- בסדר הקריאה בארץ ישראל נקראת פרשה קצרה זו, "אספה לי שבעים איש" בפני עצמה, במדבר יא טז – יא כב, שהיא מהסידרות הקצרות ביותר (שבעה פסוקים! מן הסתם קראו שוב ושוב לעולים כפי שאנו עושים לעתים, למשל בראש חודש, חול המועד סוכות, שמחת תורה). אך אם ניצמד לפרשה המורחבת שלנו, כמנהג בבל, נוכל לדרוש את השורש אס"ף אשר נמצא פעמים רבות בפרשה: מאסף למחנות, אסיפת הזקנים, אסיפת הדגים, אסיפת השלו, אספסוף, האסף מרים. ובתרגום אונקלוס ויונתן: כנוש. נראה שאין זה מקרי. אסיפה היא כנוס היא כנסת (כנסיה בלשון חז"ל). שבה גם לומדים ומוסיפים דברי תורה. ראו גם "וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ" בסוף פסוק כה ובפירושים המנוגדים שנאמרו שם על הפועל יס"ף.
- כפשוטו של מקרא, מינוי הזקנים הוא תגובה לקריאתו הקשה של משה: "לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה", היינו, מענה ענייני לתלונתו של משה, אירוע לא מתוכנן שאלמלא תלונות העם אולי לא היה בא לעולם (או שהיה קורה במועד וזמן ונסיבות אחרות). יש כאן הקבלה מאד מעניינת עם ניסיונו של משה בראשית הדרך לשפוט את העם לבדו, עד שיתרו מעיר לו "כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ", וכאן אומר משה בעצמו: "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי". ההקבלה הלשונית והעניינית בין שני אירועי אלה היא מאד ברורה, אך לא מצאנו מדרשים או פרשנים שמתעכבים על עליה. ראו אגב פירוש אור החיים שמתעכב על דברי משה: "לא אוכל אנכי לבדי לשאת", ואומר: "כאן החליט הרצון, כי לא תרעומת לבד הוא מתרעם אבל יסכים לשאת, אלא גילה דעתו ורצונו שאינו רוצה לישא לבדו". משהו השתנה אצל משה מספר שמות לספר במדבר. בין כך ובין כך, הדרשן בקטע הנ"ל משווה למינוי הזקנים חגיגיות ויוצר השוואה ברורה עם מעמד הר סיני!
- כאן לכאורה משתנה נקודת המבט ומשה זוכה לנזיפה. גם כאן מתבקשת ההשוואה עם עצת יתרו למינוי מערכת שופטים (נושא לו הקדשנו את הדף פרשת מינוי הדיינים בפרשת יתרו), שהרי הקב"ה אומר כאן למשה (עפ"י המדרש כמובן): "אני נתתי בך רוח ודעת לפרנס את בני ולא הייתי מבקש אחר, כדי שתתייחד אתה באותה גדולה". האם באמת כוונת הקב"ה הייתה שמשה יהיה מנהיג יחיד? ניחא משה עם סגולותיו הייחודיות ("התייחד בגדולה"), אך מה ומי יהיה אחריו?
- כאן הנזיפה במשה מתרככת ואגב אנחנו לומדים שמהודו של משה ניתן לא רק לזקנים שמונו – ומכאן כוחו של כל בית דין שיעמוד אחרי משה, אלא גם ליהושע – ומכאן סמכותו של כל מנהיג שיבוא אחרי משה: "ירובעל בדורו - כמשה בדורו ... יפתח בדורו - כשמואל בדורו" (ראש השנה כה ע"ב). ראו דברינו ונתת מהודך עליו בפרשת פנחס. אך אנו רוצים להמשיך בדרכו של קטע המדרש הפותח שרואה במינוי הזקנים - מינוי הסנהדרין הראשון - מאורע חיובי המושווה עם מתן תורה, גם אם נולד מתוך תלונות העם והטרוניה הקשה של משה. אנו רוצים להתמקד בהשוואה עם מתן תורה, בהר סיני ירד ה' וגם כאן. ובשניהם, ירידה לצורך עליה והעלאה של נביאים וחכמים למדרגה שהם ייקחו אחריות וינהיגו את העם. בהר סיני – משה וכאן – סנהדרין גדולה.
