- פרק כה פותח את פרשת תרומה בציווי הכללי על מצוות המשכן ובפרט על עשיית הכלים: ארון, מנורה ושולחן. (בשיטת פרשת תרומה שכלים קודמים למשכן, ראו דברינו ארון קודם או משכן קודם בפרשת ויקהל). כבר בפרק כה דנים המדרשים ברעיון של הורדת השכינה וצמצומה במשכן מעשה ידי אדם, בפרט הארון שמעליו יצא הדיבור למשה. בא פרק כו ומתאר את המבנה עצמו אך בסדר הפוך. תחילה היריעות הנתונות ע"ג הקרשים ובפסוק טו ואילך את הקרשים עצמם, קירות המשכן, אלה שנשאו את האוהל והכילו את הכלים. לכאורה, זהו המרכיב הפשוט והבסיסי במלאכת המשכן. מבנה פיסי שיחזיק ויכיל את הדברים שבאמת חשובים. ודווקא פריט זה מעורר במדרש את הדיון של גניזה כפי שנראה להלן.
- בריאות או נבראים בלשוננו היום. בריות בלשון חז"ל איננו תמיד רק בעלי חיים.
- נושא אור הבריאה, אור יום הראשון, שנגנז הוא נושא שראוי להידון בפני עצמו וכבר הקדשנו לו דף מיוחד בשם האור שנגנז בפרשת בראשית. כאן נביא רק כמה פנינים. עפ"י מדרש בראשית רבה ג ו האור הראשון של הבריאה המכונה "אורה" היה חזק מהרבה מזה של השמש: "תני אורה שנבראת בששת ימי בראשית להאיר ביום אינה יכולה שהיא מכהה גלגל החמה ... והיכן היא? נגנזה והיא מתוקנת לצדיקים לעתיד לבוא, שנאמר: (ישעיה ל) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים". אבל כאן, בשמות רבה, משמע שאור הבריאה הוא נעים יותר מזה של השמש: "שהיה אורו נאה לעולם ולא היה מזיק כשמש הזה". עוד למדנו בבראשית רבה יא ב שאור היום הראשון לא נגנז לגמרי והוא מאציל על השבת: "בקש הקב"ה לגנוז את האורה וחלק כבוד לשבת. זהו שכתוב: ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו - ברכו באורה". ומדרש תנחומא נח ג מדגיש שהאור הקדום מאציל גם על לומדי התורה: "אור שנברא ביום ראשון שגנזו הקב"ה לעמלי תורה שבע"פ ביום ובלילה שבזכותן העולם עומד". וכאמור, הקדשנו לאור הבראשיתי דף מיוחד בשם האור שנגנז בפרשת בראשית – ראו שם.
- מה פירוש: לא נגנזו מפני כבוד הקב"ה? כפשוטו, הכוונה היא שלא נגנזו על מנת שייעשה בהם שימוש לכבוד הקב"ה, כמו הזהב שישמש במשכן כשיטת ריש לקיש בהמשך המדרש לגבי הזהב וכפי שאומר הנביא: "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו" (ישעיהו מג ז). פירוש אפשרי אחר, אולי מודרני יותר, הוא שאין זה לכבודו של הקב"ה שייגנזו כל כך הרבה דברים שחשב לברוא, שאם כן למה עלתה במחשבה לברוא אותם? ראו זוהר חדש כרך ב (מגילות) מגילת רות דף מג ע"א שאכן שואל: "ואם תאמר, הואיל והוא עתיד לגונזו, למה בראו?" ותשובתו שם שאור מיוחד זה היה נחוץ לתהליך הבריאה, בפרט של שלושה הימים הראשונים.
- טוב כשהזהב בבית (בכספת, בבנק) וטוב כשהוא מלווה את האדם ביציאתו לשוק, לחיי המסחר, בדרכים. הזהב, כאמצעי תשלום, מניע את גלגלי הכלכלה ומאפשר מסחר בין בני האדם. כך גם בדין מעשר שני שאדם מרכז את הכסף למטבע גדול ופורט אותו בירושלים (משנה מסכת מעשר שני פרק ב, תוספתא פרק ד, גמרא בבא מציעא מה ע"ב ועוד). ראו הרחבת רעיון זה גם ללימוד תורה כללים ופרטים במדרש ספרי דברים פיסקא שו: "יערוף כמטר לקחי - היה רבי מאיר אומר: לעולם הוי כונס דברי תורה כללים. שאם אתה כונסם פרטים מייגעים אותך ואי אתה יודע מה לעשות. משל לאדם שהלך לקיסרי וצריך מאה זוז או מאתים זוז הוצאה. אם נוטלם פרט, מייגעים אותו ואינו יודע מה לעשות. אבל מצרפם ועושה אותם סלעים ופורט ומוציא בכל מקום שירצה ... מצרפם ועושה אותם דינרי זהב ופורט ומוציא בכל מקום שירצה". ראו דברינו יערוף כמטר לקחי בפרשת האזינו.
