- ראו הביטוי בירושלמי סנהדרין פרק י הלכה ב: "קולותיו של אחאב הם כחומרותיו של ירבעם".
- עפ"י סדר חלוקת התנ"ך לפרקים, שהיא כידוע חלוקה נוצרית מהמאה ה- 12, פסוק זה שייך עדיין לעניין הקודם וסוגר לא רק את מעשה אליהו בהר הכרמל (פרק יח), אלא גם את גזירת הבצורת שגזר על עם ישראל (פרק יז). אך עפ"י חלוקת המסורה "היהודית" לסדרים ופרשות פתוחות וסגורות, פסוק זה פותח את סיפור הליכת אליהו להר חורב (עקב רדיפת איזבל אותו לאחר שהרג את נביאי הבעל) וכך אנו נוהגים בהפטרת השבת. לפיכך, אנו פותחים את הדף בפסוק זה למרות שבסדר הכרונולוגי של מפגשי אחאב ואליהו הוא שייך "אי שם" לאמצע. נחזור אח"כ לסדר האירועים הכרונולוגי.
- שמשה לא אומר לפרעה עצמו שהוא ירד מכסאו ויבוא אליו, רק "עבדיך". ראו מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה יג: "שסופך עתיד להיות בראשם ולירד בראשונה, אלא מלמד שמשה חלק כבוד למלכות. וכן הקב"ה אמר לו חלוק כבוד למלכות שנאמר: וידבר יי' אל משה ואל אהרן ויצום אל פרעה - ציוום לחלוק כבוד למלכות". ראו המשך הגמרא שם שמשה לא זכה למלכות: "אמר עולא: בקש משה מלכות ולא נתנו לו, דכתיב: אל תקרב הלום, ואין הלום אלא מלכות". ואחאב זכה למלכות.
- זה עתה הסתיים המעמד הנשגב בהר הכרמל בו ניצח אליהו את נביאי הבעל, בקריאה הגדולה והכפולה: "ה' הוא האלוהים, ה' הוא האלוהים". הגשם שהבטיח אליהו, המסיים את שלוש שנות הבצורת, לא ממהר לבוא ואליהו נושא תפילה מיוחדת (נוספת) על הגשם. הגשם מתחיל לרדת ואחאב ממהר אל ביתו, ככתוב: "וַיְהִי בַּשְּׁבִעִית וַיֹּאמֶר הִנֵּה־עָב קְטַנָּה כְּכַף־אִישׁ עֹלָה מִיָּם וַיֹּאמֶר עֲלֵה אֱמֹר אֶל־אַחֲאָב אֱסֹר וָרֵד וְלֹא יַעֲצָרְכָה הַגָּשֶׁם: וַיְהִי עַד־כֹּה וְעַד־כֹּה וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ וַיְהִי גֶּשֶׁם גָּדוֹל וַיִּרְכַּב אַחְאָב וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה" (מלכים א יח מד-מה). ומי הוא שרץ לפני מרכבת אחאב להקדים את הגשם, בואכה יזרעאל הבירה מקום מושבה של איזבל אשת אחאב המבקשת את נפשו? אליהו! וכל זה למה? לחלוק כבוד למלכות! עניין זה שאליהו חולק כבוד לאחאב נראה עוד להלן. ראו דברינו לחלוק כבוד למלכות בפרשת וארא שם הבאנו מקורות נוספים כמו מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה יג שמוסיף גם את יוסף שחלק כבוד לפרעה, יעקב שחלק כבוד ליוסף (!) "וכן חנניה מישאל ועזריה חלקו כבוד למלכות". ראו גם איך רבי יהודה הנשיא כותב לאנטונינוס: "מיהודה הנשיא לאדוננו המלך אנטונינוס", בראשית רבה עה ה בדברינו אדוני עשו, עבדך יעקב בפרשת וישלח.
- זו ההתחלה. מכאן ואילך נלך בסדר כרונולגי עפ"י המקרא. אליהו מופיע במקרא באופן 'פתאומי' וכאילו משום מקום. מלבד תוארו "התשבי מתושבי גלעדי" (תואר שחוזר אח"כ עוד חמש פעמים במקרא) אין אנו יודעים עליו כלום. וכבר הוא עומד וגוזר בשם ה' על עצירת הטל והמטר. מדוע? מה קרה שגרם לגזירה קשה זו? פסוק זה הוא הראשון בו נזכר אליהו בתנ"ך, אך לא הראשון בו נזכר אחאב. עלייתו של אחאב לשלטון נזכרת באמצע פרק טז הקודם: וְאַחְאָב בֶּן עָמְרִי מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל ... וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו: בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן". חז"ל חשבו שכאן, בסוף פרק טז טמון גם סיפור תחילתו של אליהו, יחסיו עם אחאב ופשר גזירת אל טל ואל מטר.
