- יסודותיה של הדרשה בציבור הם במעמד סיני. משם, לכינוס כל ישראל ע"י משה לפני מותו: "הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם" בסוף פרשת וילך ומשם להעברת השרביט ליהושע, כמתואר בספרי זוטא (במדבר) פרק כז פסוק יט: "והעמדת אותו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה - שיהא מומחה מפי אלעזר הכהן ומפי כל העדה, מלמד שאמר לו הקב"ה למשה: לך והעמיד תורגמן ליהושע ויהא יושב ודורש ושואל לפניך בראש כל גדולי ישראל". ראו גם ילקוט שמעוני ראש פרשת ויקהל: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וכו' (שמות לה א). רבותינו בעלי אגדה אומרים: מתחילת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה "ויקהל", אלא זאת בלבד. אמר הקב"ה: עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני. מכאן אמרו: משה תקן להם לישראל שיהיו דורשין בעניינו של יום: הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות החג בחג". כבר הארכנו לדון בדרשות במקרא בדברינו מעמד הקהל לאורך הדורות בפרשת וילך. שם גם הראינו ש'הקהל' הראשון, עפ"י המדרש, כבר קדם לכולם בפרשת החודש במצרים. אך הפעם אנחנו עם דרשות חכמים ולאו דווקא בשבת הגדול, שבת תשובה, לפני החגים וכו', אלא דרשות חכמים בציבור באופן כללי.
- ירושלמי זה הוא על המשנה במסכת ביצה פרק א משנה ה: "בית שמאי אומרים: אין מוציאין את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר התורה לרשות הרבים ובית הלל מתירים". מדובר בהוצאה מרשות לרשות ביום טוב, שבית שמאי אוסרים משום שביום טוב מותר רק אוכל נופש ואילו בית הלל סבורים שמתוך שהותר לצרכיי אכילה, הותר גם לצרכיי מצווה. באה הגמרא בירושלמי ואומרת שמותר לטלטל את הדרשן לבוא לדרוש גם בשבת כי זה צורך הרבים. ראו שם בדומה גם על טלטול רופא בשבת: "רבי ירמיה הורי לבר גירונטי אסיא מיטענה בסדינא מיעול מבקרא ביישייא בשובתא". הרי לנו שהדרשן הוא כמו רופא! ויש לשים לב שמדובר בנכדו של הדרשן הגדול ר' יהושע בן לוי, זה שיצא באמצע בית המרחץ לכבוד שבת, כי נזכר שקבע ללמוד את הפרשה עם נכדו. ראו הסיפור בירושלמי שבת פרק א הלכה ב, מובא בדברינו והודעתם לבניך ולבני בניך בפרשת ואתחנן. הלימוד עם הנכד השתלם! הנה הנכד, גם כאשר בערוב ימיו לא יכול היה ללכת לבית המדרש, היו מטלטלים אותו בסדין (מנשא) כדי להוליכו לבית הכנסת לדרוש לפני הציבור. וכשרצו לברר סופית את ההלכה (לאחר שכבר עשו מעשה), הלכו ושאלו את רבי סימון וזה אמר להם בשם הסבא, ר' יהושע בן לוי, שמטלטלין לא רק כאשר יש צורך ברור וקונקרטי, אלא גם "שמא יצטרכו".
- לכנס. כמו צמה קלועה. ראו במדרש בראשית רבה סד להלן על "הקהילות שהיו "מצומתות בבקעת בית רימון". ראו המדרשים על "מבעד לצמתך" בשיר השירים (שלושה מופעים), כיצד עמדו בני ישראל לפני הר סיני וכיצד יושבים התלמידים בבית המדרש.
- ראו מקור מדרש זה בירושלמי סוכה פרק ה הלכה א. הרי לנו 'דרשן חימום' שמקדים את הדרשן המרכזי. ראו הסיפור המלא שם במדרש, שר' לוי, הדרשן המקדים אמר דבר אחד, ור' יוחנן הדרשן המרכזי אמר דבר אחר שסתר את דבריו (מאיזה שבט בא הנביא יונה בן אמתי) ולשבת הבאה ביקש ר' לוי מר' יהודה בן נחמן להתחלף, על מנת לפשר את הסתירה בין דרשתו ודרשת ר' יוחנן רבו ובזכות זה זכה ר' לוי להיות דרשן מבוקש שנים רבות. כדלהלן.
