שמחת בית השואבה

מסכת סוכה דף נ עמוד ב

איתמר, רב יהודה ורב עינא. חד תני: שואבה, וחד תני: חשובה. אמר מר זוטרא: מאן דתני שואבה לא משתבש, ומאן דתני חשובה לא משתבש. מאן דתני שואבה לא משתבש – דכתיב: "וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה" (ישעיהו יב יג). ומאן דתני חשובה לא משתבש – דאמר רב נחמן: מצוה חשובה היא, ובאה מששת ימי בראשית.1

מדרש תנאים לדברים פרק טז

"ושמחת בחגך" – זו שמחת בית השאוּבָה. ולמה נקראת שמחת בין השואבה? ששם היו שואבין ברוח הקדש על שֵׁם: "וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה" (ישעיהו יב יג).2

רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח

אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה, שנאמר: "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים" (ויקרא כג מ).3

משנה מסכת סוכה פרק ה משניות א-ד

[א] החליל חמשה וששה זהו החליל של בית השואבה שאינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב.4 אמרו: כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו. [ב] במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול. ומנורות של זהב היו שם וארבעה ספלים של זהב בראשיהן וארבע סולמות לכל אחד ואחד וארבעה ילדים מפרחי כהונה ובידיהם כדים של שמן של מאה ועשרים לוג שהן מטילין לכל ספל וספל.5 [ג] מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן מהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקין ולא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה.6

[ד] חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם באבוקות של אור שבידיהן ואומרים לפניהן דברי שירות ותושבחות.7 והלוים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר, על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים, כנגד חמשה עשר שיר המעלות שבתהלים, שעליהן לוים עומדין בכלי שיר ואומרים שירה. ועמדו שני כהנים בשער העליון שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים ושני חצוצרות בידיהן. קרא הגבר, תקעו והריעו ותקעו. הגיעו למעלה עשירית תקעו והריעו ותקעו. הגיעו לעזרה תקעו והריעו ותקעו. היו תוקעין והולכין עד שמגיעין לשער היוצא מזרח.8 הגיעו לשער היוצא ממזרח הפכו פניהן למערב ואמרו: אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל היכל ופניהם קדמה והמה משתחוים קדמה לשמש.9 ואנו ליה עינינו. ר' יהודה אומר: היו שונין ואומרין: אנו ליה וליה עינינו.10

תוספתא מסכת סוכה פרק ד11

הלכה א

בראשונה כשהיו רואין שמחת בית השואבה, היו אנשים רואין מבפנים ונשים רואות מבחוץ. וכשראו בית דין שהן באין לידי קלות ראש, עשו שלש גזוזטראות בעזרה כנגד שלש שלש רוחות ששם נשים יושבות ורואות בשמחת בית השואבה ולא היו מעורבין.12

הלכה ד

מעשה ברבן שמעון בן גמליאל שהיה מרקד בשמונה אבוקות של אור ולא היה אחד מהן נוגע בארץ וכשהוא משתחוה מניח אצבעו בארץ על גבי הרצפה שוחה ונושק וזוקף מיד.13

הלכה ה

אמר ר' יהושע בן חנניה: כל ימי שמחת בית השואבה לא היינו רואין שינה. משכימין אנו לתמיד של שחר, משם לבית הכנסת, משם למוספין, משם לאכילה ושתיה, ומשם לבית המדרש.14 משם לתמיד של בין הערבים משם לשמחת בית השואבה.15