- מה הקשר בין הפסוק המסיים את פרק טז במלכים א: "בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ ובשגיב וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן" והפסוק הפותח את פרק יז שהבאנו לעיל? בין שניהם אגב יש פרשה סתומה, האות "ס".
- ראו יהושע ו כו: "וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ".
- ראו הנוסח באליהו זוטא (איש שלום) פרשה ח: "שאל אחאב מלך ישראל את אליהו התשבי, אמר לו: כתוב בתורה, השמרו לכם פן יפתה לבבכם ... וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים וגו', ואני שאני עובד כל ע"ז שבעולם בוא וראה כמה טובות באות בימיי".
- הבאנו אגדה זו מפירוש רד"ק בשל לשונו הבהירה ובעברית. ראו גם רש"י על הפסוק שם שמדגיש שאליהו ואחאב הלכו ביחד לנחם את חיאל. מקור אגדה זו הוא בגמרא סנהדרין קיג ע"א שם מצוין שאחאב היה "שושבינו" ("אוהבו", רש"י) של חיאל - דמות שנראה עוד להלן. ראו גם המקור בירושלמי סנהדרין פרק י הלכה ב ושם אליהו מסרב בהתחלה ללכת לנחם את חיאל (הקב"ה שולח את אליהו לנחם את חיאל הרשע שבנה את יריחו ועבר על שבועת יהושע!) ואומר לקב"ה: "הם יאמרו דברים שמכעיסים אותך, ואינני יכול לסבול" והקב"ה עונה לו: "אם יאמרו דברים שמכעיסים אותי, כל מה שתגזור עליהם אני אקיים". ושם גם אחאב נכנע מיד ועושה תשובה, מה שנראה עפ"י פשט הפסוקים מאוחר יותר, בפרשת כרם נבות.
- שתי דעות: אחת של ר' ברכיה בשם ר' יוסה (כך כתבו בארץ ישראל במקום יוסי), והשניי של רבנן. כותרת זו מקובלת במדרשים רבים, בפרט אם לא ברור מי אמר איזו דעה אבל ידוע שאלה שני בעלי הדעה.
- אבל בתלמוד הבבלי מובאת רק הדעה השנייה שגזירת אליהו הייתה רק על המטר. אין כח לעצור את הטל. ראו מסכת תענית ג ע"א מדוע לא מזכירים משיב הרוח בברכת מוריד הטל: "בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר, ואם בא להזכיר - מזכיר. מאי טעמא? - אמר רבי חנינא: לפי שאין נעצרין. וטל מנלן דלא מיעצר? דכתיב: ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב חי ה' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי. וכתיב: לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה. ואילו טל לא קאמר ליה. מאי טעמא – משום דלא מיעצר". ראו לשון מדרש תנחומא (בובר) פרשת תולדות: "וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת ה' (מיכה ה ו) ... את מוצא אפילו צדיקים אינן מושלין בטל, אלא הקב"ה בעצמו. רצונך לידע, בשעה שעמד אליהו ואמר: אם יהיו השנים האלה טל ומטר, ולא שמע הקב"ה אלא היה הטל יורד. מנין? שכן הוא אומר לאליהו: לך הראה אל אחאב ואתנה מטר, טל אין כתיב כאן, אלא ואתנה מטר על פני האדמה, מכאן שהיה הטל יורד כל אותו הזמן מן הקב"ה, להודיעך שאין אדם שליט בטל". מי שגם גזר על הטל והמטר, הגם שרק באופן מקומי, הוא דוד בקינה על שאול: "הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם וכו' " (שמואל ב א כא) ושם לא מצאנו התייחסות לכך שאולי רק קללת המטר תפסה.
