר לו: בכל יום ויום אתה ממשיך כמה פרפראות לכבוד עצמך, ועכשיו אי אתה ממשיך פרפרת אחת לכבוד קונך? ועוד שאלו: כגון אני שיש לי שתי נשים אחת בטבריא ואחת בציפורי, ויש לי שתי סוכות אחת בטבריא ואחת בציפורי, מהו שאצא מסוכה לסוכה ואפטר? – אמר לו: לא, שאני אומר: כל היוצא מסוכה לסוכה בטל מצותה של ראשונה. תניא, רבי אליעזר אומר: אין יוצאין מסוכה לסוכה, ואין עושין סוכה בחולו של מועד. וחכמים אומרים: יוצאין מסוכה לסוכה ועושין סוכה בחולו של מועד … תנו רבנן: מעשה ברבי אלעאי שהלך להקביל פני רבי אליעזר רבו בלוד ברגל, אמר לו: אלעאי, אינך משובתי הרגל? שהיה רבי אליעזר אומר: משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל, דכתיב: "ושמחת אתה וביתך".12

מסכת סוכה פרק ב משנה ט, גמרא דף כח ע"ב

משנה (פרק ב משנה ט): כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי. ירדו גשמים, מאימתי מותר לְפַנּוֹת?13 משתסרח הַמִּקְפָּה.14 משלו משל: למה הדבר דומה? לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו.

גמרא, דף כט עמוד א: משל למה הדבר דומה. איבעיא להו: מי שפך למי?15 – תא שמע, דתניא: שפך לו רבו קיתון על פניו, ואמר לו: אי אפשי בשמושך.16

דף ל עמוד א

… אלא לאו – משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה.17 ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מאי דכתיב: "כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה" (ישעיהו סא ח)?. משל למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס, אמר לעבדיו: תנו מכס למוכסים. אמרו לו: והלא כל המכס כולו שלך הוא! אמר להם: ממני ילמדו כל עוברי דרכים, ולא יבריחו עצמן מן המכס. אף הקב"ה אמר: אני ה' שונא גזל בעולה,18 ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל.19

מסכת סוכה דף מא עמוד ב

תניא, רבי אלעזר בר צדוק אומר: כך היה מנהגן של אנשי ירושלים: אדם יוצא מביתו ולולבו בידו,20 הולך לבית הכנסת לולבו בידו, קורא קריאת שמע ומתפלל ולולבו בידו, קורא בתורה ונושא את כפיו – מניחו על גבי קרקע. הולך לבקר חולים ולנחם אבלים – לולבו בידו.21 נכנס לבית המדרש – משגר לולבו ביד בנו וביד עבדו וביד שלוחו, מאי קא משמע לן? להודיעך כמה היו זריזין במצות.22

מסכת סוכה דף נג עמוד א

תניא, אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמונה אבוקות של אור, וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו. וכשהוא משתחוה, נועץ שני גודליו בארץ ושוחה, ונושק את הרצפה וזוקף, ואין כל בריה יכולה לעשות כן. וזו היא קידה. … תניא, אמר רבי יהושע בן חנניה: כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו. כיצד? שעה ראשונה – תמיד של שחר, משם – לתפילה, משם – לקרבן מוסף, משם – לתפילת המוספין, משם – לבית המדרש, משם – לאכילה ושתיה, משם – לתפילת המנחה, משם לתמיד של בין הערבים, מכאן ואילך – לשמחת בית השואבה. איני? והאמר רבי יוחנן: שבועה שלא אישן שלשה ימים – מלקין אותו וישן לאלתר! – אלא הכי קאמר: לא טעמנו טעם שינה, דהוו מנמנמי אכתפא דהדדי.23

תנו רבנן: מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם. מי שלא ראה בית המקדש בבנינו לא ראה בנין מפואר מעולם, מאי היא? – אמר אביי ואיתימא רב חסדא: זה בנין הורדוס.24

 

חג שמח ומועדים לשמחה ולששון

מחלקי המים

 

