ונשלמה פרים שפתינו

קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ: (הושע יד ג).1

ויקרא רבה פרשת צו, פרשה ז סימן ג

ר' אחא בשם ר' חנינא בר פפא: שלא יהיו ישראל אומרים: לשעבר היינו מקריבין קרבנות ומתעסקין בהן. עכשיו שאין קרבנות מהו להתעסק בהם? אמר הקב"ה: הואיל ואתם מתעסקים בהם, מעלה אני עליכם כאילו אתם מקריבין אותן.2

תנחומא פרשת כי תבא סימן א

"היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים" (דברים כו טז). זה שאומר הכתוב: "בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו" (תהלים צה) – צפה משה ברוח הקודש וראה שבית המקדש עתיד ליחרב והבִּכּוּרִים עתידין ליפסק, עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלשה פעמים בכל יום. לפי שחביב תפילה לפני הקב"ה מכל מעשים טובים ומכל הקרבנות.3

במדבר רבה פרשה יח סימן כא

"כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו" – אמרו ישראל: ריבונו של עולם, בזמן שבית המקדש קיים, היינו מקריבים קרבן ומתכפר לנו. ועכשיו אין בידינו אלא תפילה. טו"ב – בגימטריא י"ז. תפילה י"ט ברכות, הוצא משם ברכת המינין שתקנוה ביבנה ואת צמח דוד שתקנו אחריהן …4

אמרו ישראל: כשבית המקדש קיים, היינו מקטירים חלבים ואמורין ומתכפרין, ועכשיו הרי חלבנו ודמינו ונפשותינו. יהי רצון מלפניך שתהא כפרה עלינו: "ונשלמה פרים שפתינו".5

מסכת ברכות דף כו עמוד א

איבעיא להו: טעה ולא התפלל מנחה, מהו שיתפלל ערבית שתים? אם תמצא לומר טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים – משום דחד יומא הוא, דכתיב: "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", אבל הכא – תפילה במקום קרבן היא, וכיון דעבר יומו בטל קרבנו;6 או דילמא, כיון דצלותא רחמי היא – כל אימת דבעי מצלי ואזיל?7 – תא שמע: דאמר רב הונא בר יהודה אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: טעה ולא התפלל מנחה – מתפלל ערבית שתים, ואין בזה משום דעבר יומו בטל קרבנו.8

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת תענית פרק ד

אנשי מעמד הם שלוחי כל ישראל והיתה כונתם ומטרתם ההתעסקות בעבודה ותפילה ואינם עוסקין בעסקי עצמן, ותהיה דעתם ומחשבתם בקרבנות.9

מסכת סוכה דף נג עמוד א

תניא, אמר רבי יהושע בן חנניה: כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו. כיצד? שעה ראשונה – תמיד של שחר, משם – לתפילה, משם – לקרבן מוסף, משם – לתפילת המוספין, משם – לבית המדרש, משם – לאכילה ושתיה, משם – לתפילת המנחה, משם לתמיד של בין הערבים, מכאן ואילך – לשמחת בית השואבה.10

מדרש תנחומא פרשת צו סימן ו

"אם על תודה יקריבנו והקריב", ראה היאך הקב"ה סולח לעונותיהם של ישראל. ראה מה היו מקריבין להקב"ה "והקריב על זבח התודה". אלא אמר הקב"ה: מי שיש לו פר יביא פר, מי שיש לו איל יביא איל, ומי שיש לו שה יביא שה, ומי שיש לו יונה יביא יונה. ומי שאין לו אחד מכל אלו, יביא סולת. ומי שאין לו סולת ולא כלום, יביא דברים, שנאמר: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ". ותאמר שהוא מקובל? אמר הקב"ה: הן, "נשלמה פרים שפתינו".11

גמרא ברכות כו ע"ב

רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפילות אבות תקנום; רבי יהושע בן לוי אמר: תפילות כנגד תמידין תקנום.

תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא: אברהם תקן תפילת שחרית, שנאמר: "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם" (בראשית יט כז), ואין עמידה אלא תפילה, שנאמר: "ויעמד  פינחס ויפלל" (תהלים קו ל). יצחק תקן תפילת מנחה, שנאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" (בראשית כד סג) ואין שיחה אלא תפילה, שנאמר: "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהלים קב א). יעקב תקן תפילת ערבית, שנאמר: "ויפגע במקום וילן שם" (בראשית כח יא), ואין פגיעה אלא  תפילה, שנאמר: "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפילה ואל  תפגע בי" (ירמיהו ז טז).

ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי: "מפני מה אמרו תפילת השחר עד חצות – שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד חצות … ומפני מה אמרו תפילת המנחה עד הערב – שהרי תמיד של בין הערביים קרב והולך עד הערב …

אמר לך רבי יוסי ברבי חנינא: לעולם אימא לך תפילות אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות. דאי לא תימא הכי – תפילת מוסף לרבי יוסי  ברבי חנינא מאן תקנה? אלא: תפילות אבות תקנום, ואסמכינהו רבנן אקרבנות.12

בראשית רבה סח

אמר ר' יהושע בן לוי: אבות הראשונים התקינו שלש תפילות … אמר ר' שמואל בר נחמן: כנגד ג' פעמים שהיום משתנה. בערבית צריך אדם לומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהי  שתוציאני מאפילה לאורה. בשחרית צריך לומר: מודה אני לפניך ה' אלהי שהוצאתני מאפילה לאורה. במנחה צריך אדם לומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהי שכשם שזכיתני לראות חמה בזריחתה כך תזכני לראותה בשקיעתה.13

