מועדי ישראל

מסכת פסחים פרק ו משנה א – מה בקרבן פסח דוחה את השבת

אלו דברים בפסח דוחין את השבת: שחיטתו וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטר חלביו. אבל צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין את השבת. הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו אין דוחין את השבת. רבי אליעזר אומר: דוחין.¹

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סו עמוד א – הלל עולה לגדולה²

תנו רבנן: הלכה זו נתעלמה מבני בתירא.³ פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת, שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו? אמרו להם: אדם אחד יש שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו.⁴ שלחו וקראו לו. אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו?

אמר להם: וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת? והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת.⁵ אמרו לו: מנין לך?⁶ אמר להם: נאמר "מועדו" בפסח⁷ ונאמר "מועדו" בתמיד.⁸ מה מועדו האמור בתמיד – דוחה את השבת אף מועדו האמור בפסח – דוחה את השבת. ועוד, קל וחומר הוא: ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת, פסח שענוש כרת – אינו דין שדוחה את השבת.⁹

מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם.¹⁰ והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח. התחיל מקנטרן בדברים, אמר להן: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם – עצלות שהיתה בכם, שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון.

אמרו לו: רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו? אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי.¹¹ אלא, הנח להן לישראל, אם אין נביאים הן – בני נביאים הן. למחר, מי שפסחו טלה – תוחבו בצמרו, מי שפסחו גדי – תוחבו בין קרניו. ראה מעשה ונזכר הלכה, ואמר: כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון.¹²

ספרי במדבר פרשת בהעלותך פיסקא סה – דרשת "במועדו" מאוחרת

"ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו" – למה נאמר? לפי שהוא אומר: "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל" (שמות יב ו) – שומע אני בין בחול בין בשבת. ומה אני מקיים "מחלליה מות יומת" בשאר כל המלאכות, חוץ משחיטת הפסח. או אף בשחיטת הפסח? … תלמוד לומר: "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו", דברי רבי יאשיה. נם לו ר' יונתן: ממשמע הזה עדיין לא שמענו. נם לו רבי יאשיה: לפי שהוא אומר: "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי … תשמרו להקריב לי במועדו" (במדבר כח ב) … ומה תלמוד לומר "במועדו"? אלא מופנה להקיש לדון ממנו גזירה שוה: נאמר כאן "במועדו" ונאמר להלן "במועדו" – מה "מועדו" האמור להלן דוחה את השבת, אף "מועדו" האמור כאן דוחה את השבת.¹³

מסכת עדויות פרק א משנה ג – הגרדיים כמשמרי המסורת

הלל אומר מלוא הין מים שאובין פוסלין המקוה … ושמאי אומר תשעה קבין. וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים והעידו משום שמעיה ואבטליון שלושת לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה וקיימו חכמים את דבריהם.¹⁴

מסכת פסחים דף ע עמוד ב – הוויכוח עם בני דורתאי¹⁵

תניא, יהודה בן דורתאי פירש הוא ודורתאי בנו והלך וישב לו בדרום. אמר: אם יבוא אליהו ויאמר להם לישראל: מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת, מה הן אומרים לו? תמהני על שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון שהן חכמים גדולים ודרשנין גדולים, ולא אמרו להן לישראל: חגיגה דוחה את השבת.¹⁶

ראש השנה דף כט עמוד ב – בני בתירא מול רבן יוחנן בן זכאי

תנו רבנן: פעם אחת חל ראש השנה להיות בשבת, [והיו כל הערים מתכנסין]. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירה: נתקע. – אמרו לו: נדון. – אמר להם: נתקע ואחר כך נדון. לאחר שתקעו אמרו לו: נדון! – אמר להם: כבר נשמעה קרן ביבנה, ואין משיבין לאחר מעשה.¹⁷

בבא מציעא דף פד עמוד ב – פקפוק בענוותנותם של בני בתירא

חלש דעתיה דרבי, אתא אמר ליה לאבוה. אמר ליה: בני, אל ירע שהוא ארי בן ארי, ואתה ארי בן שועל. והיינו דאמר רבי: שלשה ענוותנין הן, ואלו הן: אבא, ובני בתירה, ויונתן בן שאול.¹⁸ … יונתן בן שאול – דקאמר ליה לדוד: "ואתה תמלוך על ישראל ואני אהיה לך למשנה" (שמואל א כג).

