- בציטוטי הפסוקים המובאים במדרשים חלו ידיים רבים, מהם של מעתיקים של כתבי יד (עד המצאת הדפוס) ומהם של מסדרים ומלבה"דים (מהמצאת הדפוס ואילך). לעיתים קרובות מובא רק חלק מהפסוק בתוספת וכו' או וגו' מסיבות של חוסר מקום בקלף, בגוילין או בנייר (וגם ראשי תיבות וקיצורים שמפוענחים לא במדויק). הפסוק המלא כאן הוא: "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ". נראה שהפעם, הציטוט המקוצר כאן של ששת המילים הראשונות בלבד הוא מכוון נכון ואיננו סתם חיסכון במקום. כפי שנראה להלן, הדרשן מבקש לבנות את דרשתו, בין השאר, על כך שזה האזכור הראשון הישיר של אהרון, הציווי הישיר לאהרון, מתחילת ספר ויקרא הוא ספר תורת כהנים. לפיכך, "המהדרים" להביא את המשך הפסוק "זאת תורת העולה" אינם מדייקים. זה הציטוט של הדרשה הבאה אח"כ, בסימן ג שם, הדנה בייחודיות של קרבן עולה שלכאורה בא כנדבה, אבל צופן בתוכו פנימה אולי גם איזה חטא נסתר. ראה שם את אמרתו של ר' שמעון בר יוחאי: "אין העולה באה אלא על הרהור הלב" ועל כך בע"ה בפעם אחרת.
- פה צריך לא רק להשלים את הפסוק המלא, כי אם לקרוא את כל העניין מפסוק ו עד יא ואולי אף רחב יותר: "בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם ... וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ ... וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם ... וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל הַמִּדְבָּר: וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת חֻקּוֹתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם". ראה שם בהרחבה. עבודה זרה ששקעו ונטמאו בה בני ישראל בארץ מצרים היא אבי כל חטאת!
- פרשני המדרש (א.א. הלוי שעל מהדורת מדרשי רבה לתורה בהוצאתו, אנו אמונים) מסבירים את עניין השנאה הכבושה באופן הבא. בני ישראל עבדו עבודה זרה במצרים אשר גרמה לשנאה קשה בינם ובין הקב"ה עד שבעצם לא היו ראויים להיגאל. עניין זה, שוודאי אינו לשבחם של ישראל, היה כבוש ומוצנע ולא הוזכר קרוב לתשע מאות שנה מיציאת מצרים ועד ימיו של יחזקאל (החשבון הוא 480 שנה מיציאת מצרים ועד בניין שלמה ו- 410 שנים ימי בית ראשון, סה"כ 890 שנה). עד שבימי יחזקאל יצא "סוד" זה לעיני כל. כבר עמדנו על מוטיב זה בדברינו משכו וקחו לכם בפרשת בא, כמעשה ארץ מצרים בפרשת אחרי מות ועוד, ואף שאלנו לאור זאת האם נגזר על אבותינו לרדת למצרים בדברינו בפרשת וארא. החידוש כאן הוא, שהמוטיב נמצא כבר במקרא, בספר יחזקאל, וממנו כנראה למדו המדרשים.
