בכל המקום אשר אזכיר את שמי

מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ: (שמות פרק כ פסוק כ).1

רמב"ן שמות פרק כ פסוק כ

"מזבח אדמה תעשה לי" – פירש רבי אברהם כי אמר לא תעשון אתי אלוהי כסף ואלוהי זהב לקבל כח עליונים בצורתם להיות אמצעיים ביני וביניכם, כי בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך אני בכבודי וברכתיך, אין לך צורך לאמצעי כלל.2 ועל דעת רבותינו (במכילתא כאן) במזבחות, שהם הנעשים במשכן ובמקדש, הזכיר מצות המזבחות באדמה ובאבנים לאמר שיעשו גם כן המזבחות לשם לבדו, ושם יזבחו העולות והשלמים, ולא לשדים על פני השדה, ובכל המקום אשר יזכירו את שמו יבא בכבודו עליהן לשכן שכינתו בתוכם ולברך אותם.3

אבן עזרא שמות פרק כ פסוק כ

וטעם "בכל המקום אשר אזכיר את שמי", פירוש: בכל מקום אשר אשים זכר לשמי שכבודי שוכן שם, כמו שילה ונוב שעמד שם הארון.4 אם תבוא אל המקום הנזכר לשמי לבקר אותי, גם אני "אבוא אליך וברכתיך". וטעם "אבוא" – כדרך בן אדם.5 והטעם תמצאני שם במקום שאזכיר את שמי עליו. והוא מקום הכבוד, כאילו באתי אליך שידעתי שתבוא, ובעבורך באתי. ובעבור שבאת לכבודי אבוא אליך וברכתיך, ולא תהיה צריך לאחר, כי תמצאני כל עת ששם כבודי.6

פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא ה – ויהי ביום כלות משה

דבר אחר: "ויהי ביום כלות משה" – אמר רבי יהושע בן לוי: ברמז אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, כשיעשו את המשכן שהוא נותן להם את הברכות. מניין הוא? שכתב: "מזבח אדמה תעשה לי וגו' בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך" (שמות כ כ). לפיכך כשעשו המשכן נתן להם הקדוש ברוך הוא את הברכות: "יברכך ה' וישמרך" אימתי? "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן".7.

מסכת אבות פרק ג משנה ו

רבי חלפתא איש כפר חנניה אומר: עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם, שנאמר: "אלהים נצב בעדת אל" (תהלים פב א). ומנין אפילו חמשה? שנאמר: "ואגודתו על ארץ יסדה" (עמוס ט ו).8 ומנין אפילו שלשה? שנאמר: "בקרב אלהים ישפוט" (תהלים שם).9 ומנין אפילו שנים? שנאמר: "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע" (מלאכי ג טז). ומנין אפילו אחד? שנאמר: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אבוא אליך וברכתיך" (שמות כ').10

מסכת ברכות דף ו עמוד א

אמר רב אשי: …. ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו – שנאמר: (שמות כ) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. וכי מאחר דאפילו חד – תרי מבעיא? – תרי מכתבן מלייהו בספר הזכרונות, חד לא מכתבן מליה בספר הזכרונות. וכי מאחר דאפילו תרי – תלתא מבעיא? מהו דתימא: דינא שלמא בעלמא הוא, ולא אתיא שכינה – קמשמע לן דדינא נמי היינו תורה. וכי מאחר דאפילו תלתא – עשרה מבעיא? – עשרה קדמה שכינה ואתיא, תלתא – עד דיתבי.11

תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ד הלכה ד

רבי אבא רבי חייא בשם רבי יוחנן: צריך אדם להתפלל במקום שהוא מיוחד לתפילה. ומה טעם? "בכל המקום אשר אזכיר את שמי" – אשר תזכיר את שמי אין כתיב כאן, אלא: בכל מקום אשר אזכיר. 12

מסכת סוטה דף לח עמוד א

ותניא אידך: כה תברכו את בני ישראל – בשם המפורש, אתה אומר: בשם המפורש, או אינו אלא בכינוי? תלמוד לומר (במדבר ו) ושמו את שמי, שמי המיוחד לי. יכול אף בגבולין כן? נאמר כאן ושמו את שמי ונאמר להלן (דברים יב) לשום את שמו שם, מה להלן בית הבחירה, אף כאן בבית הבחירה.13 רבי יאשיה אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר: (שמות כ) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך, בכל מקום סלקא דעתך? אלא מקרא זה מסורס הוא: בכל מקום אשר אבוא אליך וברכתיך שם אזכיר את שמי, והיכן אבוא אליך וברכתיך? בבית הבחירה, שם אזכיר את שמי בבית הבחירה.14