עדכון אחרון: 03/10/2017

הערות שוליים

  1. ראה בתחילת הגמרא במסכת סוכה שלוש דעות מדוע חכמים מגבילים את גובהה של הסוכה, אם משום שבגובה רב לא רואה העין את הסכך, אם משום שבגובה כזה האדם יושב בצל הדפנות ולא בצל הסוכה ואם משום שמבנה כזה הוא כבר מבנה קבע וסוכה צריכה להיות מבנה ארעי. וכבר הארכנו לדון בנושא זה בדברינו וסוכה תהיה לצל בחג הסוכות בשנה האחרת. ראה גם דברינו סוכה בין קבע לארעי שם.
  2. הילני המלכה, שבאה מהעיר חדייב (חדיאב) שבצפון הסהר הפורה והתגיירה בהשפעת סוחרים יהודיים, נזכרת במסכת נזיר פרק ג משנה ו: " ... מעשה בהילני המלכה שהלך בנה למלחמה, ואמרה: אם יבא בני מן המלחמה בשלום, אהא נזירה שבע שנים. ובא בנה מן המלחמה והיתה נזירה שבע שנים. ובסוף שבע שנים עלתה לארץ והורוה בית הלל שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות וכו' ". ראה גם מסכת יומא פרק ג משנה י: " ... מונבז המלך היה עושה כל ידות הכלים של יום הכפורים של זהב. הילני אמו עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל. ואף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה וכו' ". כאן, מנסה רבי יהודה להוכיח מסוכתה של הילני המלכה, לשיטתו, שסוכה גבוהה כשירה. חכמים דוחים משום שאישה פטורה מסוכה, אבל רבי יהודה מתעקש אם משום שמתוך שבעה בנים וודאי שהיו כבר גדולים שחייבים בסוכה ולו מטעם מצוות חינוך ואם משום שהיא נהגה ככל דברי חכמים, גם בדברים שאישה לכאורה פטורה מהם. למידע נוסף על הילני המלכה, ראה אתר דעת.
  3. לסוכה יש גם גובה מינימלי, של עשרה טפחים (80 ס"מ לשיטת נאה, 96 לשיטת החזון איש).
  4. הפטרת יום ראשון של חג הסוכות.
  5. והגמרא ממשיכה שם לשאול מהפסוק באיוב כו ט: "מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּה פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ" ומדרשת ר' תנחום: "מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו"! ומתרצת שגם זה היה עד עשרה טפחים מעל לארץ! וכסא הכבוד של הקב"ה, בו אחז משה כשנתן תשובה למלאכים (ראה שבת פח), השתרבב וירד עד עשרה טפחים ומשה אחז בו. במישור הרעיוני, אפשר שיש שחולקים על רבי יוסי, ראה כל המדרשים על ירידת או הורדת השכינה ע"י אבות העולם הצדיקים, כגון אבות דרבי נתן נוסח א פרק לד, במדבר רבה יג ב, תנחומא בובר נשא כד ועוד. אבל ר' יוסי מתעקש שמעולם לא עלה בן אנוש לשמים ומעולם לא ירדה השכינה לארץ: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם"! גם עלייתו של משה להר סיני הייתה עד עשרה טפחים; גם עלייתו של אליהו בסערה השמימה הייתה למטה מעשרה טפחים! אם באגדה נחלקו על ר' יוסי, להלכה, נראה שהתקבלה שיטתו באשר לסיבה לגובה המינימלי של הסוכה. ראה במקבילה בירושלמי סוכה פרק א הלכה א שלמעלה מעשרה היא "רשות אחרת". ואנו נוסיף, שכיוון שרוב סוכותינו הם מעל לגובה המינימלי ורובנו יושבים ובוודאי עומדים מעל לגובה של עשרה טפחים, הרי שאנו בתחום שבו השכינה שורה, אם נזכה.
