כל בן נכר לא יאכל בו

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ: (שמות יב מג)

וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל ה' לֵאמֹר הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי ה' מֵעַל עַמּו: (ישעיהו נו ג) ֹ

שמות רבה יט א

"ויאמר ה' אל משה ואהרון: זאת חוקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו". זהו שאמר הכתוב: "לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר" (משלי יד י). "לב יודע מרת נפשו" – אלו ישראל שהיו נתונין במצרים בשעבוד וכיון שבאו לצאת וגזר עליהן הקב"ה לעשות פסח, באו המצרים לאכול עמהם. אמר להם האלהים: חס ושלום! "כל  בן נכר לא יאכל בו". הוי: "לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר".1

שמות רבה יט ו

"כל בן נכר לא יאכל בו" – לקיים מה שנאמר: "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל" (תהלים קמז יט) -אמר להם הקב"ה: אומה אחרת אל יתערבו בו ואל ידעו מסתורין זו, אלא אתם לעצמכם.2

מדרש תנחומא (בובר) פרשת יתרו סימן יא

"בחודש השלישי" – מה כתיב למעלה מן הענין? פרשת יתרו. משהוא לָמֵד3 למשה "ואתה תחזה  מכל העם  (שמות יח כא) ואחר כך "וישלח משה את חותנו" (שם יח כז), ואחר כך "בחודש  השלישי" (שם יט א). אמר שלמה: "לב יודע מרת נפשו" (משלי יד י), ולפיכך: "ובשמחתו לא יתערב זר" (משלי  יד י). אמר הקב"ה: בניי היו משועבדים בטיט ולבנים ויתרו היה יושב בתוך ביתו בהשקט! ובא  לראות בשמחת התורה עם בניי? לכך, "וישלח משה את חתנו", ואחר כך "בחודש השלישי". למה כך? דרש משה קל וחומר: ומה אם מצוה אחת כשבא הקב"ה ליתן מצות פסח אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו, שש מאות ושלש עשרה מצות שרוצה ליתן לישראל, יהא יתרו כאן ויראה אותם?! לפיכך: "וישלח משה" ואחר כך "בחודש השלישי".4

מכילתא דרבי ישמעאל בא – מס' דפסחא פרשה טו

"וכל ערל לא יאכל בו" – למה נאמר? והלא כבר נאמר כל בן נכר לא יאכל בו, אבל ישראל ערל שומע אני יהא כשר לאכול בפסח? תלמוד לומר: "וכל ערל לא יאכל בו".5

רש"י שמות פרק יב פסוק מג

"כל בן נכר" – שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים. ואחד נכרי ואחד ישראל משומד במשמע.6

מסכת שבת דף פז עמוד א

… שבר את הלוחות. מאי דריש? אמר: ומה פסח שהוא אחד  מתרי"ג מצות, אמרה תורה "וכל בן נכר לא יאכל בו", התורה כולה [כאן], וישראל משומדים – על אחת כמה וכמה! ומנלן דהסכים הקב"ה על ידו? שנאמר: "אשר שברת" (שמות לד) ואמר ריש לקיש: יישר כחך ששיברת.7

שמות רבה יט ד

"זאת חוקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו". זהו שכתוב: "ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה' לאמר הבדל יבדילני ה'  מעל עמו". אמר איוב: "בחוץ לא ילין גר, דלתי לאורח אפתח" (איוב לא) – מן הקב"ה למד שאינו פוסל שום בריה, אלא לכל הוא מקבל והשערים נפתחים בכל שעה וכל מי שהוא מבקש ליכנס – יכנס. לכך הוא אומר "בחוץ לא ילין גר" – כנגד "וגרך אשר בשעריך" (דברים לא יב). "דלתי לאורח אפתח" – כנגד הקב"ה שהוא סובל בריותיו.8