תוספתא מסכת סוכה (ליברמן) פרק ד הלכה ג

הלל הזקן אומר: למקום שלִבִּי אוהב, לשם רגליי מוליכות אותי. אם אתה תבוא לביתי – אני אבא לביתך.15 אם אתה לא תבוא לביתי – אני לא אבוא לביתך, שנאמר: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך".16

דברים רבה פרשה ח סימן ב

"כי המצוה הזאת" – אמר הקב"ה: אם נזקקת לברכתה של תורה, אף אני מברך אותך, שנאמר: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות כ כ). רבנן אמרי: אמר הקב"ה: אם ברכת את התורה, לעצמך אתה מברך. מנין? שנאמר: "כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים" (משלי ט).17

מדרש תהלים (בובר) מזמור צ

ר' אמי: למה נקרא שמו של הקב"ה מקום? שהוא מקומו של עולם, שנאמר: "הנה מקום אתי" (שמות לג). אברהם קרא לו מקום, שנאמר: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה" (בראשית כב יד). יעקב קרא לו מקום, שנאמר: "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה" (בראשית כח יז). משה קרא לו מקום, שנאמר: "הנה מקום אתי" (שמות לג כא). דבר אחר: למה נקרא שמו מקום? שבכל מקום שצדיקים עומדים, שם הוא נמצא עמהם. שנאמר: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות כ כד).18

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרק כ פסוק כא – מזבח אדמה

"בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" – מיכן שאפילו יחיד משרה שכינה בזכותו. "בכל המקום" – יכול בכל מקום? ת"ל: "אשר אזכיר את שמי" – זו בית הבחירה, שנאמר: "והיה עיני ולבי שם כל הימים" (מלכים א ט ג). ואומר: "והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו לשכן שמו שם"' (דברים יב יא). אם כן מה ת"ל בכל מקום? לרבות נוב ושילה וגבעון. מלמד ששם המפורש אסור להיאמר בגבולין ….

ר' אליעזר בן יעקב אומר: בכל המקום אשר אזכיר את שמי – מקום שאני אוהב אותן, כגון בתי כנסיות ובתי מדרשות, שם אבוא אליך וברכתיך.19

