- זו קריאתו של יעקב לבניו לבוא ולהתכנס סביב מיטתו טרם מיתתו - דברי הפתיחה שלו לפני ברכתו לבניו. עינו ואוזנו החדים של הדרשן קלטו כאן את הקריאה "היקבצו" – את הרגע האחד של 'ביחד', לפני שיעקב מתייחס לכל אחד מבניו באופן אישי. וגם את "שמעו אל ישראל" וכן את "אחרית הימים". מה עוד צריך על מנת לבנות מדרש שבסיסו הוא הפרט והמשפחה וראשו באחרית הימים?
- וכן הוא בתנחומא בובר סימן ט ובבראשית רבה אלבק פרשה צו.
- מסטורין הוא הדבר הסודי – הסוד הידוע רק לקבוצה מיוחדת ומצומצמת (מזכיר את המילה מסתורין בעברית של היום, אבל שונה). ראה בראשית רבה נ ט על מלאכי השרת שגילו מסטורין של הקב"ה בהפיכת סדום ונדחו ממחיצתן מאה ושלשים ושמונה שנה, עד חלום סולם יעקב ששם הם חוזרים לעלות (בראשית רבה סח יב). ראה גם דברי השונמית לאלישע בשמות רבה יט א: "חי ה' וחי נפשך אם אעזבך - עמדת במסטורין של אלהים מתחילה ונתת לי בן, אף עכשיו עמוד אתה במסטורין של אלהים והחיה אותו". עוד במדרש תנחומא וירא סימן ה: "שהמשנה היא מסטורין של הקב"ה ואין הקב"ה מוסר מסטורין שלו אלא לצדיקים שנאמר: סוד ה' ליראיו". ובהרחבה, במדרש תנחומא כי תשא סימן לד: "כשאמר הקב"ה למשה: כתוב לך, בקש משה שתהא המשנה בכתב. ולפי שצפה הקב"ה שאומות העולם עתידין לתרגם את התורה ולהיות קוראין בה יונית והם אומרים אנו ישראל ועד עכשיו המאזנים מעויין. אמר להם הקב"ה לעכו"ם: אתם אומרים שאתם בני, איני יודע, אלא מי שמסטורין שלי אצלו הם בני. ואיזו היא? זו המשנה שנתנה על פה והכל ממך לדרוש". ראה דברינו כתוב לך את הדברים האלה בפרשת כי תשא.
- להלן נראה שלא רק יצחק, אלא גם אברהם. מוטיב הניסיון לגלות את הקץ בולט במיוחד בהקשר עם אבות האומה.
- "ויקרא" של יעקב מפורש בפסוק: "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". אחרית הימים = קץ הימין. "ויקרא" של יצחק הוא לעשו לקבלת ברכתו וכאן אנו למדים שבברכה זו ביקש יצחק לגלות לעשו את הקץ.
- דייתקי - צוואה או שטר הסכם, אוני - שטר מכר. העבד הנוטה למות מנסה לגלות לבניו היכן מסתיר המלך את מסמכי השחרור שלהם. מה פשר 'שטר שחרור' זה? שחרור ממה? שחרור משעבוד מצרים המתקרב ובא? גילוי במטרה למנוע גלות? או שהכוונה לדבר ארוך טווח יותר. סוד השחרור מחיי שעה של העולם הזה וכניסתם לגאולה הנצחית – לחיי הנצח. וצריך עיון נוסף.
- העבד ראה את המלך והבחין שהוא רואה אותו.
- גילוי הקץ אינו רק "רכילות" וגילוי הסתר כבוד המלך, אלא עפ"י המשל, ממש מרד במלך, ניסיון להשתחרר ממלכותו! קריאת שמע היא "במקום" גילוי הקץ והעיסוק בו! היא כיבוד המלך יום יום, פעמיים באהבה, היא המידה של בית יעקב: "זהו שישראל משכימים ומעריבים בכל יום". "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך - כשישראל נכנסין לבתי כניסיות וקורין קריאת שמע בכיוון הדעת, בקול אחד בדעה וטעם אחד, הקב"ה אומר להם היושבת בגנים. כשאתם קורין חברים אני ופמליא שלי מקשיבים לקולך השמיעני" (שיר השירים רבה ח ב). וכבר אמר בלעם (עפ"י המדרש): "אין אומה בעולם כיוצא בהם: עומדים משנתם וחוטפים קריאת שמע וממליכים לקב"ה ומפליגים לדרך ארץ ומשא ומתן" (במדבר רבה כ כ). כבר הרחבנו כאמור לדון במוטיב קריאת שמע וגילוי הקץ בדברינו על גילוי הקץ וברכת שמע בפרשה זו בשנה האחרת (ראה גם דברינו שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד בפרשת ואתחנן – קריאת שמע כתיקון לחטא העגל), והפעם נרצה להרחיב במוטיב הכללי של גילוי הקץ.
