- הקשר לפרשת השבוע הוא דרך הטלת הגורלות. התורה אומרת שהארץ תחלק עפ"י הגורל, והדרשן, שנראה מיד במדרש במדבר רבה, לא יכול שלא להעלות את האסוציאציה לגורל שיהושע מטיל מיד בתחילת כיבוש הארץ בחטא השלל שלקח עכן בכיבוש יריחו (ואח"כ גם מקיים בפרק יח את חלוקת הארץ עפ"י הגורל). הגורל אצל עכן הוא בעניין אחר לגמרי וגם המכנה המשותף "ארץ ישראל" הוא רופף. אלא שזה דרכו של המדרש ואנו בעקבותיו. גורל אחר הוא זה של אליהו בהר הכרמל. ראו בהמשך מדרש רבה פרשה כג, בסעיף ט, הדו-שיח שהיה לאליהו עם הפר שעלה עליו הגורל לבעל. וגם ההקשר לגורל יום הכיפורים של שני השעירים כמובן. ויש גם גורל במלחמת פילגש בגבעה (שופטים פרק כ). אך הגורל הדומה ביותר למסופר כאן הוא הגורל ששאול שהטיל על מנת למצוא מי הפר את פקודתו ואכל מיערת הדבש (שמואל א פרק יד). אנו נתמקד כאמור בפרשת עכן.
- מה הוא מקום זה? כתוב בפסוק הקודם: "וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעָי". העי הוא המקום שייצור את הקשר להלן עם מלחמת העי בה נגפו בני ישראל.
- לשון נקייה לעם ישראל.
- והקב"ה מתרצה ונמנע מלכלות את העם כולו ועונה לאברהם שם: "ועתה שהקדמת תפילה לצרה, לא יהרג מהם אלא יאיר בן מנשה בלבד ... שהיה גדול כרובה של סנהדרין". ומוסר ההשכל שם במדרש הוא "לפיכך יקדים אדם תפילה לצרה". מדרש זה הוא מהמדרשים המקצינים ביותר בגודל חטאו של עכן, עד שכל העם היה ראוי לכליה והקב"ה היה מתחיל מחדש עם ישראל מיאיר בן מנשה! (בדומה למשה בחטא העגל) עד כדי כך היה חמור חטא זה! אולי במדרשים הבאים, נמצא גישה "רכה" יותר.
- מקורות חשובים נוספים לפרשת עכן במדרש הם הגמרא בסנהדרין מג ע"ב, ירושלמי סנהדרין פרק ו הלכה ג ומדרש תנחומא בובר פרשת מסעי סימן ד. זה האחרון ומדרש במדבר רבה הם מדרשים אחים אם לא זהים ממש. אנו נעשה את מדרש במדבר רבה עיקר, ונעיר "בין השורות" מהנוסח בגמרא בסנהדרין בבבלי ובירושלמי.
- לפני שנגלוש למדרשים, מומלץ לקרוא את פרק ז ביהושע ולבחון כיצד התגלגלו העניינים שם. בתגובה לנפילתו של יהושע לפני ארון הברית, בעקבות המפלה בעי, מגלה לו הקב"ה שהכל בגין לקיחת שלל ומורה לו להטיל גורל (ללכוד בלשון המקרא שם) על מנת למצוא את האשם. נלכד עכן למשפחת הזרחי לשבט יהודה, יהושע פונה אליו בפסוק לעיל שיודה בחטאו, עכן מודה ומפרט מה בדיוק לקח והיכן השלל, והוא מוצא להורג ועל פי פשט הפסוקים גם בניו. אבל המדרש לא מסתפק בתיאור קצר ותמציתי זה ומפתח דיאלוג בין עכן (משבט יהודה) ויהושע (משבט יוסף).
- בתחילה נראה שעכן קורא תיגר על עצם השימוש בשיטת הפלת הגורלות, אח"כ הוא חושש ממנה ובמחשבה שלישית הוא מתחכם לומר: תלוי איך ובין מי למי מטילים את הגורל (את הלכידה בלשון המקרא כאן). ולעצם הטענה של חריצת דין (נפשות!) עפ"י גורל האם אין עכן צודק? ואכן מפשט הפסוקים נראה שגם יהושע לא חורץ את דינו של עכן עפ"י הגורל ומבקש ממנו שיודה והגורל רק שימש כ"אמצעי לחץ". וכפי שהמדרש ממשיך: "כיון שראה עכן כך, אמר בלבו: עכשיו אני נלכד בגורל ולא אאמן ואחשב כזבן לפני יהושע" ולכן הוא מעדיף להודות ולא להיתפס ככזבן. אלא שגם הודאה כזו איננה לפי ההלכה, בוודאי לא בדיני נפשות. ולהלן נראה שהטלת הגורל לא הייתה עניין פשוט וכמעט גרם למחלוקת קשה – שבט יהודה כנגד שבטי יוסף.
