זיווגו של אדם

ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר־לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע־לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם: (בראשית כד ז).1

בראשית רבה פרשת וירא, פרשה נז סימן ד

"ויהי אחרי הדברים האלה" – אחר הרהורי דברים שהיו שם. מי הרהר? אברהם הרהר, אמר: אילו מת2 בהר המוריה, לא היה מת בלא בנים? עכשיו מה אעשה? אשיאנו מבנות ענר אשכול וממרא שהן צדקניות. וכי מה איכפת לי מיוחסים? א"ל הקב"ה: אין אתה צריך, כבר נולד זיווגו של יצחק: "הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך … ובתואל ילד את רבקה".3

בראשית רבה פרשת ויצא, פרשה סח סימנים ג-ד

ר' פנחס בשם ר' אבהו פתח: "בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת" (משלי יט יד)4 – רבי פנחס בשם ר' אבהו: מצינו בתורה, בנביאים ובכתובים, שאין זיווגו של איש אלא מן הקב"ה. בתורה מנין? "ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר" (בראשית כד נ).5 בנביאים – "ואביו ואמו לא ידעו כי מה' הוא" (שופטים יד ד).6 בכתובים היינו דכתיב: "ומה' אשה משכלת". יש שהוא הולך אצל זיווגו ויש שזיווגו בא אצלו. יצחק זיווגו בא אצלו "וירא והנה גמלים באים" (בראשית כד סג), יעקב הלך אצל זיווגו, דכתיב: "ויצא יעקב".

רבי יהודה בר סימון פתח: "אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת" (תהלים סח ז).7 מטרונה שאלה את ר' יוסי בר חלפתא, אמרה לו: לכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו? אמר לה: לששת ימים, כדכתיב: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" (שמות לא יז).8 אמרה לו: מה הוא עושה מאותה שעה ועד עכשיו? אמר לה: הקב"ה יושב ומזווג זיווגים: בתו של פלוני לפלוני, אשתו של פלוני לפלוני.9 אמרה לו: וזאת היא אומנותו? אף אני יכולה לעשות כן. כמה עבדים וכמה שפחות יש לי. לשעה קלה אני יכולה לזווגם. אמר לה: אם קלה היא בעיניך, קשה היא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף. הלך לו ר' יוסי בר חלפתא. מה עשתה? נטלה אלף עבדים ואלף שפחות והעמידה אותם שורות שורות, אמרה: פלוני ישא את פלונית, ופלונית תינשא לפלוני, וזיווגה אותם בלילה אחד. למחר באו אצלה, זה מוחו פצוע וזה עינו שמוטה וזה רגלו שבורה. אמרה להם: מה לכם? זו אמרה: אין אני רוצה את זה, וזה אמר: אין אני רוצה את זו. מיד שלחה והביאה את ר' יוסי בר חלפתא, אמרה לו: אין אלוה כאלוהיכם, אמת היא תורתכם, נאה ומשובחת, יפה אמרת! אמר לה: לא כך אמרתי לך? "אם קלה היא בעיניך קשה היא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף". הקב"ה מה עושה להם? מזווגם בעל כורחם שלא בטובתם. זהו שכתוב: "אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות". מהו "בכושרות" – בְּכִי ושירות. מי שרוצה אומר שירה ומי שאינו רוצה – בוכה.10 א"ר ברכיה: כלשון הזה הֱשׁיבָהּ ר' יוסי בר חלפתא: הקב"ה יושב ועושה סולמות: משפיל לזה ומרים לזה, ומוריד לזה ומעלה לזה. זהו שכתוב: "אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים" (תהלים עה ה), יש שהוא הולך אצל זיווגו ויש שזיווגו בא אצלו. יצחק בא זיווגו אצלו, שנאמר: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים" (בראשית כד סג), יעקב הלך אצל זיווגו, שנאמר: "ויצא יעקב מבאר שבע".11