- : השאלה המתבקשת היא: אם כן, בזכות מה נגאלו? והתשובה לשאלה שנותן יחזקאל אשר הוציא לאור את סוד העבודה הזרה במצרים, היא: חילול ה'. בכך הוא הולך בעקבות דברי משה במספר מקומות. אך המדרש, שדורש את הפסוק במשלי, מוסיף את האהבה ומצטט את מלאכי, אחרון הנביאים שאומר: "אהבתי אתכם אמר ה' ". זו האהבה אשר לא רק כיסתה 900 שנה את השנאה הכבושה שבין ישראל והקב"ה, אלא אולי גם תמשוך מכוחה לאחר שיחזקאל הוציא את הסוד ותבנה מערכת יחסים חדשה. המענה הוא לא רק טענת חילול ה', אלא גם קשר של אהבה. אהבה לשמה ובלי סיבה, כפי שאומר הנביא הושע, אולי בתשובה ליחזקאל: "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי" (הושע יא א), וכמאמר המדרש באבות דרבי נתן נוסח ב פרק מג: "חמישה נקראו אהובים" אברהם ... יעקב ... ישראל נקראו אהובים שנאמר: אהבתי אתכם אמר ה' ". אהבה שאינה תלויה בדבר. זאת ועוד, ראה בראשית רבה פו א: "ויוסף הורד מצרימה וגו' בחבלי אדם אמשכם וגו' (הושע יא ד) ... אלו ישראל: משכיני אחריך נרוצה, בעבותות אהבה - אהבתי אתכם אמר ה' " – מי שהוריד את עם ישראל בחבלי אדם, בכך שגרם לירידת יוסף ובעקבותיו יעקב וביתו, על כורחו יוציאם בעבותות אהבה. ועם כל זאת, עבודה זרה שעבדו במצרים היא קשה ואינה נמחקת. ראה שיר השירים רבה (וילנא) ח ד: "עזה כמות אהבה - עזה אהבה כמות שהקב"ה אוהב אתכם הה"ד (מלאכי א') אהבתי אתכם אמר ה' וגו'. קשה כשאול קנאה, בשעה שמקנאים אותו בעבודת כוכבים". ועל כך הוסיפו חטא על פשע עגל הזהב שעשו בני ישראל במדבר ועגלי הזהב שעשה ירבעם. ראה דברינו חטא העגל לדורות וכן עגלי ירבעם בפרשת כי תשא. עוד על השנאה והאהבה של גלות מצרים, ראה במים האחרונים.
- ממש כדברי הנביא ישעיהו בהפטרת השבת שעברה: "חָרַשׁ בַּרְזֶל מַעֲצָד וּפָעַל בַּפֶּחָם וּבַמַּקָּבוֹת יִצְּרֵהוּ וַיִּפְעָלֵהוּ בִּזְרוֹעַ כֹּחוֹ" (ישעיהו מד יב). נראה לכאורה שהמדרש מתכוון לסנגר על אהרון שבמעשה זה ביקש להמחיש לבני ישראל את אפסות האליל שהוא מעשה ידי אדם. אך המדרש לא הולך בדרן זו.
- ראה גמרא ביצה ל א וכן הוא במסכת שבת דף קמח ע"ב: "הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין", בדיני הוצאה מרשות לרשות ותוספת זמן יום הכיפורים, ולא רק בדיני דרבנן, אלא גם באיסורי תורה. כאן, אולי קצת להפתעתנו, משה כועס על אהרון שניסה להניא את ישראל מלפלוח לעגל, בכך שהראה להם שהוא סתם גוש מתכת ואין בו ממש, ואומר שבכך הפך את החוטאים בעגל משוגגים למזידים. זה אותו משה שבטיעוניו לקב"ה שיסלח על חטא העגל אומר לקב"ה שבעגל אין ממש ואי לכך אל לו לקב"ה לכעוס על עם ישראל. ראה דברינו והלוא אין בו ממש בפרשת כי תשא.
- הם כמובן נדב ואביהו שנספו ביום חנוכה המשכן. ראה דברינו השריפה אשר שרף ה' בפרשת שמיני. נראה שבכל המדרשים (והמקרא) אין כתב אישום חמור יותר כנגד אהרון מאשר זה. "מי אשר חטא לי", אומר הקב"ה, בלשון יחיד. לא כנגד הציבור, אלא כנגד היחיד שהביא עליהם את החטאה הגדולה הזו של העגל (ראה שמות לב כא) – הוא אהרון! הקב"ה מבקש להשמיד את אהרון וכל זה משום שלא רק שלא עמד בפרץ ומנע את חטא העגל, אלא גם בכך שהפך את עם ישראל משוגגים למזידים. לאן הולכים מכאן? איך יכול לצאת מכאן הכהן הגדול, המשרת פני דר עליון, זה שמביא כפרה לכל עם ישראל? מה נעשה עם אהרון אחרי כתב אישום כל כך קשה?
- היישוב היהודי שאב שבגליל המערבי שרד עד המאה ה- 11, התקופה הצלבנית. על מקומו, שוכן היום הכפר הערבי שעב אשר בגוש שגב. ראה סקירתה של ד''ר רבקה שפק ליסק באתר ארץ הצבי.
- כפי שכבר רמזנו בהערה 1 לעיל, הדרשן שם לב לכך שמתחילת ספר ויקרא, לאורך כל פרשת ויקרא הפותחת את הספר, מוזכרים כל הזמן בני אהרון, או "כהן" כשם כללי. ראה אמנם בפרשת המנחה, ויקרא ב ג י הביטוי "לאהרון ובניו", אבל אין אזכור של ציווי מפורש ופרטי לאהרון. זו הייחודיות של הפסוק הפותח את פרשתנו ובו רואה הדרשן קריאת פיוס לאהרון, כפי שהוא מפתח ועולה.
- הבאר היא אהרון והמים הם הבנים. לעיל נדון אהרון ברותחים ובעונש של השמדה שהוא "כילוי הבנים והבנות" ואילו כאן הבנים הם המצילים את האבא. חפשנו ולא מצאנו ביטוי מקביל או דומה לביטוי זה והמאירים עינינו יבורכו בכל מילי דמיטב.
- משנה היא במסכת תמיד פרק ב משנה ג ופירוש קהתי מסביר שם: "בגמרא מבארים הטעם, לפי שאין הם דולקים יפה ומעלים עשן. ויש אומרים משום ישוב ארץ ישראל, לפי שהם טוענים פירות חשובים". וא. א. הלוי מביא הטעם שמתוצרתם של הזית והגפן מקריבים על המזבח (נסכי יין ושמן למנחות) ואין זה כבוד שעציהם יישרפו. וממה כן מביאים? - "כל העצים כשרים", אבל עצי תאנה, אגוז ועץ שמן (אורן ירושלים Pinus halepensis עפ"י יהודה פליקס) טובים במיוחד.
- משה מבקש "בשביל בניו" של אהרון, אבל הקב"ה עונה לו עפ"י המדרש: "בשבילך משה". אז מה בסוף הייתה כפרתו של אהרון? מה גרם לשינוי הגדול ממי שהתחייב מיתה בגין מעשה העגל למי שנהיה ראש לכהונה לדורותיה? הבנים? תפילתו של משה האח, תפילה באהבה? או שמא אהבה לשמה – "על כל פשעים תכסה אהבה". אהבה אמיתית אינה סותרת תוכחה. ראה הפסוק במשלי כז ה: "טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת" והדרשות עליו כגון זו שבפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים פרשת האזינו דף נד עמוד ב: "טובה תוכחה שהוכיח משה את ישראל כענין שנאמר: אתם נצבים היום, מאהבה מסותרת, מאהבה שהיה אוהבם כל השנים והיתה התוכחת מסותרת ולא היה מוכיחם ומתפלל עליהם, כענין שנאמר: (שם ט) ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה וגו' ". את אהרון אחיו הוכיח משה ולפיכך נהפכה בסוף התוכחה לאהבה. ראה דברינו תוכחת אוהב בפרשת דברים.
- שיצא להגנתה של סדום וטען כלפי השכינה: "מה אתה מערים על השבועה ...אם משפט אתה מבקש, אין כאן עולם. ואם עולם אתה מבקש, אין כאן משפט. אתה תופס את החבל בשני ראשיו!" ראה שם וכן דברינו חלילה לך מעשות כדבר הזה בפרשת וירא.
- שאמר "הנני שלחני" וכשהזהיר אותו הקב"ה: בני סרבנים הם, אתה מקבל על עצמך להתבזות וללקות מהם? חזר ואמר: על מנת כן. ובזכות זה זכה לנחמות כפולות. ראה במדרש שם. וראה כמו כן דברינו בני סרבנים הם בפרשת שמות.
- אנונס או annona הוא תשלום שמקבל פקיד השלטון, משכורת, במזונות ודברי מאכל ולא בכסף. והכהנים: בקרבנות ולא נחלה.
- הרי לנו גישה שונה בתכלית למעשה אהרון בעגל. כל הנושא של בחירת אהרון לכהן גדול, למרות חלקו בחטא העגל, או שמא דווקא בגללו, חוזר במדרשים בתחילת פרשת שמיני בה נופלת השנה, כאילו באופן סימבולי, פרשת פרה. ראה כמקדמה ספרא שמיני פרשה א: "קרב אל המזבח - משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שנשא אשה והייתה מתביישת מלפניו. ונכנסה אחותה אצלה אמרה לה: על מה נכנסת לדבר זה אלא שתשמשי את המלך. הגיסי דעתיך ובואי ושמשי את המלך. כך אמר משה לאהרן: אהרן אחי, על מה נבחרת להיות כהן גדול אלא שתשרת לפני הקב"ה. הַגֵיס דעתך ובוא ועבוד עבודתך. ויש אומרים: היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתיירא ממנו. וא"ל משה: אחי, לא ממה שאתה מתיירא ממנו, הַגֵיס דעתך וקרב אליו. לכך נאמר: קרב אל המזבח". ראה דברינו כפרת אהרון וכפרת העם וכן דברינו פיו של שטן בפרשת שמיני. אהרון חייב להתמודד על תוצאות מעשיו בעגל בטרם יבוא אל הקודש פנימה.
ויקרא רבה ז א פרשת צו – בגלות מצרים ובחטא העגל
"צו את אהרן ואת בניו לאמר" (ויקרא ו ב).1 זה שאומר הכתוב: "שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה" (משלי י יב). שנאה שנתנו ישראל ביניהם לבין אביהם שבשמים היא עוררה להן דיני דינים. אמר ר' שמואל בר נחמן: קרוב לתשע מאות שנה הייתה השנאה כבושה בין ישראל לבין אביהם שבשמים, מיום שיצאו ישראל ממצרים ועד שנה שנתעוררה עליהן בימי יחזקאל, זהו שכתוב: "ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו וגו' " (יחזקאל כ ז).2 והם לא עשו כן, אלא: "וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי וגו' ".3 ועשיתי עמהם בעבור שמי הגדול שלא יתחלל שנאמר: "ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים וגו' " (שם). "ועל כל פשעים תכסה אהבה" – אהבה שאוהב המקום את ישראל, שנאמר: "אהבתי אתכם אמר ה' ". (מלאכי א ב).4
דבר אחר: "שנאה תעורר מדנים" – שנאה שנתן אהרן בין ישראל לבין אביהם שבשמים, היא עוררה עליהם דיני דינים. א"ר אסי: מלמד שהיה אהרן נוטל הקורנס ופוחסו לפניהם ואומר להם: ראו שאין בו ממש.5 הוא שמשה אמר לאהרן: "מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה" (שמות לב כא) – אמר לו: מוטב היה להן שיִדוֹנוּ שוגגין ואל יִדוֹנוּ מזידים.6 הוא שהקב"ה אמר למשה: "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי" (שמות לב לג), זהו שכתוב: "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו וגו' " (דברים ט כ). ר' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי: אין לשון השמדה שכתוב כאן, אלא לשון כִּילוי בנים ובנות, כמו שאתה אומר: "ואשמיד פריו ממעל ושורשיו מתחת" (עמוס ב ט).7
"ועל כל פשעים תכסה אהבה" – תפילה שנתפלל משה עליו. ומה נתפלל משה עליו? רבי מנא מִשְׁאֵב8 ור' יהושע מסכנין בשם ר' לוי: מתחילת הספר ועד כאן כתוב: "והקריבו בני אהרון" (ויקרא א ה), "ונתנו בני אהרן" (שם ז), "וערכו בני אהרן" (שם ח), "וזרקו בני אהרון" (שם א יא, ג ב ח יג), "והקטירו אותו בני אהרן" (שם ג ה)!9 אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, הבאר שְׂנוּאָה ומימיה חביבים?!10 לעצים חלקת כבוד בשביל בניהם, כמו ששנינו: "כל העצים כשרים למערכה, חוץ משל זית ושל גפן",11 ולאהרן אין אתה חולק לו כבוד בשביל בניו? אמר לו הקב"ה: חייך, שבשבילך אני מקרבו, ולא עוד אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפלים: "צו את אהרן ואת בניו לאמר". 12
מים ביניים הבאים בסעודה: סמיכות מדרשים איננה מעידה בהכרח על קשר רעיוני. בד"כ מדובר באסופה של מדרשים על פסוק מסוים שעורך המדרש קיבץ בלי לרמוז על משמעות מסוימת. אדרבא, במקרים רבים אסופה כזו מציגה דרשות ודעות שונות אם לא סותרות. אבל שערי מדרש לעולם אינם ננעלים ובמקרה זה לפחות נראה שניתן כאן לדרוש סמוכים. לאהבה שכיפרה על שנאת גלות מצרים, יש קשר לאהבה לאהרון שכיפרה על מעשה השנאה שעשה בעגל. הקשר הוא של מי שהיה עם עם ישראל בשעבוד הקשה, בעוד שמשה חי חיי חופש ורעה את צאן יתרו (שמות רבה ה י).