שבת שלום

מחלקי המים

עדכון אחרון: 18/12/2016

הערות שוליים

  1. פסוק קודם אומרת התורה: "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם". מה כן תעשו? מזבח אדמה פשוט ושם יבוא ה' ויזכיר את שמו ויברך את הקוראים בשמו. פרשה קטנה זו (פסוקים יח-כב, בסוף פרק כ) עומדת בין שני (שלשה) "ענקים". מחד גיסא, מעמד הר סיני ועשרת הדברות (שכבר נצטוו בהם "לא תעשה לך פסל וכל תמונה"); ומאידך גיסא, פרשת משפטים (סמיכות הדינים למזבח, רש"י שמות כא א) ופרשת תרומה והציווי על הקמת המשכן (שיש בו כסף וזהב). על הקשר הראשון, למעמד הר סיני ועשרת הדברות, כבר עמדנו בדברינו אלהי כסף ואלהי זהב בפרשת יתרו בשנה האחרת. על הקשר לציווי המשכן נעמוד בע"ה בפעם אחרת.
  2. אבן עזרא רואה "בפרשה קטנה" זו אידיאל של עבודה ה' נקייה מכל אמצעי או מתווך. עבודה כזו תזכה להבטחת ה': "אבוא אליך וברכתיך". אבוא, אומר אבן עזרא בפירושו שנראה בסמוך: כדרך בן אדם. בין אדם למקום כבין אדם לחברו (על דרך ההשאלה). ומה יעשה אבן עזרא בכל הציווי של הקמת המשכן שיבוא לאחר "פרשה קטנה זו"? צריך עיון (באבן עזרא).
  3. רמב"ן מתייחס, אם כי בעקיפין, לשאלה ששאלנו ומדגיש שהבטחת הברכה: "אבוא אליך וברכתיך" נאמרת בהקשר עם מזבח האדמה, עולות ושלמים, שאח"כ גם יורחבו למשכן של זהב וכסף ולתורת קרבנות ארוכה ומפורטת המשתרעת על פני ספר שלם. משמע הברכה איננה (רק) במקרים האידיאלים שהזכיר אבן עזרא. יש ויהיו אמצעים בעבודת ה', כאלה שלא יחצצו חו"ח בין ישראל לאביהם שבשמים, אבל יסלקו אמונות טפלות כמו אמונות בשדים ורוחות. כל הנושא החשוב הזה נדון אח"כ בפרשיות הקמת המשכן וסדרי הקרבנות (כולל דעתו הידועה של הרמב"ם במורה נבוכים על עבודת הקרבנות שהבאנו כבר מספר פעמים) ובמקצת מהנושא כבר נגענו, כאמור, בדברינו אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשון לכם בפרשה זו בשנה האחרת. והפעם ברצוננו להתמקד בברכה עצמה, במשמעות ההבטחה: "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ".
  4. אנחנו עושים מנהגים רבים "זכר למקדש" והנה, המקדש עצמו הוא זכר לשמו של ה'. האם לאחר חורבן הבית התרחקנו ואנחנו כעת בדרגה של "זכר לזכר", או שמא חזרנו לעבודת ה' הבלתי אמצעית? הכל עפ"י אבן עזרא, כמובן.
  5. "כדרך בן אדם", פירושו כפשוטו, כדרך שמדברים בני אדם, "דברה תורה כלשון בני אדם". ואולי רומז כאן אבן עזרא גם לקשר האינטימי שבין ה' לעובד ה' בלי כל אמצעי כפי שהוא ממשיך בלשונו הפיוטית. הקב"ה מדבר אל האדם כדרך בן אדם לחברו.
  6. הלשון הפיוטית של תיאור יחס ה' והאדם המאמין – יחס של ציפייה הדדית וקרבה אינטימית - משלימה את ההשקפה הפילוסופית "היבשה" של אמונה צרופה ללא שום מתווך ושום אמצעי ביניים. אבן עזרא, פרשן המקרא, הוא גם בלשן, גם משורר-פייטן וגם איש הגות ומחשבה (פילוסוף). למקרא שורות אלה נזכרנו בפיוטו של ריה"ל: "ובצאתי לקראתך - לקראתי מצאתיך".
  7. לפי מדרש זה, אין אתנחתא של עבודת ה' צרופה, כפי שמציע אבן עזרא, בין מעמד הר סיני ובין הקמת המשכן. בכך הוא מחזק את שיטת הרמב"ן וגם את אבן עזרא שלעיל, בחלקו הראשון, אשר מזכיר את שילה, נב וגבעון. הפסוק שלנו, אומר המדרש, מקפל בתוכו כבר את פרשת תרומה שבאה מיד בהמשך. אמנם פרשת משפטים חוצצת וזאת מסיבות טובות אחרות (ראה המדרשים שהתורה ניתנה דינים מכאן ודינים משם, שמות רבה ל ג), אבל גם זה מתחבר לענין אחד, שהרי הדינים סמוכים למזבח (ראה הערה 1 לעיל). והמזבח שכאן, הגם שהוא מזבח אדמה, רומז כבר למשכן המפואר יותר והמרכזי. ומשם הדרך סלולה לספר דברים ובית הבחירה אותם נראה בהמשך, דרך ברכת כהנים שגם היא רמוזה בפסוק זה. ואבן עזרא (שבד"כ אינו "מוטרד" ממדרשי חז"ל והולך בדרכו) יכול להדגיש את דברי המדרש "ברמז אמר הקב"ה". זה הרמז. והסוד הוא עבודת ה' הצרופה, בלי שום אמצעי, אז, מיד לאחר מתן תורה ובימינו שאין לנו מקדש, אישים וניחוחות.