מסכת סוטה דף ב עמוד א

א"ר שמואל בר רב יצחק: כי הוה פתח ריש לקיש בסוטה, אמר הכי: אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו, שנאמר: "כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים" (תהלים קה ג).12 אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: וקשין לזווגן כקריעת ים סוף, שנאמר: "אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת" (תהלים סח ז). איני? והא אמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני, בית פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני! לא קשיא: הא בזוג ראשון, הא בזוג שני.13

אבות דרבי נתן נוסח ב פרק ח14

"אחור וקדם צרתני" (תהלים קלט ה)15 – זה אדם וחוה שנבראו כאחד. ולמה לא נתנה לו מיד? אלא שהיה צפוי לפני הקב"ה שאדם הראשון עתיד לעשות לו במה של עץ להיות יושב ודן עליה16 … העביר המקום לפניו סדר בהמה וחיה ועופות, שנאמר: "וייצר ה' אלהים מן האדמה וכל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו" (בראשית ב יט). קרא לבהמה – בהמה, וחזר וקרא שמות לכל אחד ואחד. קרא לחיה – חיה, וחזר וקרא שמות לכל אחד ואחד. קרא לעופות – עופות, וחזר וקרא שמות לכל אחד ואחד. קרא למלאכי השרת מעופפים, וחזר וקרא שמות לכל אחד ואחד. ויש אומרים: אף להקב"ה קרא שם, שנאמר: "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו" (שם ב יט) – קרא שמו ה'.17

התחיל אדם הראשון מתרעם לפני הקב"ה ואומר לפניו: ריבונו של עולם, לכל הבריות שבראת בעולמך בראתה זוג ולי אין זוג, שנאמר: "ולאדם לא מצא עזר כנגדו" (בראשית ב כ).18 כיון שראה אדם הראשון את חוה אמר: זאת זוגי, שנאמר: "ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי" (שם ב כג).19 הפעם הזאת נבראת אשה מאיש, מכאן ואילך אדם נושא את בת חברו ומצווה על פריה ורביה. הפעם הזה נעשה המקום שושבין לאדם, מכאן ואילך אדם קונה לו שושבין לעצמו.20

בראשית רבה יז ב-ג

"לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב יח – שָׁנִינוּ: "כל שאין לו אשה שרוי בלא טובה, בלא עזר, בלא שמחה, בלא ברכה, בלא כפרה. בלא טובה – לא טוב היות האדם לבדו. בלא עזר – אעשה לו עזר כנגדו. בלא שמחה – ושמחת אתה וביתך (דברים יד כו). בלא ברכה – להניח ברכה אל ביתך (יחזקאל מד ל). בלא כפרה – וכפר בעדו ובעד ביתו (ויקרא טז יא). ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אמר: אף בלא שלום, שנאמר: וביתך שלום (שמואל א כה ו). ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר: אף בלא חיים, שכתוב: ראה חיים עם אשה אשר אהבת (קהלת ט ט). ר' חייה בן גמדא אמר: אף אינו אדם שלם, שנאמר: "ויברך אותם ויקרא את שמם אדם" (בראשית ה ב).21

בראשית רבה מא א, פרשת לך לך – כי האדם עץ השדה

א"ר תנחומא: מעשה בִּתְמָרָה אחת שהיתה עומדת בְּאַמְתּוֹ22 ולא היתה עושה פירות. עבר דַקָּל אחד וראה אותה.23 אמר: תמרה זו צופה מיריחו.24 כיון שהרכיבו אותה עשתה פירות.25

בראשית רבה פרשה יז סימן ז

מעשה בחסיד אחד שהיה נשוי לחסידה אחת ולא העמידו בנים זה מזה. אמרו: אין אנו מועילים להקב"ה כלום. עמדו וגרשו זה את זה. הלך זה ונשא רשעה אחת ועשתה אותו רשע. הלכה זאת ונישאת לרשע אחד ועשתה אותו צדיק, הוי: שהכל מן האשה.26

שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א סימן ב, דונסקי סימן לא27

"נגילה ונשמחה בך" (שיר השירים א ד)28, שם שנינו: "נשא אדם אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל".29 אמר רבי אידי: מעשה באשה אחת בצידן ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה. באו אצל ר' שמעון בן יוחאי רצו להיפרד זה מזה.30 אמר להם: חייכם, כשם שנזדווגתם זה לזה במאכל ובמשתה, כך אין אתם מתפרשים אלא מתוך מאכל ומשתה. הלכו בדרכיו ועשו לעצמן יום טוב, ועשו סעודה גדולה, ושִׁכָּרְתּוֹ יותר מדאי.31 כיון שנתיישבה דעתו עליו אמר לה: בתי, ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית וטלי אותו ולכי לבית אביך.32 מה עשתה היא? לאחר שישן, רמזה לעבדיה ולשפחותיה ואמרה להם: שאוהו במיטה וקחו אותו והוליכוהו לבית אבא. בחצי הלילה ננער משנתו כיון שפג יינו. אמר לה: בתי, היכן אני נתון? אמרה לו: בבית אבא. אמר לה: מה לי לבית אביך? אמרה לו: ולא כך אמרת לי בערב: כל חפץ טוב שיש בביתי טלי אותו ולכי לבית אביך? אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך. הלכו להם אצל רבי שמעון בן יוחאי ועמד והתפלל עליהם ונפקדו. ללמדך, מה הקב"ה פוקד עקרות, אף צדיקים פוקדים עקרות. והרי דברים קל וחומר, ומה אם בשר ודם על שאמר לבשר ודם שכמותו אין לי חפץ בעולם טוב ממך נפקדו, ישראל המחכים לישועת הקב"ה בכל יום ואומרים אין לנו חפץ טוב בעולם אלא אתה, על אחת כמה וכמה! הוי: "נגילה ונשמחה בך".33

למטרונה34 שהלך המלך בעלה ובניה וחתניה למדינת הים, ובאו ואמרו לה: באו בניך. אמרה: מה איכפת לי? תשמחנה כלותי! כיון שבאו חתניה, אמרו לה: באו חתניך! אמרה: מה איכפת לי? תשמחנה בנותי! אמרו לה: בא המלך בעליך. אמרה: זוהי חדווה שלימה, שמחה על שמחה.35

מסכת קידושין דף ב עמוד ב

ר' שמעון אומר: מפני מה אמרה תורה "כי יקח איש אשה"? ולא כתב: כי תלקח אשה לאיש? מפני שדרכו של איש לחזר על אשה, ואין דרכה של אשה לחזר על איש; משל, לאדם שאבדה לו אבידה, מי חוזר על מי? בעל אבידה מחזר על אבידתו.36

