בימי שלומציון ושמעון בן שטח

מים ראשונים: מה לשלומציון המלכה, אשתו של המלך אלכסנדר ינאי, ושמעון בן שטח, אחיה של שלומציון, מראשוני זוגות התנאים בן זוגו של יהודה בן טבאי – מה להם בפרשתנו?

ויקרא רבה פרשה לה סימן י

"ונתתי גשמיכם בעיתם"1 – בלילות. בימי הורדוס המלך היו גשמים יורדין בלילות, ובשחרית זרחה החמה ונשבה הרוח נתפזרו העבים ונתנגבה הארץ. והפועלים יוצאים ועוסקים במלאכתן ויודעין שרצון אביהם שבשמים מעשיהם.2 דבר אחר: "ונתתי גשמיכם בעיתם" – בלילי שבתות. מעשה בימי שמעון בן שטח ובימי שלמצי המלכה שהיו גשמים יורדים מלילי שבת ללילי שבת, עד שנעשו חטים ככליות ושעורים כגרעיני הזיתים ועדשים כדינרי זהב. וצברו מהם חכמים והניחום לדורות הבאים.3 כל כך למה? להודיע כמה החטא גורם. לקיים מה שנאמר: "עונותיכם היטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם" (ירמיה ה כה).4

ספרי דברים פרשת עקב פיסקא מב (יד)

"ונתתי מטר ארצכם בעיתו" (דברים יא יד) – אני, לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח … רבי נתן אומר: "בעתו" – מלילי שבת ללילי שבת, כדרך שירדו בימי שלמצו המלכה.5 וכל כך למה? רבי אומר: כדי שלא ליתן פתחון פה לבאי העולם לומר: הרי שכר כל המצות! אלא: "אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם". "והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי, ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש".6

מסכת קידושין דף סו עמוד א

מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלית שבמדבר וכיבש שם ששים כרכים, ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה, וקרא לכל חכמי ישראל. אמר להם: אבותינו היו אוכלים מלוחים בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש, אף אנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו, והעלו מלוחים על שולחנות של זהב ואכלו.7 והיה שם אחד איש לץ לב רע ובליעל ואלעזר בן פועירה שמו, ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך: ינאי המלך, לבם של פרושים עליך! ומה אעשה? הקם להם בציץ שבין עיניך, הקים להם בציץ שבין עיניו.8 היה שם זקן אחד ויהודה בן גדידיה שמו, ויאמר יהודה בן גדידיה לינאי המלך: ינאי המלך, רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן! שהיו אומרים: אמו נשבית במודיעים, ויבוקש הדבר ולא נמצא; ויבדלו חכמי ישראל בזעם.9 ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך: ינאי המלך, הדיוט שבישראל כך הוא דינו, ואתה מלך וכהן גדול כך הוא דינך? ומה אעשה? אם אתה שומע לעצתי רומסם. ותורה מה תהא עליה? הרי כרוכה ומונחת בקרן זוית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד. אמר רב נחמן בר יצחק: מיד נזרקה בו אפיקורסות, דהוה ליה למימר: תינח תורה שבכתב, תורה שבעל פה מאי? מיד ותוצץ הרעה על ידי אלעזר בן פועירה, ויהרגו כל חכמי ישראל, והיה העולם משתומם עד שבא שמעון בן שטח והחזיר את התורה ליושנה.10

בראשית רבה פרשת מקץ פרשה צא סימן ג11

שלוש מאות נזירים עלו ובקשו להקריב תשע מאות קרבנות בימיו של שמעון בן שטח.12 מאה וחמישים מצא להם פתח ומאה וחמישים לא מצא להן פתח.13 עלה שמעון בן שטח אצל ינאי המלך, אמר לו: שלוש מאות נזירים עלו ומבקשים להקריב תשע מאות קורבנות ואין להם, אלא תן אתה מחצה משלך ואני מחצה משלי וילכו ויקריבו. נתן ינאי המלך מחצה משלו, והלכו והקריבו. באו ואמרו לשון הרע לינאי המלך על שמעון בן שטח: הוי יודע שכל מה שהקריבו – משלך הקריבו, ברם שמעון בן שטח לא נתן משלו כלום. כעס ינאי על שמעון בן שטח. שמע, נתיירא וברח.

