- ככה נפתחת פרשת קרבנות המועדות, המפרטת את קרבנות החובה (קרבנות הציבור) והמוספים שהיו קרבים בכל חג ומועד. (ונוספו עליהם קרבנות היחיד, כמו עולת ראייה ושלמי חגיגה שבהם "איש כנדבת ידו"). אך לפני כולם בא קרבן תמיד הקרב בכל יום בשחרית ובין הערביים, כולל בחגים ומועדים ואף דוחה את השבת. ומכאן הביטוי: "תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם".
- נראה שהדקדוק הוא מהשילוב של תחילת הפסוק: "צו את בני ישראל" והמשכו: "תשמרו להקריב לי במועדו". והרי שמירת המקדש ועבודתו מסורים לכהנים (ראה דברינו ושמרתם את משמרתי בפרשת אחרי מות), והיאך ישראל מצווים על שמירת עבודת הקרבנות? (כך עולה ממפרשי המשנה שם ואולי לכך גם מכוון רש"י בפירושו לפסוק שלנו, ראה שם). אך הכלל שהאדם חייב להיות נוכח בשעת הקרבת קרבנו, שהמשנה נוקטת כדבר פשוט וברור, הוא נכון לקרבן יחיד, ולא הגיוני שיחול על הציבור. לפיכך נראה, שלמרות הדקדוק המוצע: "בני ישראל – תשמרו", אין זה אלא אסמכתא ושאלת המשנה היא רטורית. העיקר הוא שתהיה לציבור הכללי, חוץ מהכהנים המשרתים בקודש, נציגות ונוכחות יום-יומית בבית המקדש. נראה שזה הרעיון העיקרי שהמשנה מבקשת להציג כאן וזה שורש המעמדות שהיו בבית המקדש והשאלה מהפסוק היא מעין פתיחה מהמקרא.
- מקור המעמדות הוא במשמרות - בחלוקת הכהנים למשמרות, שנראה להלן, וברעיון של סבב שבועי בעבודת בית המקדש, היינו שותפות כל הכהנים והלוויים שגרים בארץ ולא רק אלה שזכו לגור קרוב למקדש בירושלים. שותפות פנימית זו של שבט לוי והכהונה, מביאה גם לשותפות כלל ישראל. מכאן ואילך, "משמרות" ו"מעמדות" הולכים ביחד ומלשון המשנה אפשר לדקדק שהמעמד כולל כעת את המשמר: "על כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלם של כהנים של לוים ושל ישראלים".
- לכאורה, המשנה סותרת את עצמה. לאחר שאמרה שהישראלים (המעמד) היו עולים לירושלים, יחד עם הכהנים והלווים של אותו משמר, היא חוזרת ואומרת שהישראלים שבאותו משמר מתכנסים בעריהם. ונראה שהמונח "מעמד", בכל הקשור לישראלים, אכן נחלק לשניים: למעמד של ישראלים שהיה נלווה לכהנים וללוויים ועולה איתם לירושלים, ולמעמד שהיה נשאר בעיר המחוז ומקדיש עצמו לתורה ותפילה. כך נראה בפשטות בכל המקורות (רק חלקם נביא להלן), וצריך רק לדקדק מתי "מעמד" מתייחס לאלו העולים ומתי לאלו הנשארים. ובשורה התחתונה, הישראלים של אותו אזור – אותו משמר – נחלקו לשלוש קבוצות: אלה שעלו לירושלים, אלה שנשארו בעיר והקדישו עצמם לתורה ותפילה (שזה הגרעין הראשוני של בית הכנסת ובית מדרש בכל עיר וסדר התפילה) וכל השאר שהמשיכו במעשיהם דבר יום ביומו – "העם שבשדות" (מישהו צריך להמשיך לעבוד).
- קטע זה שאנשי המעמד היו מתענין לא נמצא בנוסח המשנה שבירושלמי שנראה להלן והרצף בין הקטע הראשון והשלישי ברור. אבל בתלמוד הבבלי הוא נמצא ומתקשר למסכת תענית, שהיא מקור ראשי לנושא המעמדות. נראה שמכאן ואילך מתמקדת המשנה באנשי המעמד שנשארו בעירם שהיו מתאספים לתפילות וללימוד תורה כפי שנראה להלן. ראה תוספתא מסכת תענית פרק ג הלכה ג: "הגיע זמן המשמר, כהניו ולויו עולין לירושלם. וישראל שבאותו משמר שאין יכולין לעלות לירושלם, מתכנסין לעריהן וקורין מעשה בראשית ובטלין מן המלאכה כל אותה שבת". שבת כאן הוא שבוע שהוא משך הזמן של כל משמר ומעמד.
