- ראו מסכת תענית פרק ד משנה ב: "אלו הן מעמדות? לפי שנאמר (במדבר כ"ח) צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי, וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו? התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבע משמרות. על כל משמר ומשמר, היה מעמד בירושלים של כהנים של לוים ושל ישראלים. הגיע זמן המשמר לעלות, כהנים ולוים עולים לירושלים וישראל שבאותו משמר מתכנסין לעריהן וקוראין במעשה בראשית". ונציגות של המעמד, ראשי המעמד, הייתה עולה עם הכהנים והלווים לירושלים. וכבר זכינו להרחיב בנושא מעמדות ומשמרות בפרשת פנחס.
- ראו מקבילה במסכת תענית כז ע"ב והעדפנו את נוסח מסכת מגילה לכבוד חג פורים אחר כותלנו. כבר מספר בראשית, מערש הולדת עם ישראל, צופה אברהם אבי האומה, שיגיעו ימים בהם לא תתקיים עבודת הקרבנות, אשר מכפרת על בני ישראל ומונעת שגורלם יהיה כדור המבול והפלגה. עיקר הדרשה הוא שאברהם מתבשר ש"סדר הקרבנות", היינו הקריאה בפרשת הקרבנות היא התחליף לעבודת הקרבנות, אך בדרך אגב מלמדת דרשה זו שעבודת הקרבנות נמסרה כבר לאבות (למרות שהם עצמם מיעטו בה ובנו לא מעט מזבחות כאות וסימן ולא במטרה להקריב עליהם קרבנות). ראו תשובות הגאונים החדשות - עמנואל (אופק) סימן כז שגמרא זו היא הבסיס לאמירת משנת "איזהו מקומן של זבחים" וכל פרשת הקרבנות בתפילת שחרית: "לכך תקרא פרשת קרבנות שהיא ראויה יותר מכל פרשיות המקרא, שכך אמרו רבותינו (מגילה לא ב): אמר אברהם לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, שמא ישראל חוטאין לפניך וכו' ". ראו גם בית יוסף אורח חיים סימן תפח אות ג, שגמרא זו היא הבסיס להוצאת ספר תורה שני, במועדים, לקריאת המפטיר מענייני קרבן אותו מועד: " ... שלא נמצא בתלמוד שמוציאין שתי תורות. אלא שרב עמרם (סדר ר"ע ח"ב סי' פח) כתב כן ... וסומכים על מה שאמרו בגמרא (מגילה א:, תענית כז:) שאמר לו הקב"ה לאברהם דבזמן שאין בית המקדש קיים יהיו ישראל קורין בסדר קרבנות ומעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ומוחל אני להם על כל עוונותיהם". אם כך, הוצאת ספר תורה שני במועדים ובראש חודש שחל בשבת, איננה רק עניין בגלל טרחא דציבורא.
- ראו הנוסח במהדורת וילנא: "שלא יהיו ישראל אומרים: לשעבר היינו מקריבין קרבנות ומתעסקין בהן, עכשיו שאין קרבנות, מהו להתעסק בהם?" השאלה היא אם לאחר החורבן יש טעם בכלל ללמוד (לעסוק) בדיני הקרבנות ופרטיהם ועוד בבבל הרחוקה.
- ה"כאילו" שכאן, וגם במדרש הקודם, בגמרא מגילה, נשמע כתחליף. ההתעסקות והלימוד בסדר הקרבנות הם כאילו, הם תחליף זמני לדבר האמיתי. בדומה לטעם הידוע "מהרה יבנה בית המקדש", יש לשמר את ההלכות ואת הדינים של הקרבנות. על מנת לעודד התעסקות זו ("לעסוק בדברי תורה"), נותנים ללומד את ההרגשה שבעת לימודו הוא כאילו עומד בבית המקדש ומקריב קרבן. ובמהרה ייבנה בית המקדש ויזכה לדבר האמיתי ולא עוד ל"כאילו". כך נראה מרוח הדברים. ראו פירוש תורה תמימה שמדגיש נקודה זו במספר מקומות. ראו למשל הערה צט בויקרא פרק ו: "ונראה דאין הכונה כאלו הקריב ממש, ולפי"ז היכי שחייב חטאת יהיה יכול לפטור עצמו בתורה. אלא רוצה לומר זכותו גדול מאוד כזכות ההקרבה, אבל מחיוב הקרבת חטאת לא נפטר. וראיה לזה, שהרי אמרו בשבת י"ב ב' מעשה בר' ישמעאל בן אלישע שקרא והטה נר בשבת וכתב על פנקסו לכשיבנה בית המקדש יביא חטאת שמינה. ואי נימא דהוי כאילו הקריב חטאת ממש, היה יכול לפטור עצמו בעסק התורה בזה. וכן ביומא פרק א' האוכל חלב בזה הזמן צריך שיכתוב לו, ופירש"י שאם יבנה בית המקדש בימיו יביא קרבן חטאת על שגגתו. משמע דבזמן שאין מקדש אין לו תקנה ואפילו בדברי תורה, וכן יהיה צריך לפרש במגילה לא ב".