לאחר ימים היו בני אדם גדולים ממלכות פרס יושבים ואוכלים על שולחנו של ינאי המלך. אמרו לו: אדונני המלך, זכורים אנו שהיה כאן זקן אחד, והיה אומר לנו דברי חכמה.14 אמר לאחותו: שלחי אחריו והביאיהו. אמרה לו: תן לי דברך ושלח לו טבעתך והוא בא. נתן לה דברו ושלח לו טבעתו ובא. משבא, ישב לו בין המלך למלכה. אמר לו: למה ברחת? – שמעתי, שאדוני המלך כועס עלי ויראתי שלא תהרגני, וקיימתי את המקרא הזה: "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם" (ישעיה כו כ). אמר לו: למה שיטית בי? אמר לו: חס ושלום, לא שיטיתי בך, אלא אתה מממונך ואני מן התורה, שכתוב: "כי בצל החכמה בצל הכסף" (קהלת ז יב).15 אמר לו: ולמה לא אמרת לי? אמר לו: אילו אמרתי לך לא היית נותן. אמר לו: למה ישבת בין המלך למלכה? אמר לו: בספר בן סירא כתוב: "סלסלה ותרוממך ובין נגידים תושיבך". אמר: מזוג לו יברך. אמר: ברוך על המזון שאכל ינאי וחביריו. אמר: עד כאן אתה בקשיותך? לא שמעתי מימי ינאי בברכה. אמר: ומה יש לי לומר: "נברך על שאכלנו?" ואני לא אכלתי. הביאו לו ואכל. שתה אותו הכוס. מזגו לו כוס שני, אמר: ברוך שאכלנו.16

מסכת סוטה דף כב עמוד ב

אמר לה ינאי מלכא לדביתיה: אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס.17

מגילת תענית (ליכטנשטיין) הסכוליון

בעשרין ותמניא לטבת יתיבת כנשתא על דינא.18 מפני שהיו הצדוקין יושבין בסנהדרין – ינאי המלך ושלמינון (שלומציון) המלכה יושבת אצלו, ולא אחד מישראל יושב עמהם, חוץ משמעון בן שטח.19 והיו שואלין תשובות והלכות ולא היו יודעין להביא ראיה מן התורה.20 אמר להם שמעון בן שטח: כל מי שהוא יודע להביא ראיה מן התורה, כשר לישב בסנהדרין. פעם אחת נפל דבר של מעשה ביניהם ולא היו יודעים להביא ראיה מן התורה, אלא אחד שהיה מפטפט כנגדו21 ואומר: תן לי זמן ולמחר אשוב. נתן לו זמן הלך וישב לו בינו לבין עצמו ואינו יכול להביא ראיה מן התורה. למחר נתבייש לבוא ולישב בסנהדרין. והעמיד שמעון בן שטח אחד מן התלמידים והושיבו במקומו. אמר להם: אין פוחתין בסנהדרין משבעים ואחד. וכך עשה להם בכל יום ויום, עד שנסתלקו כולם וישבה סנהדרין של ישראל. יום שנסתלקה סנהדרין של צדוקים וישבה סנהדרין של ישראל עשאוהו יום טוב.22

מסכת תענית דף כג עמוד א

תנו רבנן: פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים. שלחו לחוני המעגל: התפלל וירדו גשמים! התפלל ולא ירדו גשמים. עג עוגה ועמד בתוכה … אמר לפניו: ריבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. … 23

שלח לו שמעון בן שטח: אלמלא חוני אתה – גוזרני עליך נידוי … אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו. ואומר לו: אבא, הוליכני לרחצני בחמין, שטפני בצונן, תן לי אגוזים, שקדים, אפרסקים, ורימונים – ונותן לו. ועליך הכתוב אומר: "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך" (משלי כג כה).24

משך חכמה ויקרא פרק כו פסוק ד

ונתתי גשמיכם בעתם. (תורת כהנים פרק א, א): בלילי שבתות. מעשה בימי שמעון בן שטח, בימי שלומציון המלכה, שהיו גשמים יורדים מלילי שבת ללילי שבת, עד שנעשו חטים ככליות וכו' …25

