- פסוק זה נאמר בלוחות השניים, אחרי "וינחם ה' על הרעה" ואחרי "פסול לך שני לוחות אבנים כראשונים". על פשט הפסוק כבר כתב רמב"ן: "ציוה שיכתוב ספר ברית ויקרא אותו באזני העם, ויקבלוהו עליהם בנעשה ונשמע כאשר עשו בראשונה, כי כל המעשה אשר היה בלוחות הראשונות ירצה לשנותו עימהם בלוחות השניות ... הוצרך הקב"ה לחדש להם ברית חדשה ... ואמר למשה שיכתוב התנאין, וזה טעם כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל ... הוא יתברך הצריך לכרות להם ברית במחילה שמחל להם, וכתב המחילה והתנאין". אבל המדרש הולך בדרכו ומנצל במיוחד את דו המשמעות של "כתוב לך" מול "על פי הדברים" - משמע בכתב ובע"פ כאחד.
- גם כאן, אין בעיה מיוחדת בפשט הפסוק, כפי שרש"י אומר על אתר: "אני תמיד מוכיחו על ידי נביאי וכותב לו רובי תורתי והם כמו זר נחשבו". ראה גם רד"ק ודעת מקרא על הפסוק. אפשרות אחרת היא שהכל בלשון שאלה, כמו שמציעה הגמרא בגיטין ס ע"ב בשיטת ר' יוחנן: "אכתוב לו רובי תורתי? הלוא כמו זר נחשבו!" (ראה רש"י שם). אבל המדרש כמובן לא יוותר על האפשרות לדרוש פסוק זה באופן שמשתמע כאילו עצם הכתיבה היא עניין זר ולעמת פסוק זה עם הפסוק שבפרשתנו: "כתוב לך".
- הפסוק שהוא דורש לקוח מעשרת הדברות שבפרשת יתרו. ובירושלמי חגיגה פרק א דף עו הוא דורש פסוק מקביל מפרשת עקב שגם הוא מדובר בלוחות ראשונים: "ועליהם ככל הדברים - מקרא ומשנה תלמוד הלכות ואגדות אפילו מה שתלמיד וותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני". (ובתלמוד בבלי מסכת מגילה יט ע"ב זהו הסמך לפורים שאחר כותלנו: "מלמד שהראהו הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, ומה שהסופרים עתידין לחדש, ומאי ניהו - מקרא מגילה"). אך בפתח דבריו מביא המדרש פסוקים מלוחות שניים, מפרק לד בפרשתנו (משם לקחנו את כותרת הדף), ולכאורה יש הבדל בין לוחות ראשונים לשניים, כמובא בהמשך המדרש בסימן ז שם: "אמר הקב"ה: נצטערת! חייך אין אתה מפסיד. בלוחות הראשונים לא היו אלא עשרת הדברות בלבד, ועכשיו שנצטערת אני נותן לך הלכות מדרשות ואגדות, שנאמר: כתוב לך את הדברים האלה, ... כך אמר לו הקב"ה: כתוב לך תורה נביאים וכתובים שיהיו בכתב. אבל הלכות ומדרש ואגדות והתלמוד יהיו על פה. כיון שידע משה התחיל אומר: טוב לי כי עוניתי למען אלמד חוקיך. טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף (תהלים קיט עא-עב)". ראה דברינו לוחות שניים כראשונים? בפרשת עקב. אך אין מקשים ממדרש למדרש והמדרש למעלה סבור שלעניין שאנו דנים בו אין הבדל בין לוחות ראשונים לשניים. הלוחות השניים מכילים אמנם תוספת נכבדה של כל התורה שבע"פ (ומה היה קורה אילולא חטא העגל), אבל הציווי "כתוב לך" הוא עדיין רק לגבי המקרא. כל שאר התורה היא "על פי הדברים האלה" – בע"פ ולא בכתב.