שבת שלום

מחלקי המים

עדכון אחרון: 15/01/2017

הערות שוליים

  1. פסוק זה לקוח מפרשת התשובה של הנביא הושע "שובה ישראל" שאנו קוראים בשבת תשובה ויפה נדרש במקומות רבים על ערך התשובה. ראה למשל מסכת יומא פו ע"ב: "בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, מקניט את חבירו בדברים - ספק מתפייס הימנו ספק אין מתפייס הימנו. ואם מתפייס הימנו - ספק מתפייס בדברים ספק אין מתפייס בדברים. אבל הקב"ה, אדם עובר עבירה בסתר - מתפייס ממנו בדברים, שנאמר: קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ". "כי הדברים הם הווידוי"  (מדרש אגדה (בובר) ויקרא פרק טז), ווידוי הוא כידוע מרכיב מרכזי בתהליך התשובה. אך הסיום: "ונשלמה פרים שפתינו" נדרש (גם) בפני עצמו על התפילה כתשלום לקרבן שאין לנו בימינו. ועל מוטיב זה תפילה כקרבן, ואולי גם תפילה כערך בפני עצמו, אנו מבקשים לדרוש בשבת זו הפותחת את ספר ויקרא.
  2. ובהמשך המדרש שם דרשתו של רב הונא: "כי ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה" (מלאכי א יא) - וכי יש מנחה טהורה וקמיצה והקטרה בבבל? אלא אמר הקב"ה: הואיל ואתם מתעסקים בהם, כאילו אתם מקריבין קרבן. שמואל אמר: הַגֵּד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת ... צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ ... וְיִשְׁמְרוּ אֶת כָּל צוּרָתוֹ וְאֶת כָּל חֻקֹּתָיו וְעָשׂוּ אוֹתָם (יחזקאל מג י-יא) - וכי יש צורת הבית עד עכשיו? אלא אמר הקב"ה: הואיל ואתם מתעסקים בו, כאילו אתם בונין אותו. אמר רבי אסי: מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כהנים ואין מתחילין בבראשית? אלא שהתינוקות טהורין והקרבנות טהורין, יבואו טהורין ויתעסקו בטהורים". וזו הסיבה לאמירת הקרבנות בתפילת שחרית (והספרדים גם במנחה), וקרבנות מוסף במוסף וסדר העבודה ביום הכיפורים וכו'. לימוד דיני הקרבנות ומשניות הדנות בקרבנות כמוהו כהקרבת הקרבן (ולימוד מסכת מידות כנגד בניית הבית). וגם את אמרתו הידועה של רב אסי שמסבירה מדוע היו מתחילים בתשב"ר בספר ויקרא: "יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים", יש להסביר על בסיס מוטיב זה, הכמיהה לחידוש סדר העבודה במקדש ושלא תשכח העבודה ודיניה. אבל אנחנו מחפשים תפילה ולא סדר אמירת משניות. לא לימוד הלכות הקרבנות טרום התפילה (או לאחר התפילה כמו פיטום הקטורת וכו'), אלא תפילה גופה - מה לה ולקרבנות. ראה גם דברינו כאילו הקריב קרבן בפרשה זו ושם כבר הרחבנו בנושא לימוד דיני הקרבנות וההתעסקות בקרבן במקום ההקרבה עצמה, והפעם אנחנו מחפשים את ערך התפילה.
  3. זה בית אב למדרשים רבים שהתפילה היא תשלום קרבן ובפרט לאחר חורבן הבית. ראש לכולם הוא אולי פסיקתא דרב כהנא פיסקא כד – שובה, שאמנם מתמקד במוטיב התשובה כפי שראינו זה עתה, אבל מסיים: "ונשלמה פרים שפתינו, א"ר אבהו: מי משלם אותם הפרים שהיינו מקריבים לפניך? - שפתינו, בתפילה שאנו מתפללים לפניך". ופירוש רש"י על הפסוק בהושע יד ג: "ונשלמה פרים - שהיה לנו להקריב לפניך נשלם אותם בריצוי דברי שפתינו". וראה גם שיר השירים רבה ה א: "אני ישנה ולבי ער ... אני ישנה מן הקרבנות, ולבי ער לקריאת שמע ותפילה. אני ישנה מבית המקדש ולבי ער לבתי כנסיות ובתי מדרשות".