  6. מדובר בתלמידים בוגרים שמחויבים במצוות (לא כמו ילדיה של הילני המלכה לעיל). הסוכה קטנה ואין מקום למיטות לכולם. ראה בגמרא שם כא ע"א שהסיבה שרבי יהודה מתיר לישון תחת המיטה בסוכה היא משום שרבי יהודה סבור שסוכה צריכה להיות מבנה של קבע, כפי שראינו בראש דברינו, ואין המיטה שהיא מבנה ארעי ומיטלטלת ממקום למקום, יכולה לבטל את דירת הקבע של הסוכה: "מיטה דירת עראי, וסוכה אוהל קבע, ולא אתי אוהל עראי ומבטל אוהל קבע".
  7. רבי שמעון חולק על רבי יהודה וחוזר לדברי המשנה בראשה, שהישן תחת המיטה אינו יוצא ידי חובת שינה בסוכה. ראה קהתי שמביא את הראשונים, הרי"ף, רמב"ם, הרא"ש שמדובר במיטה גבוהה מעשרה טפחים ומעלה שהיא כמו סוכה בתוך סוכה. השווה עם הגובה המינימלי של סוכה לעיל.
  8. הגמרא מוסיפה ברייתא שבה, רבי שמעון שחולק על רבי יהודה מדגיש את המילים: "משיחתו של רבן גמליאל" ולא "מדבריו של רבן גמליאל". שימוש במטבע לשון זו, בא ללמדנו את כוחם של שיחות תלמידי חכמים, של דברים הנאמרים כאילו בדרך אגב. ובלשון הגמרא שם: "אפילו שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד". ראה עוד בעניין זה את נוסח הירושלמי על משנה זו ששואל שאם טבי ידע שהוא פטור מהסוכה ולא היה שם מספיק מקום לכולם ולא רצה "לדחוק את החכמים", מדוע לא ישן מחוץ לסוכה? ותשובתו: "רוצה היה טבי עבדו של רבן גמליאל לשמוע דברי חכמים". עוד שם על טבי: "טבי עבדו של רבן גמליאל היה נותן תפילין ולא מיחו בידו חכמים". ועוד במסכת ברכות פרק ב משנה ז: "וכשמת טבי עבדו (של רבן גמליאל) קבל עליו תנחומין. אמרו לו תלמידיו: לא למדתנו רבינו שאין מקבלין תנחומין על העבדים? אמר להם: אין טבי עבדי כשאר כל העבדים, כשר היה". ראה בגמרא ברכות טז ע"ב ההספד המוצע על עבדים כשרים: "אומרים עליו: הוי איש טוב ונאמן ונהנה מיגיעו!". כל כך, עד שהגמרא שואלת שם: "אם כן, מה הנחת לכשרים?". וכל זה משיחתו של רבן גמליאל. אז אנו נוסיף ונחבר את כל העניין לשיחתו של עבד אברהם (אליעזר), עליו אמרו: "יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים" (בראשית רבה ס ח - פרשת חיי שרה. ראה דברינו מעשה אבות סימן לבנים שם). שנזכה לשיחות נעימות בתורה, מדרש ודרך ארץ בסוכת השלום של כל אחד ואחת.
  9. שני "פטורים" יש לנו בסוכה: שלוחי מצווה ואכילת ארעי (ולהלן בגמרא מתווסף גם: "מצטער פטור מהסוכה"). אבל אם באכילת ארעי מצאנו, להלן במשנה ובגמרא בדף כו, שחכמים החמירו על עצמם לא לאכול גם אכילת עראי מחוץ לסוכה, לגבי "שלוחי מצווה" ושאר סוגי פטורים, נראה שהמצב שונה.
  10. הבסיס לפטור של שלוחי מצווה מהסוכה הוא הכלל הרחב יותר "העוסק במצווה פטור מן המצווה". ראה שם בהמשך הגמרא: "תניא, אמר רבי חנניא בן עקביא: כותבי ספרים תפילין ומזוזות, הן ותגריהן ותגרי תגריהן, וכל העוסקין במלאכת שמים, לאתויי מוכרי תכלת - פטורין מקריאת שמע, ומן התפילה, ומן התפילין, ומכל מצות האמורות בתורה, לקיים דברי רבי יוסי הגלילי. שהיה רבי יוסי הגלילי אומר: העוסק במצוה פטור מן המצוה". אבל לא שנאמר שבגלל שהאדם עוסק במצוות סוכה, ייפטר משאר המצוות, אלא בדיוק ההפך. העיסוק במצוות האחרות פוטר מן הסוכה. ועד כמה שבדקנו, אחד המקורות החשובים להלכה של הכלל "שלוחי מצווה", הוא כאן בדיני סוכה.