אמר להם הקב"ה לגרים: למה אתם מתייראים? לפי שפסלתי אתכם ואמרתי בפסח "כל בן נכר לא יאכל בו"? למה לא תשאלו לגבעונים מה טובה  עשיתי להם? בני אדם שעשו בערמה ועשו מיראה ובאו להן אצל בני ונשבעו להם. ומה עשיתי לשאול ולביתו על שביקש להרגם? … אמר הקב"ה: מה אם לגבעונים שהיו אמוריים ובאו מיראה ועשו מרמה עם ישראל, קבלתי אותם ועשיתי להם טובה ועשיתי דייקי  שלהם בבני; הגרים שהם באים מאהבה ומשרתים לשמי, איני מקבלן ומגדלן? לפיכך: "ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה' לשרתו" (ישעיה נו).9

שבת שלום

מחלקי המים

עדכון אחרון: 04/12/2016

הערות שוליים

  1. מה יותר פשוט ומובן מכך שהמשועבד שזכה לגאולה איננו רוצה לשתף את מנצלו ומשעבדו – גם לא את יפי הנפש וההגונים שבהם ("הירא את דבר ה'", המשאילים כלי כסף וזהב) - בשמחת גאולתו. אין זה אלא דבר טבעי ומובן. בפרט בפסח מצרים. וגם אם בסופו של דבר "ערב רב עלה אתם", עדיין לכתחילה, בשמחת הקרבן המסמל את היציאה מעבדות לחרות (ובו שוחטים את אלהי מצרים לנגד עיניהם, זובחים בארץ מצרים עצמה ולא במדבר), אין למשעבד שום חלק. אבל הפסוק מצווה ואומר: "זאת חוקת הפסח" –"חוקה" – לא הוראת שעה, אלא לדורות. ועוד אומר הפסוק: "כל בן נכר" – לא רק מצרי, אלא כל מי שאינו בן ברית.
  2.  עניין המסטורין או המסתורין מופיע בהקשר ישיר עם יציאת מצרים: "כך שנו רבותינו בזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו שמם, ולא שינו לשונם, ולא גילו מסתורין שלהם, ולא נפרצו בעריות" (תנחומא בובר בלק כה); וגם ביחס הכללי לאומות העולם ושיתופם בלימוד התורה: "אמר להם הקב"ה לעכו"ם: אתם אומרים שאתם בני, איני יודע אלא מי שמסטורין שלי אצלו הם בני" (תנחומא כי תשא לד, ראה שם המדרש במלואו). עניין המסתורין או המסטורין קשור הן בצניעות איש ואשה (לחיוב ביציאת מצרים ולגנות בשיטים של זנות בערבות מואב) והן בתורה שבע"פ, על כך דנו בקצרה בדברינו כתוב לך את הדברים האלה בפרשת כי תשא, והוא עניין מסתורי שיש לדון בו בהרחבה בפעם אחרת. לענייננו, נראה שמדרש זה הולך צעד אחד נוסף. אין כאן רק "בשמחתו לא יתערב זר" יש כאן משהו מהותי וארוך טווח יותר, משהו שאולי בשבילו באה כל הגאולה: "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים". הפרדה. היפרדות ישראל לא רק מהמצרים המשעבדים, אלא מכל בן נכר ומכל "אומה אחרת" – "מגיד דבריו ליעקב, חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי". כאן ועכשיו וגם לדורות.
  3. כמו מלמד, אחרי שלימד את משה וכו'.
  4.  מדרש זה, מפרשת יתרו, מדקדק בלשון המקרא ו"שם אצבע" על האופן בו מסתיים פרק יח ומתחיל פרק יט, ערב מתן תורה. עם זאת, הוא מחמיר מאד עם יתרו ומקצין מאד את היחס לגויים, לכאורה ללא סיבה ברורה. הלוא כמה וכמה מדרשים יוצאים בשבחו של יתרו שהניח עבודה זרה וביתו ויצא למדבר להיות עם עם ישראל ואף משה הצטווה לצאת לקראתו (ראה שמות רבה כז ב: "אמר לו הקב"ה (למשה): אני הוא שאמרתי והיה העולם, אני הוא שאני מקרב ... אדם זה שבא אצלך לא בא אלא לשם שמים, אף אתה