- אגב סיפור זה שהביאונו בתמצית, למדנו שבתחילת דרכו נהג הדרשן לעמוד לפני הציבור. אבל בהמשך, ככל שנעשה מפורסם ואולי זקן יותר, היה יושב. עוד למדנו, מה שנראו גם להלן, את השם הארץ ישראלי "דָרוֹשׁ" ככינוי לדרשן.
- רבי עקיבא היה לא רק מגדולי הדרשנים בתוך בית המדרש, שהיה דורש כל אות וכל מילה וכל תג בהלכה, אלא הקדיש מזמנו גם לדרשות לפני הציבור הרחב, כולל תשומת לב לתשומת לב הציבור ונקיטת אמצעים לשעשוע הציבור ושמירה על ערנותו במהלך הדרשה. כך הוא גם בשיר השירים רבה (וילנא) פרשה א ג אצל רבי יהודה הנשיא: "רבי היה יושב ודורש ונתנמנם הציבור, בקש לעוררן, אמר: ילדה אשה אחת במצרים ששים ריבוא בכרס אחת, והיה שם תלמיד אחד ורבי ישמעאל ברבי יוסי שמו, אמר ליה: מאן הות כן? אמר ליה: זו יוכבד שילדה את משה ששקול כנגד ששים רבוא של ישראל". הרי לנו שהדרשן צריך להיות ערני למידת ערנותו של הציבור ולדעת לנקוט באמצעים רטוריים, כולל הומור, על מנת לשמר את הדרשה. ולגבי המקרה של רבי, בניגוד למקרה של רבי עקיבא, נראה שר' ישמעאל ברבי יוסי, שהיה מחשובי תלמידיו ומן הסתם לא נמנם בעצמו, שימש כ"סוכן שתול" ושאלתו הייתה חלק מהרטוריקה לעורר את הקהל. ראו דברינו בדיחות הדעת של חכמים.
- ר' עקיבא גם יודע לגרום לקהל לבכות ומעורר אותם לתשובה. במקום נוסף, הוא מתמודד בפני הציבור עם הבעיה הכאובה של שכר ועונש, שהטרידה את דורם - בעיה שגרמה ליציאתו לתרבות רעה של עמיתו אלישע בן אבויה (דברינו במיוחדים). ראו רות רבה פרשה ו סימן ד: "פעם אחת היה יושב ושונה בבקעת גינוסר וראו אדם אחד שעלה לראש הדקל ונטל האם על הבנים וירד בשלום, במוצאי שבת ראו אדם אחר שעלה לראש הדקל ונטל הבנים ושלח את האם וירד והכישו נחש ומת, אמר ... היכן טובו של זה והיכן אריכות ימים של זה? ולא ידע שדרשה ר' עקיבא בצבורא: למען ייטב לך - בעולם שכולו טוב, והארכת ימים - לעולם שכולו ארוך". וכשר' עקיבא מבקר את אחד מתלמידיו ורואה שאין מי שסועד אותו בחוליו הוא יוצא, בבית המדרש או אולי בציבור רחב יותר, ודורש: "כל מי שאין מבקר חולים - כאילו שופך דמים" (מסכת נדרים דף מ עמוד א). בשני מקומות מצאנו אמנם שתלמידי חכמים אחרים מקנטרים את רבי עקיבא על דרשותיו באגדה ושולחים אותו לעסוק בהלכה: "אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא, מה לך אצל הגדה? כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות" (סנהדרין סז ע"ב בדרשה על הצפרדע, סנהדרין לח על שני הכסאות שיש למעלה), אבל במקומות רבים אחרים מצאנו את ר' עקיבא כדרשן גדול בהלכה ובאגדה, הן בבית המדרש והן בפני הציבור הרחב. עד שדרשו על ר' עקיבא, בירושלמי שקלים פרק ה הלכה א: "אמר רבי יונה: כתיב: לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל [ישעיהו נג יב] - זה ר"ע שהתקין מדרש ההלכות והגדות". וסכמו: "משמת ר' עקיבה פסקו הדרשנין" (ירושלמי מסכת סוטה פרק ט הלכה טז).
