- פסוק זה המסיים את התוכחה ובו בעל הקורא חוזר ומגביה את קולו, משמש מקור חשוב לנושא זכות אבות. וכמאמר מדרש ויקרא רבה לו ב בפרשתנו: "מה הגפן הזאת נשענת על גבי עצים יבשים והיא לחה, כך ישראל נסמכים בזכות אבותם אע"פ שהם ישנים, שנאמר: וזכרתי את בריתי יעקוב וכו' ". וכן: "אילו בקשו אבות הראשונים שכר מצוות שעשו בעולם הזה, מהיכן הייתה זכות עומדת לבניהם אחריהם? שנאמר: וזכרתי את בריתי יעקוב וכו' " (שם ג). ובכלל, בזכות האבות נברא העולם: "רבי פינחס בשם ר' ראובן: אמר הקב"ה לעולמו: עולמי עולמי, אומר לך מי בראך אומר לך מי יצרך: יעקב בראך ישראל יצרך! ר' יהושע בן נחמיה בשם ר' חנינה בר יצחק: שמים וארץ לא נבראו אלא בזכותו של יעקב" (שם ד). ואנו נתמקד כאמור בשאלה: זכות אבות - עד מתי?
- וחוזר מוטיב זכרון האבות, נכון יותר זכרון ברית האבות, שלושה פסוקים מאוחר יותר. מדרש שמות רבה מד ט בפרשת כי תשא, מדקדק שמדובר בשבטים: "וזכרתי להם ברית ראשונים - זו ברית השבטים", אבל פרשני מקרא, כרד"ק למשל, לא מוציאים גם פסוק זה מאבות האומה. ראו פירושו לבראשית טו יא, ברית בין הבתרים: "רמז לו בזה כי בכל דור ודור אומות העולם עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם בזכות אברהם כמו שנאמר, ואף גם זאת וגו' לא מאסתים ולא געלתים וגו' (ויקרא כ"ו) ונאמר וזכרתי להם ברית ראשונים". ראו דברינו לא מאסתים ולא געלתים בפרשה זו.
- עד עתה – עד כאן. מדוע באמת תמה זכות אבות אצל אחז? סביר שבגלל רשעותו המרובה: "כך אמר אחז: אם אין גדיים אין תיישים, אם אין תיישים אין צאן, אם אין צאן אין רועה, אם אין רועה אין עולם. כך היה סבור בדעתו לומר: אם אין קטנים אין תלמידים, אם אין תלמידים אין חכמים, אם אין חכמים אין זקנים, אם אין זקנים אין נביאים, אם אין נביאים אין הקב"ה משרה שכינתו עליהם" (בראשית רבה מב ג)". אחז מצטייר בעיני חז"ל כמי שניסה לעקור את התורה ולהרוס את "מערכת החינוך היהודי". ראו דברינו כי לא תשכח מפי זרעו בפרשת וילך. ומדוע לא נגפו ה'? בגלל אביו: "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבון כל העולמים, וי שמלך אחז! אמר להם: בן יותם הוא ואביו צדיק ואיני יכול לפשוט את ידי בו" (בראשית רבה סג א). הרי שאחז עוד נהנה מזכות אבות ו"מיצה" אותה עד תום.