- ראו הדיאלוג הקשה הזה בין עכן ליהושע בירושלמי סנהדרין ו ג (המילים בסוגריים הם תרגום עפ"י פירוש ידיד נפש): "אָמַר לֵיה עָכָן (אמר עכן ליהושע): מַה בַּגּוֹרָל אַתָּה חוֹפְשֵׂינִי? לֵית בְּכֹל הָהֵן דָּרָא כָּשֵׁר (אין בכל הדור האלה כשרים) אֶלָּא אַתְּ וּפִינְחָס (ובכל זאת) אָסְקִין נִיבְזִין בֵּינֵיכוֹן פָנְטוֹס דְמִיתְפִּיס חַד מִינְכוֹן (אם תעלה גורל ביניכם, ייתפס אחד מכם! והרי צדיקים אתם, נמצא שהגורל אינו מגלה את האמת). וְלֹא עוֹד אֶלָּא מֹשֶׁה רַבְּךָ לֵית מִידַמוֹךְ אֶלָּא תְלָתִין אוֹ מ' יוֹמִין (משה רבך מת רק לפני ל' או מ' יום) לֹא כֹּל אֻלְפַּן מֹשֶׁה רַבָּן (האם לא לימד אותנו משה רבנו (דברים יז ו) עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים ואתה שָׁרִיתָה טָעֵי (התחלת לטעות בדבריו)!
- כאן הרשינו לעצמנו לשלב קטע מהגמרא בסנהדרין שחסר במדרש במדבר רבה (ובתנחומא) – יהושע מבקש מעכן שלא יוציא לעז על הגורל שיש לו תפקיד מרכזי בחלוקת הארץ לשבטים (23 פעמים נזכר הגורל בספר יהושע בחלוקת הארץ, יותר מבכל ספר אחר בתנ"ך). ראו במקבילה בירושלמי סנהדרין: "באותה שעה צפה יהושע ברוח הקודש שהוא מחלק לישראל את הארץ בגורל הדא הוא דכתיב [יהושע יח י] וישלך להם יהושע גורל. אמור מעתה אנו מוציאין שם רע על הגורלות. ולא עוד, אלא שאם נתקיימו עכשיו יהו כל ישראל אומרים בדיני נפשות נתקיימו כל שכן בדיני ממונות. ואם בטלו עכשיו יהו כל ישראל אומרים בדיני נפשות בטלו כל שכן בדיני ממונות". קל וחומר אחרון זה צריך עיון גדול, ועכ"פ למדנו על חשיבות הגורל כחלק מההתנחלות בארץ. כאילו יהושע אומר לעכן: אם תתכחש להחלטת הגורל, כל ירושת הארץ וחלוקתה לשבטים היא בסכנה.
- ובמקבילה בסנהדרין: "תו תודה – אמר רבינא: שחודי שחדיה במילי (יהושע משחד את עכן במילים): כלום נבקש ממך אלא הודאה? תן לו תודה והיפטר. מיד: ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה אני חטאתי וכו' ".
- לרגע נראה שעכן מוותר ומודה, אך במחשבה שנייה הוא לא מוותר וגורר אחריו את כל שבט יהודה לעימות עם שאר השבטים. המשך סיפור זה הוא אחד ההבדלים המרכזיים בין נוסח מדרש במדבר רבה (והתנחומא) ונוסח גמרות סנהדרין בבלי וירושלמי. לפי נוסח הגמרא הכל מסתיים בהודאת עכן לפי בקשת יהושע כפי שהבאנו בהערה הקודמת ובקטע לעיל שלא להוציא לעז על הגורל. לפי המדרש, הסיפור נמשך, היישר ליריבות הנצחית שבין שבט יוסף (יהושע) ויהודה (עכן) ובין שבטי ישראל ליהודה ובנימין. ראו גם איך נכשל דוד בעניין זה לאחר מרד אבשלום (שמואל ב יט). מה שברור הוא שרחבעם וירבעם אינם הראשונים.