שבת שלום

מחלקי המים

עדכון אחרון: 27/11/2016

הערות שוליים

  1. ההקבלה הלשונית בין "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" של תחילת מסעו של אברהם ובין השליחות למצוא אשה ליצחק דווקא משם: "מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי", מהמקום והאנשים שאברהם עזב, אומרת פרשני ודרשני. האם לא ניתק אברהם באמת מבית אביו? לפיכך, באים הפרשנים (רשב"ם, רד"ק) ומדגישים את התנאי שהאשה תבוא לארץ כנען ולא שחו"ח יצחק יחזור לשם. תלך לשם ותביא אותה לכאן. האם בשליחות זו מבקש אברהם שהאשה המיועדת ליצחק תעשה גם היא "לך לך" כפי שעשה הוא בעצמו (יצחק כבר יליד הארץ)? האם זה המבחן לרצינותה והתאמתה של האשה המיועדת? האם התכוון אברהם או היה רוצה שכל שאר "בית אביו" יעלו בעקבות האשה שתיבחר ותסכים להגר ויורחב מעגל המשפחה בארץ?
  2. יצחק.
  3. מדרש זה, שכבר נזקקנו לו בדברינו מה לאיוב בפרשת השבוע בשבת שעברה, מחבר את סוף פרשת וירא עם פרשתנו. מסקנה / תוצאה של העקידה היא רצונו של אברהם להשיא במהרה את יצחק, שכאילו נולד מחדש בעקידה, ולראות בני בנים אשר יהיו עֵדוּת על הבטחת הזרע שחזרה ונשנתה ע"י הקב"ה בסוף העקידה: "יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ: כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם" (בראשית כב טז-יז). אבל עפ"י מדרש זה, "התעשת" אברהם, בציווי מלמעלה או ברגש אנושי מלמטה, וניצח לבסוף "הייחוס" והקשר המשפחתי עם אותו ענף של המשפחה שאברהם נטש לכאורה בלכתו אל ארץ כנען (או כפי שהצענו בהערה הקודמת). ואנו ננצל עניין זה לדון בנושא הכללי של מציאת בן זוג – זיווגו של אדם – ולאו דווקא בסיפור יצחק ורבקה.
  4. כפשוטו, שהון ונחלה אפשר לקבל בירושה מההורים – זה חלק מהמשפחה שנולדת לתוכה, אבל בת זוג אי אפשר לקבל "בירושה" – כי זה צירוף ממשפחה אחרת. ראה פירוש מצודת דוד על הפסוק: "נחלת אבות - ינחל האדם מאבותיו: ומה' אשה משכלת - כי אין הדבר תלוי ביד אבותיו". אבל פירוש מלבי"ם מקשר גם את האשה אל הנחלה: "בית והון נחלת אבות - הבית והון ילכו בנחלה מאבות לבנים, הוא נחל מאביו וינחילנה לבניו אחריו. בתנאי, אם מה' נזדמן לו אשה משכלת שתצליח את בעלה ותנהיג את הבית וההון בהשכל, שאז ישאר נחלה לדורות. כי האשה היא השומרת ההון, והיא המהרסת את הבית באולתה כמו שכתוב: אשת חיל בנתה ביתה ואולת בידיה תהרסנה".
  5. לפי שהתרשמו מקפיצת הדרך שאירעה לעבד אברהם (שכל טוב), מכך שנזדמנה רבקה לעבד (רש"י, רד"ק), שהתרשמו מנאומו הארוך ומהשבועה שהשביעו אברהם (חזקוני), מאזכור משפחתם בסוף סיפור העקידה (שכל טוב, פסיקתא זוטרתא).
  6. אצל שמשון שביקש מאביו ואמו שיקחו לו אישה פלשתית: "וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי". ורוצה המדרש לומר שלמרות מה ששמשון אומר, מה' היה הדבר כדי למצוא תואנה להכות בפלשתים. ראה פרק יד בשופטים שם וכן דברינו שמשון בפרשת נשא.
  7. כושרות עפ"י פרשני המקרא הקלאסיים, אבן עזרא ורד"ק הם כבלים או שרשראות האסירים ואז צ"ל מוציא אסירים מכושרות. דעת מקרא מציע, עפ"י מילה דומה מהשפה האוגריתית, שכושרות הוא שמחה. מה שנראה גם להלן: שירה.
