מועדי ישראל

מים ראשונים: בדף זה לקטנו מדרשים על השמחה המיוחדת של חג הסוכות ששיאה שמחת בית השואבה, מדרשים שכבר הבאנו בדפים קודמים דוגמת זמן שמחתנו ושמחת בית השואבה. נחזור ונתבסם מריחם וטעמם הטוב של דרשות אלה במטרה להגיע לשמחתו המיוחדת של הלל הזקן בה נבקש לשתף את שואבי המים ולשמוע את חוות דעתם. פתחנו בשלושה מדרשים על השמחה, מי שבקיא במדרשים יכול לדלג לאמצע עמוד 2 למדרשים על הלל.

פסיקתא דרב כהנא פיסקא אחריתא סוכות – חג הסוכות הוא שמחה משולשת

"ושמחת בחגך" (דברים טז יד). את מוצא שלש שמחות כתיב בחג, ואלו: "ושמחת בחגך" (שם), "והיית אך שמח" (שם טו),¹ "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים" (ויקרא כג מ).² אבל בפסח אין את מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת, ולמה? אלא את מוצא שבפסח התבואה נידונית ואין אדם יודע אם עושה היא השנה אם אינה עושה … דבר אחר: בשביל שמתו בו המצריים … כדאמר שמואל: "בנפול אויביך אל תשמח" (משלי כד יז). וכן את מוצא שאין כתוב בעצרת אלא שמחה אחת, דכתיב: "ועשית חג שבועות לי"י אלהיך ושמחת אתה וביתך" (דברים טז י-יא). ולמה כתיב שם שמחה אחת? מפני שהתבואה נכנסת בפנים … אבל פירות האילן נידונין. … אבל בחג, לפי שנטלו הנפשות דימוס שלהם ביום הכיפורים, כמו שכתוב: "כי ביום הזה יכפר עליכם" (ויקרא טז ל), ועוד שהתבואה ופירות האילן בפנים. לפיכך כתיב שם שלש שמחות, שנאמר: "ושמחת בחגך" (דברים טז יד), "ושמחתם לפני ה' אלהיכם" (ויקרא כג מ), "והיית אך שמח" (דברים טז טו).³

ויקרא רבה פרשה ל סימן ב – חג הסוכות משופע במצוות

"תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח" (תהילים טז יא). אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, "תודיעני אורח חיים". אמר להם הקב"ה: הרי לכם עשרת ימים של תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים. "שובע שמחות את פניך" … אלו שבע מצוות שבחג: ד' מינין שבלולב, וסוכה, חגיגה ושמחה.⁴

מהו "נעימות בימינך נצח"? אמר ר' אבין: זה לולב. כמי שהוא נוצח ונוטל בָּיִין.⁵ משל לשנים שנכנסו אצל הדיין ואין אנו יודעים מי הוא נָצוֹחַ,⁶ אלא מי שנוטל בָּיִין בידו, אנו יודעים שהוא הנָצוֹחַ. כך ישראל ואומות העולם באין ומקטרגים לפני הקב"ה בראש השנה ואין אנו יודעים מי נצח.⁷ אלא במה שישראל יוצאים מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידם אנו יודעים שישראל הם הנצוחים. לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם: "ולקחתם לכם ביום הראשון".⁸

מסכת סוכה פרק ה משניות א-ד – שמחת בית השואבה

… כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו: במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תקון גדול ומנורות של זהב היו שם וארבעה ספלים של זהב בראשיהן וארבע סולמות לכל אחד ואחד וארבעה ילדים מפרחי כהונה ובידיהם כדים של שמן של מאה ועשרים לוג שהן מטילין לכל ספל וספל: … ולא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה: חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם באבוקות של אור שבידיהן ואומרים לפניהן דברי שירות ותושבחות.⁹ והלוים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר, על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים, כנגד חמשה עשר שיר המעלות שבתהלים, שעליהן לוים עומדין בכלי שיר ואומרים שירה. … הגיעו לעזרה תקעו והריעו ותקעו. היו תוקעין והולכין עד שמגיעין לשער היוצא מזרח. הגיעו לשער היוצא ממזרח הפכו פניהן למערב ואמרו: אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל היכל ופניהם קדמה והמה משתחוים קדמה לשמש. ואנו ליה עינינו. ר' יהודה אומר: היו שונין ואומרין: אנו ליה וליה עינינו.¹⁰