- אליהו עצמו נאלץ לנדוד צפונה ולהתחבא מפני אחאב שביקש את נפשו, בשל הבצורת שגזר, עד שהוא מגיע אל האשה הצרפית שיחסיו איתה הם נושא עניין לעצמו. ראו מלכים א יז ג-יג. וממה הוא ניזון? משולחנו של אחאב! מדרשים מאוחרים כמו במדבר רבה ותנחומא בפרשת מסעי לא יכלו להכיל רעיון זה ושינו: "ומהיכן היו מביאין לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב? משולחנו של יהושפט. ולא היו רוצים אותם עורבים ליכנס בביתו של אותו רשע אחאב להוציא משולחנו כלום בשביל אותו צדיק מפני שהיה בביתו עבודת כוכבים". אבל לגמרא בחולין אין בעיה עם הרעיון שאליהו ניזון משולחנו "של אותו רשע אחאב"! ראו שם בסוגיה שמנסה להביא ראיה מאגדה זו לדין של רב ענן שמותר לאכול משחיטתו של ישראל משומד לעבודה זרה (ולא לכל התורה), אבל דוחה ראיה זו בטענה שאולי הייתה כאן 'הוראת שעה' – "על פי הדיבור שאני". ראו שם איך הגמרא מסיקה זאת גם מהזבח שערך אחאב ליהושפט ואנשיו בהליכתם המשותפת למלחמה על רמות גלעד (דברי הימים ב יח, מלכים א כב, מלחמה בה מת אחאב בגבורה). ראו שם הביטוי "לא הוה מפליג נפשיה מיניה" שבגינו נדחה הרעיון שיהושפט ועבדיו אכלו מזביחה שלהם ואילו אחאב ואנשים אכלו מזביחה שלהם. יוצאים למלחמה ביחד, אוכלים את אותו האוכל!
- זה האירוע השני בו נזכרים אחאב ואליהו. כך מתחילה הפטרת פרשת כי תשא, בה אנו קוראים את פרק יח במלכים א – אליהו בהר הכרמל. די, אומר הקב"ה לאליהו, מספיק סובלת הארץ בגין גזירתך על (אל) המטר. אבל לא סתם כך אתן מטר, אומר לו הקב"ה, לך הראה אל אחאב. ומפשט הפסוקים ומהמדרשים עולה שהקב"ה לא ציווה על הטקס בהר הכרמל, וזה מעשהו של אליהו. הקשר לפרשת השבוע הוא לכאורה ברור: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים" - כעסו של אליהו ודרישתו לאמונה בה' לבדו, מול כעסו של משה ודרישתו לסלק כל עבודה זרה מישראל (וכן שחיטת ארבע מאות כהני הבעל כנגד הריגת שלושת אלפים האיש אצל משה ויש כמובן גם הבדלים כגון אליהו שמרפא את מזבח ה' ההרוס ואילו משה שובר את הלוחות).
- כל אותם שלוש שנים, בהם אליהו עצמו נאלץ לנדוד צפונה בעקבות הבצורת הקשה, לא התרכך לבו ולא ביקש רחמים על ישראל ולא התפלל לגשם. כאן, הקב"ה מצווה אותו ללכת ולהיראות אל אחאב ואז יתחדש את הגשם ותיפסק הבצורת. אבל לאליהו יש תכנית. לחדש את הגשם ע"י מעשה אמוני בהר הכרמל, דבר שעל פניו לא הצטווה עליו. ראו כל המדרשים שמעשהו של אליהו בהר הכרמל היה הוראת שעה ועת לעשות לה' וכו', בדברינו אליהו בהר הכרמל וכן עת לעשות לה' במגילת רות.
- ראו פירוש מצודת דוד על הפסוק: "לך הראה אל אחאב - סבב הדבר שיחלה פניך בעבור המטר ואתן אותו על ידיך ולפי שנשבע אליהו שלא יהיה המטר כי אם לפי דברו לכן ציוה לו כזאת". ופירוש אלשיך מרחיב: "בראותו יתברך כי עברו ימים רבים ולא שב אליהו מקנאתו לחלות פני אל ויחנם ויהיה מטר על פי דברו, אז אמר לו הוא יתברך כי אין ראוי להאריך יותר. אך אם אתן מטר יאמר אחאב שלא נתקיים מאמרו שאמר אם יהיה טל ומטר כי אם לפי דברי. לכן לך הראה אל אחאב ואמור לו כי עתה אתן מטר על פני הארץ באופן יראה כי על פיך יהיה, וידע כי נתקיימה גזרתך אם יהיה טל ומטר כי אם לפי דברך". צריכים לצאת מהפלונטר, עם ישראל צריך ישועה גם אם לא חזרו אחאב והעם בתשובה. הם עומדים במרים ואליהו בקנאותו ומה יהיה על העולם?
- כיצד חזר הטל לשיטה שאומרת שגם הטל היה בגזירה, או כיצד חזר המטר אם נאמר שרק המטר הייתה הגזרה.
- התלמוד הירושלמי מחבר את הסיפור של אליהו והאשה הצרפית המסופר בפרק יז עם הפסקת גזרת אליהו. אליהו מתחנן על נפשו של הבן של האשה הצרפית והקב"ה עונה לו: להחיות אותו אתה מבקש, ומה עם כל עם ישראל, עם כל הילדים האחרים שמתים בצמא? תן טל על כולם. ראו המשל על אליהו בגמרא סנהדרין קיג ע"א: "משל דאליהו למה דומה? לאדם שנעל את הדלת ואיבד את המפתח". ובהקשר לנרתיק הרפואות, ראו דימוי זה גם בכח בית הדין לקדש חודשים ולעבר שנים. פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא ה - החדש הזה: "לרופא שהיה לו נרתיק של רפואות, וכיון שעמד בנו מסר לו את נרתיקו".
- יבוא ישעיהו אלי כמו שאליהו הלך לקראת אחאב. הנביא כפוף למלך.
- יבוא חזקיהו אלי כמו שיורם בנו של אחאב הלך אל אלישע ממשיכו של אליהו (מלכים ב ג יב במלחמת יהושפט ויורם נגד מישע מלך מואב). המלך כפוף לנביא.
- והדברים מזכירים את המדרש על פנחס שאמר שיפתח יבוא אליו ואילו יפתח דרש שפנחס יבוא אליו ובין שניהם 'הלכה' בת יפתח. ראו ויקרא רבה סוף פרשה לז, בדברינו בת יפתח בפרשת בחוקותי). שם לא עשה הקב"ה פשרה להציל הנערה. אך נראה שדווקא במקרה של אחאב ואליהו, שהמדרש רק מביא כדוגמא נגדית ולא ממשיך לדון בו, נמצאה פשרה בין הציווי האלוהי וקול התבונה האנושי. הקב"ה מצווה על אליהו "לך הראה אל אחאב", אך בינתיים גם אחאב שיוצא לחפש את אליהו הולך לקראתו כמו שנראה בפסוקים להלן: "וילך אחאב לקראת אליהו" והם נפגשים "באמצע הדרך". המפגש אמנם היה מאד טעון, אבל הם נפגשו. כל אחד עשה צעד לקראת השני. זה בשל צו הקב"ה וזה בשל שיקולים מעשיים פשוטים.
- מול הציווי של הקב"ה לאליהו: "לך הראה אל אחאב", הולך אחאב לקראת אליהו ב"ציווי" ממלכתי-אנושי של מלך שתפקידו לדאוג לממלכתו. ובתווך בין שני אישים 'חזקים' אלה, מצויה דמותו הצנועה של עובדיהו שעפ"י חז"ל הוא הנביא עובדיה מבין תרי עשר הנביאים שמתנבא על אדום בספר הנבואה הכי קצר שבידינו. והוא עצמו, שוב עפ"י חז"ל היה גר אדומי. (סנהדרין לט ע"ב, בדברינו הפטרת פרשת וישלח – חזון עובדיה). דמותו של עובדיה מחייבת גיליון מיוחד ולא נעסוק בה הפעם.
- בנאום הפרידה של יהושע בסוף הספר בו הוא סוקר את ההיסטוריה של העם עד כאן, שחלקו אנו אומרים בליל הסדר: "בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם וכו' ". ראו שם דבריו הבוטים של יהושע אשר מזכירים את דברי אליהו בהר הכרמל "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים", אבל נשמעים חריפים בהרבה: "וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם לַעֲבֹד אֶת ה' בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת מִי תַעֲבֹדוּן אִם אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר בעבר מֵעֵבֶר הַנָּהָר וְאִם אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בְּאַרְצָם וְאָנֹכִי וּבֵיתִי נַעֲבֹד אֶת ה' ". ומה גם שיהושע חוזר על כך פעמיים! ראו שם במקור.
- וכך גם אלישע, ירמיהו, יחזקאל ועוד. עפ"י פשט הפסוקים בדברים פרק יח, פרשת הנביא שיקום אחרי משה, ובהמשך לאזהרה על נביא שקר קודם לכן בפרק יג: "כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום", תפקיד הנביא הוא להורות את העם את דרכי התורה והמצוות כאשר משה כבר לא יהיה עם העם. לצד הנביא יפעל בית הדין הגדול "ככל אשר יורוך") והמלך ככח מדיני. אך עפ"י המדרש, מן הסתם בהשפעת ספרי הנביאים שבין התורה וחז"ל, מורשת הנבואה שמשה מנחיל לדורות הוא תפקיד הנביא להיות "מוכיח בשער" ולהציג באומץ וללא חת את הקול המוסרי כנגד המלך – הכח השלטוני. הנכונות לשמוע שהנביא הוא "עוכר ישראל" יחד עם המוכנות להטיח חזרה בשלטון החוטא: אתה הוא עוכר ישראל!