- לבנון הוא כינוי לבית המקדש (להלן במדרש זה ובמקומות רבים) וההר הטוב הוא הר המוריה. ראו ספרי דברים פיסקא כח: "למה נקרא שמו לבנון? שמלבין עונותיהם של ישראל, שנאמר: אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו (ישעיה א יח)". ריש לקיש איננו מחשיב את חיי המסחר והכלכלה (בימינו כבר לא משמש הזהב אמצעי כיסוי לשום מטבע והמסחר מתנהל בשטרות ואמצעי תשלום מודרניים אחרים על בסיס אמון בממשלות ובכלכלה) ואולי רואה בו את האמצעי בעזרתו שולטות הממלכות החזקות בעולם. מה שחשוב בעיניו, זה רק בית המקדש. רק לשם כך, בא הזהב לעולם. זו מטרתו העיקרית. אולי אלה הבדלי גישה בין ריש לקיש שגר בטבריה ובין ר' אבהו שהיה איש קיסריה ו'העולם הגדול'! ראו הסיפור על הליכתם המשותפת לקיסריה, בה ר' אבהו מגדף את העיר (שלימים נעשה רַבָּהּ) וריש לקיש מוכיחו על כך (שיר השירים רבה א א).
- כאן מפרט המדרש את כל סוגי הזהב שהיו בבית המקדש: "שבעה זהבים היו בבית המקדש: זהב טוב, זהב טהור, זהב שחוט, זהב סגור, זהב מזוקק, זהב פרווים, זהב מופז. זהב טוב כמשמעו. זהב טהור שהיו מכניסין אותו לכור ואינו חסר כלום. זהב שחוט, שהיה נמשך כחוט ... זהב סגור, שהיה סוגר כל הזהבים שהיו שם. זהב מזוקק, שהיו טוחין בו את הכתלים ... זהב מופז ... שהיה דומה לגפרית הזו שהיא מוצתה באש. זהב פרוים ... שהיה דומה לדם הפרים, ויש אומרים שהיה עושה פירות". ואנו נדלג על קטע זה ונמשיך בענייני גניזה.
- ר' חנינא מצטרף לשיטת ריש לקיש ורואה גם בארזים המשמשים לבנייני פאר של השלטון והמקורבים לו, דבר הראוי להיגנז. ראו כל הדרשות על הפסוק בישעיהו י לד: "וְנִקַּף סִבְכֵי הַיַּעַר בַּבַּרְזֶל וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל", על חורבן בית המדרש (הלבנון) שיפול ביד מלך אדיר. הגניזה הגדולה ביותר היא גניזת בית המקדש עצמו – הלבנון שנפל באדיר פעמיים.
- זה שהפסוק: "ישבעו עצי ה' ארזי לבנון וכו' " מדבר בבית המדרש, זה "פשיטא" לדרשן, שהרי כבר אמרנו שהלבנון הוא בית המקדש. גם הסיומת: "ברושים ביתה", תורמת לעניין שהרי שלמה השתמש גם בעצי ברושים לבניין בית המקדש. ארזים בתחילת הפסוק, ברושים בסופו! ראו מלכים א פרקים ה, ו. ואם כך, מה עושות שם הציפורים? ומה עם החסידה? התשובה: קרבן עוף וכהן גדול. פשיטא, וכי אפשר אחרת? מדרש על מדרש. אבל משנחרב בית המקדש, חזרו הארזים, הברושים, הציפורים והחסידה, לברייתם הארצית ולא נגנזו. או שמא נשארו בעולם על מנת שכל מי שרואם ייזכר בבית המקדש. ראו פירוש רמב"ן בראשית ב ח על הקשר בין הקרבנות ובין החיות הצמחים והעצים, תוך שילוב הפסוק מתהלים: "ובקרבנות יהיה משך הברכה לעליונים ומהם לצמחי גן עדן, ומהם יהיו ויחיו לעולם בגשמי רצון וברכה שיגדלו בה, כמו שאמרו (בראשית רבה טו א) ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע (תהלים קד טז), אמר רבי חנינא ישבעו חייהן, ישבעו מימיהן, ישבעו מטעתן, כי "חייהן" יסודותם העליונים, "ומימיהם" אוצרו הטוב המוריד הגשם, "ומטעתן" כוחם בשמים".