- ראו במדבר רבה טו כד וכן רש"י על הפסוק (יא טז) הדנים בשאלה מה קרה לשבעים הזקנים של מתן תורה ומסיקים שהם נשרפו בחטא המתאוננים באש אשר אכלה "בקצה המחנה – בקצינים שבמחנה" (במדבר רבה הנ"ל). זאת ועוד, כבר במעמד הר סיני היו ראויים שבעים הזקנים להתכלות מפני שאכלו ושתו כאשר חזו בשכינה ונדחה עונשם, מפני חביבות יום מתן תורה עד לכאן. מינוי הזקנים כאן בחטא המתאווים, הוא איפוא מילוי מחדש של שורות הכרם (עפ"י שיר השירים רבה ח ג). אך בשמות רבה (ה כ) משמע שהזקנים שכאן הם אותם הזקנים של יציאת מצרים (ושל מתן תורה). ראו גם יומא כח ע"ב: "מימיהם של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם". ומדרש בראשית רבה צט ו, פרשת ויחי, מקדים את מינוי הזקנים ליעקב אבינו ערב מותו: "האספו ואגידה לכם שמינה אותן זקנים, כמו שנאמר (במדבר יא) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל". אך כפשוטו ורוב מדרשו, כאן הוא ה"מינוי הרשמי". כאן נוסדה הסנהדרין הראשונה לצידו של משה.
- הסיבה המיידית למינוי שבעים הזקנים כאן הייתה חטא המתאווים וקובלנתו של משה: "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי" (ראו איך משה מרכך קובלנה זו בתחילת ספר דברים: "לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם: ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב"), אבל המהלך היה מתבקש בכל מקרה. הסנהדרין הוא מקום מפגש לריבוי כוחות ודעות גם אם "משה על גביהן".
- חבר סנהדרין צריך שיהיה ענו כמשה מחד גיסא ואיש מלחמה כקב"ה מאידך גיסא. ואם לא יגיע למדרגות גדולות אלה (שהרי מי לנו ענו כמשה שנזכר בסוף פרשה זו, ראו דברינו ענוותנותו של משה? ומי יכול להיות "איש מלחמה" כקב"ה?), אז לפחות שיהיה "איש" ("במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", מסכת אבות פרק ב משנה ה). המדרש מדגיש את לשון היחיד, כל זקן וחבר בסנהדרין הוא אישיות לעצמו. תכונות נוספות הנדרשות מחבר בסנהדרין: "שיהו בעלי חכמה בעלי גבורה וותיקים ופסיפים" (ספרי במדבר פיסקא צב, פסיפים הוא כנראה שיבוש של פסיפס המסמל רב גווניות). ראו גם סנהדרין יז ע"א: "אין מושיבין בסנהדרי אלא בעלי קומה, ובעלי חכמה, ובעלי מראה, ובעלי זקנה, ובעלי כשפים, ויודעים בשבעים לשון". עוד בעניין זה, התכונות שנמנו בפרשת יתרו "אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת וכו' " וגם שם מתפשרים בסוף על "איש חיל", ראו דברים רבה פרשה א (ומקבילה בשמות רבה ל י): "אמר רבי ברכיה בשם רבי חנינא: צריכין הדיינין שיהא בהן שבע מדות ואלו הן: חכמים ונבונים וידועים, וארבע כמה שכתב להלן (שמות יח) ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל, יראי אלהים, אנשי אמת, שונאי בצע - הרי שבע. ולמה לא נכתבו שבע כאחת? שאם לא נמצאו משבע מביא מארבע, ואם לא נמצאו מארבע מביא מג', ואם לא נמצאו מג' מביא מאחד, שכך כתיב: ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל" – בדברינו אנשים חכמים ונבונים וידועים בפרשת דברים. שוב הקשר למתן תורה וגם קשר סמוי ליתרו האיש שבפרשתנו נפרד מעם ישראל ושוב לא ייתן את עצותיו (" שמע בקולי איעצך", "והיית לנו לעיניים"). ראו דברינו דו-שיח משה יתרו בפרשה זו.