- במחשבה שלישית, עכן מוותר ומודה. כעת ברור מדוע המדרש ממשיך את העימות ולא מקצר את הסיפור מיד בווידוי הראשון (כמו שעושה הגמרא בסנהדרין). הווידוי האמיתי של עכן לא היה בגלל פנייתו של יהושע (שחודי שחדיה בלשון הגמרא), אלא משום שהוא ראה שהעניין מתגלגל למלחמת אחים. האם הארכת הסיפור היא שבח או גנאי לעכן?
- בגמרא סנהדרין יש מניה של ה"אחרות": "מלמד שמעל עכן בשלושה חרמים: שנים בימי משה ואחד בימי יהושע ... ר' יוחנן אמר: חמישה, ארבעה בימי משה ואחד בימי יהושע". והירושלמי מפרט: "בחרם כנעני מלך ערד, בחרם סיחון ועוג, בחרם מדין, בחרם יריחו". מדוע אם כן לא נענש עכן על חטאיו הקודמים בימי משה? על כך מרחיבה הגמרא שם ומסבירה שזה היה לפני הכניסה לארץ ובמדבר לא נענשו על הנסתרות. וכבר הארכנו בנושא הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם בפרשת נצבים. אבל בהמשך הסוגיה (מד ע"א) מוסיפה הגמרא שם עבירות רבות נוספות על עכן: "שעבר על חמישה חומשי תורה ... שבא על נערה מאורסה וכו' ". כנראה על מנת להסביר מדוע הומת.
- שימו לב איך המדרש מוציא את בני ביתו של עכן מהעניין ומדגיש, גם אם הדבר דורש סטייה מפשט המקרא, ש"הוא לבדו" (עכן) נספה וכמו כן הושמד רכושו (שזה נזק גם לבני ביתו). וכן הוא במקבילה בסנהדרין מד ע"א: "אמר ליה ריש גלותא לרב הונא: כתיב: ויקח יהושע את עכן בן זרח ואת הכסף ואת האדרת ואת לשון הזהב ואת בניו ואת בנותיו ואת שורו ואת חמורו ואת צאנו ואת אהלו ואת כל אשר לו. אם הוא חטא - בניו ובנותיו מה חטאו? - אמר ליה: וליטעמיך, אם הוא חטא - כל ישראל מה חטאו? ... אלא - לרדותן ...", היינו שייזהרו כולם מלעשות דבר דומה בעתיד. גם פרשני המקרא האריכו בנושא. ראו למשל פירוש רלב"ג יהושע ז א שמדקדק במילות הפסוקים שרק עכן נהרג. אך מנגד ראו פרקי דרבי אליעזר פרק לז שמעורר את השאלה איך הרגו את בני עכן והרי התורה אומרת: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות"! והוא מאשים את בני עכן: "שידעו בדבר ולא הגידו". ראו בהזדמנות זו דברינו לא יומתו אבות על בנים – איש בחטאו יומת בפרשת כי תצא.
- מה עניין שבת כאן? יש שניסו למצוא את איסור השבת המדויק שאותו עבר עכן בלקיחת השלל. נראה שהטעם הוא בעיקרו טעם מוסרי. כיבוש ארץ ישראל דוחה את השבת. לפיכך, מי שלוקח שלל לא רק מבזה את הכיבוש, אלא בעקיפין גם את השבת. לא בשביל דברים כאלה נדחתה השבת. ראו רעיון דומה שקדושת השבת מונעת מלשקר. האמרה העממית "אסור לשקר בשבת", מקורה במסכת כתובות נה ע"ב, ראו בפרט בתוספות ד"ה "ובתרומת מעשר" שם.
- כאן חזרנו למדרש בראשית רבתי בו פתחנו (כולל ההשוואה המילולית עם תפילת משה בחטא העגל: "שוב מחרון אפך וכו' ") ואולי נמצא לו פתרונים. הכעס הגדול בגין חטאו של עכן, עד כדי הצעה לכילוי העם והתחלה מחדש עם צדיק כיאיר בן מנשה (משה?); עד כדי כך שאברהם בתחילת מסעו "קום והתהלך בארץ" לאחר שהגיע "אל הארץ אשר אראך" צריך להתפלל על בני בניו שלא יכלו בתחילת מסעם הם בארץ המובטחת – כל זה הוא בגלל חמדת השלל שהכתים את מעשה הכיבוש הניסי הראשון. מעשה שכל כל היה סמלי וחשוב עד ששבת שהיא עדות לבריאת העולם, נדחתה מפניו (בדומה לדחיית יום הכיפורים בחנוכת מקדש שלמה). שנים כה רבות ייחל העם להתחיל להתנחל בארץ, שנים רבות נדד במדבר בגין חטא המרגלים, ועתה בא עכן ומתוך תאוות ממון פגע בצעד הראשון והמשמעותי של הכניסה לארץ. אך עדיין קשה מדוע צריך היה לכלות את העם כולו!