- לפי מדרש זה, עיקר הסיבה לאי כתיבת התורה שבע"פ ולהבדלה בין המשנה (והתלמוד) ובין המקרא, הוא הרצון להבדיל בין ישראל ואומות העולם באמצעות התורה שבע"פ, שעל פיה אנחנו מתנהגים בסופו של דבר, כנכס ייחודי של עם ישראל. כפי שנראה ביתר עוז, אבל אולי גם כמצב לא טבעי וזמני, בהמשך דברינו. ראה "בהיפוך" המעשה על הגר שבא לפני שמאי ואמר לו: "שבכתב אני מאמינך ושבע"פ איני מאמינך" (שבת לא ע"א). ובירושלמי חגיגה פרק א דף עו הנוסח הוא: "אמר ר' אבון: אילו כתבתי לך רובי תורתי, לא כמו זר נחשבו? מה בינן לאומות, אילו מוציאין ספריהן ואילו מוציאין ספריהן, אילו מוציאין דפתריהן ואילו מוציאין דפתריהן". אז אולי לא רק סיבה חיצונית ולא רק 'מאבק בגויים' יש כאן, אלא בעיקר סיבה פנימית אימננטית. מערכת נורמות, הלכות וחוקים נאותה חייבת להיות הרבה מעבר לקודקס משפטי "יבש". ה"גויים" הם קטליזטור ורק גורם משווה למערכת אחרת – קפואה.
- תרגום התורה נחשב גם הוא "תורה שבע"פ", שהרי ברור שכל תרגום יש עמו פירוש. אך מסתבר שהוא חמור יותר, כי לא רק שאסור להעלות על הכתב את התרגום עצמו (אונקלוס), בדומה למשנה, אלא אסור אפילו למתרגם להביט בתורה בזמן שהוא מתרגם (מה שמן הסתם מותר לבעל המשנה והאגדה). במדרש תנחומא וירא סימן ה הובאו הדברים בנימוק קצת שונה: "ילמדנו רבינו: המתרגם בתורה מהו שיהא מסתכל בספר תורה ומתרגם? כך שנו רבותינו: המתרגם אסור לו להסתכל בספר תורה ולתרגם. כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה. והקורא אסור ליתן עיניו חוץ לתורה, שלא נתנה התורה אלא בכתב" (וכן הוא בגמרא מגילה לב ע"א). לכאורה זו היא סיבה אחרת, אך אפשר שהכל עניין אחד. והמאיר עינינו יבורך.
- ואכן תורגמה התורה ליוונית ולא עוד אלא שבתרגום זה, תרגום השבעים, חכמי ישראל עצמם הכניסו שינויים בטקסט: "אעשה אדם" ולא "נעשה אדם", "אלהים ברא בראשית" ולא "בראשית ברא אלהים" ועוד (מגילה ט ע"א). ובסופו של דבר גם הוכרה חשיבותה של היוונית בתורה שבכתב: "אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ותפילין ומזוזות אינן נכתבות אלא אשורית. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית" (מגילה פרק א משנה ח). ראה דברינו אלה הדברים – בכל לשון בפרשת דברים. אמנם, כשתורגמו ספרי הנביאים "נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה" (מגילה ג ע"א), אבל הדבר נעשה, ונתגלו "סתרי תורה". אולי גם זה היווה תקדים לכתיבת התורה שבע"פ שעל פי כל הידוע לנו "עברה בשקט" ובאופן הדרגתי (ראה ש. ליברמן, יוונית ויוונות בארץ ישראל, ירושלים תשמ"ד).