- ראו בראשית רבה עא ט: "בשעה שהקב"ה מרעיש עולמו, אליהו מזכיר זכות אבות". אך מה ההוכחה מכאן שזכות אבות תמה? ראשית, כנראה מהמילים "היום יוודע" - היום ולא לאחר מכן. שנית, משום שבהרבה מקומות משמע שמעשיו של אליהו בהר הכרמל היו חריגים, הן בבניית הבמה (בית המקדש היה אז קיים) והן בכך ש"כפה" על הקב"ה להוריד אש מן השמים (ברכות ו ע"ב. וראו שמות רבה כט ט שאליהו גם "כפה" על הקב"ה להדמים את העולם). בכך "מיצה" אליהו את זכות האבות עד תומה. עכ"פ לאחר שחיטת נביאי הבעל אליהו מתפלל לגשם בלי להזכיר את האבות ובלי להסתמך על הנס שנעשה לו קודם. ראו מלכים א' יח מב: "ואליהו עלה אל ראש הכרמל ויגהר ארצה וישם פניו בין ברכיו". אומר על כך מדרש ויקרא רבה בפרשת אמור (פרשה לא סימן ד): "למה פניו בין ברכיו? אלא אמר לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אם אין לנו זכות הבט לברית". הנה, אליהו עצמו, מיד לאחר שחיטת כהני הבעל והורדת האש מהשמים, פועל שלא מכוח זכויות, אלא מכוח הברית והמצוות. ראו תוספות להלן.
- האם תום זכות האבות אצל הושע קשור לכך שהוא נביא התשובה? "כל הנביאים קוראים לישראל לתשובה אבל לא כהושע. ירמיה אמר: אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב (ירמיה ד' א') וישעיה אמר דרשו ה' בהימצאו (ישעיה נ"ה ו'). ולא מלמדים את ישראל מה לומר. אבל הושע אמר: עשו תשובה ומלמדם מה יפייסו על עצמם: שובה ישראל עד ה' א-להיך וגו' וקחו עמכם דברים ושובו אל ה'" (פסיקתא רבתי פרשה מד). מי שיודע לקחת דברים אולי שוב אינו זקוק לזכות אבות או ההפך, יש ללמוד לקחת דברים כי אין יותר זכות אבות. הדבר גם מזכיר את מיקום פרשת התשובה בסוף ספר דברים לאחת התוכחה הקשה שבפרשת כי תבוא.
- היינו שמעתה ואילך מה שיושיע את עם ישראל הוא קנאתו של הקב"ה לשמו ולכבודו. האם תום זכות האבות אצל חזקיה קשור לכך שהיה מיועד להיות מלך המשיח ולא נעשה? ("ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח" סנהדרין צד ע"א).
- "חסדי" רומז לגמילות חסדים שאתם תעשו. "ברית שלומי" הוא עניין אחר שראוי לעיון בפני עצמו. ברית השלום שניתנה תחילה לפנחס, תינתן בהמשך לעם ישראל כולו. ראו יחזקאל לד כה: "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְיָשְׁבוּ בַמִּדְבָּר לָבֶטַח וְיָשְׁנוּ בַּיְּעָרִים", וכן שם לז כו: "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם". ראו דברינו ברית שלום בפרשת פנחס.
- המקור בתלמוד הבבלי לנושא של עד מתי זכות אבות הוא מסכת שבת נה ע"א. ובירושלמי, סנהדרין פרק י' דף כז. ראו הסוגיה בשבת שם על ה"תו" שאיש לבוש הבדים כותב על מצחות האנשים (יחזקאל ט), האם זה תו של תִּחְיֵה או של תָּמוּת, של תמה או של תחון: "שמואל אמר תמה ורבי יוחנן אמר תחון". הנוסח בירושלמי דומה מאד לזה של ויקרא רבה שהבאנו (יש בכלל קרבה רבה בין הירושלמי לויקרא רבה וזו אחת ההוכחות לכך שויקרא רבה הוא מדרש ארץ ישראלי קדום), אלא ששם הסיום הוא הפוך: "אמר רבי אחא: זכות אבות לעולם קיימת ... רבי יודן בר חנן בשם רבי ברכיה: אמר הקב"ה לישראל: בני, אם ראיתם זכות אבות שמטה וזכות אימהות שנתמוטטה לכו והידבקו בחסד". הסיום בויקרא רבה יותר אופטימי ובירושלמי יותר מחייב.
- "איש", היינו אבות האומה. כמדרש ויקרא רבה לעיל: "ואיש לא יצילנה מידי" (הושע ב יב) ואין "איש אלא אברהם ... ואין "איש" אלא יצחק ... ואין "איש" אלא יעקב. אולי לא בכדי מדגיש הושע את ערך התשובה – משום שפסקה זכות האבות. ראו דברינו הושע מורה התשובה בשבת שובה. למרות שספרו נכרך עם תרי עשר, הושע נחשב לנביא מהמוקדמים של בית ראשון, עוד לפני ישעיהו ועמוס, ראו בבא בתרא יד ע"ב. וכבר הוא מודיע לעם ישראל שאין עוד זכות אבות.
- עד עתה. מכאן ואילך, לא עוד. הערה 3 לעיל.
- ראו הערה 4 לעיל.
- היינו שמעתה ואילך לא זכות אבות תעמוד לעם ישראל את קנאת ה' (רש"י, שטיינזלץ). וזה כבר בימי חזקיהו וישעיהו, בעת המצור של אשור על ירושלים. ראו גם ביואל ב יח: "וַיְקַנֵּא ה' לְאַרְצוֹ וַיַּחְמֹל עַל עַמּוֹ".
- כיוון שהזכרנו את חזקיהו, הנה ההשוואה עם משה. למשה יש אמנם צידוק טוב להזכיר את האבות שהרי בתחילת שליחותו במעמד הסנה (שמות פרק ג) אומר לו הקב"ה שהצלת עם ישראל משעבוד מצרים תהיה בזכות ההבטחה לאבות. כך גם בתחילת פרשת וארא. לפיכך, אין דבר פשוט מלהזכיר את האבות כאשר בני ישראל עדיין בדרך ולא התקיימה ההבטחה לאבות. מה גם שהקב"ה מפתה את משה: "הרף ממני ואשמידם ... ואעשה אותך לגוי גדול וכו' " ומשה מבין שזה ניסיון והוא עומד בו בכבוד. חזקיהו מצוי שנים הרבה אחרי ההתנחלות בארץ, גם אחרי תקופת השיא של ימי דוד ושלמה ויכול בהחלט לחשוב שתמה תקופת האבות. הקב"ה קיים הבטחתו. ההפתעה היא שיש גם זכות לאבות כדוד ושלמה. בין כך ובין כך, נראה שהרעיון המרכזי בדרשה זו הוא בכיוון קצת אחר, שלעולם אל יתלה אדם זכות בעצמו.
- וכמו שאומר הפיוט: "זכור ברית אברהם ועקידת יצחק" ולפי פירוש תוספות זה, גם אזכור עקידת יצחק איננה משום זכות אבות ובשביל שאנו מצפים לגמול על המעשה שעשו אברהם ויצחק, אלא בשל הברית שנכרתה עמם במעמד זה. מעניין לבדוק בסדר ומחזור תפילותינו היכן מוזכרת זכות אבות והיכן ברית אבות ואם ניתן להעביר קו ביניהן. אבל הירושלמי לא יסכים עם פירוש זה של תוספות ולא מבחין בין השניים. ראו ירושלמי תענית פרק א הלכה א: "כי אל רחום ה' א-להיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח ברית אבותיך" - מתוך זכות אבות" - זה בדיוק הפסוק שר' אחא מצטט כשהוא אומר שזכות אבות קיימת לעולם. ותוספות אכן מביא בהמשך דבריו שם את שיטת ר' אחא ממדרש ויקרא רבה שהבאנו לעיל לפיה זכות אבות לעולם קיימת ומסיים שאין הלכה כשמואל. ואנו נמשיך בקו שמערבב את נושא זכות האבות וברית האבות, הגם שמתוספות זה למדנו שאפשר שיש להפריד בין השניים.
- לא נמשך המצב, לא נשארו אומות העולם כפותים לעולם. והרבה במדרש: "לא עשו, אלא ..."