אבות דרבי נתן נוסח ב פרק כז – הלל עולה לרגל בסוכות¹¹

מעשה בחָמַר אחד שבא אצל הלל הזקן, אמר לו: רבי, ראה מה אנו יתרים מכם. שאתם מצטערים בכל הדרך הזו ועולים מבבל לירושלים ואני יוצא מפתח ביתי ולן בפתחה של ירושלים. שתק והמתין לו זמן. אמר לו: בכמה את משכיר לי חמורך מכאן ועד אמאום? אמר לו: בדינר. – עד לוד בכמה? אמר לו בשנים. – עד קיסרין בכמה? אמר לו: בשלוש. אמר לו: רואה אני לפי שאני מרבה את הדרך, את מרבה את השכר. אמר לו: הן, לפי הדרך הוא השכר. אמר לו: לא יהו שכר רגלי כשכר רגלי הבהמה! הוא שהיה הלל מקיים: לפום צערא אגרא.¹²

אבות דרבי נתן (שם) – הלל בשמחת בית השואבה

מעשה בהלל הזקן שהיה יושב על בית השואבה ובני אדם עומדים ומתפללים. ראה אותם שגבה לבם,¹³ אמר להם: יודעים אתם שאנו ושבחינו כלום! והלא יש לפניו אלף אלפים ורבי רבבות של מלאכי השרת שיעבדו אותו, שנאמר: "היש מספר לגדודיו" (איוב כה ג) ואין לית אנן בה מן בה.¹⁴ כיון שראה אותם שנשבר לבם, אמר להם: והלא יש לפניו אלף אלפים ורבי רבבות של מלאכי השרת ואינו רוצה בשבחן של כולם אלא בשבחן של ישראל, שנאמר: "משיח אלהי יעקב ונעים זמירות ישראל" (שמואל ב כג א). ואומר: "ואתה קדוש יושב תהילות ישראל" (תהלים כב ד).¹⁵

מסכת סוכה דף נג עמוד א – אם אני כאן הכל כאן

תניא, אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן: אם אני כאן – הכל כאן, ואם איני כאן – מי כאן?.¹⁶

הוא היה אומר כן: למקום שאני אוהב, שם רגלי מוליכות אותי.¹⁷ אם תבוא אל ביתי – אני אבוא אל ביתך, אם אתה לא תבוא אל ביתי – אני לא אבוא אל ביתך, שנאמר: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות כ כ).¹⁸

רש"י מסכת סוכה דף נג עמוד א – דרשה שלא יחטאו

אם אני כאן הכל כאן – דורש היה לרבים שלא יחטאו בשמו של הקב"ה, אם אני כאן הכל כאן – כל זמן שאני חפץ בבית הזה, ושכינתי שרויה בו – יהא כבודו קיים ויבאו הכל כאן, ואם תחטאו ואסלק שכינתי, מי יבוא כאן.¹⁹

הכי גרסינן בתוספתא: הוא היה אומר: למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי אם תבא לביתי – ונראה לי שאף כאן צריך לגורסה כן משום דאמר רבי יוחנן בתרה: רגלוהי דבר איניש כו', ואי לא גרסינן ליה, מאי שייכא דרבי יוחנן הכא?²⁰