- להבנת משנה זו, כדאי להחזיק בחומש בראשית ולשים לב לחלוקת פרק א לפרשות, היינו שורות שאינן מלאות עד סופן (ויש ביתרת השורה האות פ, היינו פרשה פתוחה). ביום ראשון היו קוראים את מעשה יום ראשון ושני.
- מעשה יום שני ויום שלישי. ולא היו קוראים את הקריאה הרגילה ביום שני של פרשת השבת הקרובה, כפי שאומרת המשנה במסכת מגילה פרק ג משנה ד: "לכל מפסיקין, בראשי חדשים בחנוכה ובפורים בתעניות ובמעמדות וביום הכפורים".
- מעשה יום שלישי ורביעי.
- מעשה יום רביעי וחמישי.
- מעשה יום חמישי ושישי. ולא היו קוראים את הקריאה הרגילה ביום חמישי של פרשת השבת הקרובה, כנ"ל בהערה 7.
- מעשה יום שישי ושבת, שבחומשים שלנו הוא כבר בפרק ב (אבל במנהג הקריאה בארץ ישראל, הכל בסדרה א של ספר בראשית, ומי שחילק את התורה לפרקים שהיא כידוע חלוקה נוצרית, לא דייק כאן). ומה עם הקריאה בשבת? נראה שהיו קוראים את פרשת השבוע הרגילה. ראה מסכת סופרים יז ו: "מיכן אמרו: לכל מפסיקין: לראשי חדשים לחנוכה ולפורים ולתעניות ולמעמדות וליום הכיפורים, שיבואו אילו בין בשבת בין בשני בין בחמישי, שאין קורין כסדרן, שמפסיקין סידרן, וקורין באילו; אבל אי אתה יכול לומר בתעניות ובמעמדות ובפורים שיבואו בשבת כדי להפסיק מסדר שבת עליהם, אלא בשאר ימי השבוע, או בשני וחמישי".
- משום שאין מספיק פסוקים לשלושה הקרואים: כהן, לוי וישראל, שכל אחד צריך לקרוא לפחות שלושה פסוקים. הדבר מזכיר את קריאת התורה בראש חודש וכל אחד יעשה את החשבון ואת החלוקה בעצמו בכל אחד מהימים הנ"ל. ראה הדיון בהמשך הגמרא שם, דף כז ע"ב, מחלוקת רב ושמואל מה עושים כשאין מספיק פסוקים. שיטת רב, כפי שאנו נוהגים, לחזור ולקרוא פסוק פעמיים ולעומתו, שיטת שמואל שמותר במקרים כאלה לחצות פסוק לשניים! "רב אמר דולג ושמואל אמר פוסק".
- שבשחרית ובמוסף (אם היה ראש חודש למשל) היו קוראים מתוך הספר, אבל במנחה לא הטריחו להביא ספר תורה, בגלל טרחת התענית, וקראו בעל פה. ועל עניין המוסף במעמדות, ראה משנה א בראש פרק ד במסכת תענית בו אנו עוסקים, ובגמרא תענית כו ע"ב ובעיונים שטיינזלץ שם. ולא הספקנו לעיין בעניין זה של מוסף במעמדות. והמאיר עיניינו יבורך ויזכה לעלות למעמדות .
- ההכנות לשבת דחו את תפילת המעמדות של מנחה של יום שישי ונראה שכל יחיד התפלל לעצמו או שלא התפללו כלל. ובהמשך המשנה שם נמנים עוד אירועים שדחו את תפילת המעמדות והקריאה בתורה, כגון בחנוכה.
- אלה התמידין שבכל יום, הם קרבנות של כל עם ישראל! (שבאים מתרומת מחצית השקל). במשפט קצר זה, מציג הירושלמי את הדילמה שבמשנה בתענית בה פתחנו את דברינו, איך יתקיים הקרבן ללא מעמד כל השותפים לו, שהם עם ישראל כולו. ראה במקבילה בירושלמי פסחים ד א, שלפני דבריו של רבי יונה מובא שם המשפט: "אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב".
- התלמוד הירושלמי מאיר את כל נושא המעמדות מזווית של חיי קיום הפרט והכלל, חול וחג, קמח ותורה, חומר ורוח; והקשר בין "העם שבשדות" ועבודת המקדש. אם יעלה כל עם ישראל לבית המקדש, יום יום, להיות נוכח בקרבן התמיד, מה יהיה על מצוות עלייה לרגל שלוש פעמים בשנה? מה יבדיל בין חול ובין חג? איפה החוויה לעלות לירושלים? אם ישבתו כולם ממלאכה, שהרי אדם צריך לשבות ממלאכה בשעת הקרבת הקרבן (גם אם אינו נוכח) - והתורה אמרה: ואספת דגנך! באו נביאים ראשונים והתקינו משמרות ומעמדות! וכבר דנו בירושלמי זה בדברינו ואספת דגנך בפרשת עקב ולא נאריך כאן. רק אולי להצביע (או להציע) שנושא המעמדות והמשמרות יכול לשמש מודל חברתי-כלכלי-תורני גם לימינו, בעת חידוש ריבונות ישראל בארצו.