- וכן הוא בתנחומא בפרשתנו סימן לד: "... בקש משה שתהא המשנה בכתב ולפי שצפה הקב"ה שאומות העולם עתידין לתרגם את התורה ולהיות קוראין בה יונית והם אומרים אנו ישראל ועד עכשיו המאזנים מעויין (ס"א מצויין). אמר להם הקב"ה לעכו"ם: אתם אומרים שאתם בני? איני יודע אלא מי שמסטורין שלי אצלו הם בני. ואיזו היא? זו המשנה שנתנה על פה והכל ממך לדרוש ... א"ל הקב"ה למשה: מה את מבקש? שתהא המשנה בכתב? ומה בין ישראל לעכו"ם שנאמר אכתוב לו רובי תורתי וא"כ כמו זר נחשבו! אלא תן להם מקרא בכתב ומשנה על פה. כתב לך את הדברים הרי מקרא, כי על פי הדברים האלה הרי משנה על פה". כאן הוא דורש בברור את הפסוקים בהם פתחנו בדומה לשמות רבה לעיל. המשנה היא המסטורין של הקב"ה, היא ה"סוד האינטימי" שבין עם ישראל לקב"ה. ומהמשנה כמובן לתלמוד ולכל ספרות ההלכה שבאה בעקבותיה. ולא נשכח גם את ספרות התנאים המשלימה: תוספתא, ברייתות ומדרשי ההלכה. אלא שדא עקא, אפשר שדווקא מדרשים אלה, עם כל חריפותם, בונים את הפתח לכתיבת התורה שבע"פ (כפי שאכן קרה) שהרי משה עצמו רצה שתיכתב המשנה וכל הסיבה היא "מה יהיה עם אומות העולם" (הנוצרים בעיקר, ראה הויכוח מי הם בניו של הקב"ה), אז אם חלפה סכנת אומות העולם (הנוצרים לא ממש מתעניינים במשנה) ולעצמנו הדבר נחוץ שלא תשכח תורה מישראל (ראה סוכה כ ע"א), אז יש כאן פתח. עוד לגבי גילוי המסטורין של התורה, ראה הסיפור על שני נציגי מלכות רומי שבאו ללמוד תורה (בבא קמא לח ע"א).
- למי מתאים לדרוש בנושאי תורה שבכתב ותורה שבע"פ אם לא למתרגם, ראה דברינו לעיל על התרגום כתורה שבע"פ.
- מרוב עיסוק באיסור לכתוב את התורה שבע"פ, אנחנו שוכחים את הסימטריה, את "הצד השני" שאוסר קריאה בע"פ של התורה שבכתב ויש להקפיד לקרוא את ספר התורה מתוך הכתב. ראה רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יב הלכה ח: " ... והוא שלא יקרא על פה, שאסור לקרות שלא מן הכתב אפילו תיבה אחת". וכן הוא בשולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת ספר תורה סימן קמד סעיף א. וזו כנראה הסיבה ל"יד" של התורה.
- אולי דבר חדש שלא היה ידוע ואין עליו ידע בע"פ הוא מקרה שונה ולפיכך מותר לכותבו. ראה רש"י ומפרשים אחרים שם.
