- שני הגרסאות, שני הנוסחאות, מקובלים. ראה בדומה בגמרא ביצה לה ע"ב אם הנוסח במשנה הוא: "משילין פירות דרך ארובה ביום טוב", או "משחילין". ויש עוד כאלה במקורות. מותר לה ללשון להיות קצת משוחררת ורב-גונית.
- שני השמות: שמחת בית השואבה ושמחת החשוּבָה הם נכונים. לאחד, מקור מפסוק במקרא: "ושאבתם מים בששון". והשני: "מצווה חשובה מששת ימי בראשית". משמע, מסורת עתיקת יומין שאינה צריכה אחיזה במקרא. ובירושלמי סוכה פרק ה הלכה א מודגשת גם רוח הקודש הנשאבת משמחה זו: "אמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמה בית שואבה? שמשם שואבים רוח הקודש על שם ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה" ... אמר רבי יונה: יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה ונכנס לשמחת בית שואבה ושרת עליו רוח הקודש. ללמדך שאין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח". ואף אנו נרצה לדלות קצת מים ממעייני השואבה והחשובה ולרוות בם צימאוננו.
- נוסח זה של "שמחת בית השאוּבָה" נמצא גם בפירוש המשנה לרמב"ם מסכת סוכה פרק ה (המשנה מובאת להלן): "ובית השאובה - שם המקום שהיו מתקינים לשמחה ולזמר וקראוהו בשם זה כמו שנאמר: ושאבתם מים בששון וכו' ". נראה שבנוסח כתב היד של המשנה שהיה לפני הרמב"ם היה כתוב: שאוּבָה. ראה במדרש תנאים הנ"ל ששואבה ושאובה מתחלפים בטקסט עצמו.
- שמחת בית השואבה זכתה גם לכינוי: שמחה יתירה ובשל כך יש גם דעה שהיא דוחה את השבת. ראה סוכה נא ע"א: "רבי יוסי בר יהודה סבר: שמחה יתירה נמי דוחה את השבת, ורבנן סברי: שמחה יתירה אינה דוחה את השבת". חג הסוכות בולט בשלוש השמחות שכתוב בו, בהשוואה עם פסח שאין בו פסוק שמחה כלל ושבועות בו יש פסוק אחד בלבד. ראה פסיקתא דרב כהנא - פסקא אחריתא סוכות: "את מוצא שלש שמחות כתיב בחג, ואלו הן: ושמחת בחגך (דברים טז יד), והיית אך שמח (שם טו), ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים (ויקרא כג מ)". מפסוק אחרון זה לקח הרמב"ם את הסמך לשמחת בית השואבה שהיא שמחה יתירה נוספת וייחודית לחג הסוכות. ופשיטא שזה רק סמך ועצם המצווה היא מדברי חכמים. על ניסוך המים, שהוא הבסיס והעילה לשמחת בית השואבה נחלקו בגמרא ובראשונים אם היא מצווה מהתורה או קבלוה חכמים הלכה למשה מסיני. אבל שמחת בית השואבה ודאי שמצוות חכמים היא, שהעצימו והאדירו בשל מחלוקת (נוספת) עם הצדוקים.
- זו רשימת מצוות החג וכמה ימים נהגה כל מצווה (חסרה מצוות חגיגה, היינו הקרבנות שהיו מביאים לחגיגת החג). לולב (ארבעת המינים) וערבה (הושענה שהיו מביאים במקדש כל יום בחג וזוקפים בצדי המזבח) נהגו פעמים שישה ימים (אם שבת הייתה באמצע חול המועד) ופעמים שבעה, היינו כל ימי החג. לגבי הלולב, אם שבת הייתה ביום ראשון של החג, לולב ניטל במקדש ואינו נדחה מפני השבת והרי לנו שבעה ימים. לגבי ערבה, אם היום השביעי של החג, הושענה רבה, חל בשבת שאז מצוות ערבה דוחה את השבת, במקדש. הלל (השלם) ושמחה נוהגים כל שבעת ימי החג וכן בשמיני עצרת, היינו שמונה ימים. ניסוך המים, שהוא מצווה מיוחדת לחג הסוכות, לצד ניסוך היין הקבוע בקרבנות מהתורה, נהג גם הוא כל שבעה, כולל שבת ויום טוב. וקרבן חגיגה נוהג שישה משום שאינו דוחה שבת.