ירושלמי סוכה פרק ה הלכה ד – שתי אמירות של הלל

הלל הזקן כד הוה חמי לון עברין בפחז, הוה אמר לון: דאנן הכא – מאן הכא! ולקילוסן הוא צריך? והכתיב: "אלף אלפין ישמשוניה וריבוא ריבוון קדמוהי יקומון" (דניאל ז י). כד הוה חמי לון עבדין בכושר, הוה אמר: די לא נן הכא – מאן הכא? שאע"פ שיש לפניו כמה קילוסין חביב הוא קילוסן של ישראל יותר מכל. מה טעמא? "ונעים זמירות ישראל|, "יושב תהילות ישראל".²¹

אחרית דבר

נראה שיש מקום להצעות נוספים לדברים מיוחדים אלה של הלל בשמחת בית השואבה.²² אולי אפשר להישאר עם המילה "אני" במובנה הרגיל ובמשמעותה האנושית הפשוטה. הלל מציג כאן נקודת מבט אישית-עצמית שאיננה בהכרח גם אגוצנטרית. השמחה בשיאה, כמו להבדיל אבל וצער, הם בסופו של דבר עניין אישי מאד. אם אני זוכה לרגע של שמחה, התעלות והארה – הכל כאן. זה העולם השלם מבחינתי כרגע – זכיתי! "בשבילי נברא העולם"²³ – עולם השמחה של הרגע המיוחד הזה. ואם לא באתי ולא זכיתי להשתתף בחוויה זו – מבחינתי אף אחד לא היה שם, החמצתי את המקום והשעה – הפסדתי! לא באתי אל הבית שחיכה לי ולפיכך גם לא אבורך. התכנסות אינטימית כזו אל תוך האישיות העצמית שייכת לרגעי השיא של החיים, לחוויות הגדולות ששוברות במקום ובזמן את שגרת החיים. יש בה כנות פשוטה ונקיה מכל גינונים והצטעצעויות.

אבל לצד רגעי השגב יש גם שגרה. אם אין שגרה, אין רגעי התרוממות, וזו בוא תבוא בתום השמחה הגדולה – "ביום שאחרי". יש חוויה ויש חברה. יש חוויות ויש מחויבויות (לחברה). אדם לא חי לעצמו. בשגרה, בחיי המעשה ובחברה, בוודאי שאם אני לעצמי, אז מה אני? (על "אין אני לי – מי לי", יש לדון בנפרד). סוף דבר, שתי האמירות של הלל: "אם אין אני לי מי לי? וכשאני לעצמי מה אני?" במסכת אבות; ו"אם אני כאן הכל כאן ואם אני לא כאן, מי כאן?" בשמחת בית השואבה, אינן סותרות. מִבּוֹר אחד נחצבו, ממעיין אחד הן יונקות. אלה שני גלי אור, בצבעים שונים ובתדר שונה, שהופרדו מגל האור הבסיסי הנפש האנושית ע"י פריזמה דקה.

ואחרי כל זאת, נשמח לשמוע לקח טוב משואבי המים בששון ונצרפם אל מעייני הישועה בשמחה.

חג שמח ומועדים לשמחה ולששון

מחלקי המים

מים אחרונים: עד שנזכה לשמחת בית השואבה בבית עולמים (כהלל), הנה מסכת אבות דרבי נתן נוסח א פרק יב שמעתיקה את הדרשה מבית המקדש לבית הכנסת ובית המדרש, ומשגב שמחת בית השואבה לחיי יום יום: "הוא היה אומר: אם תבא לביתי אני אבא לביתך. למקום שלבי אוהב לשם רגלי מוליכות אותי: אם תבא לביתי אבא לביתך. כיצד? אלו בני אדם שמשכימים ומעריבים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, הקב"ה מברכן לעולם הבא, כענין שנאמר: בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך (שמות כ כ)". בכך נראה שהוא נותן לפסוק "בכל המקום אשר אזכיר את שמי" משמעות רחבה ומעשית גם לימינו. נזכור שפסוק זה נאמר מיד לאחר מתן תורה ולפני הציווי על המשכן. ראו דברינו מזבח אדמה תעשה לי וכן בכל מקום אשר אזכיר את שמי, שניהם בפרשת יתרו.