- נושא המעמדות מופיע גם במסכת ביכורים (גם במגילה כנ"ל) וממשנה זו אנו למדים על חלוקה גיאוגרפית של ערי מחוז (כנראה על בסיס ערי הלווים), כולל עיירות שנספחות להם. כך אולי גם הכפריים יכלו ליטול חלק במשמרות ובמעמדות דרך חלוקה זו. ראה גמרא שטיינזלץ תענית כז ע"א שמביא טבלה מפורטת של עשרים וארבע משמרות הכהונה ועריהם: משמרת יהויריב במירון, משמרת ידעיה בציפורי, משמרת מלכיה בבית לחם, משמרת מימין ביודפת, משמרת חופה בבית מעון ועוד. ראו בעמוד האחרון.
- זה הפסוק החותם את פרק כו בדברי הימים א, לאחר התיאור המפורט של משמרות הלוויים ומחלקות הכהנים (מונח שרווח יותר שם) בפרקים כג-כו שם. ראה בפרט פרק כד המפרט את שמות עשרים וארבעה משמרות הכהונה: "וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל הָרִאשׁוֹן לִיהוֹיָרִיב לִידַעְיָה הַשֵּׁנִי: לְחָרִם הַשְּׁלִישִׁי לִשְׂעֹרִים הָרְבִעִי: לְמַלְכִּיָּה הַחֲמִישִׁי לְמִיָּמִן הַשִּׁשִּׁי ... לְיֵשׁוּעַ הַתְּשִׁעִי לִשְׁכַנְיָהוּ הָעֲשִׂרִי: לְאֶלְיָשִׁיב עַשְׁתֵּי עָשָׂר לְיָקִים שְׁנֵים עָשָׂר ... לְיָכִין אֶחָד וְעֶשְׂרִים לְגָמוּל שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים: לִדְלָיָהוּ שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים לְמַעַזְיָהוּ אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים".
- רשימת המשמרות, נכון יותר בתי אב של הכהנים נמצאת גם בנחמיה פרק י, בכריתת האמנה: "וּבְכָל זֹאת אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה וְכֹתְבִים וְעַל הֶחָתוּם שָׂרֵינוּ לְוִיֵּנוּ כֹּהֲנֵינוּ ... שְׂרָיָה עֲזַרְיָה יִרְמְיָה: פַּשְׁחוּר אֲמַרְיָה מַלְכִּיָּה ... מְשֻׁלָּם אֲבִיָּה מִיָּמִן: מַעַזְיָה בִלְגַּי שְׁמַעְיָה אֵלֶּה הַכֹּהֲנִים". רשימה נוספת די חופפת נמצאת גם בפרק יב בנחמיה. ובתוספתא תענית פרק ב הלכה א למדנו שבעצם רק "ארבע משמרות עלו מן הגולה: ידעיה חרים פשחור ואִמֵר". עם חידוש היישוב ועבודת המקדש בשיבת ציון "עמדו נביאים שבירושלם ועשאום עשרים וארבע משמרות ובללום והטילום לתוך קלפי". זה אולי ההבדל העיקרי בין המשמרות למעמדות. המשמרות עתיקות יותר ויש להם אחיזה ברורה במקרא ובבית ראשון, מנביאים ראשונים ועד הכתובים. ואילו המעמדות הם מתקנת חכמים ויסודן בבית השני ע"ג המשמרות. ואנו נבקש לחזור ולהתמקד במעמדות.
- נחזור ונסכם את נושא המעמדות, דרך פירוש הרמב"ם למשנה במסכת תענית בה פתחנו. ראה תיאור הנושא גם ביד החזקה לרמב"ם, הלכות כלי המקדש פרק ו, שלא נוכל להביאו כאן.
- ובלשונו של הרמב"ם בהלכות כלי המקדש פרק ו הלכה ה: "וקיבוצן לכל תפילה מארבע תפילות אלו ועמידתן שם לתפילה ולתחינה ולבקשה ולקרות בתורה נקרא מעמד".