- לרבי ינאי יש קשר משולש לפסוק "ושם דרך", החל ממפגש עם 'האיש המשופע' (ויקרא רבה ט ג), דרך 'התיקון' עם הרוכל שמכר לו סם חיים (ויקרא רבה טז ב) וכלה כאן בתלמיד שנהג כשורה. ראו בדברינו הַשָׂם וְהַשָׁם את דרכו בפרשת צו (שבשנים רבות מתלכדת עם שבת הגדול), את חידודו של ר' יהושע בן לוי: וְשָׂם דרך - וְשָׁם דרך. לעניינינו, הדגש כאן הוא על חלקו של הקהל בדרשה. לר' ינאי היה תלמיד שהיה מרבה בשאלות וקושיות בשעה שהיה לומד אצלו, אבל נמנע מלעשות זאת בשבת הרגל, כאשר בא ציבור רחב לשמוע את דרשתו של ר' ינאי. וקרא עליו ר' ינאי את הפסוק מתהלים: "וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים". רש"י ושטיינזלץ מפרשים שנמנע התלמיד לעשות זאת, שמא לא ידע ר' ינאי את התשובה או יתקשה ונמצא מביך אותו בפומבי. אבל מפרשים אחרים (עיון יעקב ואחרים) אומרים שפשוט אין זה מתאים וראוי לשאול קושיות למדניות בדרשות המיועדות לציבור הרחב ולהסיט את הדרשה ממסלולה. ונראה שזו הלכה למעשה חשובה ומעשית מאד. שבת הרגל היא עפ"י מפרשים מסוימים שבת המועד (שבת הבאה בתוך הרגל), או שבת שלפני הרגל, כשבת הגדול בה אנו עומדים. אז אולי מותר לקהל לבכות בדרשה וליהנות מבדיחות הדעת של הדרשן, אבל לא לנמנם ולא להקשות קושיות בדרשות בציבור.
- מנהג זה לדרוש בלילי שבתות דווקא (עוד לפני סעודת השבת) לא מוכר לנו וכל היודע דבר אודותיו – יחכימנו. אולי מדובר בלילות החורף המוקדמים. ועכ"פ, שבת הייתה יום הדרשות (להוציא חגים, תעניות ומקרים מיוחדים אחרים), אבל לא כולם טרחו לבוא. ראו ביקורת, בגמרא גיטין לח ע"ב, על אותם שקובעים את סעודתם בשבת בשעת הדרשה. ואולי זה גם המקרה שלפנינו.
- לשון שבועה.
- והאשה אכן רקקה לפני ר' מאיר ובכך הותר הנדר של בעלה. ראו סוף הסיפור במקור שם, מובא גם בדברינו שלום בין איש ואשתו בפרשת נשא, כיצד מחל ר' מאיר על כבודו ובלבד שיחזור שלום הבית. עוד על ר' מאיר כדורש בציבור, ראו גמרא סנהדרין לח ע"ב אזכור "פרקו", היינו דרשתו של ר' מאיר ע"י כובס שכנראה הקשיב טוב יותר מהחכמים לדרשותיו של ר' מאיר שניתנו בציבור ונתן תשובה הולמת למין שהתווכח עם רבי ישמעאל ברבי יוסי: " ... אמר ליה ההוא כובס: שבקיה, אנא מהדרנא ליה ... אמר ליה: מנא לך הא? - מפירקיה דרבי מאיר שמיע לי". ראו דברינו מפי כובסים ואורגים. עוד בגמרא סנהדרין שם, עדותו של ר' יוחנן על מבנה דרשותיו של ר' מאיר: "אמר רבי יוחנן: כי הוה דריש רבי מאיר בפירקיה הוה דריש תילתא שמעתא, תילתא אגדתא, תילתא מתלי" – שליש הלכה, שליש אגדה ושליש מְשָׁלִים". (ללמדנו שאגדה ומשלים הם שני נושאים שונים, למרות שהמשל משמש אמצעי ספרותי חשוב באגדה. ראו הדף משלי חיות במדרש בפרשת וישלח). עוד ראו במדרש רות רבה פרשה ו וקהלת רבה פרשה ז שר' מאיר היה יושב ודורש בבית המדרש של טבריה בשבת ואמרו לו שאלישע בן אבויה רבו נמצא בחוץ רוכב על סוס. עזב ר' מאיר את דרשתו ויצא אליו. אך לא ברור אם שם היה דורש בציבור והניח את כל הציבור ויצא לדבר עם רבו, או שמא רק דרש בפני התלמידים. כך או כך, הפסקת הדרשה והיציאה אל רבו שיצא לתרבות רעה, היא וודאי משמעותית.