- שיטת ספר העיקרים (ר' יוסף אלבו, ספרד מאה 14-15, תלמיד רבי חסדאי קרשקש) היא לבנות את עיקרי המצוות במבנה פירמידלי של עיקרים (שלושה בלבד) מהם מסתעפים שורשים וענפים, שלא כשלושה עשר העיקרים שטבע הרמב"ם. בכך הוא ממעט בהגדרה של מין וכופר וקובע שעבירה על מצווה ספציפית בתורה, גם אם חמורה כעבודה זרה, איננה מוציאה את האדם מכלל ישראל. רק מי שעובר על אחד משלושה העיקרים לא על השורשים ולא הענפים, יוצא מכלל ישראל. ההוכחה שלו היא, בין השאר, מאחאב! כאשר אחאב מכנה את אליהו "עוכר ישראל" הוא מכיר בכך שבגינו נעצר הגשם. כעסו על אליהו היא הודאה שהוא מאמין בכוחו כנביא לה', אלא שטעה בעבודה זרה. אליהו ואחאב הולכים ביחד לנחם את חיאל. הם עושים כל אחד מצדו את הצעד לקראת השני ונפגשים "באמצע הדרך", שלא כפנחס ויפתח שלא נפגשו או כחזקיהו וישעיהו שהיה צריך להפיל אחד מהם למשכב על מנת שייפגשו. וכעת גם באה האמירה ההדדית: אתה עוכר ישראל, לא אתה הוא עוכר את ישראל, שנשמעת ככעס גדול אבל מסתתרת בה גם הבנה שקטה ואולי גם הערכה הדדית. אתה נביא לישראל, אתה מלך בישראל, שנינו נעמוד כאן ונאשים האחד את השני מיהו "עוכר ישראל", ומה יהיה בינתיים עם עם ישראל?
- אחאב מסייע לאליהו לארגן את הטקס ועושה כמצוותו. ראו פירוש רד"ק על פסוקים אלה שישראל "נקבצו מעצמם ברצון כששמעו כי אליהו רוצה לעשות מעשה הבחינה אבל הנביאים לא נקבצו אלא בהכרח אחאב כי ידעו כי שקר נִסְכָם. אבל נביאי האשרה לא יכול אחאב להכריחם ... מפני איזבל לפי שהיו אוכלי שלחנה לא רצתה שילכו שם". ופירוש אברבנאל מוסיף: "ולא הגיד אליהו צורך הקבוץ ותכליתו וחשב אחאב שהיה כדי שיעשו תפלה ותחנונים לפני המקום או שיחזרו מדרכיהם הרעים ולכן צוה בקיבוצם ... אלו ואלו העם והנביאים באו כולם אל הר הכרמל ... ישראל ברצון כי רצו לראות מה שיעשה אליהו ... והנביאים נתקבצו בהכרח ובאונס המלך כי יראו לנפשם מהבחינה אשר יעשה". ואחאב עצמו? סתם לנו המקרא מה חלקו בטקס שם, אבל כפי שעולה גם מהפסוקים להלן, נכח גם הוא שם ושמע את הקריאה "ה' הוא האלהים, ה' הוא האלהים", וראו איך אליהו שוחט את נביאי הבעל בנחל קישון. האם אנחנו רואים פה אחאב קצת שונה מדימויו החד-ממדי כ"מלך רשע"? האם אנחנו חשים כאן בהבדלים ברורים בינו ובין איזבל אשתו?