- אנחנו עדיין עם יעקב. כפשוטו, ציווה אותם להימנע ממחלוקת. ומדרשו (של ימינו), ציווה אותם איך להתנהג במחלוקת. הורה להם איך לקיים ריבוי דעות ואף חילוקי דעות ובכ"ז להישאר מאוחדים. וזה אולי גם הפשט בדברי חכמינו הידועים: "כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים" (מסכת אבות פרק ה) – המחלוקת תתקיים וגם תקיים את בעליה.
- יש קשר בין מוטיב האחדות והגאולה, שגם בו הרחבנו לדון בדברינו על גילוי הקץ וברכת שמע. ראה תנחומא (בובר) פרשת נצבים סימן ד: "בנוהג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים, שמא יכול לשברם בבת אחת? ואילו נוטל אחת אחת, אפילו תינוק יכול ומשברם. וכן אתה מוצא שאין ישראל נגאלים עד שיהיו אגודה אחת". זה כנראה תנאי הכרחי, אבל לא מספיק. ראה דברינו אגודה אחת בראש השנה.
- פסוק מנבואת יחזקאל על גוג ומגוג שאנו קוראים בהפטרת שבת המועד סוכות. ההשוואה היא כמובן "אחרית הימים" שכתוב בשניהם, מעין גזירה שווה באגדה. מה שמביא אותנו להערה שאכן הביטוי "אחרית הימים" שכיח ביותר בתנ"ך, ספר בראשית (פרשתנו), ספר במדבר (נבואת בלעם), ספר דברים (2), ישעיהו (שנראה בהמשך), ירמיהו (4), יחזקאל (כאן), הושע, מיכה (שנראה בהמשך), דניאל (שנראה בהמשך). ומכולם, בחר רבי סימון את מלחמת גוג ומגוג מספר יחזקאל. מעניין מדוע.
- "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם". ומקביל לו כמעט מילה במילה בספר מיכה ד א: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית ה' נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים" (וגם המשך הפסוקים שם דומים מאד, עד שנראה שיש כאן הכחשת הכלל שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. ראה מקור הביטוי בגמרא סנהדרין פט א: "סיגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד"). ובשל דמיון זה, יש נוסחאות של המדרש שמצטטים את ישעיהו ויש שמצטטים את מיכה. בין כך ובין כך, יעקב מצליח לגלות מקצת מהעתיד לבוא.
- רבותינו חולקים הן על ר' סימון והן על ר' יהודה בכך שיעקב לא הספיק לומר להם שום דבר על אחרית הימים. ואפשר שגם ר' סימון ור' יהודה מסכימים שלרגע ראה יעקב מה שראה וגילה מה שגילה (נבואות שכולנו מכירים היום מספרות הנביאים המדברות בלשון כללית ואין כאן שום סוד) וחזר ונתכסה ממנו. המשך המדרש על כיסוי הקץ מקובל על כל הדרשנים.
- וכן הוא בתנחומא וירא ו שלדניאל ויעקב התגלה הקץ, אלא שחזר ונסתם: "אז יגלה אוזן אנשים (איוב לג טז) - זה דניאל שגילה לו הקב"ה את הקץ. וּבְּמוּסָרָם יחתום - שאמר לו: ואתה דניאל סתום הדברים וחתום (דניאל יב). דבר אחר: אז יגלה אזן אנשים זה יעקב אבינו שגילה לו הקב"ה את הקץ, וכשביקש לגלות לבניו ואמר: להם האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים (בראשית מט) - חתום בפניו שלא יגלה. הוי אומר: ובמוסרם יחתום". מיד אחרי הקריאה להתאסף ולשמוע את אשר יקרה באחרית הימים, ועוד יותר, בפסוק הסמוך: "הקבצו ושמעו בני יעקב ... אל ישראל אביכם", באה הברכה לראובן ולשאר הבנים ואיננו שומעים נבואה לאחרית הימים. משהו הפסיק כאן את יעקב, וזה, אומר הדרשן, הקץ שבא לגלות ונסתם ממנו. (פשטני המקרא יאמרו כמובן שהנבואה לכל בן על תכונותיו וקורותיו לעתיד, היא אחרית הימים של יעקב ואין לשון ספר בראשית כלשון הספרים האחרים, גם לא ספר דברים, בוודאי לא לשון הנביאים). ובאשר לדניאל, במקום לדרוש את הפסוק המדבר גם הוא על "אחרית הימים" בדניאל י יד: "וּבָאתִי לַהֲבִינְךָ אֵת אֲשֶׁר יִקְרָה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי עוֹד חָזוֹן לַיָּמִים", מעדיף הדרשן את הפסוקים המפורסמים (אותם דרשו רבים וטובים, גם טעו ונכשלו) החותמים את הספר: "וְאַתָּה דָנִיֵּאל סְתֹם הַדְּבָרִים וַחֲתֹם הַסֵּפֶר עַד עֵת קֵץ יְשֹׁטְטוּ רַבִּים וְתִרְבֶּה הַדָּעַת ... וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי וְלֹא אָבִין וָאֹמְרָה אֲדֹנִי מָה אַחֲרִית אֵלֶּה: וַיֹּאמֶר לֵךְ דָּנִיֵּאל כִּי סְתֻמִים וַחֲתֻמִים הַדְּבָרִים עַד עֵת קֵץ: יִתְבָּרֲרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ רַבִּים וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים וְלֹא יָבִינוּ כָּל רְשָׁעִים וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ: וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים: אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ לְיָמִים אֶלֶף שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה: וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין". כך או כך, הרי לנו יעקב בספר בראשית, תקופת האבות, תחילת המקרא, ודניאל מהכתובים, תקופת בית שני, סוף המקרא, כמי שלרגע נגלה להם הקץ, וחזר ונתכסה ולא גילו אותו לנו. מה שאולי מלמד גם על רבים וטובים שבין יעקב ודניאל. מה עם משה למשל? ואברהם? וכל הנביאים?