  8. ראה דברינו שישה או שבעה ימי בראשית בפרשת בראשית.
  9. ובנוסחים אחרים גם: ממונו של פלוני לפלוני. את הקשר של בן הזוג (האשה) לממון ראינו כבר לעיל, בפירוש מלבי"ם, ולהלן גם בגמרא סוטה. אבל המשך הסיפור מתמקד בזיווג בלבד ולפיכך הושמט כנראה הממון בנוסח זה.
  10. את השילוב של בכי ושירה מצאנו גם ביציאת מצרים וקריעת ים סוף ובפרות שנשאו את ארון הברית משדה פלשתים (שמואל א פרק ו) וראוי נושא זה לדף לעצמו. כאן הוא בזוגיות ולא רק בתחילתה. והכל תלוי ברצון ובנקודת המבט.
  11. התורה אמנם אמרה: "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ" וחז"ל אומרים: "דרכו של איש לחזר על אשה, ואין דרכה של אשה לחזר על איש" (קידושין דף ב עמוד ב), אבל המדרש אומר שמאבות האומה למדנו ששתי הדרכים או ארבע אפשריות: איש שמחפש זיווג או שהזיווג מגיע אליו וכן באשה. ויצחק, אגב, שזיווגו הגיע אליו בלי שהתאמץ (או בחר), מה עשה שם בשדה כאשר חזר מבאר לחי רואי? מה חיפש יצחק בבאר לחי רואי? הוא הלך להביא את הגר לאברהם אביו שאחרי מות שרה נשאר בלא אשה (בראשית רבה ס יד, ראה דברינו לשוח בשדה בפרשה זו). כך או כך, מעשה אבות סימן לבנים ואנו נפליג מעט בנושא זיווגו של אדם בעקבות האבות והאימהות.
  12. בפסוק זה מספר תהלים היה ריש לקיש פותח את הלימוד במסכת סוטה. ראה הפסוק במלואו שם: "כִּי לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים לְמַעַן לֹא יִשְׁלְחוּ הַצַּדִּיקִים בְּעַוְלָתָה יְדֵיהֶם". רש"י הופך את הפסוק מסופו לראשיתו ומפרש שבזכות שהצדיקים לא שולחים ידם בעוולה, לא נח עליהם שבט הרשע. אבל מצודות מפרש כפשוטו שגם אם שבט הרשע מונף (מונח) לעתים על הצדיקים, איז זה לזמן רב: "בכדי שלא ישלחו הצדיקים גם המה את ידיהם לאחוז בעולה בראותם גדלות הרשעים זמן מרובה". מה זה קשור למסכת סוטה? נשמח לשמוע הסברים היורדים לסוף דעתו של ריש לקיש.
  13. זאת, בניגוד לסיפור המטרונה לעיל, שם "הזיווג הראשון" היה קשה כקריעת ים סוף. הזיווג הראשון הוא העיקר בעיני חז"ל. ראה המדרשים על "אשת נעורים" כגון זה שבגמרא סנהדרין כב ע"א: "אמר רבי שמואל בר נחמן: לכל יש תמורה, חוץ מאשת נעורים, שנאמר: אשת נעורים כי תמאס" (ראה דברינו חסד נעורים בפרשת מטות). ושם גם הביטוי: "אין איש מת אלא לאשתו, ואין אשה מתה אלא לבעלה". הזיווג השני הוא שקשה כקריעת ים סוף ואין זה בהכרח לחסרונו, אלא למעלתו. הזיווג הראשון מוכתב משמים ונכתב בשמים. ראה הלשון בתשובות הגאונים - גאוני מזרח ומערב סימן קצה: "לפי שזיווג אשה לאיש אינו אלא מעשה שמים". הזיווג השני הוא מעשה ידי אדם, כאן עלי אדמות, מפגש של שני אישים, רצונות ועולמות שכבר נחרטו ועוצבו במשך השנים. לפיכך, הוא קשה ומורכב יותר. ועכ"פ, אזכור הבית והשדה יחד עם בני הזוג מזכיר את דברי ר' יוסי בגמרא שבת קיח ע"ב: "אמר רבי יוסי: מימי לא קריתי לאשתי אשתי ולשׁוֹרִי שורי, אלא: לאשתי - ביתי, ולשורי - שָׂדִי". וברות רבה ב ח: "אמר רבי יוסי בן חלפתא: מימי לא קריתי לאשתי אשתי ולביתי ביתי, אלא לאשתי - ביתי, ולביתי - אשתי. ולא קריתי לשורי שורי ולשדי שדי, אלא לשורי – שדי, ולשדי – שורי". וכבר הקדשנו למאמרים אלה דף נפרד ולא נאריך כאן.
  14. אנחנו 'הולכים אחורה' בספר בראשית מהאבות והאימהות ליצירת האדם – לזוג הראשון, אדם וחוה. בנושא זה כבר הארכנו בדברינו עזר כנגדו בפרשת בראשית וכאן ניקח רק אומר 'עשירית האיפה' כנדרש לעניינינו.
  15. "אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה", פסוק הנדרש על יצירת האדם. ראה דברינו אחור וקדם צרתני בפרשת תזריע.
  16. ולהתרעם על שאין לו בת זוג כדלהלן. ראה את המדרש בהרחבה ובהשוואה למקבילה בבראשית רבה יז בדברינו עזר כנגדו.
  17. נראה שהוא מפצל את המילה חיה ל: חי יה.
  18. ובמקבילה בבראשית רבה יז ד: "ולמה לא בראה לו תחילה? אלא צפה הקב"ה שהוא עתיד לקרות עליה תגר, לפיכך לא בראה לו עד שתבעה בפיו". אדם הרגיש בחסרון בת זוג ודרש אותה מהקב"ה. מעין דרישה להשלמת הבריאה. אבל אולי, גם אם לא במודע מראש, גם ככתובת לתלונותיו. מה גרם לאדם שהרגיש שהוא יחידי?
  19. אנחנו רוצים לטעון שמתן השמות, תהליך סקירת בעלי החיים ומתן שם לזכר ולנקבה בהם: חמור – אתון, גמל – נאקה, אריה – לביאה וכו', הוא שגרם לאדם להרגיש בחוסר של בן זוג. וזו תרעומתו כלפי הקב"ה, לטוב ולרע. לאחר שמצא את בן זוגו, הקב"ה (עדיין) קורא אותו ובת זוגו: אדם, ככתוב: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם" (בראשית ה ב), כי מלכתחילה עוד בפרק א הייתה זוגיות מובנית: "זכר ונקבה ברא אותם". אבל האדם קורא לעצמו ולבת זוגו, כעת: איש ואשה, ככתוב בבראשית פרק ב פסוק כג: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת". (עפ"י המדרש, אדם עצמו קרא לעצמו "אדם", לפני שראה את חוה). בשלון נופל על לשון שהוא מהסימנים שהתורה נכתבה בלשון הקודש (בראשית רבה יח ד). והשם חוה אימתי נוצר? אחרי הגירוש מגן עדן: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי" (בראשית ג כ). בתהליך הזוגיות יש גם עניין לשמות וידוע שבני זוג קוראים זה לזה, לאחר שנוצר הקשר, בשמות חיבה שחידשו, השמורים ביניהם. נשמח לשמוע דעות ומקורות נוספים על הקשר בין קריאת שמות ובין הזוגיות.
  20. ראה פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית ב כג: "ויאמר האדם זאת הפעם. מלמד שנתבקש לו זוג מכל הברואים ולא נתיישב דעתו, עד שבאת חוה, לכך נאמר זאת הפעם. דבר אחר: זאת הפעם. כלומר זאת האשה. הפעם, המפעמתו, כמו: ותחל רוח ה' לפעמו במחנה דן (שופטים יג כה), והוא לשון ניעור, כמו פעמון זהב ורמון (שמות כח לד), שהאשה מפעמת את האיש לכל עבודה ועבודה". ב"זאת הפעם" הבראשיתית של אדם וחווה הייתה בריאה מיוחדת חד-פעמית בה האשה נבראה מהאיש. "זאת הפעם" לדורות, היא ההתפעמות של האדם מבת הזוג שהוא פוגש, אשר מעוררת אותו ו"מפעמת" אותו עד שהוא מוכן "לכל עבודה ועבודה". ואם זכו, יהיה להם הקב"ה שושבין ולא רק לאדם וחוה, כלשון המדרש: "זכו – שכינה ביניהם" (סוטה יז ע"א).
  21. ראה שיר שבח זה לזוגיות גם בגמרא יבמות סב ע"ב – סג ע"ג, שאולי הוא המקור של "שָׁנִינוּ" (הגם ששם זו אמירה של אמוראים ולא תָּנָאִים), וכן הוא בקהלת רבה פרשה ט, ושם הסיומת היא: "ויברך אותם ויקרא את שמם אדם - בזמן ששניהם כאחד הם אדם, אין שניהם כאחד אין קרויין אדם... שנאמר: כי בצלם אלהים עשה את האדם". אלא שהמדרש, בבראשית רבה, ממשיך במוטיב של "זכה כנגדו" ומסכים שיש נשים טובות כאשתו של ר' חנינא בן חכינאי (שהמתינה שנים כשלמד תורה, ראה דברינו הנשים הממתינות), ויש נשים רעות כאשתו של ר' יוסי הגלילי. ראה בגמרא יבמות: "במה אשה עוזרתו לאדם? א"ל: אדם מביא חיטין, חיטין כוסס? פשתן, פשתן לובש? לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו?".
  22. שם של מקום שמזהים עם המקום עמתה שמצפון לנחל יבוק. ויש שגורסים כאן "חמתן", אולי מ"חמת". ועכ"פ, זה שם של מקום.
  23. דקל הוא מי שעוסק בגידול דקלים, דקלאי בלשוננו היום.
  24. התמרה הזו, עץ תמר ממין נקבה, צופה למרחוק ומתאווה להרכבה מתמר זכר שנמצא ביריחו היא עיר התמרים. ראה כינוי זה ליריחו כאשר משה צופה על ארץ ישראל מהר נבו (דברים לד ג) וכן גם בשופטים א טז, שם ג יג ודברי הימים ב טו.
  25. "כי האדם עץ השדה" – גם לעצי השדה של זיווג, הכלאה של זכר ונקבה, שלא תמיד עולה יפה ויש לו דרישות משלו. תופעה זו שעץ תמר נקבי מופרה רק מעץ תמר זכרי מסוים לא מוכרת לבוטניקאים ולדקלאים של ימינו, אבל הרכבה כשיטה של הפריה וְהָאֲבָקָה מוכרת וגם התופעה שהפריה יכולה להיות לעתים מוצלחת פחות או מוצלחת יותר. ראה מאמר של משה רענן על הרכבת דקלים בימי המשנה והתלמוד, שמסביר גם את הרכבת התמרים של אנשי יריחו כמסופר במסכת פסחים פרק ד משנה ה. כך או כך, ראה המשך המדרש שם על ההשוואה של התמרה לעם ישראל: "מה תמרה זו אין בה פסולת, אלא תמריה לאכילה, ולולביה להלל, חריות לסכוך, סיבים לחבלים, סנסנים לכברה, שפעת קורות לקרות בהם את הבית. כך ישראל אין בהם פסולת, אלא מהם בעלי מקרא, מהם בעלי משנה, מהם בעלי תלמוד, מהם בעלי הגדה". ושם גם תיאור הלולב (לוֹ-לב) החותר כלפי מעלה ומסמל את לבם של ישראל המכוון אל אביהם שבשמים. אבל מדרש ויקרא רבה ל י, בפרשת אמור על מצוות כפות תמרים רואה גם את העוקץ שבתמר: "כפות תמרים, זו רבקה - מה תמרה זו יש בה אוכל ויש בה עוקצין, כך העמידה רבקה צדיק ורשע". זו רבקה שבהבאתה מחרן עוסק חלק נכבד מפרשתנו.
  26. כי האשה היא הבית, היא זו ש "מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו" (לשון הגמרא ביבמות כנ"ל), היא שמעצבת את חיי המשפחה, את חינוך הילדים ובסופו של דבר גם את הבעל (אולי לכן קשה לאמהות להיפרד מ"הבן יקיר" שלהן ...). ולעיל ראינו בפירוש מלבי"ם שגם את הנחלה ואת הרכוש האשה יכולה לשמר ולטפח (ולהגדיל) וחו"ח גם לאבד. ויש לשים לב במדרש זה גם ללשון "עמדו וגרשו זה את זה" - גירושין הדדיים, בהבנה ובהסכמה. צריך לדעת לבנות זוגיות ולטפחה, ואם אין ברירה, גם לפרק אותה מתוך כבוד והערכה הדדיים.
  27. רובו של המדרש הוא בעברית. תרגמנו קטעים קצרים מארמית לעברית בסיוע פירוש ש. דונסקי לשיר השירים רבה.