הענין, דההנהגה הנסיית היא אינה תכליתית, שהשם ברא העולם שתתנהג באופן הטבעי, אשר היא בת אלקים וכל תכיל. שמדתה יכול להיות באופן ברכה נפרצה ואושר מרובה עד בלי די … וכאשר ילך האדם בדרכי השם במישור, גם באופן טבעי יוכל להתברך. ובזה נתברכו ישראל "אם בחוקותי תלכו", אז גם חוקות שמים וארץ ילכו במישור. כי כל דרכי הטבע, לפי מה שסדרה אותם החכמה האלוהית, מכוונות ומוגבלות לדרכי התורה והמצוה. ולמען שלא יטעה האדם וישכח בורא ומסדר ומשגיח מהטבע, ויחשוב לרוב הרגלו כי הטבע היא בעצמה, להפרידה מיוצרה – לכן יש נסים. אבל אינם תכליתיים,26 והנסים הוא רק להעיר לבות בני אדם על מפעלות הבורא ב"ה בטבע, כי היא ידו והשגחתו הטהורה. לכן: "הקורא הלל בכל יום" (שבת קיח ב)  – שמורה שראוי להודות רק להנך פעולות של דרך נס, אבל מפעלות הטבע אין צריכים להיוצר אחרי שבראן – 'הרי זה מחרף ומגדף'.27 אבל 'כל האומר תהילה לדוד בכל יום' – שזה מדבר על מפעלות סדור הטבעי אשר בכל יום, כמבואר – 'מובטח שהוא בן העולם הבא' (ברכות ד ב).28

שבת שלום

חזק חזק ונתחזק

מחלקי המים

מים אחרונים: התשובה לשאלה בהערה 3 היא: המן. לא זה שאנו אוכלים את אוזניו פעם בשנה, אלא זה שאכלו אבותינו את כולו ארבעים שנה במדבר. ראה שמות טז לג: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן־שָׁמָּה מְלֹא־הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם". ראה דברינו טעם המן בפרשת בשלח. ראה בפרט דברי ר' שמעון בר יוחאי במכילתא דרבי ישמעאל שם: "לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן". יש כאן השוואה מעניינת בין תקופת המדבר, שבה היו בני ישראל פנויים ללמוד תורה עקב ירידת המן וסיפוק מזונם היום-יומי, ובין תקופת שלומציון ושמעון בן שטח שבה התקיימה ברכת השפע המובטחת בפרשת השבוע (ובקריאת שמע), כאשר התחדש לימוד התורה של הפרושים בהנהגת שמעון בן שטח. בשניהם, התבקש אותו הדור להניח דוגמא של השפע הכלכלי למשמרת לדורות הבאים. דור המדבר את צנצנת המן – "לחם אבירים" מעשה ניסים משמים – שעמדה בקודש הקדשים לצד הארון (וירמיהו מוציא אותה למציג אותה לפני העם, תנחומא בשלח כא); ודור שנות הזוהר של שלומציון ושמעון בן שטח את: "חטים ככליות ושעורים כגרעיני הזיתים ועדשים כדינרי זהב" – תבואת ארץ ישראל מעשה אדם וטבע – שצברו חכמים והניחום לדורות הבאים. גם השפע הכלכלי (היחסי) בימינו, בחסות מדינת ישראל, מאפשר לנו להפריש מתוכנו חבורת תופשי בית המדרש שיקיימו: "והייתם לי – שתהיו פנויין לי ועוסקים בתורה" (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מסכתא דבחדש פרשה ב).