- חטאים רבים חטאו ישראל בימי ירמיהו ומכולם, מצאנו בספר ילקוט חדש שמציע שהכוונה לפסוק בירמיהו ז יח: "הַבָּנִים מְלַקְּטִים עֵצִים וְהָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת הָאֵשׁ ... וְהַסֵּךְ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִסֵנִי", שהוא מעין אנטיתזה לעקידה, וכלשונו של ילקוט חדש: "מה שתקנו אברהם ושרה ויצחק, קלקלו בימי ירמיהו הנביא". ועל הלשון "חטאו בימי ירמיהו", ראו גם תנחומא פרשת ראה סימן ד.
- ראו הפסוק המלא בנחום: "כִּי עַד סִירִים סְבֻכִים וּכְסָבְאָם סְבוּאִים אֻכְּלוּ כְּקַשׁ יָבֵשׁ מָלֵא" – שיידרש להלן בשלוש פעימות. בחלק הראשון כאן, אתם סבורים שלעולם יהיו הסירים, היינו השרים, שרי אומות העולם, כפותים?
- בעקבות הערה 14 לעיל בה הזכרנו את העקידה, נפנה לרגע לנושא זכות העקידה שהיא כלולה בזכות אבות או אולי 'זכות' בפני עצמה. בין כך ובין כך, הנה גם לזכות 'האכילה' מפירות העקידה יש גבול. שרי אומות העולם שנכפתו בעקידה על מנת שלא ירעו לישראל, שוחררו מכבליהם כאשר חטאו ישראל בימי ירמיהו. מעניין אגב לחשוב שמדרש זה בא לסתור את המדרשים על ברית בין הבתרים שם נגזרו על עם ישראל לא רק גלות מצרים אלא גלויות ושעבוד מלכויות בכלל. ראו דברינו ברית בין הבתרים לאורך הדורות. ועדיין, למרות מדרש זה, אנו מזכירים את עקידת יצחק לא מעט בתפילותינו. אפשרות אחת היא לומר שיש שלא מסכימים עם מדרש זה ואפשרות אחרת מוצעת במים האחרונים להלן. נחזור לדון בזכות האבות הכללית.
- נוסח זה שאנו אומרים שלוש פעמים בכל יום, הוא מעין פשרה בין השיטות שאומרות שזכות אבות תמה ובין שיטת ר' אחא שזכות אבות לעולם קיימת. יש פה "זכירת חסדי אבות". הגאולה למען שמו של הקב"ה מקורה בפסוקים ביחזקאל לו כב וכג וכבר נאמרו בהם מדרשים רבים. ואין זה רק לעתיד לבוא. כבר בכניסה הראשונה לארץ לא עזרה זכות אבות, אלא שמו של הקב"ה. ראו מדרש תהלים (בובר) מזמור קז: "הודו לה' כי טוב" - "לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם: - אמר להם הקב"ה: לא עשיתי בשביל אברהם יצחק ויעקב. ובשביל מה? בשביל שמי הגדול. אמר דוד הואיל ובשביל שמו הגדול הוא עושה, הודו לה' כי טוב. לטור אורח חיים הנ"ל יש, איפוא, מקורות רבים ומגוונים.
- בתחילת מעשה העגל מזכיר משה את האבות "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך" (שמות לב יג). אח"כ הוא מבקש לדעת את דרכי ה' ולראות את כבודו ותשובת ה' היא: לימוד סדר התפילה. התפילה מתחילה אמנם בברכת האבות אבל יש בה זכות ותקווה משל עצמה: "שערי תפילה לעולם פתוחים" (פסיקתא דרב כהנא כד). יש קשר מעניין בין רש"י זה ובין טור אורח חיים הנ"ל.
