- במשפט נחרץ זה מסכם יעקב את נאום התוכחה שלו כנגד לבן במפגש הטעון ביניהם, כאשר לבן רודף אחריו ומשיג אותו בגלעד, על גבול ארץ ארם וישראל. ראו פרק לא כולו! רש"י ורמב"ן אמנם חלוקים באשר לפירוש המילה "ויוכח" האם היא תוכחה (שיטת רש"י), או מלשון הוכחה (שיטת רמב"ן). האם יעקב אומר: אלהים מוכיח אותך (רש"י, ויעקב יודע שהקב"ה נגלה אמש ללבן, כפי שנראה בהמשך) או שיעקב אומר: אלהים הוכיח לך שהצדק עמי (ואז מהו אמש?). אבל נראה שגם רמב"ן יסכים שהנאום כולו הוא תוכחה של יעקב ללבן. עוד יש לדרוש בפסוק זה על "פחד יצחק" (ראו רש"י, אבן עזרא, רמב"ן, חזקוני, רד"ק ובפרט מדרש שכל טוב ואחרים שמקשר פחד זה לעקידה). אבל שמנו הפעם מגמתנו לביטוי "יגיע כפי" המשמש מפתח בטיעון המסכם של יעקב בנאום התוכחה שלו ללבן: שני דברים עמדו לי במאבק המתמשך אתך, אומר יעקב ללבן. האחד, אלהי אברהם ופחד יצחק והשני עבודתי ויגיע כפיי באמונה.
- אחרי כל התוכחה וחילופי הדברים הקשים, כורתים יעקב ולבן ברית, מעין הסכם 'שביתת נשק' הכולל התווית גבול ביניהם, ולכך הקדשנו דף מיוחד ברית יעקב עם לבן הוא אדום בפרשה זו. הפעם, כאמור, אנחנו בנושא יגיע כפיים הקשור לנושא הכללי של שבח המלאכה.
- זהו אחד משבחי "כָּל יְרֵא ה' הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו" וגם מתפרנס מעמל כפיו ביושר ובאמונה. ברכות רבות נכונו לו כפי שהמקרא מסיים שם: "יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל". עוד "יגיע כפים" מצאנו במקרא בנבואת חגי א יא: "וָאֶקְרָא חֹרֶב עַל הָאָרֶץ וְעַל הֶהָרִים וְעַל הַדָּגָן וְעַל הַתִּירוֹשׁ וְעַל הַיִּצְהָר וְעַל אֲשֶׁר תּוֹצִיא הָאֲדָמָה וְעַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל כָּל יְגִיעַ כַּפָּיִם". ודווקא מנבואת חורבן זו למדנו שיגיע כפיים יכול להיות גם במובן הרחב של כלל המפעל האנושי. לעומתו, ראו את "יגיע הכפים" הרביעי והאחרון שמצאנו במקרא בספר איוב י ג: "הֲטוֹב לְךָ כִּי תַעֲשֹׁק כִּי תִמְאַס יְגִיעַ כַּפֶּיךָ וְעַל עֲצַת רְשָׁעִים הוֹפָעְתָּ". ושם "יגיע כפים" הוא של הקב"ה: העולם ובפרט האדם אשר ברא. וזה נושא לדרוש עליו בנפרד.
- ראו דרשה קודמת שם על משמעות המילה "לולי" (או לולא או אילולי) אם היא זכות אבות או זכות האמנה או זכות התורה. ובחיבור עם הדרשה לעיל (שהוא דרשה שלנו), זכות המלאכה עולה על כולם. לצד דרשות אלה, יש לזכור שבראשית רבה הוא מדרש פרשני ומבאר את הפסוקים על סדרם (פרשני המקרא הראשונים). ראו איך הוא מחלק את הפסוק לשניים ומדגיש את ההבדל בין החצי הראשון הדן ברכוש (ריקם שלחתני) שזה בזכות אלהי אברהם ופחד יצחק, ובין החצי השני הדן בהצלת נפשות שזה בזכות המלאכה ויגיעת הכפיים. ומנין שמדובר שם בנפשות? בשל המילים "ויוכח אמש" שהקב"ה נגלה ללבן והזהיר אותו שלא ידבר עם יעקב מטוב ועד רע (בראשית לא כד). כך גם מבואר במדרש שכל טוב (בובר) בראשית פרק לב: "א"ר נחמיא: חביבה היא המלאכה יותר מזכות אבות, שזכות אבות הצילה מממון, שנאמר: לולא אלהי אבי כי אתה ריקם שלחתני, וזכות מלאכה הציל את נפשי. שנאמר את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים ויוכח אמש, כדכתיב: השמר לך מדבר עם יעקב וגו' ". ומכאן גם סיוע לשיטת רש"י שמדובר בתוכחה. ראו הערה 1 לעיל. ראו גם דברינו זכות אבות בפרשת בחוקותי.