אבות דרבי נתן נוסח ב פרק כז

מעשה בהלל הזקן שהיה יושב על בית השואבה ובני אדם עומדים ומתפללים. ראה אותם שגבה לבם, אמר להם: יודעים אתם שאנו ושבחינו כלום! והלא יש לפניו אלף אלפים ורבי רבבות של מלאכי השרת שיעבדו אותו, שנאמר: "היש מספר לגדודיו" (איוב כה ג) ואין לית אנן בה מן בה. כיון שראה אותם שנשבר לבם, אמר להם: והלא יש לפניו אלף אלפים ורבי רבבות של מלאכי השרת ואינו רוצה בשבחן של כולם אלא בשבחן של ישראל, שנאמר: "משיח אלהי יעקב ונעים זמירות ישראל" (שמואל ב כג א). ואומר: "ואתה קדוש יושב תהילות ישראל" (תהלים כב ד).16

מעשה בחָמַר אחד שבא אצל הלל הזקן, אמר לו: רבי, ראה מה אנו יתרים מכם. שאתם מצטערים בכל הדרך הזו ועולים מבבל לירושלים ואני יוצא מפתח ביתי ולן בפתחה של ירושלים. שתק והמתין לו זמן. אמר לו: בכמה את משכיר לי חמורך מכאן ועד אמאום? אמר לו: בדינר. – עד לוד בכמה? אמר לו בשנים. – עד קיסרין בכמה? אמר לו: בשלוש. אמר לו: רואה אני לפי שאני מרבה את הדרך, את מרבה את השכר. אמר לו: הן, לפי הדרך הוא השכר. אמר לו: לא יהו שכר רגלי כשכר רגלי הבהמה! הוא שהיה הלל מקיים: לפום צערא אגרא.17

מסכת סוכה דף נא עמוד ב

תנו רבנן: מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם. מי שלא ראה בית המקדש בבנינו לא ראה בנין מפואר מעולם, מאי היא? – אמר אביי ואיתימא רב חסדא: זה בנין הורדוס. – במאי בניה? – אמר רבה: באבני שישא ומרמרא. איכא דאמרי: באבני שישא כוחלא ומרמרא. אפיק שפה ועייל שפה, כי היכי דלקבל סידא. סבר למשעיין בדהבא, אמרו ליה רבנן: שבקיה, דהכי שפיר טפי, דמיתחזי כאדותא דימא.18

בראשית רבה ע ח, פרשת ויצא

"והנה שלשה עדרי צאן" (בראשית כט ב) – אלו שלשה רגלים.19 "כי מן הבאר ההיא ישקו" – שמשם היו שואבים רוח הקודש. "והאבן גדולה" – זו שמחת בית השואבה. א"ר הושעיא: למה היו קוראים אותו בית השואבה? שמשם היו שואבים רוח הקודש. "ונאספו שמה כל העדרים" – באים מלבוא חמת ועד נחל מצרים. "וגללו את האבן" – שמשם היו שואבים רוח הקודש, "והשיבו את האבן … למקומה" – מונח לרגל הבא.20