- תם הטקס בהר הכרמל בו נכח אחאב (על הטקס עצמו ראו שוב דברינו אליהו בהר הכרמל בפרשת כי תשא). אליהו ממהר לשלוח את אחאב אל ארמונו לאכול ולשתות. ראו פירוש רד"ק שאחאב "היה מתענה לעצירת הגשמים" יחד עם כל העם שגזרו שם תענית ציבור! אבל הגשם מתמהמה ואיתו אחאב שמחכה לראות אם תתקיים הבטחת אליהו. אליהו נאלץ ליפול ארצה להתפלל, לחפש את מפתח הגשמים שאבד לו. ראו שוב פירוש רד"ק שם: "ויעלה אחאב לאכול ולשתות - עלה על המרכבה ללכת יזרעאל לאכול ולשתות ובראותו כי עלה אליהו אל ראש הכרמל להתפלל המתין לו ולא הלך עד שיראה מה יהיה". נראה שהמקרא בא לומר שלא בזכות הטקס בהר הכרמל בא הגשם, אלא בזכות תפילתו של אליהו. ראו שם הפסוקים שדלגנו: "וַיֹּאמֶר אֶל נַעֲרוֹ עֲלֵה נָא הַבֵּט דֶּרֶךְ יָם וַיַּעַל וַיַּבֵּט וַיֹּאמֶר אֵין מְאוּמָה וַיֹּאמֶר שֻׁב שֶׁבַע פְּעָמִים: וַיְהִי בַּשְּׁבִעִית וַיֹּאמֶר הִנֵּה עָב קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ עֹלָה מִיָּם וַיֹּאמֶר עֲלֵה אֱמֹר אֶל אַחֲאָב אֱסֹר וָרֵד וְלֹא יַעֲצָרְכָה הַגָּשֶׁם". סוף דבר שהגשם מגיע וחזרנו אל הפסוק שהבאנו בראש הדף, הפותח את הפטרת השבת: "ויד ה' הייתה אל אליהו וישנס מתניו וכו' ", אבל הפעם אנו יודעים שאחאב יושב במרכבתו המוגנת ואילו אליהו רץ לפני אחאב בגשם. מי שכינה את אליהו "עוכר ישראל" ממתין לו שיסיים את תפילתו, ומי כינה את אחאב "אתה עוכר ישראל" רץ כעת לפני מרכבתו בגשם הסוחף (המוכר היטב לתושבי עמק יזרעאל). לא רק כבוד למלכות, אלא כבוד הדדי.
- המדרש כאילו קורא את הפרשנויות "הליברליות" לעיל של פרשני המקרא ומבקש להזכיר לנו שריצתו של אליהו לפני מרכבתו של אחאב ומתן כבוד למלכות, אין פירושה שאחאב הוא "למעלה" ואילו אליהו "למטה". ראיתי בימי חיי, אומר קהלת, אנשים ריקים יושבים על סוסים בעוד שאנשים חשובים וחכמים הולכים כעבדים לפניהם, אבל אין זה משנה את המהות. עבד הוא עבד גם אם לרגע ירכב על סוס ("עבד כי ימלוך"), בעוד שהחכם ההולך כעבד על האדמה הוא בעל הכח האמתי. ראו שם הסיפור על הסריס ורבי עקיבא ברומא.
- בפרק יט נעלמים ונגוזים השגב וההתעלות של פרק יח. אחאב חוזר לארמונו שם מצפה לו איזבל אשתו. ראו פירוש מלבי"ם על פסוקים אלה שאחאב "שרצה להצדיק את אליהו" מספר לה את כל מה שאירע שם בכרמל: כישלון נביאי הבעל, הצלחת אליהו בירידת האש משמים, "כל הפרטים שבעבורם הרג את כל הנביאים", וכמובן ירידת הגשם, שאיזבל יכלה לראות ממקומה בארמון, ואחאב מייחס לאליהו. איזבל כמובן לא משתכנעת ואנחנו רק יכולים לדמיין איך היא נוזפת באחאב שבכלל הסכים לטקס בהר הכרמל, שנכח שם והושפע ושוב הוא מתרכך כלפי אליהו. ראו דבריה לאליהו עפ"י פירוש אברבנאל: "מחר אשים את נפשך כנפש אחד מהם - יראה לי שאינו שבועה, אבל ששלחה לומר לאליהו אל תתהלל במתת שקר במה שהרגת את נביאי הבעל, ואל תחשוב שיהיה זה מורה על שקרותם, כי כן דרך האלוהות לעשות לעובדיה ... מה שראית בזה הוא ממנהג האלוהות שכה יעשון אל עובדיהם, וכה יוסיפו גם כן לעשות בעתיד, כי כעת מחר אשים את נפשך כנפש אחד מהם". היינו, גם אתה אליהו תעלה על המוקד ב"קידוש השם" כפי שאירע לנביאי הבעל. בגללם ירד הגשם, תטען איזבל. סוף דבר, איזבל הופכת חזרה את הגלגל ואליהו נאלץ לברוח למדבר (על קורותיו שם הרחבנו בדברינו אליהו בהר חורב בפרשה זו). האם בין השיטין אנחנו שומעים הבדלים בין גישתו של אחאב לאליהו מול גישתה של איזבל. האם נוכל להצדיק חלק ממעשיו בצידוק של Cherchez la femme?
