- פסוק זה מופיע בפרשת פנחס, במניין הפקודים השני, אך הרשינו לעצמנו לקחת אותו כמוטיב לפרשת השבוע - פרשת קרח. בפרשתנו דווקא כתוב: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ" (במדבר טז לב). בא הכתוב בפנחס ומדייק כל האדם, אבל לא הבנים: "ובני קרח לא מתו". (ראו פירוש רמב"ן במדבר טז לב ש"כל האדם" הכוונה לעבדים ושפחות, לרכוש). והיכן מדגישה התורה שבני קרח לא מתו? במנין הפקודים השני של ספר במדבר "אחרי המגפה" (ראו במדבר רבה כא ז "כל מקום שנופלים הוזקקו למנין"). משמע, יש המשכיות ויש קימה אחר הנפילה, גם לבית קרח.
- לא רק שלא מתו, אלא לפי מסורת המקרא וחז"ל הם מהמשוררים החשובים של ספר תהילים ומסרו לנו שירה נפלאה במספר פרקי "לבני קרח" ובפרט בתחילת הספר השני (פרקים מב - מט): "כאיל תערוג על אפיקי מים, כן נפשי תערוג אליך אלהים. צמאה נפשי לאלהים לאל חי ... מה תשתוחחי נפשי ותהמי עלי, הוחילי לאלהים כי עוד אודנו ישועות פניו ... על כן אזכרך מארץ ירדן וחרמונים" (פרק מב). ושיר ההלל לירושלים שאנו אומרים כל יום שני בשבת (פרק מח), המזמור שאנו אומרים לפני התקיעות בראש השנה (פרק מז) ועוד. מנגד, לא היססו בני קרח גם לומר דברים קשים כלפי שמיא, כגון בפרק מד: "תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ". המדרשים שנביא להלן, לקוחים רובם ממדרש תהילים - שוחר טוב (בובר) על פרקי "בני קרח" אלה (אלא אם צוין אחרת). מספר הפרק מצוין בסוגרים בסוף כל ציטוט. תקציר על מדרש תהלים – שוחר טוב, ראו באתר מחלקי המים.
- פסוק זה משמש בסיס לקישור צאצאי קרח עם דמויות מאוחרות בתנ"ך, בפרט אלקנה (ספר שמואל) ואסף (ממשוררי ספר תהלים, בנוסף ל"בני קרח" שמוזכרים בספר עצמו). ראו גם דברי הימים א פרק ו פסוקים ז-ח: "בְּנֵי קְהָת עַמִּינָדָב בְּנוֹ קֹרַח בְּנוֹ אַסִּיר בְּנוֹ: אֶלְקָנָה בְנוֹ וְאֶבְיָסָף בְּנוֹ וְאַסִּיר בְּנוֹ". אלקנה הוא אבי שמואל ומכאן הקשר לשמואל הנביא (ראו דברינו קרח שפקח היה מה ראה לשטות זו). אסף או אבי אסף יוצר את הקשר לספר תהלים ואז יש לנו תוספת נכבדה של כל פרקי "מזמור לאסף", בנוסף לפרקי "למנצח לבני קרח". בקיצור, יש למדרש מספיק פסוקים להיתלות בהם כדי לפתח את הקשר בין ספר תהלים ופרשתנו ולדון בשבחם של בני קרח והגיעה שעת המדרשים עצמם.