ויקרא רבה פרשה י סימן א – מוטב ייתלה הסרחון בי
"קח את אהרן ואת בניו אתו" (ויקרא ח ב). זה שאומר הכתוב: "אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ" (תהלים מה ח). ר' יודן בשם רבי עזריה פתר המקרא באברהם אבינו …13 ר' עזריה בשם רבי יהודה בר סימון פתר המקרא בישעיה …14 רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא פתר המקרא באהרן. בשעה שעשו ישראל אותו מעשה בתחילה הלכו אצל חור .. "וירא אהרן" – מה ראה? אמר אהרן: אם בונים הם אותו, הסרחון נתלה בהם. מוטב שיתלה הסרחון בי ולא בישראל. רבי אבא בר יודן בשם ר' אבא: משל לבן מלכים שנתגאה לבו עליו ולקח את הציפורן לחתור על אביו. א"ל פדגוגו: אל תייגע את עצמך. תן לי ואני חותר. הציץ המלך עליו, א"ל: יודע אני להיכן הייתה כוונתך. מוטב שיתלה הסרחון בך ולא בבני. חייך, מן פלטין שלי אין אתה זז ומותר שולחני אתה אוכל, עשרים וארבע אַנוֹנַס את נוטל.15 מן פלטין שלי אין אתה זז – "ומן המקדש לא יצא"; ומותר שולחני אתה אוכל – "והנותר מן המנחה לאהרון ובניו"; עשרים וארבעה אַנוֹנַס את נוטל – אלו כ"ד מתנות כהונה שניתנו לאהרן ולבניו. אמר לו הקב"ה לאהרן: אהבת צדק – אהבת לצדק את בני, ותשנא רשע – ושנאת מלחייבן, על כן: "משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחבריך" – אמר לו: חייך, שמכל שבטו של לוי לא נבחר לכהונה גדולה אלא אתה: "קח את אהרן ואת בניו אתו" (ויקרא ח ב).16
שבת שלום
מחלקי המים
מים אחרונים: בהקשר לדרשה הראשונה שהבאנו על השנאה והאהבה של גלות מצרים, כדאי לשוב ולקרוא את כיצד בחר הרמב"ם לפתוח את הלכות עבודה זרה, בסיפור תולדות האמונה באל אחד והאלילות, זה בצד זה. לאחר הטעות הגדולה של דורו של אנוש והבאים אחריו שמאמונה באל אחד פנו לעבודת אלילים בשל הצורך בהמחשה וייצוג, מעמיד הרמב"ם את אמונתו הגדולה של אברהם: "והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה' ". עד … מה קרה לצאצאי אברהם? "עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן … וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן. ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו, כיון שנתנבא משה רבינו ובחר ה' ישראל לנחלה". הרמב"ם לא נוקט בלשון שנאה, אבל המחשבה ש"העיקר ששתל אברהם", עוד רגע ונעקר במצרים, היא קשה וחריפה לא פחות. והאהבה? "אהבת ה' אותנו" ללא הסבר מסוים. אהבה לשמה. לצד, כמובן שמירת השבועה לאברהם.