- תם מסעו הארוך של יעקב מחרן חזרה למולדתו ועיר אבותיו - מסע רווי אירועים דרמטיים: העימות עם לבן (ראו דברינו יגיע כפיים בפרשת ויצא), המאבק עם המלאך (ראו דברינו מאבק יעקב והמלאך בפרשה זו), המפגש עם עשו (דברינו מפגש יעקב ועשו), מות רחל, מעשה דינה ושכם (דברינו צלולה הייתה החבית ועכרתם אותה) ועוד ועוד. למסע זה יש גם מספר נקודות של רוגע ו'התנחלות' זמנית כאשר יעקב קונה חלקת שדה ליד שכם וחן את פני העיר (דברינו ויחן את פני העיר, ראו גם בראשית לה כב: "וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא") וכבר תמהנו בדברינו מסע יעקב בחזרתו לארץ, מדוע הוא לא ממהר ושם לדרך פעמיו אל יצחק ורבקה הוריו). כך או כך, מסע זה מגיע לקיצו הרגוע (לכאורה) בחבירת יעקב למשפחתו בחברון משם בעצם התחיל מסעו (ראו מדרש תנחומא ויצא ט, חזקוני בראשית כח י שיעקב יצא מחברון ולא מבאר שבע ככתוב במקרא). אך, רגע, היכן רבקה? מדוע רק יצחק נזכר בפסוק? האם זכתה רבקה לראות את יעקב בנה האהוב חוזר בריא ושלם (ועם 12 נכדים ועפ"י המדרש גם 12 נכדות!) מהמסע אליו שלחה אותו?
- עפ"י סדר הקורות שבסדר עולם רבה והמפרשים, יעקב חוזר לארץ בגיל 99 בשנת 159 לחיי יצחק אביו. ולפי זה הוא חי בחברון 21 שנה עד מות אביו. וכידוע מהמדרשים והפרשנים על "וישב יעקב" שגם זו לא הייתה תקופה רגועה בחייו של יעקב.
- לאחר המפגש הדרמטי עם עשו והיפרדותם של האחים התאומים, הרי לנו מפגש נוסף, אולי האישי האחרון, לפני שיתחילו המפגשים ההיסטוריים הגדולים בין צאצאי שני האחים וסמליהם: אדום, רומי וכו'. לרגע מתאחדים יעקב ועשו וחולקים כבוד אחרון ליצחק אביהם. רבקה, יכלה אולי לרוות נחת לרגע בעת שנבואתה הקשה "למה אשכל שניכם ביום אחד" לא התקיימה, אך אנו לא שומעים אודותיה דבר. וסתם לנו המקרא כאן היכן קברו את יצחק.
- מה שסתם לנו המקרא בפרשתנו מגלה לנו יעקב בפרשת ויחי, ערב מותו, שקבורת יצחק הייתה, כצפוי באחוזת הקבר המשפחתית שאברהם כה טרח לקנותה לאחר מות שרה אשתו. גם רבקה (סוף סוף) הנה נזכרת. אך יש לשים לב ללשון הסתמית "קברו את יצחק ואת רבקה". מי קבר? מתי נפטרה רבקה? מי נכח בקבורתה?