- ראו תרגום יונתן על הפסוק: "וּבְנוֹי דְקֹרַח לָא הֲווֹ בְּעֵיטָתָא דַאֲבוּהוֹן וַאֲזָלוּ בָּתַר אוּלְפָנָא דְמשֶׁה נְבִיָא לָא מִיתוּ בְּמוֹתָנָא וְלָא לָקוּ בִּיקֵידְתָּא וְלָא טָמְעוּ בִּבְלִיעַת אַרְעָא". לא מצאנו פרשנים נוספים המתייחסים לשאלה מדוע פסוק זה כתוב בפרשת פנחס ולא בפרשת קרח בסיפור המעשה. אפשר שמיקום מאוחר זה מטרתו להראות שבמבט לאחור ומתוך פרספקטיבה של זמן נראית מחלוקת קרח ועדתו קצת אחרת. אפילו קרח עצמו, בדיעבד, לא נראה כל כך גרוע (ראו דברינו כולם קדושים). אמנם, לדורות ניצבת מחלוקת קרח ועדתו כסמל של מחלוקת רעה שאיננה לשם שמים (מסכת אבות פרק ה משנה יז), אבל הזמן עושה את שלו, מה גם שראינו מה לעתים סופן של מחלוקות "טובות" שכולן "לשם שמים". (ראו דברינו תורה אחת ומשפט אחד בפרשת שלח לך וכן חילוקי מחלוקות בפרשה זו). פרספקטיבת זמן נוספת היא הקישור של בני קרח לספר תהלים, עליה נבקש כאמור להרחיב.
- במקבילה במסכת מגילה יד ע"א הנוסח הוא: "ויהי איש אחד מן הרמתים ... רבי חנין אמר: אדם הבא מבני אדם שעומדין ברומו של עולם. ומאן נינהו - בני קרח. דכתיב ובני קרח לא מתו. תנא משום רבינו: מקום נתבצר להם בגיהנם ועמדו עליו". מקום בגיהינום, תחתית השאול - רומו של עולם! אבל ענין השירה לא מוזכר שם.
- תרגום: פעם אחת הייתי מהלך בשיירה - המשך הגמרא מובא בתרגום לעברית עפ"י שטיינזלץ אך באחריותנו.
- ראו מקבילה בתנחומא בובר בסוף פרשתנו, שם מובא סיפור זה בסיום הבא: "ולעתיד לבוא הקב"ה עתיד להוציאם, ועליהם אמרה חנה: ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל". (חנה, גם היא לבית קרח). כל "בלועי קרח" שירדו לגיהינום יזכו לצאת משם לעתיד לבוא. אבל לבני קרח שמורה פינה מיוחדת ואין הם מחכים ליציאה מהגיהינום על מנת ליצור כבר שם פרקים נפלאים בשירת ישראל - מזמורי תהלים. הצירוף של שירה וגיהינום מוכר לנו רק מכאן ומי שמכיר צירוף זה במקורות אחרים, אנא יאיר את עינינו. ועל מסעותיו של רבה בר בר חנה ראו גם בבא בתרא עג ע"ב בסיפור על מתי מדבר, מובא בדברינו מתי מדבר בפרשת שלח לך.
- הארץ שפערה את פיה לבלוע את קרח וביתו, פוערת גם את פיה לבלוע את שערי המקדש. וכשבני קרח רואים את שערי המקדש מצטרפים אליהם, שירתם מתגברת ומתחזקת. המקור של מדרש זה שפירוש תוספות מביא, הוא, כך נראה, מדרש אליהו רבה פרשה כח בהקשר עם החורבן, שם לא נזכרים בני קרח, אבל נזכר אסף: "משלו משל, למה הדבר דומה? לבת עניים שהלכה למלאות מים מן הבור ונפסק דלי של חרס ונפל לתוך הבור והיתה בת עניים בוכה ומצווחת. באתה בת המלך למלאות מים מן הבור, ונפסק דלי של זהב ונפל לתוך הבור. הייתה בת עניים שמחה ומרקדת. אמרו לה: עד עכשיו את בוכה ומצווחת ועכשיו את שמחה ומרקדת? אמרה להן: מי שמעלה דלי של זהב הוא מעלה דלי של חרס. כך אסף ונביאים, כיון שראו שעתידין שערי ירושלים לבנות, שנאמר טבעו בארץ שעריה (איכה ב' ט'), מיד היה אסף ונביאים שמחין בו בדבר. אמר אסף: מי שעתיד לבנות את ירושלים, הוא יעלה את אבי אבא מן הקרקע". יבוא הזהב ויציל את החרס - בזכות השכינה שגלתה, ייגאל גם עם ישראל ובזכות שערי המקדש שנבלעו בארץ יינצלו בלועי הארץ האחרים: בני קרח ואולי גם "כל האדם" (ראו הערה 1). האם תמיד הזהב עדיף? לאו דווקא.
- המדרש הקודם בשבח כד הזהב גרר אותנו למדרש זה שמשבח את החרס. לא תמיד עדיף הזהב. ראו גם הסיפור על בתו של הקיסר שגינתה את מראיהם המכוער של תלמידי חכמים בפני ר' יהושע והתשובה שנתן לה לגבי אחסון היין בכלי חרס ולא בכלי זהב (תענית ז ע"א). ראו דברינו החרס והזהב בדפים המיוחדים שם סקרנו מקורות רבים על חרס וזהב. לעניינינו, אביהם של בני קרח היה "כלי זהב" ("שני עשירים עמדו בעולם ... קרח מישראל והמן מאומות העולם", במדבר רבה כב ז), כלי שהתורה שבו החמיצה (ציצית שכולה תכלת העסיקה אותו). בניו לעומתו, הם "כלי חרס" שמחזיקים יין ומחלקים מים צוננים להרוות נפש ואין מים אלא תורה ושירה היא תורה, ככתוב: "כתבו לכם את השירה הזאת". בחורבן המקדש וירושלים, הזהב (שערי המקדש) עתיד להציל את העיר והארץ (החרס). כאן נראה שאדרבא, החרס הוא שהציל את הזהב – בני קרח בשירתם את משפחת קרח העשירה (דרשה שלנו). ובציצית, הלבן, הטיט עדיף על התכלת. ראו דברינו מצוות ציצית בפרשת שלח לך.
- ובהמשך אותו מדרש שם (סימן ו) יש גם קשר בין שירה לנבואה: "יפיפית מבני אדם - אלו בני קרח, שיפו מעשיהם יותר מקרח ועדתו, לפיכך הוצק חן בשפתותיך, שזכו לומר שירה, וזכו לנבואה". הסדר כאן הוא: תשובה, שירה, נבואה. ובמקומות אחרים נראה שהסדר הוא: תשובה, נבואה, שירה. וגם: נבואה, תשובה, שירה. בין נבואה לתשובה יש קשר ברור דרך כל הנביאים שקוראים לעם ישראל לשוב וכן דרך דמותו של ראובן שהוא: "בכור לתשובה, בכור לנבואה" (בראשית רבה פב יא). ומראובן חזרה להושע נביא התשובה שהוא מצאצאיו (בראשית רבה פד יט). וכמובן הקשר למחלוקת קרח דרך דמותו של און בן פלת שהוא משבט ראובן. אך בין תשובה לשירה לא מצאנו קשר זולת מקרה זה שלפנינו וכן שירת האזינו שמזכירה את התשובה.
- האם מספיקה תשובה בלב? מכאן נראה שכן. וכן הוא בקידושין מט ע"ב: "הרי את מקודשת על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור - מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו". אך להלכה נראה שהתשובה בלב בלבד, בינו לבין עצמו, איננה מספקת. ראו רמב"ם הלכות תשובה פרק ב ובפרט הלכות ב ו-ג שם. ובקידושין תמיד פוסקים לחומרה (ראו שם גם המקרה ההפוך: "על מנת שאני רשע, אפילו צדיק גמור - מקודשת, שמא הרהר דבר עבודת כוכבים בדעתו"). בעיון נוסף גם במדרש שלנו מודגש: "ולא היו יכולים להתוודות בפיהם". משמע שהתשובה האמיתית דורשת וידוי שפתיים, אם לא גם מעשים של ממש.
- שלושת בני קרח המשוררים: אסיר, אלקנה ואביאסף - כולם בלב אחד לשמים, כמשקל נגד לשלישייה: קרח דתן ואבירם שהיו בלב חולק כנגד משה ובלב חלוק בינם לבין עצמם. והמדרש מסיים שם בשלישיה נוספת שעומדת ומאזינה לשירת בני קרח: "מניין אתה יודע שהיו משה ואהרן וכל הגדולים באין לשמוע שירתן של בני קרח? שנאמר: למנצח על שושנים לבני קרח משכיל שיר ידידות - משמיע ידידים של הקב"ה ... ומלמדים לומר שירה לפני הקב"ה". משירה לידידות. כמו שפותח מזמור מה שנראה עוד להלן: "למנצח על שושנים לבני קרח, משכיל שיר ידידות".
- ראו מסכת ראש השנה פרק ג משנה ח: "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים". ובמכילתא דרבי ישמעאל בשלח פרשה א הנוסח קצת שונה: "וכי ידיו של משה מגברות את ישראל או ידיו שוברות את עמלק? אלא כל זמן שהיה משה מגביה את ידיו כלפי מעלה היו ישראל מסתכלין בו ומאמינין במי שפיקד את משה לעשות כן והקב"ה עושה להם נסים וגבורות". "הבדל קטן". לפי נוסח המכילתא ההסתכלות הייתה על משה ודרכו לקב"ה. אותו משה שעליו חלק קרח. בניו מתקנים את מחלוקת אביהם בכך שהם אומרים: "משה אמת ותורתו אמת" (הערה 7 לעיל). ראו שוב הקטע בתרגום יונתן על הפסוק ובני קרח לא מתו: "ואזלו בתר אולפנא דמשה". "למנצח לבני קרח משכיל" – מי שמסתכל נכון גם משכיל. משחק המילים הזה שייך בברור למדרש. ראו גם רמב"ם מורה נבוכים חלק שני פרק ו שמפתח משחק מלים זה בכיוון הפילוסופי ומדבר שם על "ההסתכלות בעולם השכלים". הסתכלות = השתכלות. הוא מסתמך שם על דברי חז"ל: "אין הקב"ה עושה דבר עד שמסתכל בפמליא של מעלה". וכבר העירו עליו המפרשים שבנוסחאות שבידינו כתוב "נמלך בפמליא של מעלה" ולא "מסתכל". ואפשר שהמדרש שלנו יכול לסייע לרמב"ם.
- ומה עם הערגה של האיילה לאפיקי מים? ראו מדרש תהלים (בובר) מזמור כב: "למנצח על אילת השחר ... את מוצא בשעה שהאיילה היא צמאה, היא חופרת גומא, ומכנסת קרניה לתוכה וגועה, ומיד התהום מעלה לה מים, שנאמר: כאיל תערוג על אפיקי מים (תהלים מב ב). ורבנן אמרי: זו היא חסידה שבחיות, ורחמיה מרובין על בניה, וכשצמאות כל החיות מתכנסות אצלה, שהן יודעות שמעשיה חסידים, כדי שתתלה עיניה למרום, והקב"ה מרחם עליהם. ומה היא עושה, חופרת גומא ומכנסת קרניה לתוכה וגועה, והתהום מעלה לה מים, שנאמר: כאיל תערוג על אפיקי מים. כיון שראה דוד כן שהקב"ה עונה אליה, התחיל סודר עליה מזמור למנצח על אילת השחר". מכאן, שהדימוי של הגאולה לאיילת השחר (ירושלמי ברכות א א) הוא לא רק בשל אופן הפצעת השחר שנראה כקרניים (ראו יומא כח ע"ב: "אינו דומה תימור של לבנה לתימור של חמה, תימור של לבנה - מתמר ועולה כמקל, תימור של חמה - מפציע לכאן ולכאן"), אלא גם בשל מידותיה החסידות של האיילה וכוחה לעורר רחמים.
- יש פה רעיון כפול. ראשית הזלזול בזהב ואפילו בקטורת - שושנים עדיפות על שניהם. שנית, הדימוי של השושנה הנלקטת מבין הקוצים אשר מזכיר, כמובן, את "שושנה בין החוחים" של שיר השירים: "אימתי השושנה נאה כשהיא נראית למעלה מן החוחים. אם נתחייבה השושנה, הרוח נושבת בחוחים והם מכים אותה" (מדרש זוטא - שיר השירים (בובר) פרשה ב).
- "למנצח משכיל לבני קרח" - הפתיחה לפרק מב בתהילים. "למנצח לבני קרח משכיל" - הפתיחה לפרק מד. "למנצח על שושנים לבני קרח משכיל שיר ידידות" - הפתיחה לפרק מה. בני קרח לא רק הסתכלו והשתכלו כלפי מעלה ולא הסתפקו רק בצער ותשובה על חטא אביהם, אלא גם הפכו את תשובתם לשירה, לערגה, לשושנים, לשיר ידידות.
- מדרש זה סוגר את המעגל בו פתחנו. במדרש הראשון: "מקום נתבצר להם בגהינום" וכאן: "בירידה התחתונה אנו". אך שם זה כתוצאה מחטא אביהם ואולי גם חטאם הם. ואילו כאן הם משמשים תקדים ודוגמא - חיל חלוץ - לעם ישראל כולו שהדרך לגאולתו עוברת דרך ירידה לדיוטא התחתונה. ושוב השושנה ושוב "לבה למעלה". מדרש זה מקפל את כל המוטיבים של המדרשים הקודמים. עוד על כך שבני קרח משמשים פתח לגאולה לעתיד לבוא, ראו במדרש תהלים על פרק מד: "למנצח לבני קרח משכיל אלהים באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו ... וכן בני קרח אמרו אלהים באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו, והלא הם עצמם יצאו ממצרים? שנאמר ובני קרח אסיר ואלקנה ואביאסף (שמות ו כד), ולמה אמרו באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו? אלא שהיו מתנבאים על הדורות האלו. אמרו לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, לאבותינו עשית נפלאות ולנו לא תעשה?".
- מדרש מפתיע זה לא מסתדר עם המדרשים על אשתו של קרח שהסיתה אותו (ראו במדבר רבה יח כ, סנהדרין קי ע"א והרחבנו לדון עליה בדברינו נשים חכמות בפרשה זו). לפיכך, יש שמתקנים שכשאשתו של קרח ירדה לגיהינום היא "הרבתה" ולא "כיבת" או "כיבתה" את האש. אך אנו ניצמד ללשון המדרש "כיבת" או "כיבתה" ונדון בזכותה של אשת קורח היא אם "בני קורח". בסופו של דבר הכל בא מהאישה ומהחינוך הטוב של אמא. השוו עם הסיפור על אשתו של און בן פלת: "אמר רב: און בן פלת אשתו הצילתו, אמרה ליה: מאי נפקא לך מינה? אי מר רבה - אנת תלמידא, ואי מר רבה - אנת תלמידא (אם משה הוא הרב – אתה התלמיד ואם קרח הוא הרב – אתה התלמיד. (המשך הגמרא מובא בתרגום לעברית עפ"י שטיינזלץ ובאחריותנו). אמר לה: מה אעשה, הייתי עמהם בעצה ונשבעתי להם. אמרה לו: יודעת אני שכל העדה כולה קדושים. אמרה לו: שב, ואני מצילה אותך. השקתה אותו יין ושכרתו והשכיבה אותו בפנים. ישבה על הפתח וסתרה את שערותיה כמתרחצת. כל מי שבא, ראה אותה וחזר. בין כך ובין כך נבלעו אנשי קרח וניצל און בן פלת" (סנהדרין קט ע"ב). שוב, און בן פלת הוא מצאצאי ראובן שיש לו חלק בנבואה ותשובה, ראו הערה 10 לעיל. עוד השוו עם עצתה של אשתו של ר' אלעזר בן עזריה כשהציעו לו חכמים להתמנות נשיא במקום דרבן גמליאל שהדיחו אותו (ברכות כז ע"ב). מה אמרה לו אשתו ומה הוא החליט בסוף. ראו דברינו בו ביום שהדיחו את רבן גמליאל מנשיאותו.
וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ: (במדבר כו יא).1
לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לִבְנֵי קֹרַח: כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים: (תהלים מב א-ב).2
וּבְנֵי קֹרַח אַסִּיר וְאֶלְקָנָה וַאֲבִיאָסָף אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַקָּרְחִי: (שמות ו כד).3
אור החיים במדבר כו יא – למה בפרשת פנחס
"ובני קרח לא מתו" – הודיע הכתוב ענין זה כאן ולא במקום עיקר המעשה … כי כאן בא אלהים לקבוע העוון בדתן ואבירם ולהקל מעל קרח … שזה יגיד זכות אביהם, שלא שטפם חובו כדרך ששטף חובם של דתן ואבירם כל בתיהם להיות עיקר המחלוקת.4
מסכת סנהדרין דף קי עמוד א – שירה והודאה בגיהינום
"ובני קרח לא מתו". תנא, משום רבינו אמרו: מקום נתבצר להם בגיהנום, וישבו עליו ואמרו שירה.5
אמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה קאזילנא באורחא.6 אמר לי ערבי אחד: בוא ואראה לך בלועי קרח. הלך וראה שני בקעים שיוצא קיטור (עשן) מהם. לקח גיזת צמר, הרטיבה במים, ושם אותה בראש רומחו והעביר אותה שם ונחרכה. ואמר לי: הקשב, מה אתה שומע. שמעתי שהיו אומרים: משה ותורתו אמת והן בדאין.7
תוספות קידושין לא ע"ב (אליהו רבה) – כד החרס וכד הזהב
יש במדרש שאסף אמר שירה על שטבעו בארץ שעריה. משל לשפחה שהלכה לשאוב מים מן הבאר ונפל כדה לבאר והיתה מצטערת ובוכה. עד שבאתה שפחת המלך לשאוב ובידה כלי של זהב ונפל אותו כלי שם. התחילה הראשונה לשורר ואמרה: עד עכשיו לא הייתי סבורה שיוציא שום אדם כַּדִי, שהוא של חרס, מן הבאר, שאינו נחשב. ועכשיו, מי שיוציא אותו של זהב, יוציא כָּדִי עמו. כך, בני קרח שהיו בְּלוּעִים, כשראו שטבעו בארץ שעריה אמרו שירה. אמרו: מי שיוציא השערים יוציא גם אותנו. לכך אמר אסף מזמור שהוא ממשפחת קרח.8
ספרי דברים פיסקא מח – החרס עדיף על הזהב
מה יין אי אפשר לו להתקיים לא בכלי כסף ולא בכלי זהב אלא בירוד שבכלים, בכלי חרס, כך דברי תורה אין מתקיימים במי שהוא בעיניו ככלי כסף וככלי זהב, אלא במי שהוא בעיניו כירוד שבכלים, ככלי חרס.9
מזמור מה – תשובה ושירה
"רחש לבי דבר טוב" … בני קרח לא היו יכולין לומר שירה לפני הקב"ה בפיהם, עד שרחש לבם בתשובה וקיבלם מיד 10 … והיו בני קרח רואין שאול מתחת פתוחה מכאן, ואש מלהטה מכאן, ולא היו יכולין להתוודות בפיהם, עד שרחשו תשובה בלבם.11 והלא היו שלושה, ולמה אמר הכתוב "רחש לבי" לשון יחיד? אלא ללמדך כל מה שכיוון זה בלבו, כיוון זה בלבו, ושלשתן היו שווים בלב אחד.12
מזמורים לב, מב – מסתכלים ומשכילים כלפי מעלה
אורח חיים למעלה למשכיל, אלו בני אדם שנסתכלו למעלה, וכן הוא אומר: למנצח לבני קרח משכיל (תהלים מד א), כיון שנסתכלו למעלה נמלטו.13
"כאיל תערוג על אפיקי מים" … מה האיילה הזו כשהיא יושבת על המשבר היא מצטערה ועורגת להקב"ה, והוא עונה אליה, כך קראו בני קרח מצרה להקב"ה, והוא עונה אותם.14
תהלים פרק מה – שושנים וידידות