- הפסוק החותם את פרשת השבוע הקודמת, פרשת נשא, מציג את התפיסה הקיצונית של דיבור בלבדי למשה. "משה קיבל תורה מסיני". "תורה צוה לנו משה". "ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחוקים והמשפטים" (דברים ה כה). נושא לו נדרשנו בדברינו וישמע את הקול מדבר אליו בפרשת נשא. ומה עשה משה עם הדיבור הזה? ראו תיאור סדר הלימוד באוהל מועד בעת שנדם הקול האלוהי ונמשך ממנו הקול האנושי, גמרא עירובין נד ע"ב: "תנו רבנן, כיצד סדר משנה? משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו. נסתלק אהרן וישב לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן, נסתלקו בניו, אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן ... נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן, נסתלקו זקנים, נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן וכו' ". מקור זה משמש בידי הרמב"ם בהקדמתו לפירושו למשנה (לסדר זרעים) לתיאור אופן המסירה של התורה שבכתב ובע"פ מדור לדור ("היו כותבין המקרא וזוכרים הקבלה על פה"), בדגש חזק על שלימות כל התורה עם כל דקדוקיה מימות משה ועד גיבוש המשנה והתלמוד, עד שהוא נזקק להסביר בהמשך דבריו שם כיצד נוצרו המחלוקות במשנה ובתלמוד. ראו דבריו הנמלצים שם. אך הדגש בגמרא עירובין הוא על השינון והחזרה, כפי שמסכם שם רבי אליעזר: "חייב אדם לשנות לתלמידו ארבעה פעמים" ואפשר לקרוא אותה גם באופן "רך" ופתוח יותר. שהרי פשיטא שכאשר מסתלקים משה, אהרון ובניו, ונשארים הזקנים עם העם (ראו שם בגמרא) יכולים הדברים להיאמר בשינויי לשון ודגש. ראו איך הרמב"ם מוסיף על דברי הגמרא שלב מסירה נוסף: "ומתפזרים העם ללמד זה לזה מה ששמעו מהשליח, וכותבים המקרא במגלות. ומתפזרים השרים בכל בית ישראל ללמד ולשנן עד שידעו אותו מקרא וישכילו קריאתו וכו' ". הקול האלוהי האחד מתפזר לקולות אנושיים רבים בתהליך המסירה.
- כאן קבלנו "בונוס קטן" שמחזיר אותנו למעורבות המלאכים בנתינת התורה – סירובם להורדת התורה לארץ, כפי שהרחבנו בדברינו עלית למרום שבית שבי בחג השבועות. המלאכים מסולקים גם מלימוד התורה שלאחר מעמד הר סיני, זה שבאוהל מועד ואח"כ בבית המדרש. הם פשוט לא שומעים את הקול שמנסר שם בחלל ועובר בתדר סודי ומיוחד מהקב"ה למשה וממנו לחכמי כל דור ודור.
- המילה "אלהים" יכולה להתפרש בלשון רבים (כמו: "אלהי האלהים"). היה צריך לכתוב אל ביחיד, כך טענו המינים כלפי ר' שמלאי. או שמא טענתם נובעת מהמילים "שמע קול?" עש שיבוא המאיר עינינו ויבורך, אולי יתבארו הדברים על פי רמב"ן בפירושו לשמות יט כ: "ואל יקשה עליך מה שאמרו הם למשה כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש, כי לא אמרו אשר שמע אלהים מדבר מתוך האש, אבל אמר קול אלהים, שאמרו מה שהשיגו".
- המוטיב זה של דחייה בקנה למינים ותשובה שונה לתלמידים, בפרט אצל ר' שמלאי, חוזר במספר מקומות וכבר הקדשנו לו דף מיוחד לאלו דחית בקנה לנו מה אתה משיב בפרשת חוקת. ופה ר' לוי נותן את התשובה לתלמידים.