- ר' אבהו ור' חייא בר' אבא הזדמנו למקום אחד, רבי אבהו דרש באגדה, רבי חייא בר אבא דרש בשמעתא (בהלכה). עזבו הכל את רבי חייא בר אבא והלכו אצל ר' אבהו. חלשה דעתו (של ר' חייא).
- כך אומר ר' אבהו לר' חייא בר אבא על מנת להפיס את דעתו. האם רק על מנת להפיס את דעתו? מה באמת חשב ר' אבהו על ערכה של האגדה מול ההלכה? וזה נושא גדול ועצום שרבים דשו ורבים עוד ידושו וידרשו בו: הלכה ואגדה בעולם של חז"ל.
- כל יום היה ר' חייא בר אבא מלווה את ר' אבהו עד למלונו (אחרי דרשות שניהם) משום כבוד בית הקיסר (לר' אבהו היה מינוי רשמי של השלטונות הרומיים). באותו היום, ליווה ר' אבהו את ר' חייא בר אבא לבית מלונו, ואפילו כך, לא התיישבה דעתו. הרי לנו שני דרשנים שהוזמנו לדרוש בעיר במקביל, והעם מטבעו נהר לבעל האגדה. ראו אגב שבחו העצמי של ר' אבהו, שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א על "צווארך בחרוזים: "ר' אבהו היה יושב ודורש ואש מלהטת סביבותיו אמר שמא איני חורז בדברי תורה כתיקנן, דאמר ר' לוי: אית דידע למחרוז ולא ידע למקדח ואית דידע למקדח ולא ידע למחרוז. ברם אנא הוינא חרוזא ואנא הוינא קדוחא". ובימינו, אולי משום המקרה הזה ודומיו, מקובל שאותו חכם דורש גם בהלכה וגם באגדה: פותח בהלכה ועובר לדברי אגדה (ומסיים בדברי כיבושין?). ראו מבנה דרשותיו של ר' מאיר, הערה 11 לעיל, והמדרש האחרון החותם את הדף.
- בהמשך למקור הקודם, אבל מובא בגמרא לפניו.
- מתחילה הייתי אומר ענוותן אני. משפט ששייך לקבוצה רחבה של אמירות חכמים על עצמם בלי להצטנע בערך עצמם (נושא שווה דף בפני עצמו). מכאן ואילך נביא את לשון הגמרא בתרגום לעברית בעזרת פירוש שטיינזלץ.
- האמורא היה עומד ליד הרב שהיה מדבר בקול נמוך ומשמיע בקול רם את דבריו לציבור. מן הסתם היה בעל קול חזק (שלא כרב) וגם תלמיד חכם ובעל זכרון טוב (זה תפקיד ה"תנא"). וגם תרגם את דברי הרב לשפה שהקהל רגיל בה: ארמית או יוונית.
- בעלי, לא צריך את בעלך. וזה שהוא גוחן ומקשיב לו (ואח"כ מדבר אל הקהל) – זה רק מתוך כבוד לרב. כמעשה העגלון והרב!
- אגב המקורות שהבאנו ונביא וכהמשך למקור הקודם, הרי לנו תיאור תפקידו של האמורא או המתורגמן כעומד לצד הדרשן ומסייע לו. כאן אמנם לגנאי, אבל הנושא קיים וחז"ל תולים אותו כבר ביחסי משה ויהושע (ספרי במדבר קמ, זוטא כז יט). ראו חובות המתורגמן בירושלמי מגילה פרק ד הלכה י: "תורגמן שהוא עומד לפני חכם אינו רשאי לא לשנות ולא לכנות ולא להוסיף אלא אם כן היה אביו או רבו". ושם יש רשימה מכובדת של חכמים ששימשו תחילה גם כמתורגמים. ובגמרא חגיגה יד ע"א דורש ר' אבהו (!) גיל מינימלי של חמישים מהמתורגמן. ואחרי כל זאת יש מקרים שהמתורגמן נאלץ לכסות על מי שהתמנה לתפקיד ציבורי והוא לא ראוי ולא תלמיד חכם. ראו גמרא סנהדרין ז ע"ב: "דבי נשיאה אוקמו דיינא דלא הוה גמיר. אמר ליה ליהודה בר נחמני מתורגמניה דריש לקיש: קום עליה באמורא. קם, גחין עליה, ולא אמר ליה ולא מידי. פתח ואמר: הוי אומר לעץ הקיצה עורי לאבן דומם הוא יורה הנה הוא תפוש זהב וכסף וכל רוח אין בקרבו".