"למנצח על שושנים לבני קרח משכיל שיר ידידות". זהו שאמר הכתוב: "דודי ירד לגנו … ללקוט שושנים". ולא היו ניכרים, וכל מי שהיה רואה אותם אומר קוצים הם. למה? שהיו עם קוצים. ומה דרכן של קוצים? לאש … ובני קרח שהיו שושנים נלקטו מבין הקוצים … קפץ הקב"ה והצילם. משל למלך שנכנס למדינה, ובאו בני המדינה לעטרו עטרה של זהב, מקובעת באבנים טובות ומרגליות. יצאו ואמרו להם: אין המלך מבקש מכם אלא עטרה של שושנים. מיד שמחו בני המדינה. כך היו בני קרח ועדתו. אמרו: הקב"ה מבקש מכם מחתות של זהב. אמר להן הקב"ה: מה לי של זהב! "לי הכסף ולי הזהב" (חגי ב ח). ואפילו הקטורת: "קטורת תועבה היא לי" (ישעיה א יג). אלא מה אני מבקש? שושנים! אמרו בני קרח: אנו שושנים. אמר להם הקב"ה: ניצחתם, שנאמר: "למנצח על שושנים לבני קרח".15
בשלושה דברים נאמר המזמור הזה: בניצוח, במשכיל, בשיר. כנגד שלשה בני קרח. ומפני שהם שלשה אמרו שלשה ידידות. אמר להם הקב"ה: כל אחד ואחד שלו, ידידות הם לפני. מניין אתה יודע שהיו משה ואהרן וכל הגדולים באין לשמוע שירתן של בני קרח? שנאמר למנצח על שושנים לבני קרח משכיל שיר ידידות, משמיע ידידים של הקב"ה … ומלמדים לומר שירה לפני הקב"ה … (מזמור מה).16
המשך שם – פתח לגאולה לעתיד לבוא
"למנצח על שושנים" – … אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם אימתי אתה גואלנו? אמר להם כשתרדו לירידה התחתונה, אותה שעה אני גואל אתכם … אמרו בני קרח: בירידה התחתונה אנו … אמר להם הקב"ה: הכל מכם, כשם שהשושנה הזו פורחת ולבה למעלה, אף אתם כשתעשו תשובה לפני, יהא לבבכם מכוון למעלה כשושנה הזו, אותה שעה אביא הגואל, שנאמר: "אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה" – כשיפרח כשושנה. לכך נאמר: "למנצח על שושנים". (תהלים מזמור מה).17
במדבר רבה יח טו – כיבוי אש הגהינום
אמרו רבותינו: אשתו של קרח כשירדה לגיהנם כיבת אותה.18
שבת שלום
מחלקי המים
מים אחרונים 1: ראו פירוש רש"י לתהלים פרק מב פסוק א שמסכם חלק גדול מהמדרשים שהבאנו: "למנצח לבני קרח – אסיר ואלקנה ואביאסף הם היו תחילה בעצת אביהם ובשעת המחלוקת פרשו וכשנבלעו כל סביבותיה' ופתחה הארץ את פיה נשאר מקומם בתוך פי הארץ כענין שנאמר: ובני קרח לא מתו ושם אמרו שירה ושם יסדו המזמורים הללו ועלו משם ושרתה עליהם רוח הקודש ונתנבאו על הגליות ועל חרבן הבית ועל מלכות בית דוד".
מים אחרונים 2: לצד פרקי "בני קרח" ומזמורים לאסף, יש לנו עוד שירה המיוחסת לצאצאיו של קרח, היא "שירת אסף" שהייתה נאמרת בכל בוקר עם הקרבת קרבן התמיד ואף אנו אומרים אותה בפסוקי דזמרה של שחרית: "הוֹדוּ לַה’ קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו: שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ שִׂיחוּ בְּכָל נִפְלְאֹתָיו: הִתְהַלְלוּ בְּשֵׁם קָדְשׁוֹ יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי ה’: דִּרְשׁוּ ה’ וְעֻזּוֹ בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד". ראו דברי הימים א פרק טז.