- הגמרא לוקחת אותנו אחורה לקבורת אברהם, גם שם מתאחדים הבנים: יצחק וישמעאל, לרגע אחד לפחות, סביב קבורת אברהם אביהם. הגמרא עומדת על ההבדל שאצל הראשונים התחלף סדר השמות הטבעי מישמעאל ויצחק ליצחק וישמעאל ואילו כאן נשמר הסדר הטבעי: עשו ויעקב. אבל עניינה הוא רק הראשונים, שהקדמת שמו של ישמעאל ליצחק מלמדת שעשה תשובה וקיבל את מרותו של יצחק עליו ("אדבורי אדבריה" בלשון הגמרא); ואין היא דנה בקבורת יצחק. הנושא העיקרי בו דנה הגמרא שם הוא השיבה הטובה שזכה לה אברהם, כולל "שלא מרד עשו בימיו". בין השיטין, ניתן אמנם ללמוד שם על מעשיו הרעים של עשו ושיעקב לא "הדבירו" בדומה ליחסים בין יצחק לישמעאל, אך עדיין את הקדמת שמו של עשו ליעקב בקבורת יצחק ניתן לדרוש לכאן או לכאן. ואולי גם לחבר עם כיבוד אב (ואם?) שנהג עשו באביו ויעקב לא
- ורשב"ם מבאר: "לפי שהיה בכור ויעקב היה חולק לו כבוד, אבל בקבורת אברהם הקדים יצחק לישמעאל שהיה בן השפחה". ובמדרש שכל טוב (בובר) בראשית פרק לה: "ויקברו אותו עשו ויעקב בניו. חלק כבוד יעקב לעשו כדי להפיס דעתו". ראו עוד לקט יושר חלק א (אורח חיים) עמוד קנ ענין א שמדגיש את עניין כיבוד אב ואם שעשו קיים הרבה יותר מיעקב: "לכך הקדים עשו ליעקב לפי שהוא זהיר בכבוד אביו יותר מיעקב. וראייה יעקב היה נענש שנתעלם ממנו יוסף כמה שנים, וגם מוכח מקרא ויקברו אותו עשו ויעקב שהוא זהיר בכבוד אביו אף על פי שהוא רשע". ואנחנו נוסיף שאולי יעקב נתן כבוד לעשו שבא מרחוק, משעיר, לחלוק כבוד אחרון לאביו. יעקב נותן לעשו את הקדימות, לפחות בכבוד האחרון שהם חולקים לאבא יצחק, ואיך שלא נסביר זאת, יש בכך מעין הודאה במקצת שעשו הוא הבכור מבטן, דבר שאי אפשר לקנות או למכור.
- ובמדרש בראשית רבה עו ב פרשת וישלח: "ויירא יעקב מאד ויצר לו ... אמר (יעקב): כל השנים הללו יושב בארץ ישראל. תאמר שהוא בא עלי מכוח ישיבת ארץ ישראל? כל השנים הללו הוא יושב ומכבד את הוריו, תאמר שהוא בא עלי מכוח כיבוד אב ואם?". אנו מבקשים להציג דעה נוספת מדוע מוקדם עשו ליעקב בפטירת יצחק. כל אותם שנים שיעקב עשה בבית לבן (עשרים ושתיים שנה), עשו הוא ששימש את אביו (ואמו?) – עשו הוא שקיים מצוות כיבוד אב ואם. אין זה אלא טבעי ופשוט שהוא יוצג ראשון בקבורת יצחק. ואת לשון המדרש "כיבוד אב ואם" יש לחקור. האם הוא מכוון או "לפום שגרה"? האם בהעדרו של יעקב טיפל עשו לא רק באביו אלא גם באמו? האם התפייסו רבקה ועשו? ראו בהקשר זה, דברינו בית נחור על נחור אבי אברהם שהלך לסעוד את תרח אביו אחרי שאברהם יצא לארץ כנען
- גם כאן, אין אזכור לרבקה ולעשו (את זאת עשה כבר רמב"ן בתחילת הפרק, ראו סוף הדף), רק קשר ישיר יצחק-יעקב ושיבתו הטובה של יצחק. והקבורה המכובדת לה זכה ע"י שני בניו "גדולי העולם". (מזכיר את המדרש: "שני גוים בבטנך - אל תקרי גוים אלא גאים ... אלו אנטונינוס ורבי (ברכות נז ע"ב, ראו דברינו אנטונינוס ורבי בפרשה זו). מרמב"ן עולה שמיתת יצחק קשורה בחזרתו של יעקב "הבן המבורך" (לו המתין יצחק כל אותם שנים), אבל עפ"י מחשבי העתים (ראו בין השאר פסיקתא זוטרתא להלן), יצחק האריך עוד 21 שנים אחרי חזרת יעקב מחרן והיה שותף לאבל "טרוף טורף" על הנכד יוסף. ראו בדברינו יצחק אבינו בפרשת תולדות.