- לסיכום הדברים עד כאן, האור וגם הארזים הם פאר הבריאה ואינם מתאימים לחיי החולין והארציות. הם אמנם חלק ממלאכת הבריאה והיצירה, אבל ב"מחשבה שנייה" אולי מוטב שלא יוזלו ולא יתערבו עם הרע והמכוער שבעולם הארצי. אבל דרכיהם שונות. האור הבראשיתי, אכן נגנז וייעודו הוא לעתיד לבוא (ראינו שגם בכך יש ריכוך, באור של שבת ושל לימוד תורה). לארזים, לעומת זאת, נמצא ייעוד - בית המקדש, שהוא מעין מקדש של מעלה. ואם ישתמשו בהם לצרכים אחרים, כגון לקשט את ארמונה של בת פרעה שבסמוך לבית המקדש? על כורחנו, נזדקק לדברי המשנה במסכת עבודה זרה נד ב: "יאבד העולם מפני השוטים?" ובהערה הקודמת ראינו שהצמחייה ממשיכה לחיות ולהחיות גם אחרי חורבן המקדש. ומה עם הזהב? לגביו נחלקו כאמור לעיל ריש לקיש ור' אבהו. ריש לקיש, הספון באוהלה של תורה בטבריה, יאמר: הזהב, כמו הארז במקור, ייעודו הוא רק בעבור בית המקדש. ואילו ר' אבהו, איש העולם הגדול, רבה של מטרופולין קיסריה, רואה בו משהו הרבה יותר ארצי ופשוט, הדלק שמניע את גלגלי הכלכלה. הזהב, אליבא דר' אבהו, בכלל לא שייך לדיון הזה, לא הייתה שום הוה אמינא שייגנז. אדרבא, בניית בית המקדש מתאפשרת בעזרת כלכלה מפותחת שהזהב מניע אותה (כפי שקרה בימי שלמה). ואם יזכה, מקצתו אף ייכנס להיכל ה' ויקשט אותו. ראו הגמרא בסוכה נא ע"ב שהורדוס רצה לצפות את כותלי בית המקדש בזהב עד שאמרו לו חכמים שהצבע הכחול, המזכיר את גלי הים (אדותא דימא) עדיף – בדברינו בניין הורדוס בפרשה זו.
- החיה הפלאית הזו שנבראה לשעתה ומיד נגנזה היא התחש. וכבר רבו המדרשים על חיה ססגונית זו ואף דרשו את ססגוניותה כשֵׁש גוונים או שָׂש (שמח) בגוונים. ראו תנחומא (הרגיל) בפרשתנו סימן ו: "... ועורות תחשים ... ר' יהודה אומר: חיה טהורה גדולה היתה במדבר וקרן אחת היה לה במצחה ובעורה ששה גוונים ונטלו אותה ועשו ממנה יריעות. ורבי נחמיה אומר: מעשה נסים היתה ולשעה שנבראת בו בשעה נגנזה". ובפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרק כו: "תחש שהיה בימי משה רבינו לפי שעה נזדמנה לו, ועשה ממנו מכסה לאהל מלמעלה, ומתרגמינן ססגונא, שֶׁשָׂש בגוונים הרבה שלה". וכן הוא בקהלת רבה א א ועוד. המקור בתלמוד הוא בבלי שבת כח א ובירושלמי שבת פרק ב הלכה ג (ופרק ז הלכה ב): "ר' אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש בשם רבי מאיר: כמין חיה טהורה ברא הקב"ה למשה במדבר כיון שעשה בה מלאכת המשכן נגנזה. רבי אבון אמר: קרש היה שמה". הרי לנו דבר נוסף במשכן שנגנז. לא במעשה בראשית ולא במחשבה, אלא בבריאה חד-פעמית. הארזים – הקרשים, ראויים היו להיגנז, אבל סופם שלא נגנזו והם עומדים לרשות כל מעשה בניין ורהיט. אבל הכיסוי שהיה על גביהם, עורות התחשים, נעשה מחיה פלאית שנבראת לרגע, לצורך המשכן, ומיד נגנזה. חוקרי התנ"ך המודרניים מן הסתם ניסו לאתר חיה זו וכל היודע דבר על מקום הימצאו של מין תחש זה מתבקש להודיענו בכל לשון של תחישה ובקשה.