קרבהו ואל תרחיקהו"). זאת ועוד, אם כאן יש למדרש סמך במקרא, מה יעשה עם הפסוקים בפרק י בספר במדבר שמשה מבקש וחוזר ומבקש מיתרו שלא יעזוב את בני ישראל "והיית לנו לעיניים" (ראה דברינו דו-שיח משה יתרו בפרשת בהעלותך). אמנם, כבר ראינו במספר מקומות שהדרשן לא תמיד עושה את חשבון המקרא והדמויות שבו (כולל משה והאבות), כמו את חשבון קהל שומעיו וזמנו; ואפשר שגם כאן הוא נלחם בתופעות של גירות שלא לשמה והתקרבות מזויפת ליהדות (בתקופה בה הפגאניות נמצאת בשקיעה) וכל זאת "על חשבונו של יתרו". ועדיין מדרש זה כואב וקשה והמאיר עינינו יבורך.
  5. חמישה פסוקים לאחר הפסוק "כל בן נכר לא יאכל בו" המוציא את מי שאינם מבני ישראל מהפסח, בא פסוק נוסף: "וכל ערל לא יאכל בו", המטיל הגבלה נוספת, הפעם על יהודי שאינו מהול. ראה גמרא פסחים צו ע"א מדוע צריך לציין גם בן נכר וגם ערל שאין ללמוד מהאחד על השני, למשל מערל על בן נכר מקל וחומר, שאפשר לומר שערל הוא מאוס אבל בן נכר איננו מאוס. הגבלה זו חושפת את אחת ההתדרדרויות החמורות של עם ישראל במצרים (שהגיעו עד מט שערי טומאה) שלא קיימו את ברית המילה: "לא בקשו ישראל לימול במצרים אלא כולם בטלו את המילה במצרים, חוץ משבטו של לוי ... וכיון שראו ישראל שפסל לערלים לאכול בפסח, עמדו ... ומלו" (שמות רבה יט ה). ראה דברינו משכו וקחו לכם. מעבר זה מ"בן נכר לא יאכל בו" (מבט לגויים) ל"כל ערל לא יאכל בו" (מבט פנימה) מומחש באופן חריף במדרש שיר השירים רבה (דונסקי) א נו: "היתה נפשם קוהא לאכול. אמרו לו משה רבינו תן לנו מה נאכל. אמר להם משה: כך אמר לי הקב"ה "כל בן נכר לא יאכל בו", עמדו והפרישו הנכרים שביניהם. והיתה נפשם קוהא לאכול. אמרו לו: משה רבינו תן לנו מה נאכל? אמר להם: כך אמר לי הקב"ה: "וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו", עמדו ומלו את עבדיהם. והיתה נפשם קוהא לאכול. אמרו לו: תן לנו מה נאכל. אמר להם: כך אמר לי הקב"ה: סינטומוס, "כל ערל לא יאכל בו". מיד כל אחד ואחד נתן חרבו על ירכו ומהל עצמו".
  6. חזרנו חמישה פסוקים לאחור, לפסוק "כל בן נכר לא יאכל בו" ומצאנו שהוא עצמו איננו מוגבל לגויים, אלא מתייחס גם לבני ישראל. לסוג מסוים כמובן, לישראל משומד. גם יהודי שמתנהג כנכרי לכל דבר ומתנכר לעמו, גם הוא מחוץ לפסח. דברי רש"י אלה מקורם במכילתא דרבי ישמעאל בא - מס' דפסחא פרשה טו: "כל בן נכר לא יאכל בו" - אחד ישראל משומד ואחד גוי במשמע, שנאמר: "כל בן נכר ערל לב" (יחזקאל מד ט). והובאו הדברים באופן מורחב יותר, כולל הפסוק מיחזקאל שהוא האסמכתא לכריכת גוי (ערל בשר) עם יהודי מומר (ערל לב) בכפיפה אחת, במדרש שכל טוב (בובר) שמות פרק יב: "כל בן נכר לא  יאכל בו, למדנו מזה אחד ישראל שהוא משומד ואחד גוי במשמע, שכן מצינו ביחזקאל שישראל משומד קרוי בן נכר, שנאמר: כל בן נכר ערל לב וערל בשר (יחזקאל מד ט)". ראה גם תרגום אונקלוס לפסוק שמזכיר רק ישראל משומד ולא גוי בכלל (!) והשווה עם תרגום יונתן. וברמב"ם הלכות קרבן פסח פרק ט הלכה ז: "ובן נכר האמור בתורה זה העובד אל נכר".
