- כך נפתח ספר מלאכי המלווה את שבי ציון בתחילת ימי בית שני, ספר החותם את תרי-עשר ואת הנביאים כולם ומכיל שלושה פרקים. סיום הספר בפרק ג: "וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת" עד: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא" נבחר להפטרת שבת הגדול ומביע את תקוות השבים הכפולה: לעתיד גדול קדימה יחד עם חיבור והמשכיות לימי הבית הראשון. תחילת הספר, פרק א נקרא בפרשתנו. בפשטות, פסוקים אלה הם הקשר לפרשת השבוע: הולדת עשו ויעקב, ובאו לומר לדורות שההפרדה והפירוד (והשנאה והתחרות) בין שני תאומים אלה טמונה בעצם לידתם. הראייה של הנביאים ששורשיה הם בספר בראשית היא חדה ודיכוטומית: "ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי".
- לכאורה, הקב"ה עפ"י מלאכי כדעתה של רבקה. אך בדברינו ויגדלו הנערים וכן כיבוד אב של עשו וגם בגדי עשו החמודות כולם בפרשת תולדות, ראינו שאין הדברים פשוטים ואי אפשר להתעלם (לחלוטין) מדעתו של יצחק ואהבתו לעשו. לדורות, נצחה אמנם רבקה. אלא שאין זו תעודת ביטוח לעם ישראל (בני יעקב) וגם אם גברה אהבת רבקה, אין היא אהבה ללא תנאי.
- הכוונה לפסוק ד במלאכי שם, בהמשך לפסוקים שהבאנו בראש הדף: "כִּי תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה וְהָעָם אֲשֶׁר זָעַם ה' עַד עוֹלָם".
- הרי זו קבלת פנים נאה לשבי ציון שחוזרים "אל ארץ הברית" ומחדשים את יישובה והנביא מקדמם בקריאה: "אהבתי אתכם אמר ה' "! העם לא מסתפק בהכרזה זו ושואל: "במה אהבתנו" ומבקש המחשה (סיבה?) לאהבת ה', והנביא בתשובתו מזכיר את היריבות ההיסטורית בין יעקב ועשו, יריבות שמחד גיסא שורשיה הרחק בעבר בסיפורי האבות, ומאידך גיסא אולי צופה לעתיד הרחוק של עליית מלכות רומא (בתחילת ימי בית שני!). אך עדיין, מה לאדום ולימי שיבת ציון?
- גם פירוש אלשיך מנסה להתמודד עם ההקשר של שיבת ציון ליריבות יעקב ועשו וגם הוא נדרש בעיקר לפסוק ד ולחורבן הבית. בתחילת ימי בית שני אכן הייתה אדום ההיסטורית בשפל המדרגה אך טענתם הייתה שאין זה מאת ה' אלא בדרך הטבע ועוד ישתנה מזלנו ונתאושש. מה שאמנם אירע כאשר מלכות רומא עלתה לגדולה – זה המעבר הקצת חריג שעושים המדרשים מאדום הוא עשו לרומא, כנראה בהשפעת סוף תקופת החשמונאים ומלכות הורדוס. (נבואת עובדיה על אדום בדברינו חזון עובדיה בהפטרת שבת וישלח, היא בתקופת בית ראשון בעת שאדום הציקה לישראל לא מעט). רומא, אכן החריבה את בית המקדש השני, אבל אומר להם הנביא: אני עוד אהרוס. איזו נחמה ועידוד יש בכך לשבי ציון? פירושי אבן עזרא ואלשיך הם המעטים שנדרשים לקשר בין תחילת ימי בית שני ויריבות יעקב ועשו הוא אדום, ונראה שדברי הניחומים האלה של הנביא לשבי ציון צריכים עיון ומחקר נוסף. נמשיך בדרשות כלליות על "אהבתי אתכם" ועל "במה אהבתנו".
- הנביא פותח באמירה כללית ופשוטה: "אהבתי אתכם", אך העם משום מה לא מסתפק בהכרזה זו ומבקש לדעת: במה אהבתנו? זו שאלה ספקנית אם לא מתגרה שכוונתה לומר: במה ניכרת אהבה זו, הרי אנו מעטים וחלשים שמנסים לשוב ולבנות את הארץ לאחר התבוסה, הגלות והכיבוש? האם זו אהבת ה'? ותשובת הנביא נזקקת להסתייע בתולדות האומה מספר בראשית – בבחירה של יעקב והעדפתו על פני עשו. וכל זה, למרות שיעקב וזרעו לא היו צדיקים גמורים והכעיסו לא מעט את הקב"ה – ראה כל נבואות בית ראשון: ירמיהו, ישעיהו, הושע וכו'. ובכל זאת, הקב"ה ממשיך בבחירה בצאצאי יעקב הוא ישראל. האם זה מה שינחם את שבי ציון?