- נראה שמדרש זה בנוי על גמרא בבא בתרא לעיל ומנסה להמשיך אותה במקום בו פסקה. הגמרא מתעכבת כאמור על ישמעאל ויצחק ומביאה את המקרה של יעקב ועשו רק כהוכחה שישמעאל עשה תשובה. בא מדרש זה ומשלים את התמונה: ישמעאל עשה תשובה ולכן נתן כבוד ליצחק ואילו כאן שעשו קודם ליעקב, משמע שלא חזר בתשובה ולא קיבל את מרותו של יעקב ולא בגלל פגם של ייחוס כמו אצל ישמעאל שהיה בן השפחה כדברי רשב"ם לעיל או כבראשית רבה סג ב: "בן האמה חולק כבוד לבן הגבירה". עשו הוא בנש"ק (בנם של קדושים) כדת וכדין כמו יעקב. ובפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק לה: "ויקברו אותו עשו ויעקב בניו. מלמד שעמד על שבועת הבכורה שהרי הקדימו הכתוב". היינו שעשו עבר על השבועה שנשבע ליעקב ולא עמד בה. נראה שבמקום שבו פרשני המקרא מוצאים נתינת כבוד, פיוס והשלמה, גדולה משותפת וכו'; מוצאים המדרשים מקום להמשיך אם לא להעצים את סכסוך האחים. שהרי עפ"י הגמרא עצמה, הקדמת שמו של עשו משמעותה שיעקב לא גרם לעשו לעשות תשובה כפי שיצחק גרם לישמעאל. אז לזכות או לחובת מי, הסדר "עשו ויעקב"? לחובת עשו? לחובת יעקב? לזכות יעקב? לזכות עשו? כך או כך, את האפשרות הפשוטה שיעקב נהג בכבוד כלפי עשו, מה שפרשני המקרא מציינים בפשטות, אין המדרש מוכן לקבל.
- איזו אידיליה! מה מנסה מדרש זה (פרקי דרבי אליעזר, מדרש מהתקופה המוסלמית, ראו תיאורו בספר מבוא למדרשים) לומר לנו בציור אידילי זה? שממנו אגב יוצא שעשו היה בבית יצחק וסמוך ליעקב בעת הקורות של יוסף ואחיו. האם שימש עשו כתף תומכת ליעקב אחיו ביגונו, כמו שחז"ל למשל אומרים על יצחק בדרשות על הפסוק: "ויבך אותו אביו – זה יצחק" (בראשית רבה פד)..
- הפוך על הפוך על הפוך. בניגוד לאברהם אביו שבוחר לא לברך את יצחק על מנת לא להטיל קנאה בין צאצאיו ואומר: "מה שהקב"ה רוצה לעשות בעולמו יעשה" (בראשית רבה סא ו, ראו דברינו יצחק אבינו וכן בחירה בבכורה ומחירה בפרשת תולדות), יצחק בוחר לברך את עשו ומשם משתלשלת הפרשה הכאובה של לקיחת הברכות בערמה ע"י יעקב (במצוות אמו). וכאן, יצחק נוקט בדרך שלישית, משאיר את כל רכושו לשני בניו וסומך עליהם שיחלקו ביושר! מניין לקחת המדרש רעיון זה?
- ובלשון בראשית רבתי שנראה בהערה הסמוכה: "אמר עשו ליעקב: חלק כל מה שהניח אבינו לב' חלקים ואני בוחר שאני הגדול". יש חידה-מתמטית כיצד מנחים הורים שני ילדים לחלק עוגה טעימה ביניהם ביושר, בלי שהם מתערבים? התשובה: מורים לאחד לחתוך וקובעים שהשני יבחר ראשון. המדרש כנראה לא הכיר חידה זו או שהוא יאמר שיעקב אכן חילק שלא בשווה, ארץ ישראל שווה יותר מכל רכוש ומטלטלין ולקח את הסיכון שעשו יבחר בארץ ישראל. שימו לב עם מי מתייעץ עשו.