  7.  ראה מקבילה (שוב) בשמות רבה יט סימן ג: "שלושה דברים עשה משה והסכימה דעתו לדעת המקום" והדבר השלישי הוא שבירת הלוחות כפי שהבאנו ממסכת שבת (וכפי שהארכנו לדרוש בפרשת כי תשא בדברינו אשר שיברת). במדרש שם מכונים ישראל "עובדי עבודה זרה" ובגמרא שהבאנו "משומדים". כך או כך, הרעיון הוא אחד. פסילת בני הנכר מקרבן פסח איננה נותנת כתב שיפוי והגנה לבני ישראל, לא ליחיד ואף לא לציבור כולו, אם יסטו מדרך הישר (גם אם מלו ואינם ערלים). אדרבא, היא משמשת קל וחומר כנגדם. אם בן הנכר נפסל מקרבן פסח, איך לא ייפסל יהודי שהשתמד או עבד עבודה זרה ואיך יכול משה לתת את התורה לציבור שביציאתו ממצרים הופרש בקדושה וכאן הוא חוזר ודבק בעבודה זרה ומשתמד! ראה גם כל הרעיון הזה במקבילה נוספת בשמות רבה בפרשת כי תשא, פרשה מו סימן ג: "ועוד דרש ואמר: ומה הפסח שהוא קדשים קלים נאמר כל בן נכר לא יאכל בו, לוחות מעשה אלהים יהיו עובדי כוכבים משתמשים בהם? לכך שברם, ראה שבחו של משה; אהרן ושבעים זקנים אחוזים בידיו של משה ולא יכלו לו. ולא אלו בלבד, אלא אף רצונו של הקב"ה היה שלא ישברם, שנאמר: לכל האותות והמופתים. אמר לו הקב"ה: יהא שלום באותו היד, שנאמר: ולכל היד החזקה". שים לב שכאן הקב"ה באמת לא רצה שמשה ישבור את הלוחות, רק הסכים לאחר ששבר (שים לב גם להבדלי הנוסח "הסכימה דעתו לדעת המקום" כנגד "הסכים הקב"ה על ידו"), היינו שעיקר הקל וחומר מבן נכר ליהודי משומד או עובד ע"ז הוא של משה (של חז"ל)!
  8. כל בריותיו במשמע, כל הנברא בצלם. "סובל בריותיו" הוא ביטוי נדיר שלא מצאנו לו מקבילות, אבל "סובל עולמו" הוא ביטוי מצוי. ראה למשל ויקרא רבה ד ח: "הנפש הזו ממלא את הגוף והקב"ה ממלא את עולמו ... תבוא הנפש שהיא ממלאה את הגוף ותשבח להקב"ה שהוא ממלא את כל העולם. הנפש הזאת סובלת את הגוף והקב"ה סובל את עולמו ... תבוא הנפש שסובלת את הגוף ותקלס להקב"ה שהוא סובל את עולמו".
  9. חזרנו למדרש שמות רבה בו פתחנו. שותי המים ודאי שמו לב שחלק ניכר מהמדרשים שציטטנו הם מפרשה יט בשמות רבה בפרשתנו, סימנים א-ו. מומלץ לקרוא פרשה זו במלואה במקור שהיא באר מים חיים ממנה נטלנו וחלקנו אגלים ונטיפים. בחרנו לסיים במדרש חיובי זה שיש בו מן "הפיצוי" למדרש אנטי-יתרו שראינו לעיל. פסח שהוא אכן חג לאומי-יהודי (עד שגם שימש מקור לשונאי ישראל ומעליליו במרוצת הדורות), אך הוא גם תחילת הספירה והציפייה לחג השבועות שהוא גם חג התורה וגם חג הגרים. ראה דברינו כולנו גרים בחג השבועות. הגר הראשון שחבר למתן תורה (עפ"י המדרש) הוא יתרו. אגב, הפסוק המסיים במדרש הוא דוגמא לשיבושי המעתיקים שיוצרים פסוקים חדשים שאינם במקרא. הוא שילוב של פסוק ג אותו הרבינו לצטט: "ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה' לאמר וכו'", עם פסוק ו שמופיע בהמשך דברי ישעיהו: "וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם ה' לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי". והנביא מסיים שם: "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל  מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים".