זמן שמחתנו

פסיקתא דרב כהנא – פיסקא אחריתא סוכות

"ושמחת בחגך" (דברים טז יד). את מוצא שלש שמחות כתיב בחג, ואלו: "ושמחת בחגך" (שם), "והיית אך שמח" (שם טו),1 "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים" (ויקרא כג מ).2 אבל בפסח אין את מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת, ולמה? אלא את מוצא שבפסח התבואה נידונית ואין אדם יודע אם עושה היא השנה אם אינה עושה, לפיכך אין כתוב שם שמחה.3 דבר אחר: למה אין כתיב שם שמחה, בשביל שמתו בו המצריים. וכן את מוצא כל שבעת ימי החג אנו קורין בהן את ההלל, אבל בפסח אין אנו קורין בהן את ההלל אלא ביום טוב הראשון ולילו, למה? כדאמר שמואל: "בנפול אויביך אל תשמח" (משלי כד יז).4

וכן את מוצא שאין כתוב בעצרת אלא שמחה אחת, דכתיב: "ועשית חג שבועות לי"י אלהיך ושמחת אתה וביתך" (דברים טז י-יא). ולמה כתיב שם שמחה אחת? מפני שהתבואה נכנסת בפנים. ומאי טעמא אין כתיב שם שתי שמחות? שכן את מוצא שאעפ"י שנכנסה התבואה בפנים, אבל פירות האילן נידונין. לפיכך אין כתיב שם שמחה שנייה.5

אבל בראש השנה אין כתיב שם אפילו שמחה אחת. מאי טעמא? שהנפשות נידונות ומבקש אדם נפשו יותר מממונו.6 אבל בחג, לפי שנטלו הנפשות דימוס שלהם ביום הכיפורים, כמו שכתוב: "כי ביום הזה יכפר עליכם" (ויקרא טז ל), ועוד שהתבואה ופירות האילן בפנים. לפיכך כתיב שם שלש שמחות, שנאמר: "ושמחת בחגך" (דברים טז יד), "ושמחתם לפני ה' אלהיכם" (ויקרא כג מ), "והיית אך שמח" (דברים טז טו).7

סדר רב עמרם גאון סדר חג הסוכות ד"ה וכך מקדשין

וכך מקדשין על הכוס, אומר: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם בורא פרי הגפן. ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקדשנו במצותיו. ותתן לנו ה' אלהינו מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום חג הסכות הזה, את יום טוב מקרא קדש הזה, זמן שמחתנו באהבה מקרא קדש זכר ליציאת מצרים. כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים, ומועדי קדשך בשמחה ובששון הנחלתנו. ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים. ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה. ושהחיינו.8

רמב"ן ויקרא פרק כג פסוק לט

באספכם את תבואת הארץ – שיהא חודש שביעי זה בזמן אסיפה, מכאן שנצטוו לעבר את השנים, שאם אין העיבור פעמים שהוא בא באמצע הקיץ או החורף, לשון רש"י. ולשון תורת כהנים (פרק טו ו ז): "עבר את השנים שתעשה החג באסיפת הפירות. יכול באסיפת כל הפירות? תלמוד לומר: "באספך מגרנך ומיקבך", מגרנך – לא כל גרנך, ומיקבך – לא כל יקבך. אי באספך מגרנך, יכול מקצתם? תלמוד לומר: "באספכם את תבואת הארץ". הא כיצד? השתדל לעבר את השנה שתעשה החג ברוב אסיפת כל הפירות".9 וכבר למדו העבור מחדש האביב (ראש השנה כא א). אבל שם לימד על האביב וכאן לימד על פירות האילן, שכך שנו חכמים (סנהדרין יא ב): "על שלשה דברים מעברין את השנה: על האביב ועל פירות האילן ועל התקופה". והוסיף לומר בכאן ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון – שתשבתו ותנוחו בהם כאשר פירשתי (פסוק כד). ואמר עוד, שתוסיפו לשמוח לפני השם בלולב ואתרוג שבעת ימים, כי הוא זמן שמחה שברך השם אותך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח לפניו.10

תוספות יום טוב ראש השנה פרק א משנה ב

ובחג נידונין על המים –  … כדי שיתברכו לכם גשמי השנה. והא דמיחד שם חג לסוכות טפי מפסח ועצרת … ואע"פ ששלושתן בשם חגים נקראו בכתוב. מכל מקום מלת חג הנחתו הראשונה על המחול והריקוד … והרד"ק כפי הפשט מפרשו כן, מעניין ריקוד וטיפוח לשמחה. ובסוכות הייתה שמחה יתירה של בית השואבה, לפיכך ראוי הוא להיקרא בייחוד בשם חג. ומפני כן אומרים בו בתפלה זמן שמחתנו.11