עדכון אחרון: 29/05/2016

הערות שוליים

  1. זו הברכה הראשונה לאחר הפתיחה: "אם בחוקותי תלכו": "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ" (ויקרא כו ד). מהגשם בעיתו נובע כל השאר: העץ הנותן את פריו, הדיש, הבציר, השובע, הישיבה לבטח והשלום.
  2. ראה הנוסח בגמרא תענית כג ע"א: "וכן מצינו בימי הורדוס שהיו עוסקין בבנין בית המקדש, והיו יורדין גשמים בלילה, למחר נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה ויצאו העם למלאכתן, וידעו שמלאכת שמים בידיהם". ובספרא א א בפרשתנו: "ונתתי גשמכם בעתם ... מעשה בימי הורדוס שהיו גשמים יורדים בלילות, בשחרית זרחה חמה ונשבה הרוח ונתנגבה הארץ והפועלים יוצאים למלאכתם ויודעים שמעשיהם לשם שמים. על בניין בית המקדש בידי הורדוס, ראה בבא בתרא ג ע"א וכן סוכא נא ע"ב.
  3. וכאן שואלים את המסובים לסעודת שבת, בקטון החל ובגדול כילה: את מה זה מזכיר לך? התשובה במים האחרונים.
  4. שוב במקבילה בספרא א א בפרשתנו: "ונתתי גשמיכם בעתם - בלילות שבתות. מעשה בימי שמעון בן שטח בימי שלומציון גשמים יורדים מלילי שבת ללילי שבת עד שנעשו חטים ככליות ושעורים כגרעיני זיתים ועדשים כדינרי זהב. וצררו מהם חכמים והניחום לדורות הבאים להודיע כמה חטא גורם". ושוב בגמרא תענית כג ע"א: "בעתם - בלילי רביעיות ובלילי שבתות. שכן מצינו בימי שמעון בן שטח, שירדו להם גשמים בלילי רביעיות ובלילי שבתות, עד שנעשו חטים ככליות ושעורים כגרעיני זיתים ועדשים כדינרי זהב, וצררו מהם דוגמא לדורות, להודיע כמה החטא גורם וכו' ". וכבר נדרשנו לנושא הגשמים בעיתם בדברינו גשמים בעיתם ושדים בזמנם בפרשה זו בשנה האחרת. הפעם נרצה ללכת בכיוון אחר.
  5. שלמצו או שלומצי לעיל, הידועה יותר בשם שלומציון, לעיתים נקראת גם שלמינון, היא אשתו של אלכסנדר ינאי ואחותו של שמעון בן שטח. ימי שלטונה של שלומציון המלכה נמשכו כתשע שנים (76-67 לפנה"ס) ובאו לאחר השנים הסוערות של שלטונו של בעלה אלכסנדר ינאי. לאחר שזה נפטר, היו שנות שלטונה של שלומציון שנים של שפע ופריחה כללית, גבולות ממלכה נרחבים וכמעט ללא מלחמות, ופיוס של השלטון עם הפרושים שנרדפו בימי ינאי. ראה דברינו כימות עולם וכשנים קדמוניות בשבת הגדול בהם הראינו את השיטות השונות לאילו 'שנים טובות' מתגעגע הנביא: שנות אדם הראשון, שנות הבל, ימי נח, שנות משה, ימי דוד ושלמה ועוד (אין אזכור של האבות שם!). לפי שני המדרשים בהם פתחנו, נראה שאפשר להציע להוסיף את ימי שלומציון ושמעון בן שטח, בהם התקיימה הברכה של "אם בחוקותי" וכן של הפרשה השנייה של קריאת שמע, להלן. כך או כך, ראה מידע נוסף על שתי דמויות אלה ברשת: שמעון בן שטח ושלומציון המלכה.
  6. ההבטחה בפרשת השבוע שלנו, חוזרת בספר דברים בפרשה השנייה של קריאת שמע. יש כאן הבטחה ברורה של התורה לשפע כלכלי בעקבות קיום התורה. פרשתנו נקראת פעם בשנה (פעמיים אם נצרף את ברכת פרשת כי תבוא), אבל זו של ספר דברים, שנבחרה להיכלל בקריאת שמע – פעמיים בכל יום. יש חשש ברור שיבוא מי שיבוא ויפתח את הפה ויקשה: איפה הברכה הזו? לא ראינו את התגשמותה (תרתי משמע). אפשר תמיד לומר שהדור לא זכאי ולא מקיים "אם בחוקותי תלכו", אבל אף פעם לא? הייתכן שהבטחת "אם בחוקותי תלכו" היא הבטחה אוטופית שלעולם לא תתגשם? לפיכך באו ימי השפע והשלום ("ונתתי שלום בארץ") של שלומציון ושמעון בן שטח ומעידים שהבטחות התורה, בפרשתנו ובפרשת קריאת שמע, אכן אירעו ויכולות לשוב ולקרות, ומונעים פתחון פה של המבקשים ללעוז. ולכן חוזר הדרשן על הפסוקים בסוף הדרשה. אגב, לשון המדרש: "הרי שכר כל המצוות" הוא קשה ולפיכך יש שתיקנו כאן: "איה שכר כל המצוות?" ואנו שמנו סימן קריאה: "הרי שכר כל המצוות!" שהוא כמו לשון תמיהה: זה שכר כל המצוות? ואפשר עוד לפרש בדרך החסידות והמוסר שפיתחון הפה הוא לומר: זה מה שמקבלים על קיום מצוות התורה? שפע כלכלי חומרי? והתשובה היא שהפסוקים לא מדברים על שכר ועונש, בוודאי לא רוחני, אלא על כך שקיום חוקות התורה משלים את קיום חוקי הטבע כדרך קיום העולם. וגם את זה רוצים אנו לראות.
  7. כמו שהירושלמים יושבים בליל יום העצמאות ואוכלים חובייזה על צלחות וכלים מהודרים שמוציאים לכבוד החג (ואח"כ אוכלים סעודת החג). ראה פירוש רש"י בגמרא שם שמזכיר את הפסוק באיוב ל ד: "הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי־שִׂיחַ וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם". ומוסיף שם רש"י ומסביר את ההשוואה שעושה ינאי עם ההתחלה הקשה של שיבת ציון: "בית שני שבאו מן הגולה והיו עניים והיו מוציאין הוצאות במלאכה, אף אנו נאכל מלוחין להיות זכר לעוני אבותינו ולהודות לפני הקב"ה שהצליחנו והעשירנו". יפה נהג ינאי, לא כן?
  8. בעצת אותו איש, שם ינאי על מצחו את ציץ הזהב של הכהן הגדול, שחקוק עליו השם המפורש, על מנת לבחון את תגובתם של החכמים. מסביר רש"י שבגלל הופעת הציץ ייאלצו החכמים לעמוד על רגליהם "והם יגלו את לבם".
  9. ויבדלו – הורחקו, מבאר שטיינזלץ. לא עזבו מרצונם אלא הועזבו בכח וחל קרע קשה בין הפרושים ובין ינאי.
  10. זה הסיפור המרכזי על הקרע הגדול והקשה שבין המלך ינאי לחכמים הפרושים. נראה גם שינאי דאג לשמר את הסנהדרין ('מועצת המלך'?) אבל הקפיד להחליף אותה בנאמניו. בעימות קשה זה נפקד מקומו של שמעון בן שטח, אבל קודם לכן, או שמא לאחר הקרע הגדול, כאשר הסנהדרין הוחלפה, מתעמת שמעון בן שטח עם ינאי בנושא לכאורה פעוט יותר. ראה סנהדרין יט עמוד א שעבדו של ינאי הרג נפש ושמעון בן שטח דורש ממנו להתייצב לפני בית הדין מדין התורה: "והועד בבעליו ולא ישמרנו. אמרה תורה: יבוא בעל השור ויעמוד על שורו". ועוד מטיח בו שמעון בן שטח: "ינאי המלך! עמוד על רגליך ויעידו בך. ולא לפנינו אתה עומד, אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד". ינאי לא מוותר וחברי הסנהדרין נכנעים לו. ומאותו המעשה נפסקה הלכה שמלכי ישראל (בניגוד למלכי בית דוד) לא דנים אותם ולא מעידים אותם. וכבר נדרשנו לסיפור זה בדברינו מלך לא דן ולא דנים אותו בפרשת שופטים. עוד יש להשוות סיפור זה של 'סגירת התורה' עם מעשיו של אחז מלך יהודה כמסופר בויקרא רבה יא ז (ובראשית רבה מב ג) "שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות. כך אמר אחז: אם אין גדיים - אין תיישים, אם אין תיישים - אין צאן, אם אין צאן - אין רועה, אם אין רועה - אין עולם", שהוא משל על עולם לימוד התורה: תלמידים, מורים וכו'. וכבר נדרשנו להשוואה של סגירת התורה בימי אחז (בית ראשון) עם סגירתה בימי ינאי (בית שני) בדברינו כי לא תשכח מפי זרעו בפרשת וילך. ושם גם יצרנו את ההשוואה של ישעיהו שמקומם את התורה בעזרת "הילדים אשר נתן לי ה' לאותות ולמופתים" (ישעיהו ח יח), עם שמעון בן שטח שמחזיר את התורה ליושנה בימי שלטון שלומציון אחותו. החזרה זו היא שגם תחזיר אותנו לפרשת השבוע, להבטחה של "אם בחוקותי תלכו", אבל עוד מספר תחנות לפנינו בדרך.
  11. מקור סיפור זה הוא בתלמוד הירושלמי ברכות ז ב, משם כנראה נלקח לבראשית רבה, ובנוסח מקוצר יותר הוא מצוי בגמרא בבלי ברכות מח ע"א.
  12. ראה במדבר ו יד קרבנות הנזיר ביום מלאת נזרו: כבש לעולה, כבשה לחטאת ואיל לשלמים.
  13. פתח היינו היתר שעוקר את הנזירות ומבטלה למפרע, בדומה להיתר נדרים. ראה תוספתא מסכת נדרים ה ד: "נדר בנזיר בקרבן ובשבועה פותחין לו פתח אחד על כולן". חכמים לא אהבו את מעשה הנזירות וחששו שלא נעשה בתום לב ובכוונה טהורה. ראה דברינו נזיר – קדוש או חוטא? בפרשת נשא, ובפרט הסיפור על שמעון הצדיק והנזיר יפה העיניים וטוב הרואי מהדרום.
  14. בנוסחאות אחרות כאן: מילי דאורייתא.
  15. בנוסח הירושלמי (ראה הערה הבאה) יש כאן דיאלוג המורכב משני חלק הפסוק בקהלת. שמעון בן שטח אומר: "כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף", וינאי מודה לשמעון בן שטח ומשלים את החצי השני של הפסוק: "וְיִתְרוֹן דַּעַת הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ". אין ספק לצד מי עומד מספר הסיפור הזה.
  16. והאורחים הנכבדים מפרס שמן הסתם באו בעסקי מדינאות ובקשו לשמוע את דברי החכמה של הזקן האחד שהם זוכרים מהפעם שעברה, שומעים את כל ההתקוטטות הזו. אם תרגמו להם. ואולי כל הדיאלוג הזה בין ינאי לשמעון בן שטח היה לאחר שאמר את דברי חכמתו והתכבד בו ואם כך, אזי אי הגשת אוכל לשמעון בן שטח היא ארוכה יותר וכנראה מכוונת. עכ"פ, מכאן למדנו ששמעון בן שטח נרדף אף הוא ע"י ינאי, אם בשל סיפור הנזירים או בשל רדיפת הפרושים הכללית. אבל היה כלפיו יחס מיוחד, בגלל שהיה אח אשת המלך (גיסו), או בשל מעמדו הרם שיצא שמעו למרחוק וינאי היה זקוק להתכבד בו. האם סיפור זה אירע לפני העימות על עבדו של ינאי שהרג או לאחריו, אין לדעת. נראה שאחריו, ויש כאן אולי התחלה של פיוס בין שמעון בן שטח כנציג הפרושים ובין ינאי המלך (שהוא מצאצאי החשמונאים!). ישיבת שמעון בן שטח בין המלך למלכה היא וודאי סימבולית ובאה לרומם את מעמד החכמים וחוזרת לפתיחת הסיפור: בצל החכמה בצל הכסף – אתה ממונך ואני מהתורה. ויש לזכור שכל הסיפורים האלה על ינאי, שלומציון ושמעון בן שטח, נכתבו ע"י דרשנים שבאו מאסכולת הפרושים.
  17. ערב מותו מצווה ינאי את אשתו ומייעץ לה כיצד תנהג ותשלוט בממלכה. ראה פירוש רש"י שם שאומר: "אל תתיראי מן הפרושין - שהפרושין היו שונאין אותו לפי שהרג מן החכמים הרבה ונהפך להיות צדוקי ... וכשמת, היתה אשתו יראה מהן שלא יעבירו המלוכה מבניה והיתה אומרת לו לבקש מלפניהם עליה. ואמר לה: אל תתיראי מן הפרושין שצדיקים הן ולא יגמלוך רעה ולא לבניך שלא חטאו להם". תבדקי כל אדם באשר הוא והעיקר שתיזהרי "מן הצבועים - כלומר שאין מראיתם