- ראה בגמרא שם שמדובר בתיקון נוסח המשנה שבראש פרק שני בתמורה שרב יוסף (שהיה בבבל) הציע ורב דימי רצה לשלוח לו אגרת על כך. על משלוח אגרת בענייני הלכה יצא הקצף! נראה שגם כשהתחילו להקל בכתיבת תורה שבע"פ, עדיין הלכות היה דבר מיוחד שלא התירו לכתוב, אולי על מנת שבפסקי הלכה ילכו אצל בר סמכא ולא יפסקו מתוך ספרים. ראה מסכת סופרים טז ה (על בסיס הירושלמי סנהדרין ד ב): "אמר ר' תנחום בר' חנילאי: אילו ניתנה התורה חתוכה, לא היתה עמידת רגלים למורה שיורה, שאם טימא, יש מטמאין כיוצא בו, ואם טיהר, יש מטהרין כיוצא בו" (נושא שמחייב דף לעצמו). מגמרא זו משמע שלא רק הלכה, אלא גם דברי אגדה היו באיסור כתיבה וזה אולי על מנת שילכו אצל הדרוש לשמוע דרשות בשבת ולא לעיין באגדות הכתובות (דוגמת מחלקי המים ...). הלכה מכאן ואגדה מכאן מדגישים את חשיבות עולם המדרש (מדרשי הלכה ומדרשי אגדה) שכוחו דווקא בדינמיקה שבע"פ. וכלשון ספר העיקרים לר' יוסף אלבו מאמר ג פרק כג: "לפי שהפרטים המתחדשים תמיד בענייני האנשים כמשפטים והדברים הנפעלים מהם הם רבים מאד משיכללם ספר". ואם טעה הדרשן, טעה באותו הרגע ולפני ציבור מוגבל ולא הנציח טעותו בכתב לדורות (ראה הסיפור על יעקב איש כפר נבוראי שהורה על דגים שטעונים שחיטה, בראשית רבה ז ב). מקבילה לגמרא זו שבמסכת תמורה, נמצאת במסכת גיטין ס ע"ב. שם יש גם דיון מיוחד מה רוב ומה מיעוט האם התורה שבכתב היא הרוב והמיעוט הוא התורה שבע"פ ("מרובין הן הדברים הנדרשין מן הכתב מן הדברים הנדרשין מן הפה", ירושלמי פיאה פרק ב דף יז), או ההפך. וזה פן חשוב אחר של הנושא בו אנו עוסקים אך לא נוכל להאריך בו. סוף דבר שהתורה שבע"פ כן נכתבה לאורך הדורות וכשהומצא הדפוס הסתער עליו עם ישראל במלו כוחות. כל כך, עד שבימינו התהפך הגלגל והעיקר הוא מה שכתוב בספרים ("כתוב בספר", "שטייט מפורש") שלא תמיד ברור מקורם ונוסחם המדויק. וכל זה על מנת שלא תשכח תורה מישראל. ראה דברינו כי לא תשכח מפי זרעו בפרשת וילך, דברינו מי ימנע את שכחת התורה? בדפים המיוחדים וכן עת לעשות לה' הפרו תורתך במגילת רות.
- ר' יהודה ברבי שמעון מזכיר לנו את הסיומת של הפסוק "... כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית". על מה הברית? על עצם החלוקה לחלק כתוב של התורה ולחלק שבע"פ וקיום שניהם יחדיו זה לצד זה! במרוצת הדורות אנחנו כותבים ומתעדים יותר ויותר (באמצעים משוכללים והולכים) ועם כל הביקורת על הגזמה בהוצאת ספרים ושכחת אזהרתו של קהלת, בזכות כתיבה זו הגיעו אלינו גם כל המדרשים הנ"ל הדנים באיסור הכתיבה. עם זאת, אסור לנו לשכוח את הדרשה שבע"פ. הקו שבין החלק הכתוב לחלק הנדרש בע"פ זז כל הזמן, אבל אסור שייעלם. תורת חיים היא תורה פתוחה שתמיד יש בה חלק שהוא בעל פה, פרי חידוש אד-הוק לפי רוחו של הדרשן ולפי הכרת פניו של הציבור. הפשטות והפרטים המתחדשים (רשב"ם, ר' יוסף אלבו).