סדר עמרם גאון סדר ראש השנה

בראש השנה ערבית נכנסין לבתי כנסיות ומתפללין ככל השנה … ועומדין בתפלה …  עד למען שמו באהבה. זכרנו לחיים … ובכן תן פחדך … ובכן תן כבוד לעמך … וחותם המלך הקדוש …

אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות, וקדשתנו במצותיך, וקרבתנו מלכנו לעבודתך, ושמך הגדול עלינו קראת. ותתן לנו ה' אלהינו באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון, את יום הזכרון הזה זכרון תרועה מקרא קדש זכר ליציאת מצרים.12

רש"י דברים פרק כו פסוק יא

"ושמחת בכל הטוב" – מכאן אמרו אין קורין מקרא בכורים אלא בזמן שמחה מעצרת ועד החג, שאדם מלקט תבואתו ופירותיו ויינו ושמנו, אבל מהחג ואילך מביא ואינו קורא.13

רד"ק ירמיהו פרק ח פסוק כ

עבר קציר – קציר הוא זמן שיִוָשַע אדם בו מפני הבָּצוֹרוֹת ואדם שמח בבא הקציר כמו שכתוב "כשמחה בקציר"14 וכן זמן הקיץ אדם שמח בפירות הקיץ ואומר זה דרך משל כלומר עברו הזמנים שחשבנו להושע בהם ולא נושענו.15

תשובות הגאונים – שערי תשובה סימן שלז

ובימי ניסן ותשרי הוא זמן שמחה. וכבר נהגו בזמן שנכנס ניסן אין נופלין על פניהם עד שיצא כל שלשים יום. וכן בימי תשרי כל שלשים יום. ועל כן עולי רגלים בקול רנה ותודה בחזירה יותר מהליכה.

ובירושלמי ר' הושעיא בשם ר' זעירא אמר: מאי דכתיב: ופנית בבקר והלכת לאהלך? ופנית והלכת לאהלך דיו לקרא.16 מאי ופנית בבקר? וכי בבקר הולכין ולא בכל זמנא? אלא בבקר ההוא דכתיב ביה: בקר לא עבות, בקר דשמחה, בקר דאקדים אברהם. ומאי איהי שמחה? בית השואבה. והדבר גדול ונכון מלמד שצריך שמחה בחזירה יותר מהליכה ואמר רבי סימון סימן לדבר אל יתהלל חוגר כמפתח.17

מסכת עירובין דף נד עמוד א

רבי זירא אמר מהכא: "שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב" (משלי טו), אימתי שמחה לאיש? – בזמן שמענה בפיו. לשון אחר: אימתי שמחה לאיש במענה פיו? – בזמן שדבר בעתו מה טוב.18

 

חג שמח ומועדים לשמחה

מחלקי המים

מים אחרונים: ראה מצווה שכד בספר החינוך שאומר שמטרת ארבעה המינים הוא לרסן את השמחה בחג ולמתן את האדם שלא יתגאה וישכח את מקומו: "ועוד יש בארבעה מינין אלו ענין אחר, שהם דומים לאיברים שבאדם היקרים. שהאתרוג דומה ללב שהוא משכן השכל, לרמוז שיעבוד בוראו בשכלו. והלולב דומה לשדרה שהיא העיקר שבאדם, לרמוז שיישיר כל גופו לעבודתו ברוך הוא. וההדס דומה לעיניים, לרמז שלא יתור אחר עיניו ביום שמחת לבו. והערבה דומה לשפתיים, שבהן יגמור האדם כל מעשהו בדבור, לרמוז שישים רסן בפיו ויכוון דבריו, ויירא מהשם אף בעת השמחה". ולכן, הוא מוסיף ומסביר שם, אין ארבעה מינים בפסח ובעצרת כי שמחתם קטנה משל שמחת חג הסוכות. אז נא לא להיסחף.

עדכון אחרון: 18/09/2016

הערות שוליים

  1. שני פסוקים אלה הם מתוך פרשת המועדות שבפרשת ראה ספר דברים פרק טז: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ". דרשות רבות נאמרו על פסוקים אלה, אבל אנחנו מבקשים להתמקד הפעם בצירוף של זמן ושמחה.
  2. פסוק זה הוא מפרשת המועדות שבפרשת אמור, ויקרא כג: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים". וגם על פסוק זה רבו הדרשות אך אנו בדרכנו.
  3. מסכת ראש השנה פרק א משנה ב: "בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון ... ובחג נידונין על המים". משנה זו תלווה אותנו בהמשך דברינו.
  4. אין קורין את ההלל רוצה לומר הלל השלם, הינו אין גומרים את ההלל. ראה דברינו מעשה ידי טובעים בים בשביעי של פסח.
  5. אם בפסח היו לנו שתי סיבות למה אין שמחה (גאולה כן, שמחה לא), האחת היסטורית והשנייה חקלאית; בשבועות יש חצי סיבה. אין סיבה היסטורית למה לא לשמוח ויש חצי סיבה חקלאית. התבואה כבר נצלה מהשרב ומטללים רעים (ויקרא רבה כח ג, ראה דברינו מנחת אומר לעומר בפרשת אמור) ונשארה רק הדאגה לפירות האילן ולפיכך יש בשבועות שמחה אחת.
  6. ראה דברינו העמידו בימה העבירו בימה בראש השנה שבה ישראל שמחים ובטוחים שיצאו זכאים בדין.
  7. חג הסוכות הוא חג השמחה, במימד ההיסטורי-לאומי, הכלכלי-חקלאי (לוח השנה) והאישי. הוא החג המכונה זמן שמחתנו אם משום שהוא חל בזמן השמחה או שהוא גורם לשמחה שתבוא. החג בה"א הידיעה. ריבוי השמחה בחג הסוכות מוצא את ביטויו בשמחה המיוחדת לו: שמחת בית השואבה. ראה רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח: "אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר: ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים (ויקרא כג מ) ... ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון, וכן בכל יום ויום מימי חולו של מועד מתחילין, מאחר שיקריבו תמיד של בין הערבים, לשמוח שאר היום עם כל הלילה". וכבר הרחבנו בדברינו בשנה האחרת על שמחת בית השואבה שהיא השמחה (הנשמה) היתירה של חג הסוכות ולא נוסיף כאן. הדרשן מתעלם מכך שגם בחג הסוכות נידונים על המים, אולי משום שזה שייך לשנה הבאה וצריך ומותר לשמוח על יבול השנה הזו, גם אם העיניים נשואות ומייחלות כבר לגשם של השנה הבאה.
  8. זהו הנוסח שהשתמר עד ימינו ונראה שמטבע הלשון "זמן שמחתנו" מופיעה לראשונה כאן בסידור או סדר רב עמרם גאון והוא חידוש של הגאונים. וגם שמיני עצרת הוא "זמן שמחתנו" עפ"י סדר רב עמרם: "ביום שמיני עצרת, ערבית ושחרית ומנחה, תפלה אחת היא, מתפלל אבות וגבורות, וקדושת השם. ואומר אתה בחרתנו מכל העמים וכו', ויום שמיני חג עצרת הזה זמן שמחתנו וכו' ".
  9. עד כאן לשון הספרא (תורת כהנים) בפרשת אמור. מכאן ואילך, המשך דברי הרמב"ן.
  10. על מנת ששמחת חג הסוכות, חג האסיף תהיה שלימה ויושלם רוב האסיף החקלאי אם לא כולו, עשוי בית דין לעבר את השנה ולדאוג שראש השנה יחול בתקופת תשרי. לא רק על חודש האביב (פסח) היו מעברים את השנה, כפי שאנו מורגלים, אלא גם על הבשלת הפירות הראשונים כדי שיוכלו להביא ביכורים ראשונים בחג השבועות (הגמרא בסנהדרין) ועל מנת שרוב איסוף היבול יסתיים בחג הסוכות (עפ"י הספרא) ויהיה זמן שמחה (תוספת של רמב"ן). להרחבת הנושא ראה מסכת סנהדרין דפים יא-יב וכן ברמב"ם הלכות קידוש