- פרק כ בספר מלכים א מהווה מעין אינטרמצו בין פרקים יז-יט שראינו עד כאן ובין פרק כא להלן. בפרק זה המספר על מלחמות אחאב ובן הדד – אין אליהו! האם הוא עדיין בהר חורב? האם הרגיש משוחרר מתפקידו כאשר הצטווה בחורב למנות את אלישע תחתיו? ראו המדרשים בדברינו אליהו בהר חורב על קנאותו הקשה של אליהו שאומר שנותר נביא לבדו ואינו מכיר את מעשיו האמיצים של עובדיה. ראו שם דברי המדרש: "המתין לו שלש שעות, ועדיין בדבריו הראשונים הוא עומד: קנוא קנאתי לה' אלהי צבאות. באותה שעה אמרה לו רוח הקודש לאליהו: לך שוב לדרכך מדברה דמשק וגו' ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל ואת אלישע בן שפט ... תמשח לנביא תחתיך - מה שבדעתך איני יכול לעשות". אז מי הוא הנביא שבא לעזרת אחאב במלחמתו בבן הדד? "מיכיהו בן ימלה" אומרים הפרשנים שם. שהוא כנראה גם "איש האלהים" הנזכר כאן וגם הנביא בהמשך הסיפור שם שנוזף קשות באחאב על שמילט את נפש בן הדד. האם כבר כאן מתחלף אליהו בדור הנביאים הבא (עוד לפני העברת האדרת והתפקיד לאלישע)? מסתבר שלא. בפרק הבא יחזור אליהו במלוא עוצמתו – בפרשת כרם נבות!
- זה אולי העימות הכי דרמטי בין אחאב לאליהו, סיפור כרם נבות! ממנו נגזר הביטוי הנוקב עד תהום העוול המוסרי: "הרצחת וגם ירשת"? אליהו שנעדר בפרק הקודם, חוזר כאן במלוא תוקפו הנבואי והמוסרי, אולי כאקורד אחרון של יחסיו המורכבים עם אחאב. מקריאה פשוטה של המקרא עולה בברור ששוב ידה של איזבל במעל, בעוד שאחאב כועס על נבות אבל לא היה עושה מעשה שכזה. ראו פסיקתא רבתי פיסקא כא שעשרת הדברות נאמרו בלשון יחיד "מפני שהיחידים בטלו אותם". ומי ביטל את "לא תחמוד" – אחאב. וסופו שהגיע גם ללא תרצח. מנגד, ראו הדיון 'הענייני' בגמרא סנהדרין מח ע"ב שמירישתו של כרם נבות בידי אחאב לומדים את דין "הרוגי מלכות נכסיהן למלך". הגמרא עושה הפרדה 'מרגיזה' בין ההלכה והמוסר! עוד מנגד, ראו פסיקתא רבתי פיסקא כה שנבות "אבד מן העולם" משום שהיה לו קול נאה "והיה עולה לירושלים והיו כל ישראל מתכנסים לשמוע קולו. פעם אחת לא עלה, והעידו עליו אותם העדים בני בליעל ונאבד מן העולם". לפרשה זו הקדשנו דף נפרד כרם נבות – הרצחת וגם ירשת? בדפים המיוחדים, ראו שם.
- "ויהי כשמוע אחאב את הדברים האלה", דברי התוכחה הקשים של אליהו, עומדים כנגד "ויהי כשמוע אחאב כי מת נבות" מספר פסוקים קודם. ובאמצע דבריו של אליהו, באים דברי המקרא ומעידים: "רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ". ראו פירוש מלבי"ם על הפסוק: "רק – רוצה לומר: בכל המלכים הרשעים לא היה אחד כאחאב, כי כולם עשו הרע מדעת עצמם, והוא התמכר לרצון אחרים יען שהסתה אותו איזבל". האם פרט זה מקל על מעשיו של אחאב או שמא מחמיר איתו. בין כך ובין כך, דמותו של אחאב מצטיירת כמי שהיה נתון בין הצבת ובין הסדן. מי שהכיר בסדן גדולתו וערכו של אליהו ורצה לפייסו ולחיות עמו בשלום, אך היה נתון בצבת הקשה של אשתו. האם אחאב של המדרש הבא הוא האמתי?
- ראו שם רשימה של אישים "שקוראים" לעם ישראל לחזור בתשובה: תשובתו של קין קבלתי ותשובתכם איני מקבל? תשובתו של מנשה קבלתי ותשובתכם איני מקבל? תשובתו של יכניה קבלתי ותשובתכם איני מקבל? תשובתו של ראובן קבלתי ותשובתכם איני מקבל? ובאשר לדמותו של מנשה שכאחאב דנו עליו חכמים אם יש לו חלק לעולם הבא ראו דברינו מנשה בן חזקיהו מלך יהודה בדפים המיוחדים. וכאן, עכ"פ שניהם עשו תשובה.