  4. גם כאן עדיין התפילה היא תשלום קרבן – חלופה לקרבנות ולעבודת בית המקדש, ובפרט תפילת שמונה עשרה שחטיבה שלימה של ברכות בה – מהעשירית על קיבוץ גלויות ועד החמש עשרה צמח דוד – מבטאת את רחשי הלב והציפייה לגאולה שלאחר החורבן. ראה דברינו תפילת שמונה עשרה בפרשת פקודי. ושם ראינו רמזים לכך שאולי תפילת שמונה עשרה הייתה קדומה יותר ואף נהגה בפני הבית, כפי שאולי ניתן לחשוב גם ממדרש זה. אך בפשטות אחרי חורבן הבית – ביבנה – נתקנה ותפילת שמונה עשרה – שהיא סתם "תפילה" - היא תשלום הקרבנות ועבודת המקדש. ואגב אורחא למדנו שתפילת שמונה עשרה הייתה במקור תפילת שבע עשרה. ברכת המינים ("ולמלשינים אל תהי תקווה") נתווספה מאוחר יותר (ראה גמרא ברכות כח ע"ב) וברכת צמח דוד עבדך הייתה במקור בתוך ברכת בנין ירושלים (תוספתא ברכות פרק ג הלכה כה). וזה נושא מעניין שלא חקרנוהו עד סופו ונשמח להוסיף עליו לקח ולהחכים בו משואבי המים.
  5. כאן אנחנו כאילו הולכים "אחורה". למוטיב התפילה – רחישת השפתיים – מתווספים הצום והעינוי שמדמים את החלבים והדמים שהיו קרבים ע"ג המזבח. תאמר שהם העיקר וכל רחישת השפתיים היא רק שוב מעין וידוי. ראה זוהר כרך ב (שמות) פרשת שמות דף כ עמוד ב: "רבי אלעזר כד הוה יתיב בתעניתא הוה מצלי ואמר: גלוי וידוע לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שהקרבתי לפניך חלבי ודמי והרתחתי אותם בחמימות חולשת גופי. יהי רצון מלפניך שיהא הריח העולה מפי בשעה זו כריח העולה מהקרבן באש המזבח ותרצני. נמצא שאדם הוא מקריב בתעניתו החלב והדם (והאש) והריח שעולה מפיו הוא מזבח כפרה ולפיכך תקנו התפילה במקום הקרבן ובלבד שיתכוין למה דאמרן". העיקר הוא המאמץ הגופני שמדמה את הקרבן האמיתי (שמדמה את הקרבן שאולי האדם היה צריך לתת  מעצמו הוא). האם זה ערכה של התפילה, כנספחת לקרבן?
  6. אפשרות אחת היא לומר שמי ששכח להתפלל מנחה, לא יכול להשלימה בתפילה כפולה של ערבית הסמוכה לה, ראשית משום שזה מיום ליום אחר ושנית, בקרבנות אין השלמה, לפי הכלל: עבר זמנו (יומו) – בטל קרבנו.
  7. אפשרות שנייה היא לומר שתפילה היא בקשת רחמים ואין לה זמן שכן "כולי יומא מצי ואזיל" כמו שאומרת הגמרא שם. ואולי כשיטת ר' יוחנן: "ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו ... שאין תפילה מפסדת" (ירושלמי מסכת ברכות פרק א הלכה א).
  8. ואכן זו מסקנת הגמרא, כאפשרות השנייה והרי לנו מעלה גדולה של התפילה על הקרבנות שאין היא מפסדת ויש לה תשלומים. לכך יש לצרף סדרה ארוכה של מדרשים הדנים במעלת התפילה על הקרבנות, מה שכבר ראינו בעצם בסוף מדרש תנחומא כי תבוא לעיל: "שחביב תפילה לפני הקב"ה מכל מעשים טובים ומכל הקרבנות". לכך מצטרפים, ברכות לב ע"ב: "אמר רבי אלעזר: גדולה תפילה יותר מן הקרבנות שנאמר: למה לי רוב זבחיכם (ישעיהו א טו), וכתיב, ובפרשכם כפיכם". ומדרש שמואל (בובר) פרשה א: "רבי אבא בר מדיא בשם ר' יצחק: התפילה גדולה מן הקרבנות, דכתיב להשתחות ואחר כך ולזבוח". ומדרש תנחומא פרשת וירא סימן א: "אמר להן הקב"ה לישראל: הוו זהירין בתפילה שאין מדה אחרת יפה הימנה והיא גדולה מכל הקרבנות שנאמר למה לי רוב זבחיכם". אז מה קבלנו כאן? תחילה, תפילה כתחליף לקרבנות והתעסקות בהם וכעת גדולה מהם? מה גרם למהפך? אולי נלך אחורה בציר הזמן ונמצא תשובה.