חג שמח ומועדים לשמחה

מחלקי המים

עדכון אחרון: 01/10/2017

הערות שוליים

  1. שני השמות: שמחת בית השואבה ושמחת החשוּבָה הם נכונים. לאחד, מקור מפסוק במקרא. והשני: "מצווה חשובה מששת ימי בראשית". משמע, מסורת עתיקת יומין שאינה צריכה אחיזה במקרא. ובירושלמי סוכה פרק ה הלכה א מודגשת גם רוח הקודש הנשאבת משמחה זו: "אמר רבי יהושע בן לוי למה נקרא שמה בית שואבה? שמשם שואבים רוח הקודש על שם ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה" ... אמר רבי יונה: יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה ונכנס לשמחת בית שואבה ושרת עליו רוח הקודש. ללמדך שאין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח". ואף אנו נרצה לדלות קצת מים ממעייני השואבה והחשובה ולרוות בם צימאוננו.
  2. נוסח זה של "שמחת בית השאוּבָה" נמצא גם בפירוש המשנה לרמב"ם מסכת סוכה פרק ה (המשנה מובאת להלן): "ובית השאובה - שם המקום שהיו מתקינים לשמחה ולזמר וקראוהו בשם זה כמו שנאמר: ושאבתם מים בששון וכו' ". נראה שבנוסח כתב היד של המשנה שהיה לפני הרמב"ם היה כתוב: שאוּבָה. ראה במדרש תנאים הנ"ל ששואבה ושאובה מתחלפים בטקסט עצמו.
  3. שמחת בית השואבה זכתה גם לכינוי: שמחה יתירה ובשל כך יש גם דעה שהיא דוחה את השבת. ראה סוכה נא ע"א: "רבי יוסי בר יהודה סבר: שמחה יתירה נמי דוחה את השבת, ורבנן סברי: שמחה יתירה אינה דוחה את השבת". חג הסוכות בולט בשלוש השמחות שכתוב בו, בהשוואה עם פסח שאין בו פסוק שמחה כלל ושבועות בו יש פסוק אחד בלבד. ראה פסיקתא דרב כהנא - פסקא אחריתא סוכות: "את מוצא שלש שמחות כתיב בחג, ואלו הן: ושמחת בחגך (דברים טז יד), והיית אך שמח (שם טו), ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים (ויקרא כג מ)". מפסוק אחרון זה לקח הרמב"ם את הסמך לשמחת בית השואבה שהיא שמחה יתירה נוספת וייחודית לחג הסוכות. ופשיטא שזה רק סמך ועצם המצווה היא מדברי חכמים. על ניסוך המים, שהוא הבסיס והעילה לשמחת בית השואבה נחלקו בגמרא ובראשונים אם היא מצווה מהתורה או קבלוה חכמים הלכה למשה מסיני. אבל שמחת בית השואבה ודאי שמצוות חכמים היא, שהעצימו והאדירו בשל מחלוקת (נוספת) עם הצדוקים.
  4. ראה משנה א בתחילת פרק ד הקודם: "לולב וערבה ששה ושבעה, ההלל והשמחה שמונה, סוכה וניסוך המים שבעה, והחליל חמשה וששה". לולב (ארבעת המינים) וערבה (הושענה שהיו מביאים במקדש כל יום בחג וזוקפים בצדי המזבח) נהגו פעמים שישה ימים (אם שבת הייתה באמצע חול המועד) ופעמים שבעה, היינו כל ימי החג (אם שבת הייתה ביום ראשון של חג שאז לולב ניטל, במקדש ואינו נדחה מפני השבת; ולגבי ערבה, אם היום השביעי של החג, הושענה רבה, חל בשבת שאז מצוות ערבה דוחה את השבת, במקדש). הלל (השלם) ושמחה נוהגים כל שבעת ימי החג וכן בשמיני עצרת, היינו שמונה ימים. ניסוך המים, שהוא מצווה מיוחדת לחג הסוכות, לצד ניסוך היין הקבוע בקרבנות מהתורה, נהג גם הוא כל שבעה, כולל שבת ויום טוב. כאן בפרק ה, מסבירה המשנה את "החליל", הוא מצוות שמחת בית השואבה הקרויה ע"ש החליל שהיה כלי חשוב ומרכזי בה (ובגללו, למרות שהוא רק איסור שבות, לא נהגו שמחת בית השואבה לא בשבת ולא ביום טוב). ראה פירוש המשניות לרמב"ם על משנה זו: "חליל, הוא כלי מכלי זמר הידוע בשם "אלמזמאר", והיה שם מינים רבים של כלי זמר, אבל מפני שזה הוא העיקר בשיר יחסו הכל בשמו". שמחת בית השואבה, "החליל", התחילה במוצאי יום טוב הראשון שאם היה גם שבת, נהגה כל ששת ימי חול המועד. ואם יום טוב הראשון של סוכות היה באחד מימי החול (כמו השנה) ושבת בימי חול המועד, נהגה מצוות בית השואבה ("החליל") רק חמישה ימים. ור' יוסי בר יהודה, כפי שכבר ראינו, חולק וסובר שמצוות חליל דוחה את השבת. ונראה שחכמים שאסרו, זה לא רק בגלל החליל, אלא בגלל כל השמחה הגדולה שלוותה גם בכלי זמר רבים אחרים ובאבוקות, ושיש בה חשש חילול שבת.
  5. לוג הוא קצת יותר מחצי ליטר. משקלו הסגולי של שמן הוא 0.92 לערך. 120 לוג שמן שוקלים איפוא כ- 60 ק"ג. קצת כבד בשביל ילד וגם בשביל בחור צעיר (מפרחי כהונה). ויש דעה שזה הסה"כ וכ"א סחב רק רבע, היינו כ- 15 ק"ג שמן. נשמע סביר יותר. אך ראה בגמרא סוכה נב ע"ב שהפליגה בכוחם וזריזותם של פרחי כהונה אלה: "והן משובחין היו יותר מבנה של מרתא בת בייתוס. אמרו על בנה של מרתא בת בייתוס שהיה נוטל שתי ירכות של שור הגדול, שלקוח באלף זוז, ומהלך עקב בצד גודל". ולא עוד, אלא שבנה של מרתה בת בייתוס (היא אשתו של יהושע בן גמלא כהן גדול) עשה זאת על כבש המזבח ואילו הם על סולמות.
  6. ובגמרא (סוכה נג ע"א) מובא: "אשה היתה בוררת חטים לאור של בית השואבה", מה שמעורר אולי בעיה הלכתית של הנאה מההקדש. ראה בירושלמי מסכת סוכה פרק ה הלכה ג: "תני: יכולה אשה לבור חיטיה לאור המערכה. ולא היו מועלות? לאו, דאמר: ר' יהושע בן לוי הריח והמראה והקול אין בהן מעילה". ראה גם ההנאה מריח הקטורת: "נשים שביריחו אינן צריכות להתבשם מריח קטורת, כלה שבירושלים אינה צריכה להתקשט מריח קטורת" (יומא לט ע"ב, ראה שם גם על עזים שביריחו שהיו מתעטשות מריח הקטורת!). עכ"פ, נראה שלא כולם הלכו לשמחת בית השואבה. היו שנשארו בבית, בררו חיטים, דכו במדוכה ובשלו בפרור, טרחו והכינו מזון לחוגגים.
  7. ראה הרחבה בתוספתא סוכות פרק ד הלכה ב: "חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין לפניהן באבוקות ואומרים לפניהם דברי תושבחות. מה היו אומרין? אשרי מי שלא חטא, וכל מי שחטא ימחל. ויש מהן אומרים: אשרי ילדותי שלא ביישה את זקנותי - אלו אנשי מעשה. ויש מהן שהיו אומרים: אשריך זקנתי שתכפרי על ילדותי - אלו בעלי תשובה". לצד דברי התשבחות של שירי המעלות שבספר תהלים (ומן הסתם פרקי הלל ושבח נוספים), היו אומרים דברי שבח וביטחון עצמי! אולי באמת זו דרגה גבוהה בשמחה. לא למעט עצמך, אלא לשבח ולהכיר בחלק הטוב והחיובי שבך, מתת א-לוה ממעל. אם זה מתת שכבר קיים כעת (אנשי המעשה) ואם זה מתת של תקווה והבטחה ובלשון עתיד (בעלי תשובה).
  8. ראה משנה ט בסוף פרק ד הקודם: "ניסוך המים כיצד? צלוחית של זהב מחזקת שלשת לוגים היה ממלא מן השילוח. הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו". שתי משניות אלה משלימות זו את זו. שמחת בית השואבה קשורה בבסיסה למצוות ניסוך המים, כפי שכבר הערנו לעיל. ואולי שכשיצאו בשער המזרח מן החיל, התפצלו לשתי קבוצות. האחת שהמשיכה למעיין השילוח לשאוב מים בששון לשמחת בית השואבה והשנייה (הקבוצה העיקרית?) קיימה את הטקס\תפילה של: "אנו לי-ה ועינינו לי-ה".
  9. חטא כפול, גם משתחווים לאל השמש (עבודת הליוס) וגם מפנים את אחוריהם לבית המקדש. ראה יחזקאל פרק ח פסוקים טו-טז: "וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם עוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת מֵאֵלֶּה: וַיָּבֵא אֹתִי אֶל חֲצַר בֵּית ה' הַפְּנִימִית וְהִנֵּה פֶתַח הֵיכַל ה' בֵּין הָאוּלָם וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ כְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ". ואם בענייני מים וחטא כפול עסקינן, אפשר גם לצטט את ירמיהו (ב יג): "כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם". באה מצוות ניסוך המים ושאיבתם לכפר על חטא כפול זה.
  10. היו שונים וגם הופכים את הסדר, שניות עם הדדיות: אנו לה' וה' לנו. אני לדודי ודודי לי. לעיל ראינו את שבח היחיד וכאן שבח הרבים, הציבור, הדור. בשיא התלהבות שמחת בית השואבה אין אנשי בית שני מצטנעים או ממעיטים בערכם מול אנשי בית ראשון כלל ועיקר. אדרבא, הם מפנים את אחוריהם באופן מופגן לשמש העולה ופניהם למערב, להיכל. כאילו מפנים גם אחוריהם לדורות הקודמים. יש כאן הפגנה ברורה של ביטחון המאמין בה' וגם בעצמו ובאמונתו וקריאה אמיצה: אנחנו טובים מאבותינו! ראה מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש, בגמרא יומא ט ע"ב, אם בית ראשון עדיף או בית שני: "אמר רבי יוחנן: טובה צפורנן של ראשונים מכריסן של אחרונים. - אמר ליה ריש לקיש: אדרבה, אחרונים עדיפי, אף על גב דאיכא שעבוד מלכיות - קא עסקי בתורה!". וממשנה זו לכאורה סיוע ברור לשיטת ריש לקיש.
  11. פתחנו במקור תנאי ראשון – המשנה, נמשיך במקור תנאי שני – התוספתא. הלכות מסוימות של התוספתא כבר ראינו בחלקן בהערות השוליים. כאן נביא אחרות שאותן גם נעטר בהערות שוליים.
  12. התיקון הגדול שעשו בשמחת בית השואבה הוא ההפרדה בין נשים לגברים שנשמרת בימינו בבית הכנסת במחיצה או בהפרדת מפלסים. ראה שוב הרחבה בתלמוד מסכת סוכה נא ע"ב: "מאי תיקון גדול? - אמר רבי אלעזר: כאותה ששנינו, חלקה היתה בראשונה והקיפוה גזוזטרא, והתקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה. תנו רבנן: בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש, התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים. ועדיין היו באין לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה". הגמרא אף מקשה שם: "היכי עביד הכי? והכתיב (דברי הימים א כח) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל!" היינו שאסור לשנות מתבנית ותכנון בית המקדש אשר נתנו מהנביאים ברוח הקודש (ראה רש"י שם). מתרצת הגמרא: "אמר רב: קרא אשכחו ודרוש: וספדה הארץ משפחות משפחות לבד, משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד (זכריה יב יב). אמרו: והלא דברים קל וחומר. ומה לעתיד לבא - שעוסקין בהספד ואין יצר הרע שולט בהם - אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד, עכשיו שעסוקין בשמחה ויצר הרע שולט בהם - על אחת כמה וכמה". אך באמת, ניתן לשנות בעזרה בתנאים מסוימים. ראה מסכת סנהדרין פרק א משנה ה: "אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד". ולעומתה, מסכת שבועות פרק ב משנה ב: "שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים ובסנהדרין של שבעים ואחד". וראה עוד בגמרא סוכה נב ע"א וע"ב שעל בסיס תוספתא זו מתפתח דיון שלם בכוחו ומקומו של היצר הרע שבא כהלך, ממשיך כאורח וסופו שנעשה "איש".
  13. המשנה נוקטת לשון כללית: "חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם וכו' " ואילו התוספתא נוקטת בשמו של רבן שמעון בן גמליאל (הראשון, בנו של רבן גמליאל הזקן, שחי בתקופת הבית לפני החורבן) נשיא הסנהדרין! ראה הרחבה נוספת בגמרא (סוכה נג ע"א): "תניא, אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמונה אבוקות של אור, וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו. וכשהוא משתחוה נועץ שני גודליו בארץ ושׁוֹחֶה, ונושק את הרצפה וזוקף, ואין כל בריה יכולה לעשות כן. וזו היא קידה". ראה גם כיצד חכמי ישראל היו רוקדים בשמחת חתן וכלה (כתובות יז ע"א). ואולי קדם לכולם דוד שהיה מרקד ומפזז לפני ארון הברית ולא חש לכבודו (שמואל ב פרק ו), ואדרבא, ראה בזה קידוש השם. ואם נחזור לרקוד של חגיגות בית השואבה, בחג הסוכות, האם ייתכן שיש קשר לשוני בין חג ולחוג (לרקוד במעגל)? עפ"י הגמרא במסכת חגיגה י ע"ב התשובה היא בהחלט כן. ראה פירוש תורה תמימה לויקרא כג מא שהאריך בעניין.
  14. מכאן שכבר בתקופת הבית היו בתי כנסת פעילים בירושלים לצד המקדש, והיו הולכים מצד אחד לבית המקדש לראות בהקרבת הקרבנות ומצד שני לבית הכנסת להתפלל. ואח"כ גם לבית המדרש. בתי כנסיות ובתי מדרשות תפקדו עוד בתקופת הבית, כמתואר גם בירושלמי מגילה פרק ג הלכה א ומשם נתגלגל למדרש איכה רבה פתיחתא יב: "ארבע מאות ושמונים בתי כניסיות היו בירושלים" וחורבנם מושווה לחורבן בית המקדש. ראה נוסח התוספתא כפי שמובא בגמרא שאמנם השמיט את "בית הכנסת", אבל מביא את התפילה פעמיים: "תניא, אמר ר' יהושע בן חנניה: כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו. כיצד? שעה ראשונה - תמיד של שחר, משם - לתפילה, משם - לקרבן מוסף, משם - לתפילת המוספין, משם - לבית המדרש, משם - לאכילה ושתיה, משם - לתפילת המנחה, משם לתמיד של בין הערבים, מכאן ואילך - לשמחת בית השואבה". ובירושלמי סוכה פרק ה הלכה ב: " ... בתחילה היו הולכין להקריב תמיד של שחר משם היו הולכין להקריב את המוספין ומשם היו הולכין להקריב נדרים ונדבות ומשם היו הולכין לוכל ולשתות ומשם היו הולכין לתלמוד תורה ומשם היו הולכין להקריב תמיד של בין הערבים ומשם היו הולכין לשמחת בית השואבה". מה אפשר ללמוד מכך על סדר היום של אנשי התקופה?
  15. ושמחת בית השואבה נמשכה עד קריאת הגבר כמובא במשנה לעיל, ומשם לתמיד של שחר וכו', משמע לא היו ישנים כלל. ובגמרא (סוכה נג ע"א) לא אהבו את זה שלא ישנו כלל (כל ימי חול המועד?) ומקשים: "והאמר רבי יוחנן: שבועה שלא אישן שלשה ימים - מלקין אותו וישן לאלתר!" ומתרצים שהיו מתנמנמים לפרקים במשך היום, אחד על כתפי רעהו: "דהוו מנמנמי אכתפא דהדדי". איפה? בבית הכנסת? בבית המדרש?