- הפסוק כפשוטו מתפרש כתוכחה לעם ישראל. ראו רש"י על הפסוק: "גם כי יתנו בגוים - אף על פי שעשו זאת שהתנו אהבים בעכו"ם עתה אקבצם בבא עת גאולתם לא אעכבנה". יתנו מלשון לתנות אהבים. ומצודות מרחיק עוד יותר: "יתנו – מלשון אתנן". אבל הדרשן משנה את הניקוד ליְתָנוּ היינו יִשְׁנו היינו ילמדו משנה. וזה אחד מהמקורות המרכזיים בזכות לימוד המשנה דווקא ושינונה בניגוד למקורות רבים שמשבחים את לימוד התלמוד שהכל כלול בו גם מקרא ומשנה. ראו פירוש חתם סופר (תורת משה) לשמות כה לג על הפסוק: "שלושה גביעים משוקדים" שדן במקור זה כנגד המקורות המעדיפים את לימוד התלמוד.
- יש מדרשים שדורשים גם פסוק זה בתוכחה לישראל שהנה: "אומות העולם מכבדים אותי. אתם כמה נסים עשיתי לכם, ואתם מכעיסים אותי" (מדרש תנחומא בובר פרשת שלח לך הוספה ח-ט) ואחרים דורשים אותה בשבח לפזורות ישראל שמתפללים תפילת מנחה וערבית בכל מקום בעולם (במדבר רבה יג ד).
- ראו הפסוקים המלאים שם: "אַתָּה בֶן אָדָם הַגֵּד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת וְיִכָּלְמוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית: וְאִם נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו וְכָל צוּרֹתָו וְאֵת כָּל חֻקֹּתָיו וְכָל צוּרֹתָיו וְכָל תּוֹרֹתָיו הוֹדַע אוֹתָם וּכְתֹב לְעֵינֵיהֶם וְיִשְׁמְרוּ אֶת כָּל צוּרָתוֹ וְאֶת כָּל חֻקֹּתָיו וְעָשׂוּ אוֹתָם". הנה כי כן, גם לימוד ארכיטקטורת המקדש נחשבת ב"כאילו".
- כפי שכבר נרמז לעיל, נראה שדברי ר' הונא מכוונים במיוחד לגולת בבל העשירה והמרוחקת מארץ ישראל, לצורך ללמוד את סדר קדשים בבבל. לדרוש את המשנה ולבנות לה תלמוד. ואכן יש בידינו תלמוד בבלי לסדר קדשים, חוץ ממסכת מדות וקינים (ודווקא תלמוד ירושלמי על כל סדר קדשים, אין בידינו כלל). ובתחילת המאה העשרים, היה זה החפץ חיים שדרבן ללמוד את סדר קדשים.
- את הדרשה המסיימת של רב אסי: "יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים" - שהיא הסיבה מדוע בתלמודי התורה מתחילים ללמוד בספר ויקרא ולא בבראשית – אפשר לראות כעניין אחר (דרשה נפרדת שהצטרפה לנושא לימוד התורה כתחליף לקרבנות). אבל אפשר גם שהיא חולקת על הדרשה הקודמת וטוענת שהעיסוק הישיר בתורת כהנים ספר ויקרא הוא ה"כאילו הקריב קרבן" הנכון. עד שיגיע התלמיד לסדר קדשים במשנה ... ראו מחזור ויטרי סימן תקח שמחבר את העניין: "ומה טעם מתחילין בתורת כהנים, בספר ויקרא? דתניא: א"ר יוסי: מתחילין לתינוקות בסדר ויקרא, אמר הקב"ה: יבאו טהורים ויתעסקו בטהרות. ומעלה אני עליכם כאילו הקריבו קרבן לפני". משחר נעוריו מתחנך הילד היהודי לרעיון של עולם אידאי (כאילו). לא רק בספר ויקרא, אלא בכל חומשי התורה, כפי שנראה בהמשך. וכבר הקדשנו דף בפרשת צו לנושא יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים.
