- קרבן שלמים כבר נזכר לעיל בפרשת ויקרא (פרקים ג ו-ד), וכאן, בחתימת פירוט סוגי הקרבנות, חוזרת התורה ומוסיפה דינים ופרטים הקשורים לזבח השלמים, ומדגישה במיוחד את קרבן השלמים הבא כתודה והודיה של האדם על דבר טוב שאירע לו. זכה קרבן שלמים לחתום את פרשת הקרבנות כפי שמסתיים פרק ז בפרשתנו: "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים: אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת־מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת־קָרְבְּנֵיהֶם לַה' בְּמִדְבַּר סִינָי". וכבר זכינו גם להשלים את הדף שלמים הם שלום ומוטיב השלום שבקרבן זה, בפרשה זו בשנה האחרת, כאן והפעם נתמקד במוטיב התודה שקיים בימינו ובתפילותינו גם בלי קרבן.
- ראו בהמשך המדרש שם דרשות נאות על החצי השני של הפסוק: "ושם (שי"ן שמאלית) דרך אראנו בישע אלהים": "ושם דרך - אלו מסקלי דרכים. דבר אחר, אלו סופרים ומשנים ומלמדי תינוקות באמונה. דבר אחר, אלו חנוונים שהן מוכרים פירות מעושרים לרבים. ר' יוסי בר' יודן בשם ר' מנחם בר' יוסי: אלו שמדליקים נרות לרבים. אמר ר' שמעון בן לקיש: אף שאול לא זכה למלכות אלא על ידי שהיה זקינו מדליק נרות לרבים". לחצי זה של הפסוק הקדשנו דף מיוחד בפרשה זו בשם הַשָּׂם והַשָּׁם את דרכו. אנחנו נתמקד בחצי הראשון של הפסוק :"זובח תודה יכבדנני".
- המדרש מעמת את הקורבנות שהפרט מחויב להם, כגון חטאת ואשם, מול קורבנות שהוא מתנדב מרצונו. וקרבן עולה לא מוזכר כאן משום שעולת יחיד היא בד"כ נדבה ואינה חובה (ולכן אי אפשר לכלול אותה בצד האשם והחטאת), אך מאידך יש בה גם צד מסוים של כפרה (כפי שנראה במדרש הסמוך) ולכן גם איננה יכולה להיות בצד של קרבן תודה. ויש קורבנות עולה של יחיד שהם חובה כגון נזיר ומצורע (תוספתא סוכה ד יט) וקרבן ראיה של העולים לרגל, אבל רוב קורבנות העולה שהם חובה, הם של ציבור (תמידין ומוספים) וכאן מדובר בקרבן יחיד.
- מדרש זה אכן כולל גם קרבן עולה, בצד החטאת והאשם. אדם שמתנדב קרבן עולה זה לא על חינם. זה בגלל אירוע מוסרי מסוים. ראו יומא לו ע"א: "ועל עולה עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר: אין עולה באה אלא על עשה, ועל לא תעשה שניתק לעשה". וכן הוא בתוספתא מנחות פרק י הלכה יב. ההתנדבות המושלמת היא רק קורבן תודה שהוא מסוג שלמים שבו יש חלק לכולם: לגבוה, לכהנים ולבעלים. ועניין הרהור הלב בקרבן תודה, מקורו, כך נראה, בירושלמי יומא פרק ח הלכה ז ובויקרא רבה הנ"ל. לא מצאנו עניין זה בתלמוד הבבלי. ונראה שגם על כך שהתודה באה "על חינם", ניתן להרהר.
- מעין - המ"ם והיו"ד בפת"ח. זהו כנראה נוסח ארץ ישראלי קדום של ברכת השלום (מרגליות). אבל בפיוטי הקליר, כגון בקרובה לפורים "ויאהב אומן יתומת הגן", מופיע "מעון הברכות". ושניהם במובן של מקור הברכות. ועכ"פ מה שאנו אומרים בברכת מעין שבע בליל שבת "ונודה לשמו בכל יום תמיד מְעֵין הברכות". הוא כנראה שיבוש. ובסידור תכלאל התימני אכן מופיע "ונודה לשמו בכל יום תמיד. מעון הברכות אל ההודאות וכו' ".