  11. רב חסדא ורבה בר רב הונא (מראשי תלמידי החכמים בבבל בזמנם) באו לראש הגלות לשמוע את דרשת שבת הרגל ולנו מחוץ לסוכה, על שפת נהר סורא, משום שהיו שלוחי מצווה ופטורים מהסוכה. ראה עוד בהמשך הגמרא שם, פטורים רבים נוספים: "תנו רבנן: שומרי העיר ביום - פטורין מן הסוכה ביום, וחייבין בלילה. שומרי העיר בלילה - פטורין מן הסוכה בלילה, וחייבין ביום. שומרי העיר בין ביום ובין בלילה - פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה. שומרי גנות ופרדסים - פטורין בין ביום ובין בלילה ... חולים ומשמשיהם. תנו רבנן: חולה שאמרו - לא חולה שיש בו סכנה, אלא אפילו חולה שאין בו סכנה, אפילו חש בעיניו, ואפילו חש בראשו. אמר רבן שמעון בן גמליאל: פעם אחת חשתי בעיני בקיסרי, והתיר רבי יוסי בריבי לישן אני ומשמשי חוץ לסוכה". ועוד שם פטורים נוספים שלא הבאנו. ואנו שואלים, מה פשר פטורים נרחבים אלה? למה לא לשמח חתן וכלה בסוכה? למה פטרו עצמם רב חסדא ורבה בר רב הונא ממצוות סוכה? כלום לא יכלו למצוא סוכה בעיר סורא שתשמח לקבלם? פטורים אלה עומדים לכאורה בניגוד להחמרה של אכילת ארעי שציינו לעיל, ונראה כאילו באים לומר שמצוות סוכה לא באה לעצור את שטף החיים וצרכיהם. האם גם זה מעין "תשבו כעין תדורו"? (ראה כלל זה באמצע דף כו ע"ב, דברי אביי, ברשימת הפטורים). נשמח לשמוע לקח משואבי המים.
  12. ואם תשאל, אומרת שם הגמרא, הרי למדנו מדברי בעלה של השונמית שאומר לה, כשהיא ממהרת אל אלישע: "מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת" (מלכים ב ד כג, הפטרת פרשת וירא): "שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל"! יענה לך רבי אליעזר, רק אם יכול ללכת ולחזור בו ביום לביתו "ומשמח שמחת החג עם אשתו" (רש"י). למקבץ זה של דברי ר' אליעזר בן הורקנוס, אפשר להוסיף עוד ועוד (ראה שם הסיפור ששבת בסוכתו של יוחנן ברבי אלעאי) ונראה שעולה ממנו תמונה די ברורה של גישתו של רבי אליעזר ליום טוב בכלל, חג הסוכות ומקומה של הסוכה בחג זה בפרט. גישה שאולי עומדת כנגד רשימת הפטורים הארוכה שראינו לעיל. הסוכה היא מרכז החג ובה צריך לשבות שבעה ימים! לאכול ארבע עשרה סעודות חג. להיות מהעצלנים ומשובתי הרגל (ולא להתרוצץ כל כך הרבה על הכבישים ולשבות בסוכות שאולות ...). להקביל פני רבו, רק אם אפשר לחזור באותו יום לביתו זו אשתו. כל יציאה מסוכה, אפילו לסוכה אחרת, היא ביטול של מצוות הסוכה הראשונה. לשיטת רבי אליעזר אולי גם אין כ"כ הרבה פטורים חוץ ממקרים מיוחדים. "אשרי יושבי סוכתך עוד יהללוך סלה".
  13. הן לפנות את עצמו, היינו להתפנות, והן לפנות את הכלים, כסימטריה ברורה למעבר לסוכה, באדם ובכלים.
  14. רש"י: "כל תבשיל קפוי, לא רך ולא עב קרוי מקפה". מילון אבן שושן: "תבשיל מעובה וסמיך, מעין דיסה". וכך מפרש גם קהתי.