  9. אם נלך אחורה בציר הזמן ונחפש את התפילה לפני חורבן הבית, תחנה ראשונה היא אנשי המעמד, היינו אנשי המחוז של משמרות הכהונה והלוויה שהגיע תורם לשרת בבית המקדש (24 משמרות היו). אלה היו עוסקים בתורה ובתפילה ותענית בזמן שנציגיהם שרתו בקודש. ראה כל העניין במסכת תענית פרק ד וכן באנציקלופדיה דעת. וכאן מדגיש הרמב"ם את התפילה דווקא, לא את לימוד התורה והתענית, אבל כל כולה במחשבה על הקרבנות. עדיין אין זו התפילה שאנו מחפשים שגדולה וחשובה מכל הקרבנות.
  10. ובנוסח תוספתא מסכת סוכה פרק ד הלכה ה: "אמר ר' יהושע בן חנניה: כל ימי שמחת בית השואבה לא היינו רואין שינה. משכימין אנו לתמיד של שחר, משם לבית הכנסת, משם למוספין, משם לאכילה ושתיה, ומשם לבית המדרש, משם לתמיד של בין הערבים, משם לשמחת בית השואבה". הרי לנו לא רק תפילות בזמן המקדש וכמלווה לקרבנות, אלא גם קיומו של מוסד בית הכנסת עוד בתקופת הבית. וכבר עמדנו על נושא זה בדברינו שמחת בית השואבה בחג הסוכות.
  11. נראה שכאן יש עליית מדרגה, בתוך המקדש עצמו. לא במעמד ולא בבית הכנסת. ראה איך בתורה, כולל פרשתנו, יש התחשבות במי שידו אינה משגת. אבל הנמוך ביותר הוא שני תורים או מנחת עני. בא המדרש ומוסיף עוד דרגה – תפילה. ולפיכך הוא צריך להוסיף את השאלה: "ותאמר שהוא מקובל?" ולענות תשובה חדה: "אמר הקב"ה: הן, נשלמה פרים שפתינו". ובמדרש תהלים (בובר) מזמור נו הוא מעמיד את שני הערכים זה לצד זה: "ותעמדנה שתי התודות בבית האלהים (נחמיה יב מ) - תודת התפילה ותודת הקרבן". אך מה לנו מדרשים כאשר מקראות שלמות הם, החל מתפילת חנה, דרך תפילת שלמה בחנוכת המשכן ותפילות משה ורבים אחרים שיש והיו תפילות במקביל לעבודת הקרבנות. התפילה ודאי שלא נולדה בעקבות החורבן, רק התעצמה והתגבשה, כפי שראינו לעיל בניסוחה של תפילת שמונה עשרה, בהחרגתה מהדין "עבר זמנו בטל קרבנו" ובעיקר בעצם ההכרה בחשיבותה וגדולתה ש"אין היא מפסדת".
  12. כבר הארכנו לדון בגמרא זו ובשתי השיטות אם התפילות תוקנו כנגד האבות או כנגד הקרבנות, בדברינו תפילות אבות תקנום בפרשת וירא. וכאן נביא רק את תורף הדברים. אפשר לגשר בין שתי השיטות ולהציע שבאמת יש לתפילות שורשים קדומים בתקופת האבות, אך סדר העבודה והקרבנות נתנו להם לא רק אסמכתא, אלא צביון ופרטי דינים כמו זמני התפילות, מעמדה של תפילת ערבית כרשות או חובה, תוספת תפילת מוסף ועוד. וכשחרב המקדש, חזרה המצב לקדמותו, רק עם תוספת דינים והנהגות הנובעים מהקשר למקדש ומהרצון לשמר לו זכר. חיזוק להצעה זו קבלנו ממדרש תהלים (בובר) מזמור נה, בו מסתבר שגם לבעל ספר תהלים יש מה לומר: "ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי (תהלים נה יח) - אמר ר' שמואל: מיכן שאדם צריך להתפלל שלוש תפילות ביום. ומי  תקן אותם?  אבות העולם תיקנום. אברהם תקן תפילת שחרית, שנאמר וישכם אברהם בבקר ... יצחק תקן תפילת מנחה, שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב ... יעקב תקן תפילת ערבית, שנאמר ויפגע במקום ... אמר דוד הואיל ואבות תקנום, אף אני - ערב ובקר וצהרים אשיחה". וראה רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים שלכאורה פוסק כר' יהושע בן לוי, אך בהמשך מביא את מדרש תהלים זה. ואלה דבריו בפרק א הלכה ה–ו שם: "וכן תקנו שיהא מנין התפילות כמנין הקרבנות, שתי תפילות בכל יום