- מה כתוב שם?
- מקור פסיקתא זו הוא כפי בתלמוד ירושלמי סנהדרין פרק י שהבאנו לעיל בקשר לגזירה שגזר אליהו על הבצורת (הערה 11 לעיל). ושם בצמוד לגזירת אליהו, מיד נכנע אחאב ועשה תשובה: "א"ל אליהו: אם כדבריך, חי ה' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי. כיון ששמע כן התחיל בוכה, הדא הוא דכתיב: ויהי כשמוע אחאב את הדברים האלה ויקרע את בגדיו וישם שק על בשרו ויצום וישכב בשק ויהלך אט ... ויהי דבר ה' אל אליהו התשבי לאמר הראית כי נכנע אחאב מלפני? אמר הקב"ה לאליהו: ראה מנה טובה שנתתי בעולמי. אדם חוטא לפני כמה ועושה תשובה ואני מקבלו". לפלא הוא הצמדת כניעתו של אחאב שמסופרת במקרא בהקשר לפרשת כרם נבות, לגזירת הבצורת בניגוד גמור למסופר במקרא והדבר דורש עיון. אך מוטיב התשובה של אחאב חוזר גם במדרשים אחרים, דוגמת פרקי דרבי אליעזר פרק מב: "אילו לא נבראת התשובה לא היה העולם עומד ... ותדע לך כח התשובה, בוא וראה מאחאב מלך ישראל שגזל וחמד ורצח שנאמר: הרצחת וגם ירשת ושלח וקרא ליהושפט מלך יהודה והיה ... בצום ובתפילה, היה משכים ומעריב לפני הקב"ה ועוסק בתורה כל ימיו ולא חזר על מעשיו הרעים עוד ונרצת בתשובתו". מנגד עומדת המשנה והגמרא בפרק עשירי בסנהדרין על שלושה מלכים וארבעה הדיוטות שאין להם חלק בעולם הבא ושם נמנה אחאב במפורש עם ירבעם ומנשה. האם המשנה לא קבלה את תשובתו של אחאב המסופרת במקרא? האם חשבה שאינה מספקת? האם התלמוד הירושלמי חולק על המשנה? זאת ועוד, ראו דעת רבי יהודה במשנה שם שמנשה יש לו חלק לעולם הבא משום שמסופר בדברי הימים ב לג שהתפלל אל ה' ושמע ה' תחינתו. אז למה לא אחאב? איך אפשר לדרוש: "תשובתו של אחאב קבלתי ותשובתכם איני מקבל?" אם אין לו חלק לעולם הבא? ראו הסוגיה בסנהדרין קב ע"ב והדברים צריכים עיון.
- סוף דבר, נבואת אליהו על סופו של בית אחאב (בית עמרי) מתקיימת בעוד שהוא עולה בסערה השמימה והופך בידי מלאכי הנביא לסמל לגאולת ישראל לעתיד לבוא, ככתוב, מלאכי ג כג: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא" (הפטרת שבת הגדול, דברינו לב אבות ולב בנים בשבת הגדול). ואחאב? הוא יישאר כדמות מורכבת ואולי אפילו מפוצלת: בין מלך חוטא אך חזק ומרחיב ממלכת ישראל, מלך רשע אך גם כנוע ומכה על חטא כרם נבות, מי שאין לו חלק לעולם הבא, אבל משמש גם כדוגמא לחזרה בתשובה. מי שנוכח בטקס הר הכרמל ואיננו יודעים מה תגובתו. מלך שאפשר שאילולי איזבל אשתו היה מתנהג אחרת. בינו ובין אליהו היו נימים עדינים מקשרים שניסינו לחשוף מקצת מהם.
- צטטנו סיפור זה "מפי השמועה", אבל העירו לנו שמעין סיפור זה מצוי בספר סיפורי חסידים לרב זוין זצ"ל. הסיפור מיוחס שם לבעל חידושי הרי"ם שמציין שלא רק שאחאב ראה את אליהו פנים בפנים, אלא עוד העז לדבר נגדו קשות ולקרוא לו "עוכר ישראל". ואולי יש מקור לסיפור זה גם בירושלמי סנהדרין י ב בסיפור על ר' לוי שדרש בגנותו של אחאב והופיע לו אחאב בחלומו. ראו מקור זה בדברינו כרם נבות – הרצחת וגם ירשת? בדפים המיוחדים.