- וההמשך שם בסיפור על אותו אדם שנתן צדקה לגרושתו וקיים את הפסוק בישעיה נח ז: "וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם", מובא בדברינו מצוות צדקה בפרשת בהר. אחד מהאירועים 'הקלאסיים' של דרשה בציבור היא תענית בכלל, תענית גשמים בפרט, כמתואר במשנה מסכת תענית, פרק ב משנה א: "סדר תעניות כיצד? מוציאין את התיבה לרחובה של עיר ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ובראש הנשיא ובראש אב בית דין וכל אחד ואחד נותן בראשו. הזקן שבהן אומר לפניהן דברי כיבושין: אחינו, לא נאמר באנשי נינוה (יונה ג') וירא אלהים את שקם ואת תעניתם אלא וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה. ובקבלה הוא אומר (יואל ב') וקרעו לבבכם ואל בגדיכם". דברי הכיבושין של ר' תנחומא, בדרשתו, הם שכל אחד ילך ויעשה מצווה, כאשר הכוונה בפשטות היא למצוות צדקה ועזרה איש לחברו. וכלשון המקבילה למדרש זה בבראשית לג ג פרשת נח: "הבריות מרחמין אלו על אלו והקב"ה מתמלא עליהן רחמים ... התמלאו רחמים אלו על אלו והקב"ה מתמלא עליכם רחמים". וכפי שמסיים המדרש את הסיפור על האיש וגרושתו: "באותה שעה הגביה רבי תנחומא פניו כלפי מעלה ואמר: ריבון על העולמים, מה אם זה שאין לה עליו מזונות ראו אותה בצרה ונתמלא עליה רחמים, אתה שכתוב בך חנון ורחום ואנו בני ידידיך בני אברהם יצחק ויעקב, על אחת כמה וכמה שתתמלא עלינו רחמים. מיד ירדו גשמים ונתרוה העולם". ראו סיפור זה בדברינו מצוות צדקה בפרשת בהר.
- דרשן יכול גם לבלבל קצת את הקהל בדרשותיו. מדובר כאן בדין ריבוי אפיה ביום טוב, גם אם לא הכל נחוץ לחג. בהלכה יש הבחנה חשובה בין דבר שנאמר "להלכה" ובין דבר שהורו בו לעשות מעשה. ראו מסכת בבא בתרא דף קל עמוד ב: "מר סבר הלכה עדיפא, ומר סבר: מעשה רב. תנו רבנן: אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה - עד שיאמרו לו הלכה למעשה, שאל ואמרו לו הלכה למעשה - ילך ויעשה מעשה, ובלבד שלא ידמה". ראו גם במקומות רבים בש"ס הביטוי: "כאן להלכה וכאן למעשה". ראו גם הביטוי בירושלמי סוטה פרק ה הלכה ב: "למדרשו קילסו, אבל למעשה אין הלכה כיוצא בו". ושוב בגמרא בבא בתרא הנ"ל: "א"ל ר' אסי לר' יוחנן: כי אמר לן מר הלכה הכי, נעביד מעשה? אמר: לא תעבידו עד דאמינא הלכה למעשה". לא בכדי השתרבב הביטוי "הלכה למעשה" עד ימינו. כל זה טוב ויפה בבית המדרש, אבל בדרשה בציבור, נראו שהדרשן צריך לבוא מוכן ולא לבלבל את הקהל, כמו שאירע בסופה של דרשת ר' יוחנן לקהל בטבריה שלא ידעו כיצד לנהוג למעשה. או שמא הקהל צריך להיות מספיק בוגר, על מנת להבין שגם הקטע ההלכתי בדרשות בציבור הוא לפלפול בעלמא ולא "הלכה למעשה". ראו דברינו
- בהלכה.
- בן או בר אולפן, היינו חכם בתורה, בר אוריין. ראו תואר זה גם במדרש ויקרא רבה ג א ושם גם תארים נוספים: בן הלכות (בר הילכן ובן מכילות (בר מכילאן). ובר אולפן הוא הכי גבוה. ולא עמדנו על ההבדלים המדויקים של תארים אלה.
- שאלנו אותו פסוקים מספר דניאל ולא ידע לפרשם.
- כאן משחזר לוי בר סיסי את כל השאלות בהלכה ובמקראות ששאלו אותו ועונה עליהם לפני רבי כראוי.
- המעבר של חכמים מלמדנות ודרשות פנימיות בבית המדרש, לדרשות ולימוד לציבור הרחב, איננו כה פשוט ולא כל אחד ניחן בסגולותיהם של רבי יהודה הנשיא, ר' עקיבא, ר' מאיר ור' אבהו. לא לכל אחד היו יכולות של "דָרוֹשׁ". ראו שמות רבה כז ט מה קורה בעת שתלמיד חכם יוצא מחממת בית המדרש ונוטל חלק בצרכיי הציבור (מובא בדברינו אני ואתה עומדים בזירה – או נצחת או נצחתי, בפרשת יתרו). אח"כ, אנחנו אמנם מוצאים את לוי בר סיסי נושא דרשה לפני הציבור בנהרדעא (ירושלמי סוכה פרק ד הלכה ג), אבל ההתחלה הייתה קשה. מקרה דומה של יציאת תלמיד חכם מבית המדרש לציבור הרחב, אמנם לא בדרשה בציבור אלא בתפילה, מצוי בסיפור על ר' אלעזר חסמא, ויקרא רבה כג ד: "ר' אלעזר חסמא הלך למקום אחד. אמרו לו: יודע רבי לפרוס על שמע? אמר להם: לאו. – יודע רבי לְקָרֵב (לעבור לפני התיבה)? אמר להם: לאו. אמרו לו: על חינם קראו לך רבי. נתכרכמו פניו". ראו המשך הסיפור שם שר' אלעזר הולך לר' עקיבא וזה מלמדו לפרוס על שמע ולעבור לפני התיבה והוא חוזר לאותו מקום והפעם מצליח. "אמרו: הרי נתחסם ר' אלעזר והיו קוראים אותו ר' אלעזר חסמא". עוד שם על ר' יונה: "ר' יונה היה מלמד לתלמידיו אפילו ברכת חתנים ואפילו ברכת אבלים. לומר: היו גברים בכל דבר". ראו דברינו ברכת אבלים במיוחדים.
- אבל את בבית המקדש (ועפ"י המדרש כבר במשכן), היה לארז תפקיד חשוב. ראו מלכים א פרקים ה, ו בבניין מקדש שלמה. ובלעם משבח את עם ישראל שהם "כארזים עלי מים" (במדבר כד ו), ועוד הרבה בשבח הארז.