החודש פרק ד הלכה ב: "על שלשה סימנין מעברין את השנה, על התקופה ועל האביב ועל פירות האילן. כיצד? בית דין מחשבין ויודעין אם תהיה תקופת ניסן בששה עשר בניסן או אחר זמן זה, מעברין אותה השנה. ויעשו אותו ניסן אדר שני כדי שיהיה הפסח בזמן האביב, ועל סימן זה סומכין ומעברין ואין חוששין לסימן אחר". ולפי הכלל: "אין מעברים אלא אדר" (בגמרא שם) צריך לומר שבחודש אדר כבר חשבו לכל הקיץ הקרוב, לתבואה ולפירות. וכבר הרחבנו לדון בעיבור השנה בפרשת פקודי.
  11. חזרנו אל שמחת בית השואבה שבה היו רוקדים וחגים ומפני כן נקרא החג – חג, שחגים ורוקדים בו. והריקודים הוא עיקר "זמן שמחתנו". ואגב דברי התוספות יום טוב שפותח באזכור שבחג נדונים על המים, אנו חוזרים לפסיקתא בה פתחנו ושואלים: בפסח נדונים על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים כבני מרון, אבל גם בסוכות נדונים! על הדבר הבסיסי ביותר, על המים הנותנים חיים למוצאיהם. אז מה פשר השמחה הגדולה הזו? זאת ועוד, המחול והריקוד של סוכות קשורים בניסוך המים המסמל את התקווה לחורף גשום "שיתברכו לכם גשמי השנה"! כבר הצענו לעיל את הרעיון שלמרות כל זה, השמחה היא על השנה החולפת ואל לדאגה לשנה הקרובה להעיב על שמחת השנה היוצאת. אך נשמח לקבל הצעות ורעיונות נוספים כאן.
  12. סדור רב עמרם גאון שטבע את "זמן שמחתנו" לחג הסוכות קובע בתפילת ראש השנה את הנוסח שאנו אומרים רק במועדים: "מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון" (ואין אנו נוהגים כך). כיצד ראש השנה יום של שמחה וששון, בניגוד גמור לפסיקתא? האם זו השמחה של מי שבטוחים שיצאו זכאים בדינם (ראה שוב דברינו העמידו בימה העבירו בימה בראש השנה)? האם חודש תשרי כולו הוא חודש של שמחה ולאו דווקא חג הסוכות? לפני שנמשיך להידרש לעניין, ראה מסכת סופרים פרק יט הלכה ה שממנה נלמד שראש השנה הוא המקור לקילוס והודיה וממנו לומדים בעקיפין שמחה לשאר המועדים: "וכשם שמקלסין ראש השנה ויום הכיפורים, כך מקלסין ימים טובים בתפילה, במוסף, במנחה, ובערבית. והיכן קילוסן? אלהינו ואלהי אבותינו גלה כבוד מלכותך עלינו כו', ואחריו, אנא אלהינו יעלה ויבא כו', והשיאינו כו'. וחתימתו, ברוך מקדש עמו ישראל ומועדי שמחה והזמנים ומקראי קודש".
  13. רש"י זה מתבסס על הגמרא בפסחים לו ע"ב האומרת במסקנת הדיון ההלכתי אם כהן אונן (מי שמתו מטל לפניו) מותר באכילת ביכורים או לא: "ושמחת בכל הטוב! - ההוא לזמן שמחה הוא דאתא, דתנן: מעצרת ועד החג - מביא וקורא, מהחג ועד חנוכה - מביא ואינו קורא". לגמרא זו אפשר לצרף גם את ספרי דברים פיסקא רצז: "יכול שאתה קורא כל זמן שאתה מביא? תלמוד לומר: ואמרת ושמחת, אין קריאה אלא בשעת שמחה. כשתמצא אומר מעצרת ועד החג מביא וקורא מהחג ועד חנוכה מביא ואינו קורא". ראה גם רש"י על הגמרא בפסחים שם (רש"י שהבאנו הוא על התורה, פרשת הביכורים). הרי לנו "זמן שמחה" על תקופת הבאת הביכורים, לא כל התקופה אשר נמשכת מחג השבועות ועד חנוכה בהתאם לפרי שבו מדובר, אלא רק בין חג השבועות (לפני חג השבועות אי אפשר להביא ביכורים) ועד חג הסוכות. ואנו לומדים מכאן מספר דברים חשובים לגבי "זמן שמחה". האחד, שבכ"ז חג השבועות שנאמרה בו שמחה אחת בלבד, הוא ההתחלה של "זמן שמחתנו" - העונה בה "אדם מלקט תבואתו ופירותיו ויינו ושמנו". ועונה זו כוללת ממילא את ראש השנה! השני, שחג הסוכות הוא השיא אך גם הסוף. מכאן ואילך אין זו שמחה. אולי משום שהנאת האסיף המאוחר כבר באמת מתערבת עם הדאגה והחשש לעונה החקלאית הבאה ופעמים רבות שהגשם מאחר לבוא וכבר מתחילים להתענות ואין זה זמן שמחה. והשלישי, שזמן שמחתנו יכול להימשך תקופה ארוכה ולאו דווקא קשור בחג ומועד מסוים (אבל תָּחוּם בין החג שנאמרה בו שמחה פעם אחת ובין החג ששמחתו משולשת וכולל כאמור את ראש השנה).