- קיצור של: מכאן אתה למד. ויש לנקד לָמֵד או לִמֵד.
- הביטוי "מן השמים ירחמו" ראוי לעיון בפני עצמו, מתי ראוי לומר זאת ומתי לא. ראו גמרא עבודה זרה יח על ר' חנינא בן תרדיון, גמרות יבמות מב, כתובות לט, נדה מה בענייני תשמיש והריון, קהלת רבה ה בדברי חזקיהו לישעיהו ועוד.
- ומה שנכון בצד הגשמי, נכון גם בצד הרוחני. מעשה האבות וסייעתא דשמיא אינן תחליף למעשה האדם ליגיע כפיו בחומר וברוח. כדברי מדרש תהלים (בובר) מזמור קמו: "אל תבטחו בנדיבים - לא יבטח אדם במעשה אבותיו. לא יאמר ישמעאל: אברהם אבי יש לי מחלקו והוא מצילני. לא יאמר עשו: יעקב היה צדיק והוא מצילני, ובזכותו אני נמלט, שנאמר: אח לא פדה יפדה איש (תהלים מט ח), אין אחיו של אדם פודה אותו. אם אין אדם עושה טוב בעולם הזה, לא יבטח במעשה אבותיו ... על מה תבטחו? על מעשיכם, שנאמר: אם חכמת חכמת לך וגו' (משלי ט יב) ... אין אדם אוכל ממעשה אבותיו לעתיד, אלא כל אחד ואחד אוכל משלו ... אין לאדם חלק אלא בעמלו, וכן הוא אומר: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". ראו עוד במדבר רבה ח ט: "יגיע כפיך כי תאכל זה הגר שאין לו זכות אבות. וכדי שלא יאמר אוי לי שאין לי זכות אבות כל מעשים טובים שאסגל אין לי שכר אלא בעוה"ז, לכך הכתוב מבשר לגרים שבזכות עצמו יאכל בעוה"ז ובעוה"ב. הדא הוא דכתיב: יגיע כפיך כי תאכל". מיצוב עמל האדם ומעשיו הטובים ללא היתלות בזכויות האבות, מסלק ביד האחת את ישמעאל ועשו, ומכניס ביד השנייה את הגר.
- המדרש מתמקד במילה "אובד" שממנה הוא לומד שלבן הארמי ביקש להאביד את יעקב והקב"ה מנעו. זאת, בהסתמך על הפסוק בפרשתנו אותו אנו דורשים. ראו דברינו ארמי אובד אבי בפרשת כי תבוא ובפרט מדרש ספרי דברים ופירוש תורה תמימה שהבאנו שם. נראה שקבלנו אגב כך דרשה חדשה לאזכור ארמי אובד אבי בפרשת הביכורים, לא רק כסיפור היסטורי, מאיפה התחיל כל העניין, אלא כמעמד מנגיד ומשלים וסגירת מעגל. מי שעומד ומביא ביכורים מיגיע כפיו (ראו משנה ביכורים מי מביא וקורא ומי מביא ואינו קורא ומי לא מביא כלל) מתחבר ליגיע כפיו של יעקב אבינו שבזכותם ניצל מהארמי שביקש להאבידו. ובע"ה נזכור פירוש נאה זה לארמי אובד אבי ונזכה לאומרו בליל הסדר הבעל"ט כעת חיה יחד עם הזבחים והפסחים.