- משנה זו היא המקור לסוגיה בגמרא סנהדרין אותה הרבינו להשוות עם מדרש במדבר רבה. שים לב שהווידוי עליו מדברת המשנה, שהוא להלכה, איננו הודאה באשמה בגינה יודעים שהיה כאן חטא, אלא הכרה בחטא שהוא חלק מתהליך התשובה. כפי שהמשנה ממשיכה ומפרטת שם איך נעשה הווידוי: "ואם אינו יודע להתודות, אומרים לו: אמור תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי. רבי יהודה אומר: אם היה יודע שהוא מזומם, אומר: תהא מיתתי כפרה על כל עונותי חוץ מעון זה. אמרו לו: אם כן יהו כל אדם אומרים כך כדי לנקות את עצמן". ועל נושא הווידוי מאריך הרמב"ם בהלכות תשובה פרק א הלכה א: "כל מצות שבתורה ... בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות ... וידוי זה מצות עשה, כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי, וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח ...". אבל לעניין עכן וההודאה על החטא, מדגיש הרמב"ם בפירושו למשנה הנ"ל בסנהדרין: "ודע שהריגת יהושע לעכן היתה הוראת שעה, לפי שתורתינו תורת האמת אינה מחייבת מיתה על החוטא בהודאתו, ולא בגורל, ולא על פי חזון נביא שהוא עשה אותו המעשה". בכך מצטרף יהושע לאליהו בהר הכרמל, לגדעון, ואפילו לאברהם בעקידה (סנהדרין פט ע"ב) שפעלו על פי צו התורה: "אליו תשמעון" ודרשת חז"ל בגמרא יבמות צ ע"ב (ספרי דברים קעה): "אליו תשמעון - אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה, כגון אליהו בהר הכרמל, הכל לפי שעה שמע לו!". ראו דברינו עת לעשות לה' הפרו תורתך במגילת רות.
- האם מדרש זה הולך בדרכה של המשנה בסנהדרין או בדרכו של מדרש רבה בפרשתנו. וידוי של הודאה באשמה בבחינת "הודאת בעל דין" או וידוי שהוא הכרה בחטא וחלק מתהליך התשובה כדברי הרמב"ם? בין כך ובין כך, ראו דברינו זובח תודה יכבדנני וכן הַשָּׂם והַשָּׁם את דרכו, שניהם בפרשת צו.
- אין להקל ראש בחטאו של עכן אשר פושט ידו בשלל במלחמה הראשונה בכניסתם לארץ ומחלל את ברית הארץ: "והם לא עשו כן אלא "ויטמאו אותם בדרכם ובעלילותם". טמאו אותן בחרמו של עכן שכך כתיב (ירמיה ב) ותבואו ותטמאו את ארצי - בחרם עכן, ונחלתי שמתם לתועבה - בצלם מיכה" (תנחומא קדושים סימן יא). ורק לעתיד לבוא (שנזכה במהרה) יתוקן העניין. האם מייסדי אם המושבות, "ארבעת הרוכבים" חברי "חברת עבודת האדמה וגאולת הארץ, שודאי תלמידי חכמים היו, כיוונו רק לפסוק מהושע או גם לפירוש זה של רד"ק? נראה שהם ידעו את פירוש רד"ק היטב וכוונתם הייתה ברורה. עובדה היא שמטרתם המקורית הייתה לייסד את פתח תקוה ליד יריחו (!) ורק לאחר שהשלטון העותומני התנגד, העתיקו את המקום למלאבס. (ראו אנציקלופדיה עברית ערך "פתח תקוה" וכן ערך "ילין (יהושע)" שהשתתף אף הוא בניסיון ההתנחלות ליד יריחו). ואם אכן כך, אזי הם ראו בייסוד מושבות בארץ בימינו תיקון החטא הקדום של עכן בכניסה לארץ בימי יהושע והיו יותר ציונים מכל הציונים הרשמיים ...
- התחלנו בקשר של נושא הגורלות וסיימנו בקשר ללוח השנה (חודש אב) וסיום ספר במדבר. פרק ב בהושע הוא ההפטרה של הפרשה הראשונה בספר במדבר. ספר ששמו הוא במדבר ורוחה של ארץ ישראל שזורה בו הן בהלכה והן באגדה.