- הרי לנו ניגוד מה לארזים של שמות רבה לעיל. "הארזים" של המשכן היו עצים שנטעו בידי בני אדם שצופים קדימה. כאותו זקן שנטע עץ תאנים לבניו (תנחומא קדושים סימן ח, בדברינו כי תבואו אל הארץ ונטעתם בפרשת קדושים). אמנם מעשה ניסים הוא, כי מי ראה ארזים צומחים באקלימה של מצרים. אך עדיין, קרשי המשכן היו, לפי שיטה זו, מעשה טבע ובני אדם שנוטעים עצים על מנת שיהיו מצויים להם בבוא העת ולא עצים שראויים לגניזה.
- סטינו מעט מנושא הגניזה וחזרנו לקרשי המשכן בפרשתנו, שהם הטריגר לנושא, וקראנו את הפסוק עד סופו. אין כאן ארזים. במדרש בו פתחנו, המתאר את מקדש שלמה, יש עצי ארזים. אבל בפרשתנו העוסקת במשכן שליווה את עם ישראל במדבר, רק עצי שיטים. אין כאן שום דבר שעלה בדעת להיגנז או דבר פלאי שנולד לשעתו, רק דרך ארץ פשוטה שמלמדת אותנו התורה לבנות את בתינו מעץ שאינו עושה פרי. כך במלחמה (פרשת שופטים, כי תצור אל עיר) וכך בעתות שלום ובנייה. ראו דברינו כי האדם עץ השדה בפרשת שופטים וכן אילני סרק ואילני מאכל בט"ו בשבט.
- ראו דברינו בצלאל – בצל אל בפרשת ויקהל.
- במעשה המנורה היה משהו קשה ופלאי והוא שקצב את זמנה והביא בסופו של דבר לגניזתה. כבר הרחבנו במעשה המנורה בדברינו מעשה המנורה בפרשה זו, כולל עניין גניזתה, אך גם הראינו שלא היססו לעשות מנורות בבתי הכנסת דמוי מנורת שבעה הקנים שהייתה במקדש. עכ"פ, נראה שמדובר כאן בבית ראשון ובמנורה שעשה משה שעמדה במקדש שלמה (להלן).
- ראו גמרא מנחות כט ע"א: "תניא, רבי יוסי ברבי יהודה אומר: ארון של אש ושולחן של אש ומנורה של אש ירדו מן השמים, וראה משה ועשה כמותם, שנאמר: וראה ועשה כתבניתם אשר אתה מראה בהר". (ראו דברינו וראה ועשה בתבניתם בפרשה זו). דברים מופלאים אלה שירדו מן השמים, הם או תבניתם, חזרו ונגנזו יחד עם רוח הקודש והכרובים.
- רק המנורה, הארון והשולחן של המשכן, הועברו לבית המקדש ושמשו שם. ראו בתוספתא שם. גם מזבח הזהב נגנז ולא עבר למקדש שלמה, ראו רש"י מלכים א ו כ: "ויצף מזבח ארז - הוא מזבח הקטרת ותמיה אני ושל משה למה נגנז", בדברינו מזבח הזהב – מזבח הקטורת בפרשת תצוה. הרי לנו גניזת המשכן עצמו ובכללו הקרשים שראינו לעיל (היריעות לא מוזכרות). אלא שדווקא כאן, אפשר לומר שאין פה שום דבר פלאי. המשכן סיים תפקידו והוחלף ע"י מקדש עולמים. והגניזה היא עניין של כבוד, בדומה לגניזה בימינו, כדין כל כלי קודש שלא משתמשים בו יותר.
- יאשיהו שהיה מלך צדיק, בניגוד לאמון אביו ומנשה סבו, מבער עבודה זרה ומחזק את בדק הבית (ראו הפטרת שבת שקלים). בימיו מתגלה ספר התורה (ספר דברים עפ"י חז"ל) והוא גם מחדש את חג הפסח אשר לא קוים כך מאז ימי שמואל (השופטים עפ"י מלכים ב כג). פסוק זה, כפשוטו, מספר שיאשיהו גם מחזיר את ארון הקודש למקומו בבית המקדש. אך התוספתא מבארת שיאשיהו לא החזיר את ארון הברית לקודש הקדשים, אלא גנז אותו.