  14. הפסוק אליו מתכוון הרד"ק הוא בישעיהו ט ב: "הִרְבִּיתָ הַגּוֹי לוֹ הִגְדַּלְתָּ הַשִּׂמְחָה שָׂמְחוּ לְפָנֶיךָ כְּשִׂמְחַת בַּקָּצִיר כַּאֲשֶׁר יָגִילוּ בְּחַלְּקָם שָׁלָל". שהוא על הגאולה ועל הישועה לעם ישראל ככתוב שם פסוק קודם: "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם".
  15. הפסוק בירמיהו אינו עוסק בשמחה, בלשון המעטה: "עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לוֹא נוֹשָׁעְנוּ", אבל מכלל לאו אתה שומע הן ופירוש רד"ק יכול להצטרף לרש"י הנ"ל ולמקורותיו בהקשר עם מצוות ביכורים, לאמר שזמן השמחה הוא הקיץ כולו וחג הסוכות איננו אלא האקורד המסיים. ומשגלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו ועבודתה, הפך הקיץ היהודי, בחלקו, לימי אבל ונהי במקום זמן שמחה והודיה. ואם נחזור לנושא זמן הביכורים, ראה מדרש המאוחר פתרון תורה פרשת והיה כי תבוא עמוד 278: "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, ובאת - עד זמן שמחה אתה מביא בכורים". עד זמן שמחה – לכאורה רק סוכות הוא זמן השמחה. אבל אפשר גם להבין "ככל עוד הוא זמן שמחה" והוא כל הקיץ כפי שדרשנו ברש"י ומקורותיו וברד"ק.
  16. לא מצאנו ירושלמי זה שהגאונים מצטטים. הירושלמי היחידי שמצאנו שדורש את הפסוק "ופנית בבוקר והלכת לאהלך" הוא במסכת ביכורים פרק ב הלכה ג: "ולינה דכתיב ופנית בבוקר והלכת לאוהליך הא כל הפונות שאתה פונה לא יהו אלא בבוקר". והמאיר עיניינו יבורך.
  17. שני חידושים מחדשים לנו הגאונים, שהם כאמור שטבעו את מטבע הלשון "זמן שמחה. האחד, ששני חודשים יש לנו בשנה שהם זמן שמחה: ניסן ותשרי. אלה היו אגב גם החודשים שלא למדו בהם בישיבות ויצאו לעבודת האדמה (ראה מסכת ברכות דף לה עמוד ב: "אמר להו רבא לרבנן: במטותא מינייכו, ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי, כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא"). והשני, שהחזרה מהשמחה, "הבוקר שאחרי",השלמת מצוות העלייה לרגל, היא השמחה הגדולה ועכ"פ יותר מההליכה לירושלים. נניח לרגע ליהודי מבבל שעלה לרגל ונתמקד ביהודי מהגליל למשל שחוזר מלא חוויות ורשמים מהשמחה הגדולה שחווה בחג הסוכות בירושלים ומהכינוס הגדול של עם ישראל שם, כולו טעון רגשות ומחשבות נעלות, אך בה בשעה כבר נושא מבטו מערבה, חש את צינת הסתיו, רואה את השלף בשדות ודואג על השנה הבאה. וכולו תקווה שיזכה הוא ובני ביתו לעלות לרגל בחג הסוכות הבא להליכה ולחזרה הבאה למועד הזה כעת חיה. ושנזכה גם אנו כולנו פה עמנו היום.
  18. ופירוש רש"י שם: "אימתי שמחה וכו' בזמן - שיודע לדרוש הלכות חג בחג, דבר אחר: אימתי שמחה לאיש, אימתי אדם שמח בתלמודו - בזמן שיש לו מענה, כששואלין ממנו דבר הלכה". אז גם זה "זמן שמחה", לדרוש בענייני החג מי בהלכה ומי באגדה וכל דבר בעיתו הרי הוא טוב ואמת ונכון וחביב וקיים וישר ואהוב ומרבה שמחה בחג "זמן שמחתנו".