  8. ראה פרשני המשנה (ברטנורא, רמב"ם, קהתי) שמסבירים שאגודה היא דבר שאדם אוגד (ומחזיק) ביד אחת וביד יש חמש אצבעות.
  9. במספר שלושה יש סטייה מלימוד תורה לעריכת דין. במספר שניים שיבוא מיד, חוזר הנושא של לימוד תורה. המשנה מעמעמת חילוף נושא זה (אפשר לומר שעריכת דין ומשפט גם הוא לימוד תורה "הלכה למעשה" וכדברי הגמרא בברכות ו ע"א שנביא להלן: "דינא נמי היינו תורה"), אבל במכילתא מוזכר הדבר בפירוש ושם גם אין המספר חמש ומדובר בכנראה בתפילה ולא בלימוד תורה. ראה מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מס' דבחדש פרשה יא: "מכאן אמרו: כל עשרה בני אדם שנכנסין לבית הכנסת, שכינה עמהם, שנאמר (תהלים פב א) אלהים נצב בעדת אל. ומנין אפילו שלשה שדנין? שנאמר (תהלים פב א) בקרב אלהים ישפוט. ומנין אפילו שנים? שנאמר (מלאכי ג טז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו. ומנין אפילו אחד? שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך".
  10. הרי לנו כיוון אחר לגמרי של פירוש הפסוק. לא כל הענין של מקדש ועבודה לגווניה השונים, אלא מעמדו של היחיד: לימוד תורה של היחיד, גם שלא בצוותא, שלא במנין או בחבורתא של לומדים (ולהלן נראה גם את.תפילת היחיד). עבודת ה' של הפרט באשר הוא. הדגש בפסוק, אומר המדרש, הוא על לשון היחיד שבו: "אבוא אליך וברכתיך". הקב"ה שברא את האדם יחידי (סנהדרין, פרק ד משנה ה, תוספתא פרק ח הלכה ד) גם מברך אותו יחידי. מעין חזרה לאדם הראשון שמילא את חללו של עולם. האם מכאן נוכל ללמוד גם על קביעות המקום? האם הפרט יכול גם לקבוע את מקומו ולגרום, כביכול לקב"ה לבוא אליו ולברכו באשר הוא. האם אנחנו מתפתים לקרוא: "בכל המקום אשר תזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך"?
  11. גם דרשה זו מסתמכת על לשון היחיד שבפסוק שלנו: "אבוא אליך וברכתיך", אבל הכיוון הוא בדיוק ההפך. מהיחיד, מהאחד, אל העדה, אל המנין של עשרה. שוב, דרך תחנות ביניים שכל אחת מוסיפה משהו. היחיד אמנם חשוב ונחשב, ככתוב בפסוק שלנו, אבל כל קיבוץ של יחידים יש לו תוספת חשובה. שניים – נכתבים כבר בספר הזכרונות. יש רישום ויש רושם. לשלושה יש כבר סמכות (הגם שסמכות זו לדון מעוררת את הבעיה של דין מול לימוד תורה והמדרש נאלץ להסביר שגם דין הוא לימוד תורה). ולעשרה - השכינה מקדימה ומחכה להם. (ושוב אין חמש)
  12. הירושלמי כאילו קרא את מחשבותינו והצעתנו "סרסהו ופרשהו" ולקרוא את הפסוק: "אשר תזכיר את שמי" (כנראה שהרעיון הוא עתיק ומתבקש ואחרים כבר הקדימו אותנו וחשבו כך), ויוצא חוצץ נגד הרעיון שכל יחיד יקבע מקום לעצמו ויזכיר את ה' ויעבדהו בכל מקום (וזמן?) שנראה לו. לא, אומר הירושלמי: "בכל מקום אשר אזכיר את שמי" – אני הוא שקובע: "המקום אשר יבחר ה' " – מקום שהוא מיוחד לתפילה. ראה פסיקתא רבתי ואבן עזרא שהבאנו לעיל: "בכל מקום אשר אשים זכר לשמי שכבודי שוכן שם, כמו שילה ונוב שעמד שם הארון". כך לא רק בציבור, אלא גם בתפילת היחיד, גם בפחות מעשרה. עדיף תמיד במקום המיוחד לכך.
  13. ראה דברינו ברכת כהנים בפרשת נשא שם דנו כבר בהבדל בין ברכת כהנים שנאמרה בבית המקדש בשם המפורש (שם הוויה, יו"ד ה"א וא"ו ה"א) ובין זו שנאמרה בגבולים או "במדינה" (ובימינו) שהיא רק בכינוי ה' (שם אדנות). מחלק זה של הדרשה נראה שעיקר ברכת כהנים היא בבית המקדש, בשל היקש הפסוקים "ושמו את שמי" ו"לשום שמו שם".