- ראה מסכת מגילה דף לא עמוד ב: "במעמדות במעשה בראשית וכו'. מנהני מילי? אמר רבי אמי: אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר: אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיהו לג כה)". וכן הוא בתענית כז ע"ב (אמנם על בסיס פסוק אחר הלקוח מברית בין הבתרים של אברהם). הברית, עליה משתית ירמיהו הנביא את חוקות (פעילות) השמים והארץ, היא, במקורות אחרים, ברית התורה (נדרים לב א, פסחים סח ב) או ברית המילה (נדרים לא ב, שבת קלז ב), אבל כאן, המעמדות. אז מניין לקח הרמב"ם שהברית היא על הקרבנות? נראה שהסברו הוא שהמעמדות עומדים ע"ג מעשה הקרבנות ועבודת המקדש ושם קוראים בספר בראשית, כלומר, בזכות עבודת המקדש מתקיימים שמים וארץ. ונראה שיש לרמב"ם סמך מירושלמי מגילה פרק ג הלכה ו: "לנטוע שמים וליסוד ארץ (ישעיהו נא טז) - אלו הקרבנות". זה הרמב"ם שבמורה נבוכים מביא דעה שונה לגבי הקרבנות.
- חזרנו לעניין הצום והתענית, שנראה מיד בסמוך.
- רש"י מפרש: "מפני הנוצרים – שעושים אותו יום טוב שלהם". אז למה לא לצום? אולי, אדרבא. שטיינזלץ מפרש: "ויאמרו שאף ישראל מחשיבים אותו". וגם הסבר זה לא כ"כ ברור. מה גם שהיו צמים כל ימי השבוע (להוציא שישי ושבת). אך במקבילה במסכת סופרים פרק יז הלכה ד הנ"ל מצאנו את ההסבר הבא: "מפני הנוצרים, שלא יאמרו: על כי אנו שמחים בראשון, הם מתענין בו". היינו כדי לא לעורר את כעס הנוצרים וטרוניתם שביום שהוא יום השביתה שלהם היהודים מתענים; ומכאן שמדובר כבר בתקופה בה הדת הנוצרית הייתה השלטת. אבל מיד הוא דוחה הצעה זו במילים: "אבל אמרו חכמים בזמן המעמדות לא היו חוששין לאיבת גוי", היינו שהנוצרים מבינים שהצום ביום ראשון קשור בנושא המעמדות ואולי גם הכירו אותו. ומכאן שהמעמדות נהגו גם הרבה אחרי חורבן הבית! ועכ"פ, נראה שהקטע במסכת סופרים דורש עיון נוסף.
- שהאדם נברא ביום שישי ויום ראשון (הבא) הוא שלישי ליצירתו. מסורת חז"ל, עפ"י הפסוק: "ביום השלישי בהיותם כואבים" מספר בראשית פרשת דינה, שהיום השלישי להחלמה לאחר מחלה או פציעה, הוא היום הכי קשה. ויצירת האדם היא כמו לידה.
- ראה מדרש אגדה (בובר) על הפסוק: "שבת וינפש - שבת ממלאכה וינפש ממחשבה". ובפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שם: "וביום השביעי שבת וינפש - וטרם יום השבת שבת ממלאכה, וינפש ממחשבה". בא ריש לקיש ודורש פסוק זה לא על כניסת השבת, לא על השביתה מהמלאכה עם כניסת היום השביעי הוא שבת שהוא פשט הפסוק, אלא על היציאה מהיום השביעי חזרה לימי החול – על יום ראשון! בגמרא, מובאת דרשתו של ריש לקיש כהסבר שלישי למה אנשי המעמד (או המשמר) לא היו מתענים ביום ראשון, לצד הסברם של רבי יוחנן ורבי שמואל בר נחמני. אך במסכת סופרים הנ"ל, לא מובאת כלל שיטת רבי שמואל בר נחמני, ואילו הצעתו של רבי יוחנן "מפני הנוצרים" נדחית בטענה שראינו שבזמן המעמדות אין לחשוש מאיבת הגויים (הנוצרים). נשארה רק שיטת ריש לקיש שביום ראשון האדם נחלש עקב יציאת הנשמה היתירה שנתווספה לו בשבת (תופעה ידועה לרבים הסובלים מעייפות ודכאון במוצאי שבת ויום ראשון) – "ווי שאבדה הנפש", נגמר הנופש. ודווקא בשבת התחלפו המשמרות! כל הקשר בין המעמדות לנוצרים ואולי גם לכתות אחרות שקמו אחרי החורבן, צריך עיון ולימוד נוסף.