- לדעת רוב הפוסקים: רמב"ם (בפירושו למשנה, בהלכות ביכורים ובתשובתו לעובדיה הגר), רבינו יצחק מבעלי התוספות (תוספות בבא בתרא פא ע"א: "למעוטי אדמת גוי"), רמב"ן, רשב"א, בית יוסף (אורח חיים נג יט-כ) ועוד, גר הוא יהודי לכל דבר ואומר בתפילה "אלוהינו ואלוהי אבותינו" (ולדעת הרמב"ם גם במקרא ביכורים כולל "לתת לנו"), לפי שאברהם הוא אביהם של הגרים (ולאברהם הובטחה הארץ ומכח הבטחה זו ירשו בני ישראל). ראו דברינו מסכת ביכורים בפרשת כי תבוא וכן כולנו גרים בחג השבועות. המדרש לעיל כאילו חש במחלוקת זו ומקדים תרופה למכה ואומר: גם אם תאמר שאין לגר זכות אבות, יש לו זכות גדולה מזו: זכות יגיע הכפים וזכות עצמו, אולי כאיתות לכולנו שכולנו היום בבחינת גרים שהרי זכות אבות תמה ומכאן ואילך אין לנו אלא זכות עצמנו, יגיע כפינו ומעשה ידינו. אגב, ביגיע הכפים מתחבר הגר גם ליעקב אבינו שהזכות שנמצאה לו הייתה: "עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים ויוכח אמש" (בראשית לא מב, פרשת ויצא).
- יש פה השלמה של המדרש הקודם מבמדבר רבה, לא רק בהקבלה הלשונית: "יגיע כפי" של יעקב מול "יגיע כפיך" של הגר, אלא גם במעמדו של יעקב שהיה גר אצל לבן, עם גר צדק שבא לחסות תחת כנפי השכינה ואין לו זכות אבות (לקראת חג השבועות המתקרב). וזה דווקא אצל יעקב שלכאורה יש לו זכות אבות והוא גם מזכיר אותה: "לולי א-להי אבי א-להי אברהם ופחד יצחק היה לי". ואולי מכאן סיבה נוספת לאזכור האבות, בפסוק בפרשתנו בו פתחנו, בסדר ההפוך והעמדת יעקב לפני אברהם ויצחק.
- "הוא" זה רבי עקיבא שנזכר שם במשנה הקודמת. ומעניין שדווקא רבי עקיבא שאין לו 'זכות אבות' מדבר על עניין זה. ראו גמרא ברכות כז ע"ב בסיפור הדחתו של רבן גמליאל מהנשיאות שלא מינו את רבי עקיבא "דילמא עניש ליה, דלית ליה זכות אבות".
- נניח לחצי השני של המשנה בו התקשו רבים, למרות שאולי גם הוא שייך לעניינינו. ראו פירוש קהתי על המשנה כולה, כולל החצי השני, ופירוש תורה תמימה שמביא שם שבזכות האבות נגאלו ממצרים ככתוב בפירוש בתורה (שמות ב כד). לנו די כעת בחצי הראשון, הברור יותר, ממנו ניתן אולי ללמוד שיש גם יש זכות אבות ברמה המשפחתית. אמנם ראו פירושו 'המדעי' של הרמב"ם על משנה זו: "נואי - היופי. ושנים - ימי חייו, והוא שיהיו ימיו חייו קרובים לימי חיי אבותיו, לפי שכאשר הוא קרוב לו במזגו הרי ימי חייו יהיו קרובים לו בלי ספק. וכל הדברים האלו כך הם על הרוב, וכן רוב הענינים הטבעיים אינם אלא על הרוב. וכן על הרוב שאם היה האדם בעל ממון מורישו לבנו ויהיה מתענג הבן בממון אביו. וכן אם היה בעל חכמה מלמד את בנו ויגע בו על הרוב". ראו גם פירוש בית הבחירה (מאירי) על המשנה, שהולך בדרכו הסלולה של הרמב"ם ומזכיר את שיטת חכמים בתוספתא שחולקים על רבי עקיבא ואומרים: "עד הפרק זוכה לו, מיכאן ואילך זוכה לעצמו". ואלה דברי המאירי: "הוא היה אומר האב זוכה לבן בחמישה דברים. רוצה לומר שברוב הפעמים נמשכים ענינים אלו מן המוליד לנולד לו. בנוי, רוצה לומר היופי, שטבע יופי המולידים נמשך אצל הבנים. והוא הענין בכח בעושר, שעל הרוב הוא מורישו את ממונו. וכן בחכמה שעל הרוב הוא מלמדו להועיל. בשנים, רוצה לומר ימי החיים, שעל הרוב ימי חייו קרובים לחיי המולידים אחר שהוא קרוב להם במזג טבעו. ובתוספתא אמרו עליה: עד הפרק זוכה לו מכאן ואילך זוכה לעצמו. וזה חוזר לדרכים דתיים, רוצה לומר שעד הפרק והוא שיהיה בר מצוה, עניניו נמשכים אחר זכות האב. משם ואילך בזכות עצמו". זכות האב והאם הישירים – עד בר המצווה. מכאן ואילך, זכויותיהם העקיפות בגנים, בהליכות העולם, ברכוש ובחכמה שהם מורישים לילדיהם.