- דרשה זו איננה 'דרשת ציבור' רגילה ואין אלה דברי פתיחה בדרך ארץ לפני הדרשה העיקרית. מדובר כאן במקרה מיוחד, בדרשה 'אד הוק', שבה ר' שמעון בן אלעזר מתנצל בפני הציבור על מקרה לא נעים שאירע לו. ראו שם תחילת הסיפור: "מעשה ברבי שמעון בן אלעזר שבא ממגדל עדר מבית רבו והיה רוכב על החמור ומטייל על שפת הים וכו' ". להלן מקור הסיפור נראה שהוא . ראו אדם אחד שהיה מכוער ביותר, א"ל: ריקה, כמה מכוער אתה. שמא כל בני עירך מכוערין כמותך. א"ל: ומה אעשה? לך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית. כיון שידע רבי שמעון שחטא ירד מן החמור והיה משתטח לפניו. אמר לו: נעניתי לך מחול לי. אמר לו איני מוחל לך עד [שתלך] לאומן שעשאני ותאמר כמה מכוער כלי זה שעשית". ר' שמעון פוגע באיש מסיבה לא ברורה ולאחר שהכיר בטעותו הוא מתנצל בפומבי בבית המדרש הגדול שלו. אין זו, כאמור 'דרשת ציבור' רגילה, אלא הודאה בפומבי והתנצלות חד-פעמית. ואולי מכאן ואילך, אכן כך פתח ר' שמעון את דרשותיו ולימודו בבית המדרש הגדול שלו, במעין תזכורת לאירוע שקרה וקבלה-אזהרה לעתיד. ראו אגב סיפור זה בגמרא תענית כ ע"א, שמן הסתם הוא המקור. ושם החכם הוא ר' אלעזר בן ר' שמעון (בר יוחאי?), העיר היא מגדל גדור והדגש הוא שכל זה אירע משום שאותו חכם "שמח שמחה גדולה והייתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה". ראו שם גם שהאיש פונה לר' אלעזר: שלום עליך רבי, והלה לא עונה לו ואח"כ קורא לו: ריקה. אך העדפנו את סיומת המעשה מנוסח אבות דרבי נתן בשל אזכור "בית המדרש הגדול".
- שהמלכות, רומא, שינתה את דעתה, בעקבות הלשנות הכותים (בקטע שהשמטנו). ראו מדרש זה במלואו במקור ושוב, דברינו משלי חיות במדרש בפרשת וישלח.
- למדן – Scholar. האם ייתכן קשר לשוני בין השכלה ושכל בעברית ואסכולה (school) בלועזית?
- גם כאן, מדובר בדרשה בציבור 'אד-הוק', כאשר ר' יהושע נשלח להרגיע את העם שהתאכזב מאד משינוי דעתה של המלכות וביטול הרשות לחזור ולבנות את בית המקדש והיה חשש למרד נוסף. לא ברור מהו הרקע ההיסטורי של האירוע המתואר במדרש זה, יש שמייחסים אותו לשלטונו של הקיסר אדריינוס (117-138) שבביקורו בארץ בשנת 129-130 נתן ליהודים רשות לחזור ולבנות את בית המקדש (או כך לפחות הבינו היהודים או רצו להבין) ואח"כ חזר בו מהבטחתו (או שהתברר שבעצם לא הבטיח). ראו הנושא בויקיפדיה ובערך אדריינוס באתר דעת. כך או כך, ניסיונות ההרגעה של ר' יהושע כנראה לא הועילו וסוף דבר שבעקבות אכזבה זו פרץ בשנת 133 מרד בר כוכבא ובעקבות כישלונו באו גזירות השמד של אדריינוס.
- בחרנו במדרש זה לסכם את דברינו. הדרשות בציבור נוסדו, כפי שמתאר יוסף היימן בספרו הנ"ל בשעות מצוקה וסער, בשנים שלאחר חורבן בית שני והשמד שבעקבות מרד בר כוכבא. ברבות השנים, תכפו הצרות והנדידה בין הגלויות, ולכל מקום שהלכו ישראל, הלכה איתם כוחה ונחמתה של 'הדרשה בציבור'. באה הדרשה של מדרש משלי ודורשת את הדרשה בציבור: את כוחה של התכנסות הקהל לשמוע לקח מפי החכם-הדרשן ואולי גם להתנחם, האחד בסבלו וצרותיו של השני. הדרשה מאירה את 'הדרשה בציבור', מעמד אסיפת הקהל לשמיעת "אגדה מפי חכם", באור חדש ובהיר. זו לא רק אסיפה של שותפות בסבל וצרה, של חיזוק ונחמה הדדיים, של דרשן המעודד את הקהל השפוף, אלא התכנסות של אור שיורד מלמעלה מכח ההתכנסות מלמטה. אור של "הדרת מלך", אור שמתלווה לו בת קול: שִׁבְּחוּנִי בני, שִׁבְּחוּנִי בני - שִׂמְחוּנִי בני, שִׂמְחוּנִי בני". דרשה זו משמשת, אגב, מקור חשוב למנהג לסיים כל לימוד תורה בדרשתו של ר' חנניה בן עקשיא, החותמת את משנה מסכת מכות: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר (ישעיה מ"ב) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר". על מנת לומר בסוף הדרשה "אמן יהא שמיה רבה מבורך", אמירה שהורחבה ברבות השנים לקדיש דרבנן. חייבים לשלב אגדה בדרשה. אין לומר "אמן יהא שמיה רבה מבורך" היינו קדיש דרבנן, על דרשה שהיא רק בהלכה ומיועדת לתלמידי חכמים. הדרשה חייבת להקיף את הציבור כולו וחייבת להיות, מקצתה לפחות, דרשה עממית. את זאת אנו לומדים, בין השאר, מהקטע לעיל: "אמר ר' סימון: אימתי הקב"ה מתעלה בעולמו? בשעה שישראל נאספים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ונותנין שבח וקילוס לפני בוראן. ר' ישמעאל אומר: בשעה שישראל נאספין בבתי מדרשות ושומעין אגדה מפי חכם, ואח"כ עונין: אמן יהא שמיה רבא מבורך". ראו דברינו קדיש דאגדתא בדפים המיוחדים.