- כבר הארכנו לדון במדרש זה בדברינו פרידת יעקב ועשו- סגירת החשבון? בפרשת וישלח. יעקב ממעיט בערך מה שהצליח להשיג בכל השנים בהם נאלץ לגלות בשל לקיחת הברכות מעשו: "ומה הגיעני מהברכות? אבא אמר לי: ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש (שם, כז, כח) - איה דגן ויין ושמן של אבא?". מה שחשוב לעניינינו כאן הוא שאותו "יגיע כפיים" (במדרש, לא במקרא) משמש את יעקב לא רק בעימות עם לבן, אלא גם במפגש הדרמטי עם עשו. לא נהניתי משום ברכה שבירכני אבא, אומר יעקב, המעט שיש לי הכל בא מיגיע כפיי. האם אמר זאת יעקב רק כריצוי לעשו או שמא באמת חשב שלא נהנה מהברכות כמו תנחומא יג לעיל (והערה 7)? האם גם כאן "ראה אלהים ויוכח" ובזכות זה נתרצה עשו והתפייס?
- מדרשים רבים נאמרו בשבח המלאכה, מקצתם הבאנו בדברינו ששת ימים תעשה מלאכה בפרשת אמור וכן בדברינו ויהי נעם ה' אלהינו עלינו בפרשת פקודי. כאן נביא רק שניים. מדרש תנאים לדברים ה יד: "חביבה היא המלאכה שכל הנביאים נתעסקו בה. ביעקב אבינו הוא אומר: אשובה ארעה צאנך אשמור. במשה הוא אומר: ומשה היה רועה: בדוד הוא אומר: ויקחהו ממכלאות צאן (תהילים עח ע). בעמוס הוא אומר: כי בוקר אנכי ובולס שקמים ... חביבה היא המלאכה שלא שרת רוח הקדש על אלישע בן שפט אלא מתוך המלאכה ... גדולה היא המלאכה שכל המצות ומעשים טובים אינן אלא מלאכה, חוץ מהגיון תורה ותפילה". ובמשנת רבי אליעזר פרשה יג: "גדולה היא המלאכה, שלא שרתה השכינה בישראל אלא מתוך המלאכה, שנאמר: וירא משה את כל המלאכה, ויברך אותם משה. וכבר היה הקב"ה יכול לעשות את המשכן, ומפני מה צוה את ישראל לעשותו? שהמלאכה חביבה. תדע שהוא כן, שהרי נאמר בה מה שלא נאמר ביראה. ביראה כתיב: אשרי איש ירא את יי, ובמלאכה כתיב: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". והברכה עם סיום המלאכה: "תשרה השכינה במעשה ידיכם" (ספרא שמיני מכילתא דמילואים טו).
- וכן הוא באליהו רבה (איש שלום) פרשה ה: "מקצת אכילה ושתייה לצדיקים בעולם הזה, כיצד? מי שהוא קורא לשם שמים ושונה לשם שמים ואוכל משלו ונהנה מיגיעו עליו הוא אומר: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך (תהלים קכ"ח ב'), אשריך, בעולם הזה, וטוב לך, לעולם הבא". מכאן נראה גם לפרש את הגמרא בברכות לעיל שההשוואה איננה בין עם הארץ שרק עובד ולא לומד ובין תלמיד חכם וירא שמים גרידא, אלא בין תלמיד חכם וירא שמים שאינו עוסק במלאכה ובין תלמיד חכם וירא שמים (ובקיא בהלכות טריפות) שעוסק בתורה ומתפרנס מיגיע כפיו.
- גמרא זו יכולה להתפרש כאילו היא חולקת על הגמרא בברכות ומכילה את הפסוק: אשריך וטוב לך, ואת שני העולמות הזה והבא, על מי שלומד ושונה ומשמש תלמידי חכמים. אין כאן מלאכה, ויגיע הכפים הוא אולי לימוד התורה. אבל מה עושה כאן ראיית הטריפה? אומר רש"י: "כשנולד ספק טרפות בבהמתו ונראה בו טעם לאיסור וטעם להיתר ואינו חס עליה ואוסרה". מדובר איפוא בתלמיד חכם שאינו מהסס לאבד ממון בשל דיני התורה. זאת ועוד, כל הסוגיה שם מדברת על הפסוק במשלי: "שונא מתנות יחיה". כפי שהגמרא מספרת שם על ר' אלעזר שהיה מסרב לקבל תשורות מבית הנשיא ואפילו להיות מוזמן שם לארוחה, משום: שונא מתנות יחיה. שורש כל הסוגיה הוא במאמרו של רב חסדא: "איזהו שונא מתנות יחיה - זה הרואה טרפה לעצמו". ומסבירים הפרשנים שההתנגדות למתנות קשורה ליגיע כפיך כי תאכל, בכך שהאדם רוצה ליהנות רק מיגיע כפיו ולא ממתנותיהם של אחרים. וכמו שאנחנו אומרים בברכת המזון: " ... לא לידי מתנת בשר ודם". הנכונות להפסיד ממון (בכך שפוסק שהבהמה שלו היא טריפה) ושנאת המתנות קשורים זה לזה דרך דמות האדם שנהנה מיגיע כפיו ולא מבקש מעבר לזה. נראה שיש כאן קשר פסיכולוגי דק שלא בטוח שירדנו עד עומקו ונשמח לשמוע דעתם של שואבי המים. ועכ"פ, הסתפקות זו של הנהנה מיגיע כפיו מביאה אותנו למדרשים הבאים המשלבים את יגיע הכפיים עם השמחה בחלקך.