- שיר של יום שאנו אומרים בסוף התפילה, יש היסוס מסוים אם לומר או לא, שהרי מקורו בעבודת בית המקדש שם היה נאמר בשעת הקרבת הקרבן והיום אין לנו קרבן. נשאלת איפוא השאלה: מהו לומר שיר בלא נסכים? (ראו ברכות יד ע"ב בדין הקורא קריאת שמע בלא תפילין - כאילו מעיד עדות שקר בעצמו ... כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים). התשובה, אדרבא, יש לומר שיר של יום שזה עצמו גורם שמי שאומרו "כאילו בנה מזבח חדש והקריב עליו קרבן". גם כאן, נראה שזה תחליף למקור, מעין זכר למקדש.
- שמעון הצדיק היה מאנשי הכנסת הגדולה וחי ופעל לפני חורבן הבית. האם יש לכך משמעות בהקשר של אמירה זו?
- כאן, עדיפות ברורה לקרבן העולה שנאכל כליל לגבוה. ובמקורות אחרים, יש עדיפות לקרבן שלמים שיש בו לגבוה, לכהנים, למשפחה ולכל אדם מישראל, והוא בא על תודה, "שלמים הם שלום" – ראו הדף זובח תודה יכבדנני. ובנמשל, עיסוק בתורה בגבהי גבהים ובעמקי עומקים למצוינים, מול מורה שמקדיש את חייו לחינוך הדור הבא, בעממי או תיכון. מי משניהם עדיף?
- התשובה לשאלתנו בסוף הערה 11, היא: בוודאי! בניגוד מה לשיטות שמדגישות את ערכי התורה והתפילה אחרי החורבן, דרשה זו (שהיא עצמה אפשר שהתחברה אחרי החורבן ובתקופת האמוראים) קובעת בברור שאדרבא, יש חשיבות עליונה להשקעה בתורה גם בזמן שהבית על מכונו (וברמז כפול ברור: א. שכך יהיה גם כאשר "מהרה ישוב הבית וייבנה", בפרט לשיטת שמואל שיש לעסוק גם "בצוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ". וב. שמא מתוך שלא הרבו לעסוק בתורה וסמכו על הקרבנות, חרב הבית). שימו לב לשימוש בפסוקים מספר הושע שמזכירים כמובן את דברי שמואל הנביא עוד מתקופת משכן שילה: "הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים" (שמואל א טו כב) אדם הלומד תורה "יודע דעתו של מקום". הוא מבין את יראת ה' ומוצא דעת אלהים וישכיל לדעת גם את רעיון הקרבנות ופרטי הלכותיהם.
- בשורה אחרונה זו, נראה שעברנו לדרשת תנאים מאוחרים שלאחר חורבן הבית או כבר אמוראים. כאן אנחנו מדברים על לימוד תורה בכלל, כל פרק וכל הלכה בתורה, לאו דווקא ספר ויקרא וענייני הקרבנות, שהוא במדרגה גבוהה מקרבן עולה שהוא גבוה מקרבן זבחים (שלמים). אבל סיום המדרש מחזיר אותנו ל"כאילו הקריב". חכם שיושב ודורש בקהל מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב חלב ודם לגבי מזבח. עדיין הקרבת חלב ודם ע"ג המזבח היא הדרגה הגבוהה אליה מושווה החכם שלא רק לומד לעצמו אלא מלמד תורה את העם. ראו ההספדים לתלמידי חכמים אם אומרים עליו "למד" או גם "לימד" (בבא קמא יז א).