  16. הלל כשראה שהשמחה נסחפה יתר על המידה, ואולי גם החוגגים הפריזו בערך עצמם ("גבה לבם", ראה הערות 7 ו- 10 לעיל) גער בקהל ואח"כ שוב עודד אותו. ראה גם מקרים בהם חכמים היו שוברים כלי יקר בשמחות כדי שלא יסחפו יתר על המידה ויפריזו בשמחה (ברכות לא ע"א). עוד על הלל בשמחת בית השואבה, ראה מסכת סוכה דף נג עמוד א: "תניא, אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן: אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן. הוא היה אומר כן: למקום שאני אוהב, שם רגלי מוליכות אותי. אם תבוא אל ביתי - אני אבא אל ביתך, אם אתה לא תבוא אל ביתי - אני לא אבא אל ביתך, שנאמר: בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". וצריך להבין איך מסתדרת אמרה זו של הלל: "אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן" עם אמירתו המפורסמת: "אם אין אני לי – מי לי? וכשאני לעצמי – מה אני?" (בעיקר החצי השני: "וכשאני לעצמי – מה אני"). הצעות והסברים יתקבלו בברכה וישאבו למעייני הישועה.
  17. אנחנו סוטים לרגע מהנושא שלנו, אך לא יכולנו שלא להביא קטע זה שבהמשך אבות דרבי נתן. קטע זה משקף תקופה בה הלל עדיין גר בבבל, טרם שעלה לארץ, ובא לרגלים לירושלים. האם המקורות שראינו לעיל על הלל בשמחת בית השואבה הם מתקופה זו או אחרי שעלה לארץ והתמנה לראש הסנהדרין כמסופר בגמרא פסחים סו ע"א (בדברינו בני בתירא בפסח)? נראה אגב שאולי גם הביטוי "לפום צערא אגרא" (למי הצער – השכר) הוא אולי של הלל ולא של בן הא הא, כמובא בסוף פרק חמישי של מסכת אבות. ראה גם הסיפור על המפגש של הלל "שהיה מהלך בדרך ופגע בני אדם שמביאין חטין", באבות דרבי נתן נוסח א פרק יב, והתדיין איתם על המחיר. והם אומרים לו: "בבלאה טפשאה, אי אתה יודע שלפום צערא אגרא?". גם סיפור זה נראה שהוא מהתקופה שהלל עדיין גר בבל והיה עולה לרגלים לארץ. נחזור לשמחת בית השואבה.
  18. הורדוס חשב לצפות את אבני השיש הכחולות של בית המקדש בזהב ואמרו לו חכמים שישאיר את האבנים כמות שהם שכך הם יפות יותר שנראות כגלי הים. ראה בגמרא שם (דף קודם) על האבוב של משה שניסו לצפותו זהב ולא היה קולו ערב כמקודם. וכבר הרחבנו לדון בבניין הורדוס בפרשת תרומה.
  19. ראה בבראשית רבה שם שש דרשות של ר' חמא בר חנינא, מי הם שלושה עדרי הצאן שחונים סביב לבאר אליה מגיע יעקב במסעו לחרן: משה אהרון ומרים, שלוש המלכויות, שלושה בתי הדין שהיו בהר הבית וכו'. וכאן, שלושה הרגלים.
  20. ראה איך בלי משים מרחיב המדרש את שאיבת רוח הקודש לכל שלוש הרגלים. וברות רבה ד יב: "ושתית מאשר ישאבון הנערים - זה בית השואבה ... שמשם היו שואבין רוח הקדש, שנאמר: ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה". נראה שחיבור שמחת בית השואבה לפסוקים של אבות האומה מתאים לדעה של שמחה החשובה: "מצוה חשובה היא, ובאה מששת ימי בראשית". ואף אנו נשיב כאן את האבן למקומה ותהא מונחת בשלום ובבטחה עד הרגל הבא עלינו לטובה.