- וכן הוא במכילתא יתרו פרשה ט: "וכל העם רואים את הקולות, קול - קולי קולות ולפיד - לפידי לפידים; וכמה קולות היו וכמה לפידים היו? אלא שהיו משמיעים את האדם לפי כוחו, שנאמר: קול ה' בכח". וכן הוא בשיר השירים רבה על הפסוק ישקני מנשיקות פיהו. וגם מהמדרשים שהבאנו לחג השבועות (ראו דברינו מעמד הר סיני - התגלות ופשרה לחג השבועות), אפשר ללמוד על "ריבוי הקולות" של מעמד הר סיני. אך מדרש זה בשמות רבה קצת תמוה. כי נראה שר' שמלאי ענה למינים (הנוצרים) תשובה פשוטה ודווקא לתלמידיו הוא (או ר' לוי) נותן תשובה קצת מורכבת וסבוכה. מה פירוש "בכוח של כל אחד ואחד"? האין זה מעורר את שאלת המינים מחדש? והראיה, שהמדרש רואה צורך לחתום ולומר: "לא בשביל ששמעתם קולות הרבה תהיו סבורים שמא אלוהות יש בשמים". ראו גם ספרי דברים שמג פרשת וזאת הברכה שהתורה ניתנה במספר שפות: "כשנגלה הקב"ה ליתן תורה לישראל לא בלשון אחד אמר להם אלא בארבעה לשונות שנאמר ויאמר ה' מסיני בא זה לשון עברי וזרח משעיר למו זה לשון רומי הופיע מהר פארן זה לשון ערבי ואתה מרבבות קדש זה לשון ארמי". וידוע הוא שכל תרגום ומעבר שפה יש בו שינוי (ראו תרגום השבעים בחגיגה ט ע"א ושם 72 זקנים!). מעניין אילו שפות היה בוחר הדרשן אילו חי בימינו!
- ריבוי הקולות והכוחות של בית המדרש מקורו בריבוי הקולות של מתן תורה. במתן תורה היה קול אחד ברור של "אנכי ה' אלהיך" ו- "השמע עם קול אלהים", יחד עם קולות רבים: "וכל העם רואים את הקולות", "קול ה' בכח" - בכוחו של כל אחד ואחד. כך צריך גם להיות בבית המדרש. "אלו ואלו דברי אלהים חיים והלכה כבית הלל" (עירובין יג ע"ב). זו התשובה האמיתית היחידה שר' שמלאי (ר' לוי) מבקש לתת לתלמידיו, עם כל "הסיכון" שבדבר. הם יודעים שהתשובה למינים היא אולי נכונה להם, אך היא "קנה רצוץ" לנו. הם הרי יושבים איתו בבית המדרש ושומעים יום יום את המחלוקות והחידושים.
- "מפי חכמים" ולא "מפי חכם", בלשון רבים. ראו הביטוי "תלמיד חכמים" למשל בירושלמי מסכת סוכה פרק ב דף נג הלכה ה: "אין שבחו של תלמיד חכמים להיות מניח את ביתו ברגל והולך לו". וכן בפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא ד - פרה אדומה: "מי כהחכם ומי יודע פשר דבר (קהלת ח: א) - זה תלמיד חכמים". אפשר שהביטוי בלשון יחיד "תלמיד חכם" ניצח ואפשר שיש כאן מדרש. בהתחלה: תלמיד חכמים – תלמיד של הרבה חכמים ובסוף תלמיד שהוא חכם בעצמו ויודע לפשר בין דעות החכמים השונות. ראו דברינו לימוד מרב אחד או מרבנים הרבה בדפים המיוחדים.
- המקור הוא בסופו של דבר אחד. מעל הסנהדרין ובעלי האסופות עומד משה. מחד גיסא הוא החבר השבעים ואחד בסנהדרין ומצד שני הוא "עומד על גביהם" (ראו המשנה בסנהדרין לעיל). "הלכה למשה מסיני". ומעל משה - הקב"ה. והרי לנו משמעות חדשה לאמירה: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". לא רק במובן הרגיל של קבלת עול מלכות שמים, אלא גם במובן של מקור סמכות ההלכה. אגב, ראו בקהלת רבה שם את האזכור העקיף של פרשת תנורו של עכנאי: "כל ימיו של רבי אליעזר היו העם נוהגין כרבי יהושע ואחר שמת רבי אליעזר חזרו העם לנהוג כמדתן" (להלכה נקוט בידינו הכלל: ר' אליעזר ור' יהושע, הלכה כר' יהושע, ספר הלכות גדולות סימן נג, סדר תנאים ואמוראים חלק ב אות טו, אבל במקרים לא מעטים נפסקה הלכה כר' אליעזר, נדה סח ע"ב ועוד). העם קובע? פוק חזי מה עמא דבר? (ברכות מה ע"א, עירובין יב ע"ב, פסחים סו ע"א ועוד). ראו במדבר רבה לעיל שמביא את מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע כבית אב למחלוקות החכמים: " ואם תאמר: זה מתיר וזה אוסר, זה פוסל וזה מכשיר, זה מטמא וזה מטהר, ר' אליעזר מחייב ורבי יהושע פוטר, בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. למי נשמע?" לא בכדי נבחרו שני תלמידי חכמים אלה. ראו דברינו תנורו של עכנאי בפרשת בהר.
- ראו רש"י שם: "עשה אזניך כאפרכסת - מאחר שכולן לבן לשמים - עשה אוזנך שומעת ולמוד ודע דברי כולם. וכשתדע להבין אי זה יכשר - קבע הלכה כמותו". ריבוי הקולות מוביל בסופו של דבר לאחריות אישית עצומה של הפרט וקשורים אולי גם למסכת הוריות. ראו דברינו ככל אשר יורוך וכן על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל בפרשת שופטים. ואם נחזור לגמרא חגיגה, נראה שכל העניין שם מתחיל מהשאלה: "מה חידוש היה בבית המדרש". "תנו רבנן: מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר (בן) חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין, אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו: תלמידיך אנו, ומימיך אנו שותין. אמר להם: אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש". ואי אפשר לבית מדרש בלי ריבוי קולות ותלמידים; תלמידים ששותים מים מרבותיהם, דולים ומשקים לאחרים וזה לזה (יומא כח ע"ב), וסופם שגם משקים לרבותיהם. "מה עץ קטן מדליק את הגדול - אף תלמידי חכמים, קטנים מחדדים את הגדולים. והיינו דאמר רבי חנינא: הרבה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן" (תענית דף ז עמוד א).
- לאחר כל דברינו לעיל, מזכיר לנו הר"ן (רבי ניסים בן ראובן גירונדי, בברצלונה ספרד מאה 14) שמינוי הזקנים היה לא רק לענייני תורה והלכה (ונבואה), כי אם גם להנהגה מעשית. את ריבוי הקולות בבית המדרש, נפתור אולי בדרך זו או אחרת. תולדות עם ישראל מוכיחים שעם כל ההבדלים בין תפוצות ישראל ובתי המדרש והפוסקים השונים, נשמרו השדרה ועצם הלוז), אבל מה עם ההנהגה המעשית-מדינית שמטרתה לשמר עם אחד ריבון בארצו? והרי תלונת משה "לא אוכל לשאת את העם הזה לבדי" הייתה בעיקרה בפן הזה! מפירוד זה עד "שלא יסכימו דעותיהם בהנהגה וימשך מזה בלבול סדר", חשש כביכול אפילו הקב"ה! ראו המשך דברי הר"ן שם שמזה גם חשש יהושע כאשר ראה את אלדד ומידד ממשיכים להתנבא: "שהיה נראה מדעת אלו השנים, שהיו בוחרים יותר שיהיה רוח מיוחד לעצמם". הפתרון, שהר"ן מציע בהמשך דבריו שם, שהקב"ה נהג "כמנהג הרופא החכם" ונתן לכולם מרוחו של משה, ובלשונו: "שלא השפיע לכל אחד מהם רוח מיוחד, אבל עשאם כולם כענפים יונקים משורש אחד נבחר, והוא משה רבינו ע"ה, וזה יהיה סיבה להשואת דעותיהם, ושתהיה הנהגתם מתאחדת ועולה לראש אחד". לא רק התלכדות סביב "תורת משה", אלא גם סביב "הנהגת משה". ואיך? ע"י מינוי מלך! ראו איך מהנבואה ומחשש שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, מגיע הר"ן בפרשתנו לדין המלוכה, שנזכר בתורה בפירוש רק בספר דברים. ואם תורתו של משה כשורש אחד ממנו כל הענפים יונקים, אכן עמדה לדורות (פחות או יותר), נראה ש"מלוכת משה" לא צלחה. עוד נראה פשוט שבפירוש זה מביע הר"ן כיסופים וגעגועים לחידוש ריבונות עם ישראל המדינית, לצד התורנית.