  15. העבד שפך את קיתון המים לפני או אפילו על פני רבו, או הרב על פני העבד?
  16. תשובת הגמרא היא מהברייתא: "תא שמע, דתניא: שפך לו רבו קיתון על פניו, ואמר לו: אי אפשי בשימושך", היינו שברור שמדובר ברב ששפך על פני או לפני התלמיד את המים שטרח והביא וביקש למזוג לו. מעניין לחשוב על האפשרות השנייה שהועלתה, הגם שנדחתה, שהתלמיד שפך את המים על פניו או לפניו של הרב. מה המשל כאן? רש"י בגמרא סוכה שם מתייחס לשאלה זו ומסביר: "משל לעבד שהיה עושה לרבו עבדות שאינו עובדו כהוגן, כך בידוע שאין ישראל עובדים כשורה ... מיהו, פירושא דמתניתין מיבעיא לן: שפיכת הקיתון מאי היא: ישיבת הסוכה או ירידת הגשמים?". היינו, שהיציאה מהסוכה היא שפיכת הקיתון. כך משמע גם בריטב"א שמסביר ששפיכת המים, באפשרות השנייה, איננה ירידת הגשם אלא פינוי הסוכה: "העושה כן דומה לעבד שמשמש לרבו וכיון שרואה שרבו אינו מסביר לו פנים שופך לו מיד קיתון לומר איני רוצה לשמשך". עוד לגבי הביטוי "שפך קיתון" (לא קיטון, שהוא בית קטן), ראה בראשית רבה פרשת ויחי פרשה ק על הפסוק "פחז כמים על תותר" – ברכת יעקב לראובן: "מהו כמים? אם יהא ביד אדם קיתון של מים והוא נשפך, אינו משתייר בו כלום. אבל אם היה של שמן או של דבש משתייר בו, לכך אומר כמים אל תותר". שהשפיכה במים היא עד הסוף. ראה דברינו גשם בסוכות שם הארכנו בנושא ירידת גשמים בסוכות, אם הוא בהכרח סימן רע.
  17. הגמרא דנה שם במשנה הקובעת שאדם לא יוצא ידי חובה בלולב הגזול ומסקנתה היא שזה משום הכלל: "מצווה הבאה בעבירה". באופן דומה ראה שם גם הדס הגזול ואתרוג הגזול.
  18. בעוולה.
  19. המלך משלם מכס למלךּ, כמו כל אחד, ואינו מבריח. אולי לא רק על מנת לשמש דוגמא לנתיניו (וכך בנמשל הקב"ה ובני אדם), אלא גם מפני הכלל פָּרָא בָּסִילֶיוּס נוֹמוֹס אָגְרָפוֹס (המלך אינו עומד מעל לחוק) עליו הרחבנו לדון בפרשת וירא. ואם נישאר בעולם המשל, ראה המשל על החמור שדרש מכס מהאריה מלך החיות, בדברינו משלי חיות במדרש בפרשת וישלח. שם דווקא כעס המלך האריה על החמור שדרש ממנו מכס והרג אותו (אולי בעצת השועל שסכסך שם). ואם אנחנו כבר בעסקי מכשירי מצווה גזולים, ראה בדף הבא לא ע"א על הראש הגלות וכל החכמים שישבו בסוכה ובאה אשה וצווחה כנגדם שהם יושבים בסוכה גזולה (או בסכך גזול) ולא התייחסו אליה. ראה שם איך היא טוענת לייחוס הגדול שלה שיש לאביה שלוש מאות ושמונה עשרה עבדים, והכוונה שהיא בת אברהם אבינו. ויש להבין מדוע לא חשו שם חכמים "להבריח עצמם מהגזל" כמאמר המדרש הזה? מדוע לא ראו בישיבתם בסוכה "מצווה הבאה בעבירה" מההיבט המוסרי אם לא ההלכתי הקר? מדוע לא חששו לציווי התורה "ועשית הטוב והישר"? נשמח לשמוע לקח משואבי ההמים בשמחה.
  20. הם אנשי ירושלים "שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות של זהב" (סוכה פרק ג משנה ח, תוספתא סוכה פרק ב הלכה י).