- מחד גיסא, חזרנו ללימוד תורה של ענייני הקרבנות, שרק הוא מזכה את הלומד "כאילו הקריב קרבן". מאידך גיסא, "כאילו הקריב קרבן" של ספר ויקרא הוא חלק מ"כאילו" רחב יותר: בראשית – "כאילו נתעסק ביצירת העולם", שמות - כאילו עמד על הר סיני (מה עם יציאת מצרים?) וכו'. לימוד של אחד מחומשי תורה הוא כניסה "כאילו", עם או בלי מרכאות, לעולם אידיאי ששייך להיסטוריה או לעתיד רחוק. בית המקדש והקרבנות מושווים לבריאת העולם, ליציאת מצרים ולנדודי ישראל במדבר; עולמות שאנחנו זוכרים ומזכירים ומנסים להתחבר אליהם, אבל אינם ממש איתנו. ומכולם, מעניין דווקא ספר דברים שהלימוד בו הוא "כאילו" של קיום כל התורה כולה - אידיאל שמי יכול לומר שהגיע אליו! ראו דברינו ספר דברים – משנה תורה על ייחודיות ספר זה שנכתב לכאורה בידי בשר ודם.
- כך מוכיח הנביא מלאכי את עם ישראל בתחילת ימי בית שני, כאשר שבי ציון המעטים נאבקים לחדש ימיהם כקדם ולקומם את תפארת ציון כבראשונה. ראו דברי הגמרא שם שחלקים נכבדים במפת העולם דאז מכירים ב"אלוהי ישראל" וקוראים לו "אלהא דאלהא", ממש כדברי משה בדברים י יז: "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים" – ראו דברינו בנושא זה בפרשת עקב. האין כאן סכנה לאוניברסליות של התורה במחיר הפשטתה ועממיותה?
- אין סכנה, אומרים ר' שמואל בר נחמן, ר' יונתן ור' יוחנן, לא על הגויים מדובר. הכוונה היא ליהודים תלמידי חכמים שהתפזרו בכל קצווי תבל ומקדישים ימיהם כלילותיהם ללימוד תורה. ומכאן נמשכים ברצף דברי האמוראים שלהלן: ריש לקיש, רבא ורבי יצחק. והתוכחה של מלאכי והשאלה של אוניברסליות האמונה בקב"ה, של הגויים המאמינים ב"אלהא דאלהא", בעינה עומדת ושווה עיון בדף נפרד. האם בתי המדרש המפוארים של יהדות בבל, הם התחליף לעבודת המקדש שחרב? ראו היכן הוא "מקדש מעט", תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כט עמוד א: "ואהי להם למקדש מעט, אמר רבי יצחק: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל. ורבי אלעזר אמר: זה בית רבינו שבבבל"!.
- ראו פירוש המשנה לרמב"ם מנחות פרק יג: "ועוד אמרו זאת התורה לעולה וכו', כל העוסק בתורה כאלו הקריב עולה ומנחה וחטאת ואשם. ואמרו תלמידי חכמים העוסקין בהלכות עבודה מעלה עליהן הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהן. ולפיכך ראוי לאדם לעסוק בענייניי הקרבנות ולהתבונן בהן, ואל יאמר שהם דברים שאין להן צורך היום כדרך שאומרים הרבה מבני אדם". הלימוד הוא, כפי שאמרנו, על מנת שלא תישכח תורת הקרבנות ומהרה יבנה בית המקדש. זה הרמב"ם של פירוש המשניות, לא של מורה נבוכים (ראו שם חלק שלישי פרק לב על הקרבנות)..