- בפרק ה, מסבירה המשנה את "החליל", הוא מצוות שמחת בית השואבה הקרויה ע"ש החליל שהיה כלי חשוב ומרכזי בה ובגללו, למרות שהוא רק איסור שבות, לא נהגו שמחת בית השואבה לא בשבת ולא ביום טוב (מן הסתם נהגו לשיר ולשמוח גם בשבת אך בלי כלי זמר). ראה פירוש המשניות לרמב"ם על משנה זו: "חליל, הוא כלי מכלי זמר הידוע בשם "אלמזמאר", והיה שם מינים רבים של כלי זמר, אבל מפני שזה הוא העיקר בשיר יחסו הכל בשמו". שמחת בית השואבה, "החליל", התחילה במוצאי יום טוב הראשון שאם היה גם שבת, נהגה כל ששת ימי חול המועד. ואם יום טוב הראשון של סוכות היה באחד מימי החול ושבת בימי חול המועד, נהגה מצוות בית השואבה ("החליל") רק חמישה ימים. ראה אגב את שיטת ר' יוסי בן יהודה שהחליל דוחה את השבת, תוספתא סוכה ד יד: "החליל דוחה את השבת בתחילתו דברי ר' יוסה בי ר' יהודה. וחכמים אומרים: אינו דוחה אפילו את יום טוב. ראה דיון על תוספתא זו בגמרא סוכה נ ע"ב שמעמידה את רברי ר' יוסי בשיר של קרבן ולא בשמחת בית השואבה.
- לוג הוא קצת יותר מחצי ליטר. משקלו הסגולי של שמן הוא 0.92 לערך. 120 לוג שמן שוקלים איפוא כ- 60 ק"ג. קצת כבד בשביל ילד וגם בשביל בחור צעיר (מפרחי כהונה). ויש דעה שזה הסה"כ וכ"א סחב רק רבע, היינו כ- 15 ק"ג שמן. נשמע סביר יותר. אך ראה בגמרא סוכה נב ע"ב שהפליגה בכוחם וזריזותם של פרחי כהונה אלה: "והן משובחין היו יותר מבנה של מרתא בת בייתוס. אמרו על בנה של מרתא בת בייתוס שהיה נוטל שתי ירכות של שור הגדול, שלקוח באלף זוז, ומהלך עקב בצד גודל". ולא עוד, אלא שבנה של מרתה בת בייתוס (היא אשתו של יהושע בן גמלא כהן גדול) עשה זאת על כבש המזבח ואילו הם על סולמות.
- ובגמרא (סוכה נג ע"א) מובא: "אשה היתה בוררת חטים לאור של בית השואבה". ראה בירושלמי סוכה פרק ה הלכה ג: "תני: יכולה אשה לבור חיטיה לאור המערכה. ולא היו מועלות? לאו, דאמר: ר' יהושע בן לוי: הריח והמראה והקול אין בהן מעילה". ראה גם ההנאה מריח הקטורת: "נשים שביריחו אינן צריכות להתבשם מריח קטורת, כלה שבירושלים אינה צריכה להתקשט מריח קטורת" (יומא לט ע"ב), ראה שם גם על עזים שביריחו שהיו מתעטשות מריח הקטורת, (אבל בית אבטינס החמירו על עצמם – יומא לח ע"א, וגם על האומנים היו מחמירים בשל מעלתו של קודש הקדשים – פסחים כו ע"א). נראה שלא כולם הלכו לשמחת בית השואבה. היו שנשארו בבית, בררו חיטים, דכו במדוכה ובשלו בפרור, טרחו והכינו מזון לחוגגים.
- ראה הרחבה בתוספתא סוכות פרק ד הלכה ב: "חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין לפניהן באבוקות ואומרים לפניהם דברי תושבחות. מה היו אומרין? אשרי מי שלא חטא, וכל מי שחטא ימחל. ויש מהן אומרים: אשרי ילדותי שלא ביישה את זקנותי - אלו אנשי מעשה. ויש מהן שהיו אומרים: אשריך זקנתי שתכפרי על ילדותי - אלו בעלי תשובה". לצד דברי התשבחות של שירי המעלות שבספר תהלים (ומן הסתם פרקי הלל ושבח נוספים), היו אומרים דברי שבח וביטחון עצמי! אולי באמת זו דרגה גבוהה בשמחה. לא למעט עצמך, אלא לשבח ולהכיר בחלק הטוב והחיובי שבך, מתת אלוה ממעל. אם זו מתת שכבר קיימת כעת (אנשי המעשה) ואם זו מתת של תקווה והבטחה ובלשון עתיד (בעלי תשובה).