- הזכרנו בחצי פה את קהלת בהערה הקודמת, נזכיר אותו כאן בפה מלא. "דברי סופרים" כאן הם בפשטות דברי החכמים – תורה שבע"פ. מדרש זה מבוס על דברי הגמרא בעירובין כא ע"ב: "דרש רבא: מאי דכתיב: ויותר מהמה בני היזהר עשות ספרים הרבה וגו' (קהלת יב יב)? בני! היזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה ... שמא תאמר: אם יש בהן ממש מפני מה לא נכתבו? - אמר קרא: עשות ספרים הרבה אין קץ". ראה פירוש רש"י שם: "ויותר מהמה - לעיל מיניה כתיב דברי חכמים כדרבונות - אלו דברי תורה שנמסרו למשה על פה, שנחלקו בה חכמי ישראל לאחר שנתמעט הלב ושכחו, כדכתיב בסיפיה דקרא נתנו מרועה אחד - זה משה, וכתיב בתריה ויותר מהמה בני הזהר ממה שניתן בסיני בכתב, שהוא עיקר - בני הזהר באלו שבעל פה, שגם הם עיקר, אלא לכך לא נכתבו - שאין קץ לעשות ספרים הרבה בכל אלה". ראה גם פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) על הפסוק בקהלת: " ... ולא נתן למשה רבינו ע"ה כי אם התורה כאשר היא ואתה תדרוש ותחקור ותמצא כל דבר ממנה". תדרוש, תפרש, תחקור, תעשה סימנים, תסיק הלכות ואגדות, אבל אל תרשום בספר.
- הלכנו עוד צעד אחורה. ספרות החכמה, ספר קהלת שראינו במקור הקודם, מחזק את מעמדה של התורה שבעל פה. אך מה עם ספרות החכמה עצמה? בדרשה מתוחכמת זו היא כדברי עצמה בבחינת: "וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב" על התורה. האם היא רשאית להוסיף את דבריה היא ולומר לאחרים: עד כאן? כאן, אנו גולשים לנושא הנכבד של גיבוש כ"ד ספרי הקודש ומעמדם של ספרי הנביאים והכתובים בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ שהוא מעבר לתחומי גיליון זה. על מקצתו עמדנו בדברינו עשות ספרים הרבה אין קץ בקהלת.
- בהקדמתו לפירושו קצות החושן, שהוא פירוש לשולחן ערוך חושן משפט, מצדיק הרב ארייה לייב (גליציה מאה 18) את כתיבת ספרו (התנצלות שהייתה מקובלת בדורות עברו, בפתיחה לספרים למה עוד ספר), ומציע שאיסור כתיבת התורה שבע"פ היא משום שזו היא "שלנו" – רק כך אנו יכולים ורשאים להביע את דעתנו בחופשיות ועפ"י השכל האנושי. נראה רק שבמרוצת הדורות האחרונים, הפכו ספרים רבים השייכים לתורה שבע"פ למן סוג חדש של 'תורה שבכתב'. וכמו שאומרים ביידיש: "שטייט מפורש" (כך כתוב), גם לגבי ספרים שכלל אינם מוגהים ומלאים שיבושים.
- אמרנו שנתמקד בדרשות חז"ל על הפסוק, אבל אי אפשר גם בלא אזכור קצר של פרשני המקרא. אלה מזכירים לנו שהייתה כאן גם כתיבה, בדומה לכתיבת ספר הברית בסוף פרשת משפטים, כתיבת מסעי בני ישראל בפרשת מסעי והכתיבה הראשונה מכולם (הפעם הראשונה שהפועל כת"ב מופיע במקרא) במלחמת עמלק בסוף פרשת בשלח. בהקשר זה, כדאי לשוב ולהזכיר גם את דברי רמב"ן על חשיבות כתיבה זו שהבאנו בראש דברינו, אשר מחזירים את הברית שלפני חטא העגל. הכתיבה כאן, מול הכתיבה בסוף פרשת משפטים. ואלה דבריו: "כתוב לך את הדברים האלה - צוה שיכתוב ספר ברית ויקרא אותו באזני העם, ויקבלוהו עליהם בנעשה ונשמע כאשר עשו בראשונה. כי כל המעשה אשר היה בלוחות הראשונות ירצה לשנותו עמהם בלוחות השניות ... כי בעבור שישראל הם החוטאים והעוברים על הברית, הוצרך הקדוש ברוך הוא לחדש להם ברית חדשה שלא יפר הוא להם בריתו, ואמר למשה שיכתוב התנאין, וזה טעם כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל".