- שמונה פסוקים קודם, כאשר משה יוצא לראות בסבל אחיו ומזדהה איתם, הכתוב אומר: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו". "איש מצרי - נוגש היה, ממונה על שוטרי ישראל" – מבאר רש"י. ממנו נולד המקלל שבספר ויקרא פרק כד פסוק י (כשהערים הנוגש המצרי על אשתו של השוטר הישראלי, ראה פירוש רש"י שם וכן שמות רבה פרשה א סימן כח להלן בהערה 6, ובדברינו עבודת פרך). שם משה הורג "איש מצרי", וכאן, מכנות בנות יתרו את משה: איש מצרי. הכיצד? נראה שהמקרא בא ללמדנו שהכל עניין של סיטואציה ונקודת מבט.
- מהו "איש מצרי" שרואות הרועות? אדם שלבוש כמצרי, כראוי למי שגדל בבית פרעה. בחיצוניותו – איש מצרי, אבל ברוחו ובנפשו – איש עברי. הרי כבר בת פרעה מזהה אותו בבירור: "מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" (שמות ב ו). האם סיפרה לו את מוצאו? אולי זה פשר שתיקת פרשני המקרא בפסוק זה, שלא ראו בתואר זה של משה – איש מצרי – שום קושי. ובפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרק ב הוא אומר: "ותאמרנה איש מצרי - לפי שהיה מולדתו ממצרים, קראוהו איש מצרי" וגם ב"מולדת" זו אין לכאורה שום משמעות מיוחדת מעבר למקום בו נולד וגר משה עד שברח למדין. כמו שנאמר בימינו על יהודי חו"ל: אמריקאי, אנגלי, צרפתי וכו'. ובאמת שמעתי שיש שמקפידים לומר: יהודי מצרפת, יהודי מארה"ב ולא יהודי צרפתי, יהודי אמריקאי וכו'. ולשומע ינעם.
- יש עָרוֹד ויש עַרְוָד. עָרוֹד הוא סוג של חמור בר, ראה איוב לט ה: "מִי שִׁלַּח פֶּרֶא חָפְשִׁי וּמֹסְרוֹת עָרוֹד מִי פִתֵּחַ". ראה גם מסכת כלאים פרק א משנה ו: "הסוס והפרד הפרד והחמור החמור והערוֹד אע"פ שדומין זה לזה כלאים זה בזה". ובמסכת ברכות ט ע"ב: "מאימתי קורין את שמע בשחרית? משיכיר בין תכלת ללבן ... רבי מאיר אומר: משיכיר בין זאב לכלב; רבי עקיבא אומר: בין חמור לערוֹד". ואילו עַרְוָד הוא סוג של לטאה ארסית, חברבר, שנשיכתו מאד מסוכנת. ראה מסכת ברכות לג ע"א: "מעשה במקום אחד שהיה עַרְוָד והיה מזיק את הבריות, באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם: הראו לי את חורו! הראוהו את חורו, נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו עַרְוָד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: ראו בני, אין עַרְוָד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו עַרְוָד ואוי לו ל עַרְוָד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא". ומי שאינו צדיק כמו ר' חנינא בן דוסא ואינו מלומד בניסים מה יעשה? ימהר להיכנס למים שם אין הערוד (החברבר) יכול לשהות. ראה ירושלמי ברכות פרק ה הלכה א: "אמרין עליו על רבי חנינא בן דוסא שהיה עומד ומתפלל ובא חברבר והכישו ולא הפסיק את תפילתו. והלכו ומצאו אותו חברבר מת מוטל על פי חורו. אמרו: אי לו לאדם שנשכו חברבר ואי לו לחברבר שנשך את ר' חנינא בן דוסא. מה עיסקיה דהדין חברבריא? כד הוות נכית לבר נשא, אין בר נשא קדים למיא - חברברא מיית. ואין חברברא קדים למיא - בר נשא מיית". ועד כאן בעסקי עָרוֹדִים, עַרְוָדִים וחברברים.
- המדרש הולך סחור סחור, דרך הסיפור על הערוד שהוא המשל למצרי שמשה הרג ובעטיו נאלץ לרוץ למים (לבאר מדין) ושם פגש את התינוק שעמד לטבוע (בנות יתרו שהרועים גרשו) – העיקר לא לכנות את משה "איש מצרי". ראה במקבילה במדרש תנחומא שאף תמה ושואל: וכי דמות מצרי הייתה לו למשה? ואלה דבריו בסימן יא בפרשתנו: "ותבואנה אל רעואל אביהן ותאמרן איש מצרי הצילנו - וכי בדמות איש מצרי היה משה? אלא אילולי איש מצרי שהרג משה, לא היה נכנס למדין. משל לאחד שנשכו ערוד וכו' ". וההמשך הוא בדומה לשמות רבה שהבאנו. האם מדרש תמים הוא זה או שמא דווקא מתוחכם שמניח שמשה לא היה מסתובב במדבר סיני, שטח חסות מצרי, בבגדים שבהם קל לזהותו. ראה דברינו השבועה שנשבע משה ליתרו בפרשה זו.
- "הילד" הוא משה שעפ"י מדרש זה יצא מבית פרעה לבקש את משפחתו ועמו בגיל שמונה עשרה כשבגר והיה לאיש. ראה שמות רבה א כו שבגיל שלוש מסרה יוכבד את משה לבת פרעה לאחר שגמלה מלהניקו. בתוספת 15 שנה של ילדות ונערות בבית פרעה, הרי לנו 18 שנה. ובמדרשים אחרים, שמות רבה א כז, יצא משה מבית פרעה בגיל עשרים ויש אומרים אף ארבעים. (ראה דברינו ויצא אל אחיו בפרשה זו). ראה ספרי דברים פיסקא שנז: "משה היה במצרים ארבעים שנה ובמדין ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה". ועכ"פ, ראה במדרש שם, וכן בשמות רבה א כו את כל התיאורים המופלאים על משה ומבחן הגחלת והזהב שקודמים לקטע שהבאנו.
- ראה הסיפור על הנוגש המצרי שבא בערמה על אשתו של האיש הישראלי שכעת הוא גם נוגש בו, בשמות רבה שנאן א כח: "פעם אחת הלך הנוגש המצרי אצל שוטר ישראל ונתן עיניו באשתו שהיתה יפת תואר בלי מום. עמד לשעת קריאת הגבר והוציאו מביתו וחזר המצרי ובא על אשתו והיתה סבורה שהוא בעלה ונתעברה ממנו. חזר בעלה, מצא המצרי יוצא מביתו. ... כיון שידע הנוגש שידע בו, חזר לעבודת הפרך והיה מכה אותו ומבקש להורגו ... והיה משה רואה והביט בו ... אמר: ודאי זה חייב הריגה".
- "האיש המצרי" הוא עדיין הנוגש, אבל משה גם אם לא מכונה "איש מצרי", מצויר כאן כאיש נכבד מבית המלכות המצרי שניתן גם לפנות אליו בקבילה על הנוגש המצרי. "איש מצרי++". וזה עצמו נושא מעניין שאולי בית המלוכה המצרי גילה פה ושם "נאורות" וחמלה, מעין "אצילות מחייבת", או סתם חשבון קר שלא להרשות לנוגשים המצריים להתעמר יותר מדי בעבדים העבריים שהם בסופו של דבר "נתיני המלך" (עבדי האוצר - servi cameraeבלשון ימי הביניים). ראה בהקשר זה המדרש על פרעה שנתן את השבת לבני ישראל, באמצעות משה שיצא לראות בסבלם של העבדים העברים: "וירא בסבלותם – ראה שאין להם מנוחה. הלך ואמר לפרעה: מי שיש לו עבד, אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת; ואלו הם עבדיך, אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע, הם מתים! אמר לו: לך ועשה להן כמו שתאמר. הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח". (שמות רבה א כח). כך או כך, גם בלי שמשה מכונה כאן בפירוש "איש מצרי", הוא איש מצרי נכבד ומרומם ומושיע וודאי אין זה לגנאי. אלא שמן הסתם, לא כך ראו אותו בנות יתרו, מן הסתם לא הופיע ממשה בבאר מדין בלבוש בגדי ארגמן מלכותי. ראה סוף הערה 4 לעיל.
- ראה מסכת תענית יא ע"א: "תנו רבנן: בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם, ומניחין לו ידיהן על ראשו, ואומרים: פלוני זה שפירש מן הצבור - אל יראה בנחמת צבור. תניא אידך: בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם: אלך לביתי ואוכל ואשתה, ושלום עליך, נפשי". בעצירת גשמים, מלחמה וכל צרה שלא תבוא על "שונאי ישראל". ראה דברינו צערם של ישראל ביום הזכרון לחללי מערכות ישראל.
- על פניו, נראה שמדרש זה, בניגוד למדרש ילקוט שמעוני הקודם, לא מניח שמשה יצא "בלבוש מלכות" לראות בסבלם של אחיו, אך אין זה בהכרח כך. עדיין נוכל לשייך מדרש זה ואת הקודם לקו של שמות רבה בו פתחנו: "לבושו מצרי והוא עברי" ולראות בכולם חטיבה אחת. רק הסיומת: "וירא איש מצרי - הבין כי מצרי הוא", טעונה הסבר. מה הבין משה שלא ידע קודם? וכי לא ידע לזהות מי הוא העבד העברי ומי הוא הנוגש המצרי? או שמא ההפך, כאיש מבית המלכות יצא לראות מי הם אותם "העברים" שלוחשים לו בסתר שהם אחיו ולראשונה זיהה אותם. או גם נאמר שכאשר ראה את מעשיו האכזריים של הנוגש המצרי הבין שככה מתנהג "איש מצרי", והוא משה, שנחמץ לבו על כך איננו איש מצרי.
- עובד אדמה לשם עבודת האדמה. אדם המשוקע כולו בעבודת האדמה – ביטוי שאינו לגנאי, אך גם לא לשבח מיוחד.
- נח מתחיל כ"צדיק תמים" ומסיים כ"איש האדמה" (ראה במדרש שם שאיש האדמה נדרש עם פנים לכאן ולכאן) ואילו משה מתחיל כ"איש מצרי" ומסיים כ"איש האלהים". וכבר הרחבנו במדרש זה בדברינו נח איש האדמה בפרשת נח, כולל "הוויכוח" בין משה לנח מי גדול יותר: "נח אמר למשה: אני גדול ממך שניצלתי מדור המבול. א"ל משה: ... אתה הצלת את עצמך ולא היה בך כח להציל את דורך" (דברים רבה יא ג). ראה גם דברינו נח ואברהם – נח ומשה בפרשת נח. מה שחשוב לעניינינו הוא שהמדרש רואה בכינוי "איש מצרי" למשה – פחיתות כבוד. משה מתחיל את דרכו כ"איש מצרי" ורק בסוף דרכו, בפרשת וזאת הברכה, כשהוא בא לברך את בני ישראל הוא זוכה לכינוי "איש האלהים" (דברים לג א). ראה פתרון תורה פרשת וזאת הברכה עמוד 326 : "הרבה בני אדם שזכו לקראוֹת איש ... נח איש צדיק, אברהם ... ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא. ומשה נקרא מתחילה איש, שנאמר: איש מצרי. אמר לו האלהים: חייך, שאני עושה שמך גדול מהן, שנאמר: איש האלהים. למי את מברך? את בני ישראל". ראה דברינו משה - איש האלהים בפרשת וזאת הברכה.
- בהשוואה בין יוסף למשה, ששניהם גדלו או גודלו בבית פרעה, אפשר למצוא מספר נקודות דמיון, כגון שמות הבנים המסמלים את ההתייחסות למצרים כאל הארץ שאליה הם (כעת) שייכים. ראה שמותם של מנשה, אפרים וגרשום. אבל עפ"י מדרש זה עדיין יש ביניהם הבדל גדול; בין יוסף שהודה בארצו ולא הכחיש את מוצאו (אמנם לפני שעלה לגדולה, אבל גם אח"כ כשהביא למצרים את משפחתו המעידה על מוצאו ולא הסתיר אותה) ובין משה שלא הודה בארצו. לא משנה שבנות יתרו אומרות זאת – מספיק שהוא שומע ושותק. מדרש זה מקבל משנה חריפות בהעמדתו לצד שני המדרשים הקודמים. גם אל מול מדרש דברים רבה יא ג שבהערה הקודמת, שעומד גם הוא בסוף ספר דברים ערב מותו של משה המתחנן להיכנס לארץ. כשהוא בא לברך את ישראל – זוכה משה לתואר "איש האלהים" (הראשון אך לא האחרון במקרא) וכן לתר מלך - דברינו "ויהי בישורון מלך". אבל כשהוא כבר מתייאש מלהיכנס לארץ ומבקש שלפחות ייקבר בארץ כנען – הוא זוכה לתזכורת "איש מצרי". ומדרש פסיקתא זוטרתא לעיל, מתאר את יציאתו של משה לאחיו העבריים והזדהותו איתם, והעימות עם פרעה, והניתוק מבתיה בת פרעה שגידלתו כבן וידעה היטב כי: "מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" (שמות ב ו). אחרי כל זאת נקרא משה "איש מצרי". ראה שוב דברינו ויצא אל אחיו בפרשה זו.