- ראה משנה ט בסוף פרק ד הקודם: "ניסוך המים כיצד? צלוחית של זהב מחזקת שלשת לוגים היה ממלא מן השילוח. הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו". שתי משניות אלה משלימות זו את זו. שמחת בית השואבה קשורה בבסיסה למצוות ניסוך המים, כפי שכבר הערנו לעיל. ואולי שכשיצאו בשער המזרח מן החיל, התפצלו לשתי קבוצות. האחת שהמשיכה למעיין השילוח לשאוב מים בששון לשמחת בית השואבה והשנייה (הקבוצה העיקרית?) קיימה את הטקס\תפילה של: "אנו ליה ועינינו ליה".
- חטא כפול, גם משתחווים לאל השמש (עבודת הליוס) וגם מפנים את אחוריהם לבית המקדש. ראה יחזקאל פרק ח פסוקים טו-טז: "וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם עוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת מֵאֵלֶּה: וַיָּבֵא אֹתִי אֶל חֲצַר בֵּית ה' הַפְּנִימִית וְהִנֵּה פֶתַח הֵיכַל ה' בֵּין הָאוּלָם וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ כְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ". ואם בענייני מים וחטא כפול עסקינן, אפשר גם לצטט את ירמיהו (ב יג): "כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם". באה מצוות ניסוך המים ושאיבתם לכפר גם על חטא כפול זה.
- היו שונים וגם הופכים את הסדר, שניות עם הדדיות: אנו לה' וה' לנו. אני לדודי ודודי לי. לעיל ראינו את שבח היחיד וכאן שבח הרבים, הציבור, הדור. בשיא התלהבות שמחת בית השואבה אין אנשי בית שני מצטנעים או ממעיטים בערכם מול אנשי בית ראשון כלל ועיקר. אדרבא, הם מפנים את אחוריהם באופן מופגן לשמש העולה ופניהם למערב, להיכל. כאילו מפנים אחוריהם גם לדורות הקודמים. יש כאן הפגנה ברורה של ביטחון המאמין בה' וגם בעצמו ובאמונתו וקריאה אמיצה: אנחנו טובים מאבותינו! ראה מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש, בגמרא יומא ט ע"ב, אם בית ראשון עדיף או בית שני: "אמר רבי יוחנן: טובה צפורנן של ראשונים מכריסן של אחרונים. - אמר ליה ריש לקיש: אדרבה, אחרונים עדיפי, אף על גב דאיכא שעבוד מלכיות - קא עסקי בתורה!". וממשנה זו לכאורה יש סיוע ברור לשיטת ריש לקיש.
- פתחנו במקור תנאי ראשון – המשנה, נמשיך במקור תנאי שני – התוספתא. הלכות מסוימות של התוספתא כבר ראינו בחלקן בהערות השוליים. כאן נתמקד בפרק ד המוקדש בתחילתו לשמחת בית השואבה. גם את התוספתא נקשט בהערות שוליים.
- התיקון הגדול שעשו בשמחת בית השואבה הוא ההפרדה בין נשים לגברים שנשמרת בימינו בבית הכנסת במחיצה או בהפרדת מפלסים. ראה שוב הרחבה בגמרא סוכה נא ע"ב: "מאי תיקון גדול? - אמר רבי אלעזר: כאותה ששנינו, חלקה היתה בראשונה והקיפוה גזוזטרא, והתקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה. תנו רבנן: בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש, התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים. ועדיין היו באין לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה". הגמרא מקשה שם: "היכי עביד הכי? והכתיב (דברי הימים א כח) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל!" היינו שאסור לשנות מתבנית ותכנון בית המקדש אשר נתנו מהנביאים ברוח הקודש (ראה רש"י שם). מתרצת הגמרא: "אמר רב: קרא אשכחו ודרוש: וספדה הארץ משפחות משפחות לבד, משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד (זכריה יב יב). אמרו: והלא דברים קל וחומר. ומה לעתיד לבא - שעוסקין בהספד ואין יצר הרע שולט בהם - אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד, עכשיו שעסוקין בשמחה ויצר הרע שולט בהם - על אחת כמה וכמה". אך באמת, ניתן לשנות בעזרה בתנאים מסוימים. ראה מסכת סנהדרין פרק א משנה ה: "אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד". ולעומתה, מסכת שבועות פרק ב משנה ב: "שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים ובסנהדרין של שבעים ואחד". ראה עוד בגמרא סוכה נב ע"א וע"ב שעל בסיס תוספתא זו מתפתח דיון שלם בכוחו ומקומו של היצר הרע שבא כהלך, ממשיך כאורח וסופו שנעשה "איש". על יצר הרע איתנו בכתובים וטרם פרסמנו.
- המשנה נוקטת לשון כללית: "חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם וכו' " ואילו התוספתא נוקטת בשמו של רבן שמעון בן גמליאל (הראשון, בנו של רבן גמליאל הזקן, שחי בתקופת הבית לפני החורבן) נשיא הסנהדרין! ראה הרחבה נוספת בגמרא (סוכה נג ע"א): "תניא, אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמונה אבוקות של אור, וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו. וכשהוא משתחוה נועץ שני גודליו בארץ ושׁוֹחֶה, ונושק את הרצפה וזוקף, ואין כל בריה יכולה לעשות כן. וזו היא קידה". ראה גם כיצד חכמי ישראל היו רוקדים בשמחת חתן וכלה (כתובות יז ע"א). ואולי קדם לכולם דוד שהיה מרקד ומפזז לפני ארון הברית ולא חש לכבודו (שמואל ב פרק ו), ואדרבא, ראה בזה קידוש השם. ואם נחזור לרקוד של חגיגות בית השואבה, בחג הסוכות, האם ייתכן שיש קשר לשוני בין חג ולחוג (לרקוד במעגל)? עפ"י הגמרא במסכת חגיגה י ע"ב התשובה היא בהחלט כן. ראה פירוש תורה תמימה לויקרא כג מא שהאריך בעניין.
- מכאן שכבר בתקופת הבית היו בתי כנסת פעילים בירושלים לצד המקדש, והיו הולכים מצד אחד לבית המקדש לראות בהקרבת הקרבנות ומצד שני לבית הכנסת להתפלל. ואח"כ גם לבית המדרש. בתי כנסיות ובתי מדרשות תפקדו עוד בתקופת הבית, כמתואר גם בירושלמי מגילה פרק ג הלכה א ומשם נתגלגל למדרש איכה רבה פתיחתא יב: "ארבע מאות ושמונים בתי כניסיות היו בירושלים" וחורבנם מושווה לחורבן בית המקדש. ראה נוסח התוספתא כפי שמובא בגמרא שאמנם השמיט את "בית הכנסת", אבל מביא את התפילה פעמיים: "תניא, אמר ר' יהושע בן חנניה: כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו. כיצד? שעה ראשונה - תמיד של שחר, משם - לתפילה, משם - לקרבן מוסף, משם - לתפילת המוספין, משם - לבית המדרש, משם - לאכילה ושתיה, משם - לתפילת המנחה, משם לתמיד של בין הערבים, מכאן ואילך - לשמחת בית השואבה". ובירושלמי סוכה פרק ה הלכה ב: " ... בתחילה היו הולכין להקריב תמיד של שחר, משם היו הולכין להקריב את המוספין ומשם היו הולכין להקריב נדרים ונדבות ומשם היו הולכין לוכל (לאכול) ולשתות ומשם היו הולכין לתלמוד תורה ומשם היו הולכין להקריב תמיד של בין הערבים ומשם היו הולכין לשמחת בית השואבה". מה אפשר ללמוד מכך על סדר היום של אנשי התקופה?
- ושמחת בית השואבה נמשכה עד קריאת הגבר כמובא במשנה לעיל, ומשם לתמיד של שחר וכו', משמע לא היו ישנים כלל. ובגמרא (סוכה נג ע"א) לא אהבו את זה שלא ישנו כלל (כל ימי חול המועד?) ומקשים: "והאמר רבי יוחנן: שבועה שלא אישן שלושה ימים - מלקין אותו וישן לאלתר!" ומתרצים שהיו מתנמנמים לפרקים במשך היום, אחד על כתפי רעהו: "דהוו מנמנמי אכתפא דהדדי". איפה? בבית הכנסת? בבית המדרש?
- תרגום חופשי: ואם אנחנו לא שם - בו, יש שם - בו (אחרים).