- שלוש שיטות לפנינו המבוססות על קריאה מדוקדקת של הפסוקים בפרקים ו ז בספר ויקרא. בפרק ו, נאמר על כל קרבן: זאת תורת אותו קרבן בשמו (עולה, מנחה, חטאת, אשם), ובסוף פרק ז בא הפסוק המסכם: "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם". שיטת ר' יצחק מחזירה אותנו לעיסוק בתורת הקרבנות, כל קרבן והלכותיו ודקדוקיו. מי שמתעסק בפרטי הלכות אלה, כאילו הקריב את אותו קרבן. עיקר כוונתו, כפי שכבר ראינו בפירוש המשניות לרמב"ם לעיל, היא שלא תשכח תורת הקרבנות ומהרה ייבנה בית המקדש. ריש לקיש, לעומתו, דורש את העניין באופן רחב יותר: מי שלומד את התורה, כאילו הקריב את כל הקרבנות שמנויים בה. לימוד כללי של התורה, לאו דווקא בספר ויקרא – ועדיין "כאילו". גם שיטה זאת כבר ראינו לעיל. בא רבא ומחדש חידוש גדול שלא שמענו עד כה. כל העוסק בתורה, כל פרשה וחלק בתורה משמע, אינו צריך לא עולה ולא חטאת ולא אשם. לא "כאילו הקריב", לא "דומה כמי שהקריב", אלא "אינו צריך". לימוד התורה מייתר את הצורך בקרבן. העוסק בתורה, בפרט לאחר החורבן שאין יותר עבודת הקרבנות, לא מקיים "כאילו" את עבודת בית המקדש, אלא מייתר אותה. המשולש של שמעון הצדיק לעיל: תורה, עבודה וגמילות חסדים, הופך לאחר החורבן לקו עם שתי נקודות בלבד: תורה וגמילות חסדים. העבודה שבלב, היא התפילה שתפסה את מקומה של עבודת הקרבנות! והרוצה להעמיק בהבנת גמרא זו (בפרט שיטת רבא) יעיין בחידושי מהרש"א על גמרא זו.
- לא רק לימוד תורה הוא תחליף לעבודת הקרבנות, גם קיום מצוות התורה, וכמאמר: "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". כאן, מצוות מתנות לעניים (המצווה הראשונה שמלמדים את הבא להתגייר, יבמות מז) ובמסכת סוכה מה ע"א על ארבעת המינים: "אמר רבי אבהו: אמר רבי אלעזר: כל הנוטל לולב באגודו והדס בעבותו מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן". ובמדרש משלי (בובר) פרשה כא צדקה ומשפט: "אמר ר' אלעזר בר' שמעון: כל העושה צדקה ומשפט, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב (לפני) עולות וזבחים, שנאמר: נבחר לה' מזבח. אמר ר' ירמיה: כל יום שיש צדקה ומשפט בעולם, חביב לפני הקב"ה מעולות וזבחים, שנאמר נבחר לה' מזבח". משפט וצדקה חביבים מעולות וזבחים, מצאו לרעיון זה סמך בתנ"ך.
- הפסוק המלא הוא: "לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן וּלְךָ יְשֻׁלַּם נֶדֶר". שימו לב איך הדרשן דורש פסוק זה מילה אחר מילה.
- ראו דברינו נפש כי תחטא, בפרשה זו, בה דרשנו את הפסוק על קרבן מנחה: "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' - אמר הקב"ה: מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו" (מנחות קד ע"ב וכן הוא במדרש תנחומא וברש"י ויקרא ב א). בדרגה הגבוהה ביותר, בקרבן מנחת עני, האדם כאילו מקריב את נפשו. הקרבן הוא מעין כופר נפש. אך כאן, גם זה לא צריך – לא קרבן ולא כופר נפש. מה צריך? שתיקה. "סמא דכולה משתוקא". ואם כבר דיבור, אז דיבור שקט של תהילה: "לך דומיה תהילה". הנפש לא צריכה שמישהו או משהו אחר יכפר בעדה. היא מכפרת על עצמה בדברי שבח ותהילה למי שהתחייבה לו, או אפילו סתם בשתיקה והכנעה. השתיקה, הדומיה תהילה, הבאה מתעצומות הנפש היא "כאילו הקריב נפשו" האמיתית ואיננה צריכה ל"כאילו הקריב קרבן".
- ראו מקבילה בסנהדרין מג ע"ב. ובמסכת יומא פו ע"ב: "אמרי במערבא משמיה דרבה בר מרי: בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, מקניט את חבירו בדברים - ספק מתפייס הימנו ספק אין מתפייס הימנו, ואם תאמר מתפייס הימנו - ספק מתפייס בדברים ספק אין מתפייס בדברים. אבל הקב"ה, אדם עובר עבירה בסתר - מתפייס ממנו בדברים, שנאמר: קחו עמכם דברים ושובו אל ה' (הושע יד), ולא עוד אלא שמחזיק לו טובה, שנאמר וקח טוב, ולא עוד אלא שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב פרים, שנאמר: ונשלמה פרים שפתינו (שם)". כאן, הגענו למוטיב התפילה והתשובה (הווידוי הוא חלק בלתי נפרד מקרבן חטאת) ומבוסס בדרשות על הפסוקים: "קחו עמכם דברים", "ונשלמה פרים שפתינו" ועוד, שהם מקור העבודה של ימינו – התפילה, שהיא במקום עבודת הקרבנות. ואם בקרבנות הגדול והמהודר יותר הוא הרצוי (ראו המקרא בתחילת הפרשה) והשבור הוא פסול לגמרי, בתפילה, הצניעות ונמיכות הרוח הם העיקר והשבור למעלה מכולם. על התפילה כתחליף לעבודת המקדש, ראו הדף ונשלמה פרים שפתינו בפרשה זו. וכתזכורת, ראו המדרש הבא משיר השירים רבה "כחוט השני שפתותיך - זה לשון של זהורית. ומדברך נאוה - זה שעיר המשתלח. אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע, אין לנו לשון זהורית ושעיר המשתלח. אמר להם: כחוט השני שפתותיך - רחישת פיך חביבה עלי כחוט השני של זהורית. ר' אבהו אמר עלה: ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד ג) - מה נשלם תחת פרים ותחת שעיר המשתלח? שפתינו. ומדברך נאוה, מדברך יאי, מדברתיך יאיא ... אמר רבי לוי: אמר הקב"ה: בחורבנה העמידה לי צדיקים, ובבניינה העמידה לי רשעים. בחורבנה העמידה לי צדיקים: דניאל וחבורתו, מרדכי וחבורתו, עזרא וחבורתו. בבניינה העמידה לי רשעים, כגון: אחז וחבורתו, מנשה וחבורתו, אמון וסייעתו. ר' אבא בר כהנא בשם ר' יוחנן על הדא דר' לוי אמר: כי רבים בני שוממה מבני בעולה (ישעיה נד), הוי: צדיקים העמידה לי בחורבנה יותר מצדיקים שהעמידה לי בבניינה". ועל מדרש מיוחד זה, ראוי לדון בנחת, בפעם אחרת.
- אמנם בפרק א הלכה ו כותב שם רמב"ם: "וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפילה אחת בלילה שהרי איברי תמיד של בין הערבים מתעכלין והולכין כל הלילה ... ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה, ואף ע"פ כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה". אך שוב בפרק ג שם הוא כותב: "ויש לו להתפלל תפלת ערבית של לילי שבת בערב שבת קודם שתשקע החמה, וכן יתפלל ערבית של מוצאי שבת בשבת, לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה, ובלבד שיקרא קריאת שמע בזמנה אחר צאת הכוכבים". ולכן אין גם חזרת הש"ץ בתפילת ערבית. למן המחלוקת הגדולה בין רבן גמליאל ור' יהושע בגינה הודח רבו גמליאל מנשיאותו (ראו הדף בדפים המיוחדים) ועד פוסקי ההלכה 1300 שנה מאוחד יותר (שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן סט סעיף א), נשארה תפילת ערבית במעמד מיוחד, כנראה בשל הקשר לעבודת הקרבנות בבית המקדש בה היו שני קרבנות תמיד בכל יום: שחרית ומנחה. (וכשיטת ר' יהושע בן לוי שהתפילות הן כנגד קרבן התמיד ולא כשיטת ר' יוסי ברבי חנינא שהאבות תקנו את התפילות, ראו הדף תפילות אבות תקנום). סוף דבר, על תפילת ערבית אי אפשר לומר "כאילו הקריב קרבן", אלא אם ננקוט לשון צעירינו ש"כאילו" הוא דבר ממשי ועומד בזכות עצמו ולא כתחליף, (ובפרט אם נחזק את "כאילו" ל"כזה כאילו"). ואולי זכתה תפילת ערבית דווקא משום שהיא רשות ו"קבלוה עליהם כחובה". תפילת ערבית איננה זכר למקדש, אלא מקורה בקשר ישיר לאבות האומה שעבדו את הקב"ה מקדמת דנא והתפללו אליו, בלי צורך בקרבנות.
- סוגיה בתלמוד הבבלי יש להדגיש! אין לנו כאמור תלמוד ירושלמי על כל סדר קדשים ובכללו מסכת מנחות.