כתולדותם אלא צבועין מבחוץ ואין תוכן כברם. שמעשיהם כמעשה זמרי - שהן רשעים ומבקשים שכר כפנחס אומרים לבריות לכבדן כפנחס". ראה בסוגיה בגמרא שם התיאור של "מכות הפרושים", היינו סוגי הפרושים הצבועים: "פרוש שיכמי, פרוש נקפי, פרוש קיזאי, פרוש מדוכיא וכו' ". על ערש מותו מכיר אולי ינאי המלך בטעויות שעשה, אולי בהשפעת שמעון בן שטח גיסו ושלומציון אשתו, ומזהיר את אשתו מהצבועים, בין פרושים בין צדוקים, שעלולים "לעוט" עליה ולהתחנף אליה. אבל שלומציון מתגלה כשליטה נאורה ומתוחכמת, אולי גם בעזרת שמעון בן שטח אחיה, ושנות שלטונה היו סמל לשגשוג ושלום עד שהמדרש רואה בהן התגלמות פסוקי הברכה שבפרשתנו.
  18. תרגום: "בעשרים ושמונה בטבת נתיישבה כנסיה על הדין", כפי שמוסבר בהמשך. מגילת תענית, והסכוליון הנלווה לה, מונה את כל הימים בהם אין להספיד או להתענות משום שאירעו בהם מאורעות טובים לישראל. לסקירה יסודית של מגילת תענית, ראה מגילת תענית, ורד נעם, יד בן צבי, ירושלים תשס"ג.
  19. שמעון בן שטח היה הפרושי היחיד בסנהדרין שנשלטה כולה ע"י הצדוקים.
  20. הצדוקים דנו בשאלות ותשובות בהלכה, אך לא ידעו לבס את הדברים על פסוקים מהתורה.
  21. זקן אחד מהצדוקים שפטפט (התווכח) עם שמעון בן שטח.
  22. בימי שלומציון ושמעון בן שטח אחיה, חל מהפך בסנהדרין ובהדרגה סולקו הצדוקים ונכנסו הפרושים שבימי ינאי נרדפו ואף חוסלו. ראה איך הוא קורא ליהושע בן פרחיה (ואולי גם לחכמים אחרים) שברח למצרים לחזור לארץ עם הסתלקותו של ינאי (סנהדרין קז ע"ב ושם גם ישו!). בכך נסללה הדרך ונוצרה התשתית לתורת חז"ל המשתלשלת עד ימינו, שיסודה בתורת התנאים: משנה, תוספתא, מדרשי הלכה ועוד, והמשכה בתורת האמוראים, ממשיכיהם בעיצוב תורה שבע"פ: שני התלמודים, מדרשי האמוראים ועוד. שמעון בן שטח מתקן תקנות חשובות, כמו: כתובת אישה (הרחבתה ואחריותה, שבת יד ע"ב, תוספתא כתובות יב א, כתובות פב ע"ב), מקים בתי ספר בישראל: "שיהו התינוקות הולכין לבית הספר" (ירושלמי כתובות פרק ח הלכה יא), לא מהסס להילחם בנשים מכשפות (סנהדרין פרק ו משנה ד, סנהדרין מה ע"ב), לגזור טומאה על כלי מתכת שהותכו מחדש ולפסול את הכלים היקרים של אחותו שלומציון (שבת טז ע"ב), מסדיר סדרי דין (אבות א ט, אבות דרבי נתן נוסח ב פרק כ, תוספתא סנהדרין ו ו, ח ג, חגיגה דף טז), הלכותיו מגיעות עד קהילת יהודי רומא (ברכות יט ע"א), מקדש שם שמים ביחסיו עם הגויים (בני ישמעאל, דברים רבה ג ג) ועוד ועוד. וכדברי הגמרא תלמוד בבלי בקידושין סו ע"א: "היה העולם משתומם עד שבא שמעון בן שטח והחזיר את התורה ליושנה". הבסיס לכך הוא שינוי הרכב הסנהדרין כמתואר כאן, שככל הנראה הושלם בכח' בטבת ונקבע בשל כך כיום טוב כל שנה (אולי ירצה מישהו לשוב ולציין תאריך זה בימינו).
  23. והמשך הסיפור שירדו הגשמים תחילה טיפין טיפין, אח"כ בזעף "גשמי שיחין ומערות" ואח"כ בנחת: "גשמי רצון ברכה ונדבה". בכל פעם חוני המעגל מתערב ומשנה את סדרי הגשם. וכבר הארכנו בסיפור חוני המעגל בדברינו חוני המעגל – עיון מחדש, בשמיני עצרת - שמחת תורה.