- וכן הוא גם במדרש בראשית רבתי פרשת וישלח עמוד 161: "תניא ר' לוי אמר: בשעת אסיפתו של יצחק הניח כל אשר לו לב' בניו, לפיכך גמלו לו חסד שניהם, שנאמר: ויקברו אותו עשו ויעקב בניו (לה כט). אמר עשו ליעקב: חלק כל מה שהניח אבינו לב' חלקים ואני בוחר שאני הגדול. אמר יעקב: זה הרשע אינו משביע עיניו מן העושר ... מה עשה יעקב? חלק לשני חלקים, כל מה שהניח אביו חלק אחד ואת ארץ ישראל לחלק אחד. מה עשה עשו? הלך אצל נביות בן ישמעאל למדבר ונמלך עמו, א"ל: החתי והאמורי בארץ ויעקב בטוח ליה הארץ, אלא טול כל מה שהניח אביך ואין ליעקב מאומה. לקח עשו כל מה שהניח אביו, וארץ ישראל ומערת המכפלה נתן ליעקב וכתבו כתב עולם ביניהם. אמר יעקב לעשו: לך מארץ אחוזתי מארץ כנען, אין אנו יכולין לעמוד ביחד. מיד לקח עשו נשיו וכל אשר לו והלך להר שעיר מפני יעקב אחיו, הדא הוא דכתיב: וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו". עם חזרת יעקב לבית אביו שררו השלום והשלווה באוהל יצחק 21 שנה וזכה יצחק שהתקיים בו הפסוק: "וראה בנים לבניך שלום על ישראל". אידיליה מושלמת חוץ מאמא רבקה שחסרה כאן והמדרשים כלל לא טורחים להתעכב על נקודה זו. האמנם אידיליה?
- אירוע זה, שמדרש פרקי דרבי אליעזר הנ"ל מזכיר בקצרה, הוא בעייתי מבחינת תוכנו (הוויתור לכאורה מפתיע של עשו ליעקב על הארץ והליכתו לשעיר) ומבחינת מיקומו בסדר האירועים של מפגש יעקב ועשו בפרשת וישלח, וכבר דנו בו מעט בדברינו פרידת יעקב ועשו – סגירת החשבון? וכן מפגש יעקב ועשו בפרשה זו. ולעניינינו כאן, האם הוויתור של עשו ליעקב על הארץ, אירע לפני או אחרי מות יצחק? (ומה היו היחסים בין יעקב ועשו עד מות יצחק?). על פי מדרש פרקי דרבי אליעזר התשובה היא: לאחר מות יצחק – ויש לו סימוכין ברורים במקרא. אבל המדרש צועד צעד אחד קדימה וקושר קשר הדוק את שני האירועים: מות יצחק והוויתור של עשו על הארץ. קבורת יצחק לא הייתה התכנסות מיוחדת כאשר עשו בא משעיר לחלוק כבוד אחרון לאביו (ורואה את יעקב שוכן ברווחה בבית יצחק), אלא סופה של תקופה אידילית משותפת והכרת הטוב של בנים שאביהם השאיר להם רכוש רב ("הניח את מקנהו ואת כל קניינו ואת כל אשר לו לשני בניו, לפיכך גמלו חסד לו שניהם"). עשרים ואחת שנה (ראו שוב פסיקתא זוטרתא להלן) חי יצחק בשובה ונחת עם שני בניו יעקב ועשו (האם גם רבקה זכתה למעט מנחת זו בערוב ימיה?). אך מיד לאחר הסתלקות יצחק חוזרת ומתגלה המחלוקת, ועשו שבחר מה שבחר, נאלץ לגלות מארץ כנען (ומשם ההמשך הישיר לפרשת וישב יעקב). סוף דבר, התורה שמקדימה את מות יצחק לוויתור של עשו על הארץ מעלימה מאיתנו תקופה מעניינת, שהמדרש ומחשבי העתים חושפים - שנים לא מעטות של חיים בצוותא ובנעימות בבית יצחק. אך להלן נראה מדרשים שסבורים אחרת. אחרית ימיו ברוגע של יצחק הסבא, מהולים בצערו ואבלו של יעקב האבא, על "טרוף טורף" יוסף הנכד והבן.