- והפסוק הסמוך שם: "וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה". הדרשה שם בנויה על צמד פסוקים אלה ומתייחסת לחשיבות של יראת חטא כמשלימה לחכמה. משם עוברת הדרשה לבצלאל ששילב את שתיהן ובזכות כך נבחר למלאכת המשכן. וזה הקשר לפרשת כי תשא. ראו דברינו בצלאל – בצל אל בפרשת כי תשא. ואנו 'תלשנו' מהדרשה את הזקוק לעניינינו.
- לטרוח. משאוי = משא.
- ראו מקבילה (מקור?) בבראשית רבה כד ה ושם יש שתי דעות: רבותינו מסתפקים בשתי פעמים: "רבנן אמרין כל דיבור ודיבור שהיה הקב"ה אומר למשה היה אומרו שתי פעמים בלבו ואח"כ היה אומר למשה", אבל ר' אחא אומר שם ארבע פעמים וכך נקט מדרש שמות רבה. השוו ארבע פעמים אלה עם תיאור סדר המשנה בגמרא עירובין נד ע"ב: "כיצד סדר משנה?", שם כל מלמד חזר על משנתו ארבע פעמים וכל קבוצה או ציבור שמעו ארבע פעמים. אבל שם זה עניין של לימוד ושינון, לא הכנה לדרשה.
- ובחכמת העולם מספרים ששאלנו פעם את אחד הנואמים הגדולים (צ'רצ'יל?): כמה זמן נמשך נאום שלך? והוא ענה: שעתיים ועשר דקות. שאלו אותו: הכיצד? והוא ענה: אם אני מכין את ההרצאה שעתיים, אני מדבר עשר דקות. אם אני מכין אותה עשר דקות, אני מדבר שעתיים.
- הוא ר' יוחנן בן תורתא שאמר לר' עקיבא שהאמין בבר כוכבא: "יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא בא" (ירושלמי תענית ד ה, איכה רבה ב ד). ראו בפסיקתא רבתי פיסקא יד פרשת פרה, הסיפור עליו כיצד התגייר בעקבות הפרה שקנה מאדם יהודי ולא רצתה לעבוד בשבת, ומשם ניתן לו שמו: בן תורתא, היינו בן השור.
- אולי היינו צריכים להביא מדרש זה בראש דברינו, כפתיחה לכל הפתיחות, אך אולי: "טוב אחרית דבר מראשיתו". אדם הרוצה או מתבקש לדרוש בציבור צריך לחזור על דרשתו מספר פעמים ולשננה היטב לפני שיעלה וידרוש לפני הציבור. וממי למדנו זאת? לא רק מהפסוק באיוב, מספרות החכמה, אלא מהקב"ה בכבודו ובעצמו, מהפסוק הפותח את עשרת הדברות. על מנת להדגיש את חשיבות העניין, מוכן הדרשן לתאר שהקב"ה כביכול שינן עם עצמו את עשרת הדברות לפני שאמרן לבני ישראל! ראו בהקשר זה שוב את הסיפור על ר' אלעזר חסמא שהבאנו בהערה 26 לעיל. ומר' יוחנן בן תורתא גם למדנו שיש להתכונן לקריאה בתורה וכנראה שמי שקרא בתורה שבכתב גם פירש ודרש בפרשה.