- קרבן תודה הרגיל הוא שלמים שיש בו חלק לגבוה (למזבח), לכהנים ולהדיוט (הבעלים, ישראל). שלמים הוא שלום, הוא שלמות, הוא החותם את הקרבנות ואת התפילה. והברכה שלפניו היא ברכת ההודאה, ממש כמו בפסוקים יא-יב הנ"ל. פסגת התפילה היא ההודאה והשלום. ובין שתיהן נמצאת ברכת כהנים שגם היא קשורה בשלום ובשלמים (ראו מגילה יז ע"ב יח ע"א, על סדר תפילת שמונה עשרה כולה ועל הברכות האחרונות בפרט). שלום כלפי המקום וכלפי האדם: "למה נאמר זבח השלמים? שהוא עושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל" (תנחומא צו). והכל כתוצאה מהתנדבות של תודה, בחינם. ועל תפילת שמונה עשרה הרחבנו בפרשת פקודי.
- הנה, גם קרבן תודה אינו בא תמיד "על חינם" ומתוך התנדבות נטו. אמנם, על הפסוק בתהלים קטז "לך אזבח זבח תודה", מפרש רש"י: "זבחי הודיה על הניסים שעשית לי", ומצודות: "כי קרבן תודה בא על הנס". אבל כאן התודה הופכת להודאה על חטא. כאן, חזרנו לרעיון שראינו בתנחומא לעיל שלעתים קרבן עולת נדבה של יחיד בא באמת משום שיודע שחטא בדבר מה (שאיננו מחייב קרבן חטאת או אשם). ועדיין, מה המקור של רש"י ומצודות כאן מלבד תנחומא לעיל?
- הרי לנו הפתרון/מקור. "זובח תודה יכבדנני" מדבר בפירוש על חטא. ובמדרש תנחומא בפרשתנו (בובר ח) הדברים ברורים עוד יותר וקשורים ישירות לקרבן תודה שבפרשה, וזה לשונו: "אם על תודה יקריבנו - ראה היאך הקב"ה סולח לעונותיהם של ישראל. ומה היו מקריבין להקב"ה? "והקריב על זבח התודה". אלא אמר הקב"ה: מי שיש לו פר יביא פר, ומי שיש לו איל יביא איל, מי שיש לו שה יביא שה, מי שיש לו יונה יביא יונה, ומי שאין לו אלא אחד מכל אלו יביא סולת, ומי שאין לו סולת ולא כלום יביא דברים, שנאמר: קחו עמכם דברים ושובו אל ה' (הושע יד ג), לכך נאמר: אם על תודה יקריבנו". כאן הדברים כבר נקשרים לתקופה של אחר החורבן בה "נשלמה פרים שפתינו". ומי שרוצה להרחיב עוד יותר יעיין במדרש תנחומא סמוך [ז] הקושר את קרבן השלמים לתשובה.
- הכבוד שעכן יתן הוא בכך שיתוודה על מעשיו. תודה בלשון להודות על חטא. יש כאן משחק מילים דרשני, כולל עירוב של לשון חז"ל עם לשון המקרא, אבל לא בלי בסיס לשוני: יד"ה הוא השורש הן של להודות מלשון הודייה והלל והן מלשון הודאה על חטא. וההפך מצאנו בספר דברי הימים ב' (ל כב) בסיפור על הפסח שעשו בימי חזקיהו: "ויאכלו את המועד שבעת הימים מזבחים זבחי שלמים ומתודים לה' אלהי אבותיהם". כאן זה לשון הודייה. ראו רש"י ודעת מקרא על פסוק זה. ומדרש מלא ומפורט על הדו שיח בין עכן ליהושע נמצא בבמדבר רבה כג ו. ראו דברינו עכן בפרשת מסעי.