  28. כך הוא הפסוק בשיר השירים: "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ", על הרעיה והדוד. ויש עוד "נגילה ונשמחה", ישעיהו כה ט: "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ", ובתהלים קיח כד: "זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ". הדרשן כאן, מעדיף את "בך".
  29. הכוונה למסכת יבמות פרק ו משנה ו: "נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל". ראה גם מקור בתוספתא יבמות פרק ח הלכה ה, המקשר דין זה עם לקיחת הגר ע"י אברהם: "נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, אינו רשיי לבטל, אלא יוציא ויתן כתובה, שמא לא זכה ליבנות ממנה. ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר: מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען. לפי דרכנו למדנו שאין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין". וכן הוא בבראשית רבה מה ג. ולפי זה, נישואי אברהם עם הגר הצילו את נישואיו עם שרה.
  30. גם כאן, פירוק הזוגיות בא בהבנה והסכמה הדדיים.
  31. כבר אמרנו לעיל שהכל מהאישה. היא זו שיוזמת ו'מסדרת את העניינים', היא זו שמצילה את קשר הנישואים שלהם. כך גם שרה בפרשת לך לך כאשר מציעה לאברהם את הגר צרתה.
  32. האשה היא שחוזרת לבית אביה. ראה ברכתו של רבן גמליאל לבתו שנישאה: "שלא תהא לך חזרה לכאן" (בראשית רבה כו ד).
  33. כאן, בחזרה לפסוק הפותח: "נגילה ונשמחה בך" מגיע המדרש, לכאורה לסיומו, בדומה לסיום במדרשים רבים דומים. מהסיפור על הזוג חשוך הבנים ורבי שמעון בר יוחאי, מההשוואה על כוחם של הצדיק לפקוד עקרות בדומה לקב"ה ומשם בקל וחומר לפקידת וישועת עם ישראל, הגענו לכאורה לסיום המדרש. אבל מסתבר שלא, יש עוד "משל קטן" שמוסיף נופך חשוב, בעיקר לנושא שלנו.
  34. זו לשון קצרה ויש להוסיף לפניה את המילה "משל ל". משל למטרונה וכו'.
  35. השמחה האמיתית היא של בני הזוג. של המטרונה והמלך, של האישה והאיש. שים לב שגם כשאומרים למטרונה שהבנים שלה שבו בשלום ממדינת הים, היא 'שולחת' אותם אל בנות זוגם. שלא לדבר על הכלות ... המטרונה מחכה למלך שלה. וכל זה כאנלוגיה לרעיה, כנסת ישראל, המצפה למפגש המחודש עם הדוד הגואל הוא הקב"ה. ראה מדרש זה גם בפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא כב - שוש אשיש בה'. ואנחנו הפעם בגאולת היחיד, במציאת בן זוג לבניית המשכן האישי של כל אחד ואחת, בחדווה שלימה, בשמחה על שמחה.
  36. נסיים במילתא דבדיחותא שקצת ממנה לא תזיק בתהליך המורכב של מציאת בן זוג. מעשה בבחור ישיבה שהגיע לפרק השידוכים והחל לצאת לדייטים בזה אחר זה ושום דבר לא קרה. קרא לו ראש הישיבה ופתח את הגמרא הנ"ל במסכת קידושין ואמר לו: נראה לי שהבעיה שלך היא שאתה מחפש 'מציאות'. הגמרא מלמד אותנו שהאיש צריך לחפש 'אבידות', לא 'מציאות'. עד כאן הסיפור. אנו רק נוסיף שאילו אנחנו במקום אותו בחור, היינו פותחים לרב את ספר משלי פרק יח פסוק כב וקוראים בו: "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה' ". הכל מאת ה' – אבידות ומציאות.