- מדובר כאן בדרך ארץ, אשר נוהגת בכהן הגדול ובשאר באי המקדש ועוברת לדרך ארץ של תלמיד לפני רבו, שכשיוצא ונפרד, ילך לאחור כשפניו אל הקודש (אל רבו) ולא יפנה לו גב. כפי שנוהגים רבים כשיוצאים מרחבת הכותל, למשל. האסמכתא היא שלמה המלך בהנהגתו בבמה בגבעון ובבית המקדש ועל בסיס הפסוק בדברי הימים ב א יג: "וַיָּבֹא שְׁלֹמֹה לַבָּמָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן יְרוּשָׁלִַם מִלִּפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד". ולא הבאנו עניין זה כאן, אלא בשל הביטוי המשולש: "כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם", שחוזר גם בגמרא מגילה ג ע"א: "כהנים בעבודתן, ולוים בדוכנן, וישראל במעמדן - כולן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה". ובגמרא זבחים יט ע"א: "כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן - פטורין מן התפילה ומן התפילין". ראה עוד בפירוש רשב"ם לדברים יד כג: "למען תלמד ליראה - כשתראה מקום שכינה וכהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם". ובתפילותינו במועדים (בתפילת מוסף) הנוסח קצת שונה, ע"י הגאונים, כך נראה: "והשב ישראל לנויהם. והשב כהנים לעבודתם ולויים לשירם ולזמרם" (סדר רב עמרם גאון). וכבר דקדקו מי שדקדקו: למה שוּנָה בישראל ממעמדם לנוויהם? היו שתרצו שנווה הוא בית המקדש והיו שתרצו שקודם צריך עם ישראל לחזור לארצו, היא נווהו, ולמעמדו במשפחת העמים, ואח"כ יחזרו "כהנים לעבודתם, לווים לדוכנם וישראל למעמדם". והרי לנו "מעמדות" במובן של חידוש עמידת העם בארצו.
- דקה היינו הקטורת, ככתוב,ויקרא טז יב: " ... וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וכו' ".
- מהשלישייה: "כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם" שרד האחרון והורחב במרוצת הדורות וחובר לשיר של יום וללימוד קצר מכל אחד ממקורות היהדות המרכזיים: תורה, נביאים, כתובים, משנה, תלמוד, מדרשים ובהמשך גם זוהר. ומהגאונים עבר הנושא לסידורים רבים ובפרט לחוק לישראל של החיד"א שהרחיב מאד בנושא. ראה איך עניין המעמדות מצטרף לרשימת הספרים וסדר הלימוד של בן תורה: "מכאן אתה למד שגדולה בינה לפני הקב"ה יותר מן התורה, שאפילו אדם קורא תורה נביאים וכתובים ושונה משנה ומדרשים הלכות ואגדות שמועות ותוספות מושבות ומעמדות והגדות וכל סדרי בראשית ואין בו בינה - אין תורתו שוה כלום, שנאמר: ובינת נבוניו תסתתר (ישעיה כט)" (אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עקיבא, רבי עמוד 411). שים לב לביטוי "מושבות ומעמדות", מה פירוש "מושבות"? ובמקבילה במדרש אותיות דר"ע מופיע "מושלות", היינו: משלים.
- התמקדנו במעמדות, אבל לא יכולנו שלא לסיים במדרש זה, המחזיר אותנו למשמרות.
- חילופי המשמרות (ואתן המעמדות) היה בשבת, עפ"י הפסוק בדברי הימים ב כג ח: "בָּאֵי הַשַּׁבָּת עִם יוֹצְאֵי הַשַּׁבָּת". המשמר היוצא מברך את המשמר הנכנס בברכת "אהבה ואחווה ושלום ורעות", שיזכו להשלים את משמרתם בשלום וללא פגע. אולי בדומה לכך, ההורים (המשמר היוצא) המביאים את ילדיהם (המשמר הנכנס) לחופה, מאחלים להם שיזכו להקים בית של: "אהבה ואחווה ושלום ורעות" (ברכת חתנים, גמרא כתובות ח ע"א). מקום נוסף בו מצוי ביטוי זה, הוא בתפילת רבי אלעזר בסוף התפילה, גמרא ברכות טז ע"ב: "רבי אלעזר בתר דמסיים צלותיה אמר הכי: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשכן בפורינו אהבה ואחוה ושלום וריעות, ותרבה גבולנו בתלמידים, ותצליח סופנו אחרית ותקוה, ותשים חלקנו בגן עדן, ותקננו בחבר טוב ויצר טוב בעולמך, ונשכים ונמצא יחול לבבנו ליראה את שמך, ותבא לפניך קורת נפשנו לטובה". אמן כן יהיה רצון. ראה דברינו אהבה ואחוה שלום ורעות בדפים המיוחדים.