- מדרש תנחומא הופך את סדר פרקים א ו-ג של ספר מלאכי. פרק ג (הפטרת שבת הגדול) הוא תוכחה גדולה לשבי ציון שאינם מפרישים תרומות ומעשרות. ראה שם גם הפסוק: "חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּם מַה נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ". בא פרק א שאנו קוראים בשבת זו ומנסה לפייס: "חזר ואמר להם אהבתי אתכם". הצעה זו לא מסתדרת כל כך עם המשך פרק א בו באים פסוקים קשים כמו: "בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי אָמַר ה' צְבָאוֹת לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ: מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא"; אבל נזרום עם הצעת מדרש תנחומא שהאמירה "במה אהבתנו" עומדת כנגד "במה קבענוך". עפ"י הצעה זו, יש לקרוא את דברי העם "במה אהבתנו" בטון נינוח ומתרצה, לא כמו "במה קבענוך" ולא כספקנות כפירוש רד"ק לעיל. אם כך, מה התשובה לשבי בבל שחוו קשיים כה גדולים בניסיונם להיאחז מחדש בארץ? העולם הזה שהם לא רואים והעולם הבא שיבוא בסוף החיים? אולי התשובה המפייסת שמציע פירוש מצודת דוד. העם שואל בצניעות: "ואם תאמרו במה אהבת אותנו מפאת עצמינו ... כי עשית עמנו הרבה חסד אין זה מפאת אהבת עצמינו כי אם מפאת אהבת האבות והאמהות". ועל זה עונה להם הנביא: אם מפאת האבות והאמהות, יש לעשו ייחוס בדיוק כמו של יעקב (בנם של יצחק ורבקה, נכדם של אברהם ושרה), "ועם כל זאת, אהבתי את יעקב לבד". תשובת הנביא איננה בהבטחות גדולות, אלא פשוט בהבעת אהבה: "אהבתי אתכם".
- במדרש שיר השירים רבה יש דרשות רבות שמתייחסות לתקופת בית שני ולציפיות לגאולה שנרקמו בימים אלה, ראה דברינו עליית בית שני בשיר השירים שבת המועד פסח. מדרש זה נראה ככובש את האהבה הגדולה עליה הכריז מלאכי, אולי גם בעקבות ההסתייגויות הנ"ל, ודוחה אותה לשעה שתחפץ. לרגע שיגיע החפץ ויעלה הרצון.
- היינו עד שתתקיים הברכה שבירך יצחק את עשו במלואה ומלכות רומא, היא יורשת "עשו הוא אדום" תמצה את גדולתה. עד אז, אין לעם ישראל לעורר את האהבה של יצחק לעשו ולא לדחוק או להרחיק בכך את הקץ. רק אחרי סופה ומיצויה של מלכות רומי, תבוא הגאולה. הרי לנו כוחה העצום של אהבת יצחק לעשו (אליה מצטרף העוול שעשה יעקב לעשו, במדרשים אחרים). והרי לנו גם הציפייה הגדולה שעם נפילת רומא וביזנטיון (שקבלו על עצמם את הנצרות ובכך הכאיבו עוד יותר לעם ישראל) תבוא הגאולה. אלא שאז עלתה 'המלכות החמישית' הבלתי צפויה, היא האסלאם, בה נתלו תקוות גדולות, ומפח הנפש והאכזבה הגדולים לא אחרו לבוא. יש גם חשבון עם ישמעאל אך הוא נושא אחר שיש להעמיק בו בנפרד.
- עפ"י ר' ברכיה, לא אהבת יצחק את עשו היא שמעכבת את הגאולה. זו הייתה לשעתה, ובוודאי שאינה עומדת כנגד ההצהרה של מלאכי בתחילת ימי בית שני: "אהבתי אתכם אמר ה' ", והמשך הפסוקים שם: "ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי". אם הגאולה מתמהמהת, אין זה אלא משום שמידת הדין מעכבת את מלכות של מעלה. כשזו, מידת הדין, תחפוץ (תנוע, תתכופף? ראה איוב מ יז), אזי מלכות של מעלה תִּרְצֶה ותתרצה והגאולה בוא תבוא. מדרש זה עוסק בגאולה לעתיד, אבל לעניינינו, בפרט לשיטת ר' יודן, הוא מציג את כוחה של אהבת יצחק לעשו כנגד האהבה של הקב"ה לצאצאי יעקב עפ"י ספר מלאכי.