  24. למרות שאין מוקדם ומאוחר בתלמוד, נראה שלא בכדי מופיע סיפור חוני המעגל, בגמרא תענית כג ע"א, מיד לאחר הסיפור על שנות הגשם בעיתו וקיום ברכת התורה שבפרשתנו, בימי שלומציון ושמעון בן שטח. ראה שוב גמרא זו שהבאנו בהערה 4 למעלה: "גשמיכם בעתם - בלילי רביעיות ובלילי שבתות. שכן מצינו בימי שמעון בן שטח, שירדו להם גשמים בלילי רביעיות ובלילי שבתות, עד שנעשו חטים ככליות ושעורים כגרעיני זיתים ועדשים כדינרי זהב, וצררו מהם דוגמא לדורות, להודיע כמה החטא גורם". לא סתם כעס שמעון בן שטח על חוני המעגל. לא רק בגלל "מעשי המופת" שעשה, אלא בגלל שהוא, שמעון בן שטח, מציג אלטרנטיבה. בימיו ירדו גשמים בלי מעשה נסים. אם לא יורדים גשמים, אין זה אלא בגלל החטא, כמו שכתוב בתורה בפרשת קריאת שמע ובפרשת בחוקותי, ואת החטא צריך לתקן. ואילו חוני המעגל מתחטא לפני אביו שבשמים במקום לתקן את החטא. חוני הוא הצדיק המתקן בשביל הציבור כולו. האם לפנינו שורש קדום של מחלוקת החסידות והמתנגדים? שמעון בן שטח הוא המתנגד – אביו הרוחני של הרמב"ם והגר"א, בעוד שחוני המעגל – בעל המופת – הוא אביו הרוחני ושורש נשמתו של הבעש"ט והמקובלים ואולי אפילו של דמויות כמו רמב"ן?
  25. ההמשך כמו מדרש ויקרא רבה, ספרא והגמרא בתענית כג שהבאנו בראש דברינו.
  26. הניסים אינם המטרה – התכלית. ניסים ומופתים עלולים גם להטעות ולהסיט את תשומת הלב מהתכלית העיקרת. ראה משך חכמה בשמות פרק טו (שירת הים) כשהוא מצטט את רמב"ם על הסכנה של אמונה בניסים: "והנה ידוע דברי הרמב"ם (יסודי התורה פרק ח א-ג): המאמין באותות ומופתים יש בלבו דופי".
  27. מי שרק מציין את הניסים והמאורעות החריגים ששונים מהטבע היום-יומי, הוא בבחינת "מחרף ומגדף". פירוש זה לדברי ר' יוסי בגמרא שם: "יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום", הוא מקורי ושונה ממה שרש"י מפרש שם שאמירת הלל בכל יום נראית כמי ש"מזמר שיר ומתלוצץ". הלל מיועד לרגעים המיוחדים, אולי דווקא אלה שכן נעשה בהם נס או אירוע מיוחד. ראה שהגמרא שם מסכמת שר' יוסי מתכוון לפסוקי דזמרא שנאמרים בכל יום וזה כבר תואם את הגמרא בברכות: "כל האומר תהילה לדוד בכל יום שלש פעמים - מובטח לו שהוא בן העולם הבא" – שהוא מביא בהמשך.
  28. ובהמשך דבריו שם: " ... הענין הנפלא בהטבע הוא ההזנה התמידית, שזה קיום הנמצאים והרכבת הנפרדים, ובדרך טבעי כל יום קבוע הזנה לאלפי אלפים בלי מספר נמצאים, מזון, אשר כל אחד יזון מן הטבע, הוא פועל מורה על חכמה ושלמות וכבוד השי"ת למבין, יותר ממה שמורה הנסים". ראה עוד דבריו שם באריכות על הפלא של "הסידור הטבעי", על הטבע מול הנס ועל הקשר של הטבע עם סידור התפילה והפיוטים בסדר האל"ף בי"ת - "שענין 'אלפא ביתא' מורה על סידור טבעיי, שאינו מדלג, רק הולך מאלף עד תיו ... והוא כמו סידור הטבע, שמתנהג בלא מרוצה. ובאופן הסידור הטבעיי אם נותן מזון להנמצאים, אז הוא ענין פלא". ונראה מתוך דבריו, הגם שאין הוא אומר זאת בפירוש, שחקר "הסדר הטבעי" והבנת פלאי הטבע והמדע הם בגדר עבודת השם של האדם המאמין, יותר מאמונה ב"ניסים ומופתים". כמו שהוא אומר שם בהמשך: "והנה בענין הטבע צריך גם פוֹעָל היצורים, וזה כמו חרישה וקצירה וזריעה וכיו"ב". זו המשמעות המרכזית של ההבטחה של התורה בפרשתנו: "אם בחוקותי תלכו ... ונתתי גשמיכם בעיתם" – חוקות התורה וחוקי הטבע.