- לנושא גניזת הארון הקדשנו דף מיוחד בדברינו תחנתו האחרונה של הארון בפרשת בהעלותך. שם גם ראינו שעפ"י מסורת במשנה מסכת שקלים פרק ו, מקום גניזת הארון היה "כנגד דיר העצים, שכן מסורת בידם מאבותיהם ששם הארון נגנז". המשנה שם גם מוסיפה לספר: "מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק, וראה הרצפה שהיא משונה מחברותיה. בא ואמר לחברו ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו וידעו ביחוד ששם הארון נגנז". ובגמרא יומא נד ע"א: "אמר רב נחמן, תנא: וחכמים אומרים ארון בלשכת דיר העצים היה גנוז. אמר רב נחמן בר יצחק, אף אנן נמי תנינא: מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק, וראה רצפה משונה מחברותיה, ובא והודיע את חבירו, ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו, וידעו ביחוד ששם ארון גנוז. מאי הוה עביד? אמר רבי חלבו: מתעסק בקרדומו היה. תנא דבי רבי ישמעאל: שני כהנים בעלי מומין היו מתליעין בעצים, ונשמטה קרדומו של אחד מהם ונפלה שם, ויצתה אש ואכלתו". וכידוע, בבית שני לא היה ארון, רק אבן השתיה בקדש הקדשים.
- הם שהיו ממונים על סוד עשיית הקטורת. ראו משנה שקלים ה א, משנה יומא ג יא ועוד.
- על שניהם מעיר ר' אליעזר ברבי יוסי. על הפרוכת, ראו תוספתא יומא ב טז: "אמר ר' לעזר בי ר' יוסה: אני ראיתיה ברומי היו עליה טיפי דמים ואמ' לי אילו מדמים של יום הכפורים". ועל הציץ, ראו גמרא סוכה דף ה עמוד א: "ואמר רבי אליעזר ברבי יוסי: אני ראיתיו ברומי, וכתוב עליו קדש לה' בשיטה אחת".
- הנה דברים שלא נגנזו ואולי כדאי לחפש אותם ברומא (מוסתרים בוותיקן?). ומי ומה עוד מצוי ברומי או רומא? "כל כסף וזהב שיש בעולם" שליקט יוסף (פסחים קיט א), כסאו השבור של שלמה המלך (אסתר רבה א יב), המשיח (סנהדרין צח א) ואולי עוד.
- כל הבריאה נבראה גנוזה. הכל נברא בכח ואח"כ יצא, כל אחד במקומו ובזמנו לפועל. אלה שחזרו ונגנזו – למצבם הבסיסי חזרו.
- אֵשׁ וּבָרָד שֶׁלֶג וְקִיטוֹר רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ.
- הרי לנו דברים שהיו גנוזים גם אחרי השלמת הבריאה ובשלב מסוים לא היה נאה שיהיו במדור העליון וירדו לארץ, לבני האדם. ראו במדרש שמות רבה בו פתחנו, הביטוי: "ולא נגנזו מפני כבוד הקב"ה". המקור, "אמרו רבותינו", שרש"י מביא הוא בגמרא חגיגה יב ע"ב: "אמר רב יהודה אמר רב: דוד ביקש עליהם רחמים, והורידן לארץ. אמר לפניו: רבש"ע, לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע (תהלים ה), צדיק אתה ה' - לא יגור במגורך רע". אבל בבראשית רבה נא ג, שרש"י הביא בקצרה בראשית דבריו, מצאנו דעה אחרת: "א"ר חנינא: אין דבר רע יורד מלמעלה, אתיבון, והכתיב (תהלים קמח) אש וברד שלג וקיטור! אמר להם: רוח סערה היא שהיא עושה דברו".
- ראו התיאור בגמרא שבת פח ע"ב: "ואמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב: לחיו כערוגת הבושם (שיר השירים ה יג) - כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים. וכיון שמדיבור ראשון נתמלא, - דיבור שני להיכן הלך? - הוציא הקב"ה הרוח מאוצרותיו, והיה מעביר ראשון ראשון, שנאמר: שפתותיו שושנים נוטפות מור עבר (שם)".
- ריח המור המופלא של מתן תורה יצא מבית גנזיו של הקב"ה, לרגע נתן את ניחוחו הטוב ומיד חזר ונגנז ועבר למקומות נעולים ונסתרים. גז ונגנז. ויש אומרים שכאשר לומדים מדרש נאה בראש שקט ובלב שמח, חשים לרגע קט באותו ריח מור ומתבשמים הימנו. גם אם לא יורדים עד סוף דעתו וריחו נשאר על כפות המנעול.
- הוספת הפסיק היא כמאמר החסידים שכל מה שמרבים באדר יהיה בשמחה. וכן הוא מאמרם על חודש אב: משנכנס אב ממעטים, בשמחה. שכל מה שממעטים באב יהיה בשמחה. תמיד בשמחה, בין במעט ובין במרובה.