- נניח לקישור של נבואות מלאכי (ושיר השירים) עם ימי בית שני ונתבסם מהקריאה נטו "אהבתי אתכם אמר ה' ".
- מקורות רבים שרים שיר הלל לישראל הקרויים 'אהובים' על סמך הפסוק במלאכי ואחרים. ראה שיר השירים רבה ח א: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה - מים רבים אלו אומות העולם ... לא יוכלו לכבות את האהבה, אהבה שהקב"ה אוהב לישראל, שנאמר: אהבתי אתכם אמר ה' ". ובקטעי מדרשים - גניזה (מאן) עמוד קכא: "אהבתי אתכם, מה אהבה? אמרין רבנין: יש אהבה גדולה מזו שהניח הקב"ה את העליונין, ואמר למשה: אמור לישראל שיעשו לי משכן שאדור ביניהן". (על המשכן והמקדש כמקום אהבה ראה גם פסיקתא דרב כהנא פיסקא א - ויהי ביום כלות, מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שמות טו ב, שמות רבה מט א, תנחומא פרשת תרומה). ראה עוד מדרש זוטא - שיר השירים (בובר) א א שהתואר "אהוב" הוא אחד משבעים השמות של עם ישראל: "ישראל, ישורון, בכור, נער, רך, יחיד, ילד, אח, רע, אהוב, בן, עבד וכו' ". אהבת הקב"ה לישראל והתואר "אהוב" משלימה את הציווי של עם ישראל: "לאהבה את ה' אלוהיכם" (פעמיים בקריאת שמע ועוד). מלאכי איננו הראשון לשבח ולהלל אהבה זו, כבר קדמו לו ספר דברים ז ח פרשת ואתחנן: "כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם" ודברי מלכת שבא לשלמה, מלכים א י ט: "בְּאַהֲבַת ה' אֶת יִשְׂרָאֵל לְעֹלָם". אל הדיבור בגוף נוכח: "אהבתי אתכם אמר ה' " היא בולטת ומיוחדת וניתן לחבר אותה עם הושע יא א: "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ" ואולי גם עם ירמיהו לא ב: "וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ". האם אהבה זו היא ללא תנאי וללא גבול?
- "ישראל עבדי, יעקב אשר בחרתיך", מוצאכם הוא מ:"זרע אברהם אוהבי". ואברהם הוא אבי כל הגרים.
- הפסוק החותם את הדרשה לא מציין חטא ספציפי ובאו חכמים והעמידו פרשה זו על גזל הגר. משם עובר הדרשן לדרוש בשבח הגרים וחביבותם. ראה שם כמה שורות קודם המשל על הצבי שהצטרף לצאן ובא לרעות עמהם והמלך חיבב אותו יותר מכל צאנו ופקד: "ירעה הצבי יפה לרצונו עם הצאן, היזהרו בו". כבר הרחבנו לדון במדרש חביב זה, ומקבילותיו במסכת גרים ד ב ובאליהו רבה (איש שלום) פרשה יח, משנת רבי אליעזר פרשה טז, חביבין הגרים,, בדברינו הפטרת פרשת ויקרא – עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. כאן נקצר ונתמקד באהבת הגר המושוות לאהבת ישראל. והרי הגר יכול לבוא מכל עם כולל מצאצאי עשו! ראה פסיקתא דרב כהנא פיסקא יב - בחדש השלישי המוקדשת למתן תורה: "אמר להם הקב"ה: ראו באיזה חודש נתתי את התורה, בחדש השלישי, במזל תאומים, שאם ביקש עשו הרשע להתגייר ולעשות תשובה ולבוא וללמוד תורה יבוא וילמד ומקבלו אני, לפיכך נתנה בחדש השלישי". ראה דברינו כולנו גרים בחג השבועות.
- הקשר בין אהבה לתוכחה מוגן בפסוקים ומדרשים רבים: משלי ג יב: "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה", שם ט ח: "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ", שם כז ה: "טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת", ובמדרש: "כל אהבה שאין עמה תוכחה אינה אהבה" (בראשית רבה נד ג). אהבה אמתית היא זו שיכולה להכיל גם תוכחה - תוכחה אמתית יכולה לבוא רק מאהבה. כבר הרחבנו לדון במדרש זה בדברינו חושֵׂך שבטו שונא בנו בפרשת שמות שבא להסביר את שעבוד מצרים. נזכיר כאן רק את עצם הירידה למצרים שהייתה "בעבותות של אהבה". וכמדרש בראשית רבה פו א פרשת וישב: "ויוסף הורד מצרימה, כתיב: בחבלי אדם אמשכם (הושע יא ד) - אלו ישראל. משכני אחריך נרוצה (שיר השירים א ב), בעבותות אהבה (הושע שם), אהבתי אתכם אמר ה' (מלאכי א ב) - ואהיה להם כמרימי עול (הושע שם), שרוממתי צריהם עליהם". הירידה למצרים הייתה בעבותות אהבה – אהבת יעקב ליוסף ואהבת הקב"ה לעם ישראל. איך מסתדרת אהבה זו עם שעבוד מצרים שהיה כל כך קשה?
- ראה דברינו על פסוק זה בהפטרת פרשת ויגש.
- פרק ג בקהלת מתאר זמנים ועתים שונים בחיי האדם, כחלק מהראייה הפטליסטית-פסימית של קהלת. הקטע פותח בפסוק: "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם", מונה את כל העתים שם: ללדת – למות, להרוג – לרפא, לבכות – לשחוק וכו', וחותם בפסוק: "מַה יִּתְרוֹן הָעוֹשֶׂה בַּאֲשֶׁר הוּא עָמֵל". ובלשון המדרש: "אמר שלמה הואיל ועתים עתים הן לכל, מה מהני אומנה באומנותיה וכשירא בכשרותיה?". מדרש קהלת רבה במובא למעלה דורש את כל העתים, הזמנים והאירועים שם, על היחס הדו-ערכי והמשתנה בין עם ישראל לקב"ה! יש זמנים של לידה, קרבה, נטיעה, שחוק וכו' וכנגדם זמנים של מוות, ריחוק, עקירה, בכי וכו' בין הקב"ה וכנסת ישראל. במסגרת מורכבת זו יש עת לאהבה על בסיס הפסוק ממלאכי, אך יש גם עת לשנאה על בסיס פסוק מירמיה. יחסי עם ישראל והקב"ה הם מורכבים למדי ואינם רק 'אהבה ושלום ורעות'. יש גם עתים של שנאה, פירוד וריחוק. ובאשר לעיתים ולזמנים השונים, ראה מדרש בראשית רבתי עמוד 2 על פרק ג בקהלת שמסיים: "עת לאהוב - חן. ועת לשנוא - כיעור. עת מלחמה - רע. ועת שלום – שלום". אהבה היא חן, שנאה היא כיעור, מלחמה היא דבר רע, והשלום הוא שלום.
- עוד שם צמדים של אהבה-קנאה: יעקב שאהב את יוסף כנגד קנאת האחים, אהבת יהונתן לדוד כנגד קנאה שקנא שאול לדוד, "אהבה שאוהב האיש לאשתו" כנגד "קנאה שמקנא לה" בפרשת סוטה, ו"אהבה שאהבו דורו של שמד להקב"ה" כנגד הקנאה "שעתיד הקב"ה לקנא לציון קנאה גדולה". יש לשים לב לסוגי הקנאה השונים בדרשה זו, מהם סותרים את האהבה ומהם משלימים אותה, וגם לכך שלא תמיד האוהב והמקנא הם אותה אישיות. אבל בנושא שלנו, הקב"ה שאוהב את עם ישראל הוא גם זה שמקנא בעת שהם עובדים עבודה זרה. ראה הדיבר השני בעשרת הדברות, שמות כ ד-ה: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה ... לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא וכו' ". ובשמות לד יד: "כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי ה' קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא". סוף דבר, האהבה איננה הקשר הרגשי היחיד ואולי גם לא החזק ביותר. לצד האהבה מסתתרת לעתים הקנאה שעשויה להתפרץ בכל רגע ולהאפיל עליה. הדוגמא המקבילה לאהבת הקב"ה שעשויה להפוך לקנאתו, היא אהבת יעקב ורחל והקנאה שהייתה שם. ראה בדברינו הבה לי בנים בפרשת ויצא. השוואה זו ליעקב ורחל חסרה במדרש שיר השירים ובא למלא אותה מדרש תנחומא (בובר) פרשת וישב סימן יט. וזה לשון המדרש שם: "כי עזה כמות אהבה - אהבה שאהב יעקב לרחל ... קשה כשאול קנאה - שקנאת רחל באחותה". ראה הביטוי החזק שם: "מה תעשה אהבה בצד קנאה?". ועוד על אהבה וקנאה, של משה ויהושע, בדברינו עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה בפרשת וילך.