- מדרש זה מנסה להיות לפה למשה ולהגן על כך שלא קפץ מיד ותיקן את בנות יתרו שהוא עברי, כאשר הן מתארות ליתרו אביהן מה אירע שם ליד הבאר. נראה שקל להזדהות עם מדרש מאוחר זה ולמחות על 'היחס הנוקשה' של מדרש דברים רבה לעיל כלפי משה ולחפש סיבות טובות והוגנות יותר מדוע לא זכה משה בחייו ואף במותו להיכנס לארץ ישראל. ראה דברינו כי לא תעבור את הירדן הזה בפרשת ואתחנן שם מנינו סיבות רבות וטובות כגון שלא להניח את דור המדבר לבדו (במדבר רבה יט יג: "אמר לו הקב"ה למשה: באיזה פנים אתה מבקש ליכנס לארץ? משל לרועה שיצא לרעות צאנו של מלך ונשבית הצאן"). אבל ספר חסידים (מרגליות) סימן קיז, לא מוכן לתת שום הנחה ומנוחה למשה ואף קובע את העניין למנהג אם לא להלכה ממש: "ישראל ששומע שאומר עליו שהוא גוי, צריך לומר יהודי אני. מנלן? ממשה רבנו עליו השלום. אמר: רבש"ע, יכנסו עצמותי בארץ הואיל ולא זכיתי ליכנס כמו עצמות יוסף. אמר הקב"ה: דמודה בארעיה - יקבר בארעיה. יוסף על שאמר כי גונב גונבתי מארץ העברים (בראשית מ' ט"ו) - זכו עצמותיו לקבר בארץ. אבל אתה, ששתקת כששמעת שאמרו עליך איש מצרי הצילנו מיד הרועים (שמות ב' י"ט) ולא אמרת איש עברי אנכי, לכן לא יכנסו עצמותיך לארץ". תואר "איש מצרי" בתחילתו וגם בסופו של גדול נביאי ישראל.
- ענין גיל י"ב חשוב להראות שמשה עדיין לא היה נער בוגר ושאביו לא יכול היה למסור לו את סוד הגאולה כפי שנראה בהמשך. אבל העניין לא מסתדר בדיוק עם סיפור המקרא. בגיל י"ב העבירה אותו יוכבד לרשותה של בת פרעה? ועכ"פ, השווה שוב עם גיל שמונה עשרה במדרש ילקוט שמעוני בעמוד הראשון וכן דברינו בהערה 5 לעיל.
- מדרש זה מצטרף לקו המדגיש את "מצריותו" (נכריותו) של משה בתחילת דרכו, אך מאיר את כל העניין באור חדש לגמרי ומזווית אחרת. לכתחילה ובכוונת מכוון, לא בדיעבד ולא כתירוץ או הצטדקות או כדבר שראוי לגינוי או עונש. ההיגיון של המדרש הוא "בהפוכה". אילו היה משה גדל בבית אביו ומקבל במסורת מעמרם, שקיבל מקהת, שקיבל מלוי שקיבל מיוסף (שים לב למעבר משבט יוסף לשבט לוי!) – את הסוד של "פקוד יפקוד" (ראה בראשית נ כה) – היו בני ישראל אומרים שהוא פשוט אומר את מה ששמע בבית אביו ולא ה' נגלה אליו - שהוא "רכיל מגלה סוד", שהוא מפטפט כנער או אפילו חמור מזה, שהוא כזבן ("משיח שקר"?). אבל עכשיו שהוא גדל בבית פרעה ונלקח לשם טרם שהתבגר (במקרא בעודו תינוק בן שלושה חדשים), והוא בא עם הבשורה הזו, ודאי שה' נגלה אליו! האם אין אנו שומעים בין השיטין גם את האמונה באיש חיצוני יותר מאשר ב"מישהו משלנו"? ש"אין נביא בעירו"? האם זו הייתה כוונת המכוון שמנהיג עם ישראל יגדל בבית פרעה, כי לאיש עברי "מבית טוב" לא היו בני ישראל מאמינים? ואנו גולשים לנושא "ויאמן העם" שהקדשנו לו דף מיוחד בפרשה זו.
- רמב"ן מעיר כאן על הלשון ברש"י שהוא מצטט (ראה פירוש רש"י, שמות ג יח) שכתוב בה: "סימן זה מסור בידם מיעקב ומיוסף", שלא מצאנו שיעקב משתמש בלשון "פקוד יפקוד" (רק בלשון כללית: "הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם", בראשית מח כא ואף זה נאמר רק ליוסף). אלא שיוסף משתמש בביטוי זה פעמיים כאילו במקום אביו. האחת, שאביו אמר לו והשנייה שהוא מוסר לאחיו לפני מותו. אגב, דברי רש"י מבוססים על מדרש שמות רבה ג ח ושם באמת כתוב רק "יוסף" ולא "יעקב ויוסף" ומן הסתם טעו המעתיקים והמלבה"דים.
- מדרש שמות רבה שרמב"ן מצטט כאן מופיע בדפוסים שלנו בסעיף ח של פרשה ג. ואנו פיסקנו את הקטע הזה ברמב"ן עפ"י נוסח שמות רבה במהדורת א. א. הלוי שבידינו.
- רמב"ן מעורר מעצמו, כך נראה, את השאלה של המדרש שהסימן "פקוד יפקוד" אולי אינו מספיק. שמא זו רק מסורת שלא ברור מתי תתגשם ומי שבא ואומרה, אין זה מעיד שהוא השליח ושה' דיבר איתו.
- גלשנו לעניין סוד "פקוד יפקוד" ממי הוא התחיל (יעקב או יוסף), איך התגלגל לאורך הדורות ומה תוקפו. ובאמת הוא עניין לדרוש בפני עצמו בפעם אחרת בפרשה זו או בפרשת ויחי. שהרי זה חוט השני המחבר בין ספר בראשית וספר שמות ומעידה על רצף הסיפור. ועניינינו הפעם הוא שמי שזכה לבוא עם סוד זה ולזכות באמון העם ("ויאמן העם", לפחות בתחילה) הוא דווקא מי ש"נתלש מבית אביו" ומכונה ונראה כ"איש מצרי". לצד הגאולה הניסית, מתרחשים האירועים בדרך מדינית-טבעית מתוחכמת.
- ראה שם על שאר הדמויות: הלל, רבן יוחנן בן זכאי ור' עקיבא. בהנחה שהמדרש לא בא סתם לפרט לנו את תולדות חייו של משה (ושאר הדמויות שם), אלא "לומר לנו משהו", נראה שעל מנת לפרנס את ישראל ארבעים שנה, כולל הוצאתם ממצרים, מתן תורה והנהגתם במדבר ארבעים שנה, יש לעבור את שתי תקופות ארבעים שנה הקודמות: לרכוש מנהגי מלכות בבית פרעה מחד גיסא, ולהיות רועה צאן אצל יתרו כהן עבודה זרה מאידך גיסא. ראה דברי הקנטור של יונתן בן הרכינס "בכור שטן" לר' עקיבא ותשובתו בגמרא יבמות טז ע"א: "אמר לו: אתה הוא עקיבא, ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו? אשריך שזכית לשם, ועדיין לא הגעת לרועי בקר! אמר לו רבי עקיבא: ואפילו לרועי צאן!".
- ראה גם פירושו של אבן עזרא לשמות ב יא: "ויצא אל אחיו - המצרים, כי בארמון המלך היה. וטעם "מאחיו", אחר הזכיר עברי ממשפחתו, כמו אנשים אחים אנחנו (בראשית יג, ח)". אבן עזרא מפריד בין שני "אחיו" שבפסוק. הראשון, "ויצא משה אל אחיו" מדבר על אחיו המצריים של משה, איתם הוא מתרועע יום יום בארמון המלך ובחצרות אצולת מצרים. השני, "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" מכוון על בני ישראל שהם אחיו של משה בקשרי משפחה. ראה דברינו ויצא אל אחיו בפרשה זו.
- להבנת רד"ק זה יש לעיין בפרק כ ביחזקאל פסוקים א-ט, המתארים את שעבוד מצרים וסירוב בני ישראל לצאת משם במילים חריפות ביותר: " ... בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם ... וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם: וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". השווה גם עם תהלים קו שם הלשון חריפה פחות אבל ביקורתית גם כן. החידוש של רד"ק (לא מצאנו מקור אחר) הוא שנביאים רבים נשלחו לגאול את ישראל קודם משה ובני ישראל לא האמינו בהם. רק במשה האמינו, "מפני האותות שעשה לעיניהם", מה שלא עשו הנביאים שקדמו למשה (וגם אמונה זו הייתה חלקית, שכן לא כל בני ישראל שמעו אל משה וכידוע גם רק מיעוט יצא ממצרים, ראה כל הדרשות על "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים"). ואולי גם זה שמשה ידע להגיד "פקוד יפקוד" כפי ראינו ברמב"ן לעיל. אבל לנו נראה להוסיף שאולי זה היה הבדל נוסף חשוב בין משה ובין "הנביאים הראשונים" שרד"ק אינו מגנה או פוסל אותם כנביאי שקר וכזב. כנראה שנביאים אלה היו "יהודים (עברים) טובים", בעוד שמשה בא מבית פרעה והיה "איש מצרי".