ממאי? דלמא יונתן בן שאול – דחזא דגריר עלמא בתר דוד, בני בתירה נמי, דחזו להלל דעדיף מינייהו. אלא רבן שמעון בן גמליאל – ודאי ענוותן הוה.¹⁹

ירושלמי פסחים פרק ו הלכה א – חיזוק לענוותנותם של בני בתירא

שלושה הניחו כתרן בעולם הזה וירשו חיי העולם הבא ואילו הן: יונתן בן שאול ואלעזר בן עזריה וזקני בתירה. יונתן בן שאול, אמר רבי: לא אפילו נשים מאחורי הקוריין יודעות היו שדוד עתיד למלוך. אלעזר בן עזריה, תניין הוה לית לך. כהדא דזקני בתירה דשרון גרמון מן נשייותא ומנוניה נשיא.²⁰

בראשית רבה לג ג – רבי מודה שהוא לא היה עושה כך

רבינו הוה ענותן מאד²¹ והיה אומר: כל מה שיאמר לי אדם אני עושה, חוץ ממה שעשו בני בתירא לזקני שירדו מגדולתן והעלו אותו.²²

רא"ש מסכת סנהדרין פרק ג סימן מא – ממנים הגדול שבדור לנשיא

ובזמן הזה מסתבר שהחשוב שבדור נקרא בית דין הגדול. וכן היה אומר רבינו תם שתמיד היו ממנים הגדול שבדור לנשיא, כמו שבני בתירא ירדו מנשיאותם ומינו את הלל נשיא לפי שהיה גדול מהם. לכך נקרא בית דין הגדול.²³

שבת שלום וחג שמח²⁴

מחלקי המים

מים אחרונים: תחנה נוספת ואולי אחרונה של בני בתירא מצויה בסיפור על הגוי שהתפאר לפני ר' יהודה בין בתירא שהוא עולה לרגל לירושלים ואוכל מקרבן פסח למרות הציווי בתורה: "ובן נכר לא יאכל בו". ראו סיפור זה בגמרא פסחים ג ע"ב, מובא בדברינו כל בן נכר לא יאכל בו בפרשת בא. ר' יהודה בן בתירא (השני?) מצאצאי משפחת בני בתירא הרחיק שבת עד נציבין שבדרום תורכיה של היום ונחשבה כבר כחלק מיהדות בבל. חכמי ירושלים אמנם מחמיאים לו כשאומרים: אתה בנציבין ומצודתך פרושה בירושלים, אבל נראה שזו רק אמירה לשם כבוד. הוא עצמו כבר גר רחוק מאד מירושלים ואינו עולה לרגל לחוג את הפסח במקדש. תם סיפור בני בתירא והפסח.

בני בתירא – נוסח הירושלמי והתוספתא²⁵

תלמוד ירושלמי מסכת פסחים פרק ו הלכה א

זו הלכה נעלמה מזקני בתירה. פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת ולא היו יודעין אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו: יש כאן בבלי אחד והלל שמו ששימש את שמעיה ואבטליון יודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו איפשר שיש ממנו תוחלת. שלחו וקראו לו. אמרו לו: שמעת מימיך כשחל ארבעה עשר להיות בשבת אם דוחה את השבת אם לאו? אמר להן: וכי אין לנו אלא פסח אחד בלבד דוחה את השבת בכל שנה? והלא כמה פסחים ידחו את השבת בכל שנה. אית תניי תני מאה. אית תניי תני מאתים. אית תניי תני שלש מאות. מאן דאמר מאה – תמידין. מאן דאמר מאתים – תמידין ומוספי שבתות. מאן דאמר שלש מאות – תמידין ומוספי שבתות של ימים טובים ושל ראשי חדשים ושל מועדות. אמרו לו: כבר אמרנו שיש ממך תוחלת.

התחיל דורש להן מהיקש ומקל וחומר ומגזירה שוה. מהיקש: הואיל ותמיד קרבן ציבור ופסח קרבן צבור, מה תמיד קרבן ציבור דוחה שבת, אף פסח קרבן ציבור דוחה את השבת. מקל וחומר: מה אם תמיד שאין חייבין על עשייתו כרת דוחה את השבת, פסח שחייבין על עשייתו כרת אינו דין שידחה את השבת?! מגזירה שוה: נאמר בתמיד "במועדו" ונאמר בפסח "במועדו" – מה תמיד שנאמר בו "במועדו" דוחה את השבת, אף פסח שנאמר בו "במועדו" דוחה את השבת. אמרו לו: כבר אמרנו אם יש תוחלת מבבלי?! היקש שאמרת, יש לו תשובה … קל וחומר שאמרת, יש לו תשובה … גזירה שוה שאמרת, שאין אדם דן גזירה שוה מעצמו … ²⁶ אע"פ שהיה יושב ודורש להן כל היום לא קיבלו ממנו, עד שאמר להן: יבוא עלי, כך שמעתי משמעיה ואבטליון. כיון ששמעו ממנו כן עמדו ומינו אותו נשיא עליהן.²⁷

כיון שמינו אותו נשיא עליהן, התחיל מקנתרן בדברים ואומר: מי גרם לכם לצרך לבבלי הזה, לא על שלא שימשתם לשני גדולי עולם לשמעיה ואבטליון שהיו יושבין אצלכם! כיון שקינתרן בדברים נעלמה הלכה ממנו.²⁸ אמרו לו: מה לעשות לעם ולא הביאו סכיניהם? אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי. אלא הניחו לישראל, אם אינן נביאין, בני נביאים הן. מיד, כל מי שהיה פסחו טלה היה תוחבה בגיזתו, גדי – היה קושרה בין קרניו. נמצאו פסחיהן מביאין סכיניהן עמהן. כיון שראה את המעשה, נזכר את ההלכה. אמר: כך שמעתי משמעיה ואבטליון.

רבי זעירה בשם רבי אלעזר כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה …²⁹ ויתיר להן על ידי חוּלָה!³⁰ אלא כר' אימי ואפילו תימר כר' סימון כשם שנעלמה זו נעלמה זו. אמר ר' אבון: והלא אי איפשר לשני שביעית שיחול ארבעה עשר להיות בשבת!³¹

ולמה נתעלמה הלכה מהן? כדי ליתן גדולה להלל. אמר ר' מנא: אנא שמעית מר' יודן ומן כל רבנין: מפני מה נוהגין בבית דין שלמטן בכבוד? שלא ירבו המחלוקת בישראל.³²

שלשה הניחו כתרן בעולם הזה וירשו חיי העולם הבא ואילו הן: יונתן בן שאול ואלעזר בן עזריה וזקני בתירה. יונתן בן שאול, אמר רבי: לא אפילו נשים מאחורי הקוריין יודעות היו שדוד עתיד למלוך! אלעזר בן עזריה, תניין הוה. לית לך כהדא דזקני בתירה דשרון גרמון מן נשייותא ומנוניה נשיא. רבנין דקיסרין אמרין אף רבי חנינה דציפורין לר' מנא. אמר רבי יושוע בן קבסיי: כל ימיי הייתי בורח מן השררה. עכשיו שנכנסתי, כל מי שהוא בא ומוציאני, בקומקום הזה אני יורד לו. מה הקומקום הזה כווה ומפציעו מפחם בו, כך אני יורד לו. אמר ר' יוסי בי ר' בון: חס ושלום דהוה בעי לה, אלא דהוה אמר: מאן יימר לי דחורן מקדש שם שמיא דכוותי?³³

על שלשה דברים עלה הלל מבבל: טהור הוא – יכול יפטר וילך לו? תלמוד לומר: "וטהרו הכהן". אי "וטיהרו הכהן" – יכול אם אמר הכהן על טמא טהור יהא טהור? תלמוד לומר: "טהור הוא וטהרו הכהן". על זה עלה הלל מבבל: כתוב אחד אומר: "וזבחת פסח ליי' אלהיך צאן ובקר" וכתוב אחד אומר: "מן הכבשים ומן העזים תקחו" – הא כיצד? צאן לפסח וצאן ובקר לחגיגה. כתוב אחד אומר: "ששת ימים תאכל מצות" וכתוב אחר אומר: "שבעת ימים מצות תאכלו" – הא כיצד? ששה מן החדש ושבעה מן הישן.

ודרש והסכים ועלה וקיבל הלכה.³⁴

תוספתא מסכת פסחים (ליברמן) פרק ד, הלכות יג-יד

פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת. שאלו את הלל הזקן: פסח מהו שידחה את השבת? אמר להם: וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת? הרבה משלש מאות פסחים יש לנו בשנה ודוחין את השבת. חברו עליו כל העזרה, אמר להם: תמיד קרבן צבור ופסח קרבן צבור – מה תמיד קרבן צבור ודוחה את השבת, אף פסח קרבן צבור דוחה את השבת.

דבר אחר: נאמר בתמיד "מועדו" ונאמר בפסח "מועדו" – מה תמיד שנאמר בו "מועדו" דוחה את השבת, אף פסח שנאמר בו "מועדו" דוחה את השבת. ועוד, קל וחומר: ומה תמיד שאין חייבין עליו כרת דוחה את השבת, פסח שחייבין עליו כרת אינו דין שידחה את השבת! ועוד, מקובלני מרבותי שפסח דוחה את השבת ולא פסח. ראשון, אלא פסח שני. ולא פסח צבור אלא פסח יחיד. אמרו לו: מה יהא על העם שלא הביאו סכינין ופסחין למקדש? אמר להם: הניחו להם, רוח הקדש עליהם. אם אין נביאין הן, בני נביאין הן. מה עשו ישראל באותה שעה? מי שפסחו טלה – טמנו בצמרו, גדי – קשרו בין קרניו, והביאו סכינין ופסחים למקדש ושחטו את פסחיהן. בו ביום מינו את הלל נשיא והיה מורה להם בהלכות פסח.³⁵