- ור' אבא בר אלישע מוסיף שם עוד שתים: באהבה ובדיבור. באהבה: "אהבתי אתכם אמר ה' ", בדיבור: "דברו על לב ירושלים" (ישעיה מב). וגם שני אלה נלמדים מאותו רשע, הוא שכם בן חמור: "באהבה - ויאהב את הנערה, בדיבור - וידבר על לב הנערה". למדרש אין שום עכבה או היסוס להקיש מהמעשה הקשה של שכם בן חמור עם דינה ללשונות החיבה, הקרבה והאהבה שבין הקב"ה לעם ישראל. רצונך להבין מה הוא "אהבתי אתכם אמר ה' "? כלך לך למעשה דינה ל"ויאהב את הנערה" של אותו רשע! מדרש זה זועק: דרשני ופרשני ולא זכינו לירד לסוף דעתו. נשמח לשמוע פשר והסבר משואבי המים.
- כבר הרחבנו לדון במדרש זה בדברינו על כל פשעים תכסה אהבה בפרשת צו, וכאן נקצר ונביא רק הנחוץ לעניינינו. יחזקאל עושה עם גולי בבל, חשבון קשה של כתשע מאות שנה של נהירה אחר עבודה זרה, מיציאת מצרים ועד ימיו של יחזקאל. ראה ביחזקאל פרק כ שם הפסוקים הקשים: "וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וכו' ". עבודה זרה ששקעו ונטמאו בה בני ישראל בארץ מצרים היא אבי כל חטאת. אלא שאליה התווספה גם השנאה, כדברי מדרש ספרי דברים פרשת דברים פיסקא כד: "בשנאת ה' אותנו הוציאנו למות במדבר - אפשר שהמקום שונא את ישראל? והלא כבר נאמר: אהבתי אתכם אמר ה'!, אלא הם ששונאים את המקום. משל הדיוט אומר: מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עלך (מה שאתה חושב על אדונך, הוא מה שבלבך שלך)". אך עם כל כעסו ותוכחתו, אין יחזקאל מוכן לתת גט פיטורין לעם וכשאלה אומרים שאולי תמה הברית, הוא עונה להם: "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן, ראה דברינו עבד שמכרו רבו בתשעה באב. והתשובה שנותן יחזקאל לתסבוכת היחסים הזו היא כפולה: מניעת חילול השם וחידוש מסורת הברית. וכדבריו שם: "וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם ... וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית". אך המדרש לא מסתפק בכך ומסיים בפסוק ממשלי: "על כל פשעים תכסה אהבה" והלאה השנאה אשר רק מעוררת מדנים. והוא חותם באהבה ומצטט את מלאכי, אחרון הנביאים: "אהבתי אתכם אמר ה' ". זו האהבה אשר לא רק כיסתה 900 שנה את השנאה הכבושה שבין ישראל והקב"ה, אלא תבנה מכאן ואילך מערכת יחסים חדשה בין עם ישראל והקב"ה. לא בגלות בבל שם יושב ומתנבא יחזקאל, אלא בארץ ישראל עם שבי ציון. המענה הוא לא רק טענת חילול ה', אלא גם אהבה המבוססת על קשר בל יינתק בין הקב"ה ועם ישראל. כמדרש "חמישה נקראו אהובים" שהבאנו לעיל והפסוקים בהערה 12 לעיל המצטרפים ל"אהבתי אתכם" של מלאכי, הושע יא א: "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי", וירמיהו לא ב: "מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד". והאשכנזים ירבו אהבה כל יום ב"אהבה רבה" והספרדים ימשיכו אותה לעולם ב"אהבת עולם".
- הכל כבר בתורה בספר דברים. אהבה של נדבה, אהבה שמרפאת משובה שובבה, אהבה אף על פי שאינכם הגונים. בזכות מה? בזכות שאתם ממעטים עצמכם לפני בורא עולם. יפה השבועה לאבות, תחזק שוב הברית, אך סוד האהבה היא ההצטנעות, של מי שממעיט עצמו לפני קונו ולפני כל אדם שנברא בצלם. זה הסוד מדוע נקבעה הלכה כבית הלל (עירובין יג ע"ב). הלכה של אהבה.