- באותה מסכת עדויות, נמצא מוטיב חזק וברור כנגד 'זכות אבות'. עקביא בן מהללאל אינו עושה שום הנחה לבנו, אינו מוכן להציג אותו בפני חבריו ולהכניסו לבית המדרש מכוח זכות אבות, אלא אומר לו משפט פשוט: מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך. הכל תלוי במעשיך אתה, בני. ראו שיר השירים רבה פרשה א על הפסוק "הביאני המלך חדריו", שמספר את סיפור הארבעה שנכנסו לפרדס (חגיגה יד ע"ב, ירושלמי חגיגה ב א, תוספתא חגיגה ב ג) ומסיים: "ר' עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. ואמר, לא מפני שגדול אני מחברי, אלא כך שנו חכמים במשנה מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך". הוא רבי עקיבא שנכנס לעולם התורה בלי שום זכות אבות, אבל לעיל, במקור הקודם, משבח את האב שיכול לזכות לבניו בנוי, בכח, בעושר ובחכמה. ראו גם פירוש אברבנאל בראשית פרק יב פסוק ב על אברהם, שגם הוא לכאורה בלי שום זכות אבות: " ... וכנגד מולדתך שיקשה בעיניך עזיבת האוהבים אשר נתגדלת עמהם בעבור שהם יכירוך ויברכוך ויעזרוך להתעשר, אמר ואברכך ואגדלה שמך. כלומר, אל תחוש לברכתם ולכבודם כי מכבדי אכבד וברכת ה' היא תעשיר ומלבד זה מעשיך יקרבוך ותתברך ותתעשר מעצמך. ועל זה אמר והיה ברכה רוצה היה אתה בכל מקום שתשב שמה איש ברכה ומשתדל לתועלתך".
- נראה שכוונתו לומר שאפשר היה לשים את המילה "לך" בסוף המשפט ולכתוב: ושמר ה' אלוהיך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך, לך:. אבל הקדים את המילה "לך" לאמצע המשפט והצמידה הכתוב לברית – לאמר: זו הברית שלך.
- פירוש זה של אור החיים הוא על הפסוק בראש פרשת עקב, דברים ז יב: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ". הפסוק אמנם מזכיר בפירוש את הברית והחסד שנכרתו עם האבות, אך אור החיים מבקש לשבח את דור הבנים שזכו למתן תורה והם "מצווים בתורה ובמצוות", מה שלא זכו לו האבות. "גדול כח הבנים מכח האבות", אך בתנאי שיטיבו מעשיהם. ומה אם לא ייטיבו? האם עדיין תישמר להם זכות האבות? כך או כך, נראה דברים אלה של אור החיים קשורים לנושא קיימו האבות את התורה ולשאלה הידועה מדוע לא ניתנה התורה לאבות.