כנגד שני תמידין וכל יום שיש קרבן מוסף תקנו בו תפילה שלישית כנגד קרבן מוסף. ותפילה שהיא כנגד תמיד של בוקר היא הנקראת תפילת השחר, ותפילה שכנגד תמיד של בין הערבים היא הנקראת תפילת מנחה ותפילה שכנגד המוספין היא נקראת תפילת המוספין. וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפילה אחת בלילה, שהרי איברי תמיד של בין הערבים מתעכלין והולכין כל הלילה ... כענין שנאמר: ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי (תהלים נה יח). ואין תפילת ערבית חובה כתפילת שחרית ומנחה, ואע"פ כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפילת חובה".
  13. ר' שמואל בן נחמן, איננו מוזכר במחלוקת לעיל בגמרא ברכות, אבל מספק את התשתית הרעיונית לשיטת ר' יוסי ברבי חנינא ואולי לפשרה שהצענו לעיל (שהגמרא מציעה). הוא גם מציע טקסט! מה אולי אמרו האבות בתפילות שתקנו, מה יאמר כל אדם בתפילה הכי בסיסית וטבעית לו, הנובעת מהתבוננות האדם בסביבתו הטבעית, ובראש ובראשונה מהתחלפות היום והלילה, האור והחושך, הצינה והחמה ומשינוי המאורות ברקיע. בתפילותינו היום יש מרכיב גדול של התבוננות בהיסטוריה, אחורה וקדימה, געגועים לימי קדם מחד גיסא, כולל המקדש בו עוצבה עבודת ה' בקרבנות ותפילה; וייחול ותקווה לעולם מתוקן לגאולה ושיבה לימים טובים יותר מאידך גיסא. אבל יש גם מרכיב גדול אהיסטורי של אותה התבוננות בסביבה הטבעית ובתנועת הזמן הגדולה. ברכת המאורות. כשאנו קמים בשחרית: "המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים ובטובו מחדש בכל יותר תמיד מעשה בראשית". וכשאנו מעריבים בערבית: "אשר בדברו מעריב ערבים בחכמה פותח שערים ובתבונה משנה עתים ומחליף את הזמנים". ומעל לכל הקריאה: "מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית". שים לב לתפילת ר' שמואל בן נחמן שמשקפת לא רק התפעמות, אלא גם יראה ודאגה הנובעים משעון הזמן הסביבתי שמפעיל את השעון הפנימי של האדם: שקיעה, זריחה, שקיעה וחוזר חלילה. לא באותה אימה \ קללה של התוכחה בספר דברים: "בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר" (דברים כח סז), אבל לא במעט חשש ודאגה, לצד תקווה ותודה. שים לב למשמעות הכפולה של השקיעה כזכות של השלמת היום שעבר, אך גם ככניסה לבלתי נודע של היום הבא. לפיכך, אם שכח בתפילת המנחה להודות שזכה להשלים את היום, פשיטא לן שיחזור ויחבר שתי שקיעות אלה לתפילה אחת. מדוע לא? בכך, יש השלמה יפה של מדרש אגדה זה עם הגמרא בברכות לעיל שפושטת להלכה שבתפילה שמהותה היא בקשת רחמים ("צלותא רחמי היא") אין את הכלל של "עבר זמנו בטל קרבנו". יש כלל אחר: "תפילה לעולם אינה מפסדת". תוקפה של התפילה שלאחר החורבן אינה רק "זכר למקדש", אלא חוזרת לאותה תפילה שלא פסקה מעולם – תפילתו הטבעית והפשוטה של האדם מול העולם ומול בורא עולם. להגיד שהתפילה שלנו היא גם תשלום קרבן – כן. שפריחתה והתעצמותה בפסוקים ופיוטים לרוב היא "נשלמה פרים שפתינו" – כן. אבל שורשיה ונשמתה קדומים בהרבה ונטיעתה היא באהלי אבות האומה, באברהם שקרא למקדש הר, ביצחק שקראו שדה, ביעקב שקראו בית (פסיקתא רבתי פיסקא לט), ובלב כל אדם מתבונן ומרגיש. ראה שוב הערה 8 לעיל והשאלה ששאלנו שם. התפילה גדולה מהקרבנות, כי היא קדמה להם מחד גיסא ופרחה ועלתה לאחר הפסקתם מאידך גיסא.