- מעלת הנהנה מיגיע כפיו קשורה קשר הדוק עם מידת ההסתפקות – עם השמחה במה שיש לך. אחרת אין להבין את השבח של יגיע הכפים. ראו לשון המדרש במקבילה באבות דרבי נתן נוסח א פרק כג: "איזהו עשיר שבעשירים? זה ששמח בחלקו, שנאמר: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". ושם גם "גבור שבגבורים" וכן "עלוב שבעלובים" ראו שם. והחסידים אומרים שצריך לכפול את המילה עשיר, גיבור, חכם וכו'. איזהו חכם? חכם הלומד מכל אדם. איזהו עשיר? עשיר השמח בחלקו וכו'. שהרי אמר כבר שלמה: "והשבע לעשיר אינו מניח לו לישון" (קהלת ה יא). וכן: "יש ... עושר שמור לבעליו לרעתו" (שם ה יב). וחז"ל אמרו: "יש לו מנה ורוצה מאתיים" (קהלת רבה א יג). עני השמח בחלקו לאו רבותא היא. וכי במה ישמח? בעוניו? אלא עשיר השמח בחלקו, הא רבותא היא. ראו עוד דברינו על בני גד ובני ראובן בפרשת מטות ושם הבאנו את מדרש במדבר רבה כב ט: "אמר להם הקב"ה: אתם חיבבתם את מקניכם יותר מן הנפשות, חייכם, אין בו ברכה. עליהם נאמר: נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך (משלי כ כא). וכן הוא אומר: אל תיגע להעשיר מבינתך חדל (שם כג ד). ואיזה הוא עשיר? השמח בחלקו, שנאמר: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך (תהלים קכח ב)". וכאילו אמרנו יגיע כפיך רק מה שמגיע לך מכפיך.
- פתחנו ביעקב ובפרשת השבוע ונסיים ביעקב בסוף ספר בראשית. דמותו של יעקב משמשת מקור ראשון בתורה למוטיב החיובי של "יגיע כפים" (בביטוי, ברעיון הכללי אולי קדם לו אדם הראשון בציווי "לעובדה ולשומרה"), אבל הוא אישית לא רווה הרבה נחת מיגיע כפיו ורבו צרותיו ומכאוביו מבית ומחוץ. כפי שהוא עצמו מעיד בעומדו לפני פרעה: "מעט ורעים היו ימי שני חיי" (בראשית מז ט) – נושא עליו הרחבנו בפרשת ויגש. יגיע הכפיים אמנם הציל אותו מלבן ומעשו, אבל נבלע בתוך כל שאר תלאותיו וחייו הקשים. ראו איך הפסוק שלנו נבלע בתוך כל שאר הפסוקים הקשים המתארים את חיי יעקב. הפער העצום בין כל המדרשים הקודמים ומדרש זה, הוא כפער בין אבות האומה כסמל ודמות מופת (ראו דברינו מעשה אבות סימן לבנים בפרשת חיי שרה) ובין חייהם האישיים. הדברים מתקשרים גם למדרש הקודם שאומר שליגיע הכפיים עצמו אין ערך ללא ה"שמחה בחלקו". זו מתנה נוספת שלעתים מתלווה ליגיע הכפיים ולכל מעשה האדם ופעלו ולעתים לא. ה' יזכנו לשמוח בחלקנו בתורה ובעבודה, בארץ ישראל ולא במצרים.