- בניו של יעקב, אומר המדרש, בניגוד כמובן לפשט. כאילו כתוב יעקב ובניו.
- סוף סוף היו אחים תאומים.
- כאן המדרש כבר "מסיר את הכפפות" לגמרי, עם סמך רחוק משירת דוד ובלי שום סמך מהפרשה. לא עוד עשו שלא עשה תשובה, גם לא עשו החמדן שהעדיף רכוש על פני ארץ ישראל, אפילו לא עשו שמכבד את מעמד קבורת אביו, רק אותו עשו שאמר: "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי", ובעיצומו של טכס קבורת יצחק. מדרשים אחרים, אגב, מספרים את הסיפור הזה על אבל יעקב, על בני יעקב שבאים לקבור אותו במערת המכפלה ועשו מנסה לערער וסופו של דבר מתקיימת נבואת רבקה: "למה אשכל גם שניכם יום אחד". ראו מדרש אגדה (בובר) בראשית פרק מט: "נפתלי אילה שלוחה. כשהביאו יעקב לקבורה, היה עשו מעכב מלקברו, היה אומר מערת המכפלה אינה מחזקת אלא ארבעה זוגות, וכבר קבר את לאה במקומו. אמר לו יוסף: מכרת חלקך, שנאמר בקברי אשר כריתי לי (בראשית נ ה), והרי השטר במצרים. אמרו: מי ילך? ילך נפתלי כי קל הוא כאילה. מיד קפץ והלך למצרים להביא שטר המערה לקבור את אביו. עד שהוא הולך בא חושים בן דן והיה חרש, וכשראה שהיו מונעין ליעקב מלקברו, אמר מפני מה אבי אבא אינו נקבר, אמרו לו עשו מונע, והיה בידו מרה והכהו על צוארו, וראשו נפלה במערה, וכל מטתו של יעקב נתמלא דם, לקיים מה שנאמר ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע (תהלים נח יא), ואותה שעה נתקיימה נבואת רבקה שאמרה למה אשכל גם שניכם יום אחד (בראשית כז מה)". ראו מקור מדרש זה במסכת סוטה יג ע"ב וכן בראשית רבה פרשת ויחי, פרשה צז כא. ראו כל זה בדברינו יעקב ועשו ומערת המכפלה בפרשת ויחי.
- ומאז שאמר יצחק לעשו: "לא ידעתי יום מותי" חי יצחק למעלה מארבעים שנה! ראו גם מדרש תנחומא (בובר) פרשת מקץ סימן יב: "היאך שיצא רדף אחריו לבן להורגו ... נמלט ממנו, בא עשו בקש להורגו ... יצא מעשו, באתה עליו צרת דינה, ואח"כ צרת רחל, ואח"כ הצרות הללו. בקש לנוח קימעא, עד שבאתה צרת יוסף, ואח"כ צרת יצחק אביו שמת עשר שנים אחר מכירתו של יוסף". (נראה שמדרש תנחומא מדייק יותר בסדר העתים ועם החשבון של פסיקתא זוטרתא יש קצת בעיות). סדר פרשיות התורה מעלימים מאיתנו, לעיתים, פרטים כרונולוגיים מעניינים (כמו מועד הליכתו של עשו לאדום כנ"ל). לא רק אבא יעקב, אלא גם סבא יצחק בוכה כששומע שיוסף לא חוזר ממסעו לאחיו, ואת בשורת האחים: "חיה רעה אכלתהו". כאן אולי נמהל בכי יעקב על מות אביו יחד עם בכיו על בנו האהוב יוסף כי איננו. האם זה היה הזמן ליעקב להתחיל בעימותים חדשים עם עשו סביב קבורת יצחק? אולי דווקא "דוד עשו" היה למשענת בימים קשים אלה?
- היחיד שנותר להלוויית רבקה הוא עשו בנה הרשע ואם הוא יצא לפני מיטתה יקללו הבריות את השדיים שהניקו בן כזה.