  14. לפי דרשה זו, הנשענת על ספרי במדבר לט כה תברכו, "אזכיר את שמי" הוא בבית הבחירה, בשם המפורש. זה עיקר משמעות הפסוק. ומהו "בכל המקום"? המקום, בה"א הידיעה, יאמר הדרשן, המקום המיוחד – בית המקדש. רק שם מצויה הברכה ורק שם הזכרת ה' (ואולי אין צורך בדרשת סירוס המקרא כפי שמציע ר' יאשיה). אבל במקורות אחרים משמש הפסוק, אדרבא, להרחבת הזכרת ה', אם כי בכינוי, בכל מקום. ראה, למשל, ספרי דברים פיסקא סב: "אין לי אלא במקדש, בגבולים מנין? תלמוד לומר (שמות כ כ) בכל המקום אשר אזכיר את שמי. אם כן למה נאמר לשום את שמו שם? במקדש אומרים את השם ככתבו ובמדינה בכינויו". מדרש זה יאמר: "בכל המקום", כפשוטו, בהרחבה, אך עדיין "המקום" מגביל זאת לבתי כנסיות ובציבור בדומה לירושלמי לעיל. "בכל המקום" ולא בכל מקום. ראה פירוש רש"י לפסוק בפרשתנו שמביא את הדעה הראשונה (הגמרא בסוטה וספרי במדבר) ומתעלם לגמרי מכך שפסוק זה משמש מקור לברכת כהנים בגבולים ובימינו שאין לנו בית הבחירה: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי - אשר אתן לך רשות להזכיר שם המפורש שלי, שם אבוא אליך וברכתיך אשרה שכינתי עליך מכאן אתה למד שלא ניתן רשות להזכיר שם המפורש אלא במקום שהשכינה באה שם, וזהו בית הבחירה. שם נתן רשות לכהנים להזכיר שם המפורש בנשיאת כפים לברך את העם".
  15. ראה אבות דרבי נתן, המרחיבה על פרקי אבות שבמשנה, נוסח א פרק יב: "הוא היה אומר אם תבא לביתי אני אבא לביתך. למקום שלבי אוהב לשם רגלי מוליכות אותי: אם תבא לביתי אבא לביתך. כיצד? אלו בני אדם שמשכימים ומעריבים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות הקב"ה מברכן לעולם הבא כענין שנאמר בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך (שמות כ כ)". כפשוטו, היינו אומרים שביתך שהמדרש מדבר עליו הוא ביתו של האדם, בית יהודי של תורה, מצוות וגמילות חסדים. ואז שוב חוזר "הפיתוי" שלנו לקרוא בפסוק: בכל המקום אשר תזכיר את שמי, בכבוד וקדושה, אבוא אליך וברכתיך. בכל מקום שהאדם מזמין את השכינה אליו ועושה לה מקום. אבל אבות דרבי נתן מפליג את "ביתך" לעולם הבא ושוב נשארנו עם דרשה נאה משלנו.
  16. ראה העניין גם במסכת סוכה דף נג עמוד א: "תניא, אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן: אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן. הוא היה אומר כן: למקום שאני אוהב, שם רגלי מוליכות אותי. אם תבא אל ביתי - אני אבא אל ביתך, אם אתה לא תבא אל ביתי - אני לא אבא אל ביתך, שנאמר: בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". ובהמשך הגמרא שם, יש אמרה דומה של רבי יוחנן: "רגליו של אדם ערֵבות לו, למקום שהוא מתבקש – לשם הן מוליכות אותו". איך אגב מסתדרת האמרה של הלל: "אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן" עם אמירתו המפורסמת: "אם אין אני לי – מי לי? וכשאני לעצמי – מה אני?"
  17. ובפסיקתא רבתי פיסקא מג מורחב הרעיון על כל ברכה, לאו דווקא על ברכות התורה: "אמר הקדוש ברוך הוא: היו זהירים מברכים אותי על כל דבר, ואם הייתם זהירים בברכות אף אני בא אצליכם ומברך אתכם, שנאמר: בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך (שמות כ כא)". ואנו שוב מתפתים להגניב את "דרשתנו": בכל המקום אשר תזכיר את שמי, אבוא אליך וברכתיך.
  18. כבר הארכנו לדון במדרש זה, וברעיון הכללי של "מקום" כאחד מכינויו של הקב"ה (שמשום מה פשט בעיקר בהקשר של צער, מצוקה ואבל) בדברינו מקום בפרשת ויצא. ומה שחשוב לנו כאן שהפסוק שלנו מצטרף לכל הפסוקים האחרים שמהם אנו לומדים את הדואליות של התואר "מקום". מחד גיסא הוא המקום, "מלוא כל הארץ כבודו", "הקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו" (בראשית רבה סח ט). ומאידך, היחיד הצדיק קובע את מקומו של הקב"ה: בהר, בשדה, בדרך, מהאבות ועד אבות החסידות.
  19. נראה שמדרש מאוחר זה, שהוא בעצם אסופת מדרשים, מביא את מגוון הדרשות שראינו המשקף את האפשרויות השונות להבין את הפסוק שלנו.