- עכן לא היה הראשון שהודה - התוודה. הראשון היה יהודה ראש שבטו של עכן. השם יהודה מקורו בהודאה והודיה. "הפעם אודה את ה' " אומרת לאה אמו כשהיא נותנת לו את שמו. "אתה יודוך אחיך" מברך אותו יעקב אביו כשהוא נפטר מן העולם. וכולנו היום קרויים על שמו של יהודה. (מי הראשון שנקרא יהודי?). ובהקשר עם הודאתו זו של יהודה ראו תוספתא ברכות (ליברמן) ד יח: "מעשה בארבעה זקנים שהיו יושבין בבית שער של ר' יהושע ... והיו עסוקין במה ששנה להם ר' עקיבא מפני מה זכה יהודה למלכות מפני שהודה בתמר". וראו גם שמות רבה ל יט: "אמר ר' אלעזר: ולמה נתן הקב"ה כתר ליהודה? ... אלא שדן דין אמת לתמר לכן נעשה דיין העולם ... יהודה בא דין תמר לפניו שתישרף והוא זיכה אותה מפני שמצא לה זכות. כיצד? היו יצחק ויעקב יושבים שם וכל אחיו והיו מחפין אותו. הכיר יהודה למקום ואמר אמיתת הדבר ואמר צדקה ממני ועשאו הקב"ה נשיא". ראו דברינו מעשה יהודה ותמר בפרשת וישב.
- כל הארבעה מוזכרים בתהלים פרק קז שזה המקור לברכת הגומל. ומזמור זה אנו אומרים גם בתפילת יום העצמאות בו אנו מודים על הנס הגדול שאירע לנו. ראו דברינו ברכת הגומל ביום העצמאות. לענייננו. כאן לא מדובר בחטא, כאן אנו חוזרים להודיה במובנה הפשוט בו פתחנו. אך יש כאן חובה להודות: ."ארבעה צריכים להודות" (ראו רש"י על פסוק יב בפרק ז בפרשתנו). ההודיה איננה עניין של התנדבות ורשות גרידא ולא באה "על חינם". בכל הודיה והודאה מקופלת גם חובה. חובה פנימית או חיצונית. ובכל שבת אנו אומרים בפסוקי דזמרה: "שכן חובת כל היצורים לפניך ... להודות להלל לשבח וכו'". ובפסח הבעל"ט נאמר: "לפיכך אנחנו חייבין להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו הוציאנו מעבדות לחירות מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומאפילה לאור גדול ומשעבוד לגאולה ונאמר לפניו הללויה" (משנה פסחים י ה).
- ובויקרא רבה ט שבפרשתנו (צו) הנוסח אחר: "כל התפילות בטלות והודאה אינה בטלה". הנוסח כאן חד יותר. לא סתם תפילה מול תפילת הודיה, אלא בתוך סוג התפילות שהן הודיה, הודיה גרידא מול הודיית תודה. יש להודות ויש להודות. ראו הערת השוליים הבאה.
- דרך פשוטה לקרוא מדרש זה היא מעניין התפילה שבאה כתשלום קרבן והתחזקה מאד לאחר החורבן. ראו דברינו ונשלמה פרים שפתינו בפרשת ויקרא. בדרך זו הולך ילקוט שמעוני תהלים רמז תשעד הדורש את הפסוק בתהלים: "עלי אלהים נדריך אשלם תודות לך. א"ר פנחס בשם ר' לוי בשם ר' יוחנן, ואמרי לה בשם ר' מנחם גלילאה, ואמרי לה בשם ר' זעירא: כל התפילות בטלות לעתיד לבא, והודיה אינה בטלה, [וכל הקרבנות בטלות והתודה אינה בטלה] לעולם, הוי אשלם תודות לך, הה"ד ותעמודנה שתי התודות בבית האלהים, תודת התפילה ותודת הקרבן". אבל לאור כל דברינו לעיל, ניתן אולי לקרוא מדרש זה גם באופן הבא. המדרש אינו אומר שלעתיד לבוא הכל יהיה מושלם, אנשים לא יחטאו עוד וכל הקורבנות והתפילות יהיו של הלל והודיה. אלא שלעתיד לבוא אנשים ישלבו את ההודאה עם ההודיה, את הכרת החטא עם הכרת התודה. ולכן יש כאן שתי תודות. בכל תודה של הודיה יש גם הודאה ויש גם צורך בקרבן. ואפילו נרחיק לכת ונאמר ששתיהן, ההודיה וההודאה, נגזרות מתודעה ("או הודע אליו את חטאתו אשר חטא"). תודעה ומודעות של האדם עם עצמו, עם חברתו וסביבתו, עם עמו (עליה לרגל) עם אלוהיו, בכל מצב.