- הלל, סבא רבה של רבן שמעון בן גמליאל שראינו בתוספתא לעיל שהיה מרקד עם שמונה אבוקות, כשראה שהשמחה נסחפה יתר על המידה, ואולי גם החוגגים הפריזו בערך עצמם ("גבה לבם", ראה הערות 9 ו- 12 לעיל) גער בקהל ואח"כ שוב עודד אותו. ראה גם מקרים בהם חכמים היו שוברים כלי יקר בשמחות כדי שלא יסחפו יתר על המידה ויפריזו בשמחה (ברכות לא ע"א). עוד על הלל בשמחת בית השואבה, ראה מסכת סוכה דף נג עמוד א: "תניא, אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן: אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן. הוא היה אומר כן: למקום שאני אוהב, שם רגלי מוליכות אותי. אם תבוא אל ביתי - אני אבוא אל ביתך, אם אתה לא תבוא אל ביתי - אני לא אבוא אל ביתך, שנאמר: בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". וצריך להבין איך מסתדרת אמרה זו של הלל: "אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן" עם אמירתו המפורסמת: "אם אין אני לי – מי לי? וכשאני לעצמי – מה אני?" (בעיקר החצי השני: "וכשאני לעצמי – מה אני"). הצעות והסברים יתקבלו בברכה וישאבו למעייני הישועה. ראה דברינו שמחתו של הלל הזקן שם הרחבנו בנושא זה.
- אנחנו סוטים לרגע מהנושא שלנו, אך לא יכולנו שלא להביא קטע זה שבהמשך אבות דרבי נתן. קטע זה משקף תקופה בה הלל עדיין גר בבבל, טרם שעלה לארץ, ובא לרגלים לירושלים. (ראה תחילת דרכו בירושלים אצל שמעיה ואבטליון שקפא בשלג מחות לבית המדרש, מסכת יומא דף לה עמוד ב). האם המקורות שראינו לעיל על הלל בשמחת בית השואבה הם מתקופה זו או אחרי שעלה לארץ והתמנה לראש הסנהדרין כמסופר בגמרא פסחים סו ע"א (מובא בדברינו בני בתירא בפסח)? נראה אגב שאולי גם הביטוי "לפום צערא אגרא" (למי הצער – השכר) הוא אולי של הלל ולא של בן הא הא, כמובא בסוף פרק חמישי של מסכת אבות. ראה גם הסיפור על המפגש של הלל "שהיה מהלך בדרך ופגע בני אדם שמביאין חטין", באבות דרבי נתן נוסח א פרק יב, והתדיין איתם על המחיר. והם אומרים לו: "בבלאה טפשאה, אי אתה יודע שלפום צערא אגרא?". גם סיפור זה נראה שהוא מהתקופה שהלל עדיין גר בבל והיה עולה לרגלים לארץ. נחזור לשמחת בית השואבה.
- הורדוס חשב לצפות את אבני השיש הכחולות של בית המקדש בזהב ואמרו לו חכמים שישאיר את האבנים כמות שהם שכך הם יפות יותר שנראות כגלי הים. ראה בגמרא שם (דף קודם) על האבוב של משה שניסו לצפותו זהב ולא היה קולו ערב כמקודם. מקדש הורדוס המפואר (הבית השלישי למעשה ששרד כ 80-90 שנה) הוא נושא מעניין לעצמו (חוץ מהאיש עצמו עליו הרבו לכתוב ולהציג תערוכות). בנייה זו זכתה מחד גיסא להסכמת חכמים ואף תשבחותיהם, ומאידך גיסא סביר שנעשתה בידיעה והסכמה או לפחות עצימת עין של שלטונות רומא (ראה בבא בתרא בתחילת המסכת). וכבר הרחבנו מעט לדון בבניין הורדוס בפרשת תרומה.
- ראה בבראשית רבה שם שש דרשות של ר' חמא בר חנינא, מי הם שלושה עדרי הצאן שחונים סביב לבאר אליה מגיע יעקב במסעו לחרן: משה אהרון ומרים, שלוש המלכויות, שלושה בתי הדין שהיו בהר הבית וכו'. וכאן, שלושה הרגלים.
- ראה איך בלי משים מרחיב המדרש את שאיבת רוח הקודש לכל שלוש הרגלים. וברות רבה ד יב: "ושתית מאשר ישאבון הנערים - זה בית השואבה ... שמשם היו שואבין רוח הקדש, שנאמר: ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה". נראה שחיבור שמחת בית השואבה לפסוקים של אבות האומה מתאים לדעה של שמחה החשובה: "מצוה חשובה היא, ובאה מששת ימי בראשית". ואף אנו נשיב כאן את האבן למקומה ותהא מונחת בשלום ובבטחה עד הרגל הבא עלינו לטובה.