- אידי היינו אחר ומכאן שהיה עוד בכי – שתי בכיות: על דבורה ועל רבקה. בקטע זה של הפסיקתא (ובמקבילות) חלו שיבושים וידיים רבות, ראו בספרים המוגהים (מנדלבוים).
- זו דבורה שנשלחה ע"י רבקה לקרוא ליעקב כפי שנראה להלן.
- סיפור מותה של רבקה קשור במותה של דבורה מניקתה, שנקברה בצנעה בלילה ולפיכך סתם הכתוב ולא פירש את מותה (מלבד מה שיעקב מזכיר ערב מותו בפרשת ויחי כנזכר לעיל) – סיפור זה מופיע במקומות רבים. ראו מדרש אגדה (בובר) בראשית פרק לה: "מינקת רבקה. אמה של רבקה: אלון. לשון יוני, עד שהוא משמר אבלה של דבורה באתה להם בשורת אמו, הדא הוא דכתיב: וירא אלהים אל יעקב וגו' ויברך אותו, ומה ברכה בירכו, זו ברכת אבלים. ומפני מה לא נאמרה מיתת רבקה? לפי שבנה עשו, וגם נקברה בלילה מפני עשו, שלא יאמרו כך וכך תבוא על הבטן שנוצר בו איש כזה. ומה בקשה דבורה אצל יעקב? אלא בשעה שאמרה לו רבקה: ושלחתי ולקחתיך משם (בראשית כז מה), לא היה רוצה יעקב לזוז מאת לבן. מה עשתה רבקה? שיגרה דבורה אצל יעקב להביאו". וכן הוא בלשון דומה בתנחומא כי תצא ד. ובראשית רבה בפרשתנו, פרשה פא סימן ה: "ותמת דבורה מינקת רבקה וגו' ויקרא שמו אלון בכות, ר' שמואל בר נחמן אמר: לשון יונית הוא אלון אחר, עד שהוא משמר אבלה של דבורה באה ליה בשורתא שמתה אמו, הה"ד וירא אלהים אל יעקב וגו' ויברך אותו, כה ברכו ר' אחא בשם ר' יונתן אמר ברכת אבלים ברכו".
- בקיצור, שואל רמב"ן, מה עושה פסוק ח (בפרק לה) המספר על מות דבורה מינקת רבקה, בין פסוק ז מחד גיסא ופסוק ט מאידך גיסא, המספרים לנו על סגירת המעגל – על חזרתו של יעקב לבית אל משם יצא לדרכו ועל קיום הנדר "והיה ה' לי לאלהים"! אין זאת, אלא שמשהו חשוב יותר מסתתר כאן.
- על ברכת אבלים ראו גמרא כתובות דף ח עמוד ב והערך באנציקלופדיה תלמודית. ולא נותר בידינו רק חלק מהנוסח, כגון ברכה שניה - ניחום האבלים: "אחינו המיוגעים המדוכאים באבל הזה תנו לבבכם לחקור את זאת. זאת היא עומדת לעד נתיב הוא מששת ימי בראשית רבים שתו רבים ישתו כמשתה ראשונים כך משתה אחרונים אחינו בעל הנחמות ינחם אתכם ברוך מנחם אבלים". והאבלים משיבים להם בברכה השלישית: "אחינו גומלי חסדים בני גומלי חסדים המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו, אחינו בעל הגמול ישלם לכם גמולכם ברוך אתה משלם הגמול". ונשכחו ברכות נאות אלה בימינו והוחלפו, אצל האשכנזים, בטופס ניחום מימי הביניים: "המקום ינחם אתכם וכו' " (מנהג חסידי אשכנז הקדום מתוך הזדהות עם האבל הלאומי הכללי) והספרדים מקיימים את הנוסח "מן השמים תנוחמו" שמקורותיו בחז"ל: מסכת שמחות ברייתות מאבל רבתי פרק ד הלכה יג). ראו דף מיוחד שהקדשנו לנושא ברכת אבלים בדפים המיוחדים. והמקום יזכנו לרוב שמחות.