  21. ראה פירוש שטיינזלץ שמביא בשם רב שרירא גאון את השאלה שהרי אין ניחום אבלים ביום טוב (והאבל יתחיל את השבעה לאחר ימי החג)! ותשובתו היא שהולכים ביום טוב ובחולו של מוכד לצוות לאבל חברה ולהפיג צערו: "אעפ"י שאין נוהג אבילות בימי החג, אלא שחביריו הולכין אצלו ויושבין עמו כדי ליישב דעתו. וקא מדמי לה תנא להא מילתא כמי שבא לנחם אבילים". אולי הדברים נכונים גם לכל המקרים של נפטרים בערב החג שאין בעצם שבעה, שצריך לבוא אחרי החג "ליישב דעתם" ולהפיג את צערם של האבלים דווקא משום שלא ישבו שבעה.
  22. לא רק זריזין, אלא מחבבים את המצוות כמו שכתוב שם כמה שורות קודם על רבן גמליאל שלקח אתרוג באלף זוז והעביר אותו מחכם אחד לשני בקניין גמור "להודיעך כמה מצוות חביבות עליהם". ראה גם שקטעי גמרא אלו הם על המשנה מה היו עושים ביום טוב שחל בשבת בנטילת לולב: "יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת, למחרת משכימין ובאין, כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו, מפני שאמרו חכמים: אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חבירו, ושאר ימות החג, אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו". יש בלולב 'משהו אישי' שכל אחד "מכיר את שלו ונוטלו". ואנשי ירושלים – לכל מקום ובכל מקום. השווה מנהג זה בבית הכנסת עם המנהג בבית המקדש. סוכה פרק ד משנה ד: "מצות לולב כיצד? יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת מוליכין את לולביהן להר הבית והחזנין מקבלין מהן וסודרין אותן על גב איצטבא. והזקנים מניחין את שלהן בלשכה. ומלמדים אותם לומר: כל מי שמגיע לולבי בידו, הרי הוא לו במתנה. למחר משכימין ובאין והחזנין זורקין אותם לפניהם והן מחטפין ומכין איש את חבירו. וכשראו בית דין שבאו לידי סכנה התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו". מכל המקורות האלה עולה שיש מספר פתרונות מעשיים לנטילת לולב בשבת (בפרט ביום טוב הראשון), אבל חכמים גזרו מה שגזרו וזה עניין חשוב לחקור בו (ראה מועדים בהלכה לרב ש. י. זוין).
  23. שמחת בית השואבה או בית השאוּבָה הייתה, ללא ספק השיא של חג הסוכות שבו נאמר שלוש פעמים בתורה "שמחה", בהשוואה לפעם אחת בחג השבועות ואף לא פעם אחת בפסח (פסיקתא דרב כהנא נספחים ב - פרשה אחרת). זו השמחה בה חסידים ואנשי מעשה אומרים: "אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו", ואילו בעלי תשובה היו אומרים: "אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו". ובין כולם היה הלל הזקן שמח שמחה גדולה ומכריז: "אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן ... למקום שאני אוהב, שם רגלי מוליכות אותי". וכבר הארכנו לדון בשמחת בית השואבה בדברינו לסוכות בשנה האחרת ושם גם הראינו שהלל השתתף בשמחת בית השואבה עוד כשגר בבבל ועלה לרגלים לארץ, ובוודאי כאשר כבר גר בארץ. באיזה מהם שמח יותר? ראה דברינו שם, על בסיס המדרש באבות דרבי נתן נוסח ב פרק כז.
  24. שבנה למעשה מחדש את בית המקדש. ראה דברינו בניין הורדוס בפרשת תרומה.