- ראו שוב את תיאור רמב"ן את שובו של יעקב ליצחק אביו, לחברון, שהבאנו בעמוד הראשון.
- כוונתו למדרש פסיקתא דרב כהנא זכור ג שראינו לעיל. וכן הוא בפסיקתא רבתי פסיקתא יב זכור: "מהו וחטאת אמו? שהוציאו אותה בלילה כשמתה מפניו, והיא ציותה כן, אמרה: יעקב הצדיק בני אינו כאן, יצחק הצדיק בעלי יושב בבית מפני שכהו עיניו. יוציאני ביום ויהיה רשע הזה הולך לפני מיטתי ויהיו אומרים אוי מן הדד שזה הניק, לכך ציותה להוציאה בלילה". ראו גם תנחומא כי תצא ד. עד כדי כך שטמה רבקה את עשו בנה, או שמא כל זה בא בעקבות פרשת הברכות שלקח יעקב בעצתה?
- גם את מותה של לאה, אין התורה מספרת ואולי עוד אירועים חשובים אחרים. וזהו מסודות המקרא אילו אירועים מסופרים ואילו לא, כגון הפסוקים המספרים לנו בסוף העקדה על ילדי פילגשו של נחור ראומה שילדה את טבח ואת גחם ואת תחש ואת מעכה (על כך דווקא מצאנו לכאורה הסבר, ראו דברינו בית נחור בפרשת וירא), על תמנע פילגשו של עשו וכל אלופיו, על ענה אשר מצא את הימים במדבר ועוד כהנה וכהנה. ואילו על מות לאה ורבקה, בניגוד למות שרה ורחל, סתם הכתוב ולא פירש.
- אם עשו הוא רשע מקולל כל כך, אומר רמב"ן, עד שבגללו נסתרה קבורת רבקה, איך מזכירו הכתוב בשובה ונחת בקבורת יצחק לצדו של יעקב? ובבראשית לה כח שראינו לעיל, אכן מציין רמב"ן: "וקברוהו בכבוד עשו ויעקב בניו גדולי העולם".
- רמב"ן מוכן לקבל את שיטת המדרש שקבורת רבקה הייתה בצנעה ולא היה מי שילווה אותה בדרכה האחרונה: אברהם שאיננו, יצחק שכהו עיניו, יעקב שנמצא בחרן וכו'. רק לגבי עשו מציע רמב"ן להחליף את הגישה הקשה של המדרש שהיה מקולל, או שהיו מכפישים את זכרה של רבקה כמי שילדה אותו והניקה אותו, בדבר הרבה יותר פשוט. את רבקה שהעדיפה את יעקב על פניו וגרמה לכל העניין של גניבת הברכות, אותה עשו שונא ולא יבוא לקבורתה. אבל את יצחק שאהב אותו, הוא מכבד ומוקיר. בכך, שבנו וחברנו את מות יצחק עם מות רבקה (נכון יותר רבקה עם ויצחק) – והכל בשל יחסי הורים-ילדים מורכבים וסבוכים. וכבר הראינו במספר מקומות ש"מעשה אבות סימן לבנים" איננו רק כמופת ודוגמא חיובית, אלא גם כדוגמא לשיפור, הפקת לקח ולימוד משגיאות מי יבין.
- מדרש זה אולי איננו קשור כ"כ במות יצחק ורבקה וקבורתם, אך כיוון שבין השיטין צפים ועולים כל הזמן יחסי יעקב ועשו, רצינו לסיים בדרשה זו שמזכירה לנו שסוף סוף עשו איננו אומה ככל אומות העולם, הוא תאום שלנו. בנש"ק (בנם של קדושים) גמור. בנם של יצחק ורבקה, נכדם של אברהם ושרה (גם של בתואל ואשתו, אבל גם יעקב כזה). תאום מלא של יעקב. הדלת בפניו אף פעם לא נסגרת. האם זה כבוד לרומא אדום? האם מדרש זה נדרש לתופעת הגיור של בני רומא ואדומים בזמנם?