- ראה דברינו עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו בפרשת חיי שרה.
- ראינו את יצחק ויעקב (ואגב הם כבר קפצנו לסוף המקרא, לדניאל) והגיעה השעה לראות את אברהם. האם גם ממנו נתכסה הקץ? עפ"י מדרש זה התשובה היא: כן. זאת ועוד, אי גילוי הקץ ליצחק ויעקב (או אי יכולתם להעביר גילוי זה הלאה), מקורו באברהם אביהם שכל מהותו הייתה "ניסיון בתוך ניסיון" ואי ידיעה מתי יקוים בו: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת", שלא לדבר על קיצים מאוחרים יותר. אך מה עם הקץ של ברית בין הבתרים וגלות מצרים: "ודור רביעי ישובו הנה"? שם לכאורה נתגלה הקץ לאברהם. אפשר לצמצם ולומר שרק את הקץ הזה ידע אברהם, אבל לא את "אחרית הימים". ויש אמנם דעות כאלה. כנגדם מעניקים אחרים לאברהם, בזכות ברית בין הבתרים, את מה שלא זכו יצחק ויעקב. ראה מדרש ילמדנו (מאן) ילקוט תלמוד תורה - בראשית אות פא: "אז יגלה אזן אנשים (איוב לג טז), זה אברהם שגלה לו הקב"ה שעבוד מלכיות וגלה לו את הקץ, שנאמר: קחה לי עגלה משולשת וגו' (בראשית טו, ט)".
- באמצע מסכת עדויות הדנה כולה בדיני הלכה מורכבים שבאו חכמים והעידו על מסורתם לאחר חורבן הבית "כשנכנסו חכמים לכרם ביבנה" (תוספתא ראש המסכת), באים דברי רבי עקיבא אלה וכבר דרשו ופירשו רבים משנה מיוחדת זו. לא בכדי נקראת מסכת זו "בחירתא" שעניינה: "לזכור בה כל ההלכות שהעידו עליהן אנשים ברורים ונאמנים" (הקדמת פירוש המשניות לרמב"ם למסכת עדויות). אך כאן באה משנה שלכאורה שייכת יותר למסכת אבות הסמוכה, בסדר נזיקין, ולשונה ועניינה קשים וטעונים הסבר. ראה פרשני המשנה שם. אך לעניינינו, ראה פירוש תוספות יום טוב על המשנה בשם הראב"ד: "האי דקאמר לפניו והוא הקץ מפני שאין דרכו לגלות קץ הדורות. לא גלה אותו לאדם אלא לאברהם לבדו בגלות מצרים. אלא לפניו הוא גלוי קץ הדורות". בניגוד לפסיקתא זוטרתא הקודמת, וכמו מדרש תנחומא-ילמדנו שהבאנו בהערה הקודמת, אברהם כן זכה לגילוי הקץ. אלא שבדומה לברכות שאברהם נמנע מלברך את יצחק ואמר: "אניח את הדבר סתום והקב"ה יברך מי שראוי לפניו" (מדרש הגדול, חיי שרה, כה יא, ראה דברינו בחירה בבכורה ומחירָהּ פרשת תולדות), כך גם בגילוי הקץ. אברהם יודע את הקץ, אברהם רוצה לברך את יצחק, אבל נמנע משניהם. שוב אנו מוצאים באבות זיהוי ברור בין מתן הברכה לבנים וגילוי הקץ! ואם נחזור למשנה בעדויות, נראה שהיא מדברת על כוחו של האב להעביר לבניו קניינים חומריים ורוחניים ולסלול את דרכם - "לקרוא לדורות הבאים". לאו דווקא במשמעות הטוטאלית של "אחרית הימים" של הנביאים, אלא במשמעות הפשוטה של הנחלת המורשת הפיסית, הכלכלית (שמירת הסביבה) והרוחנית לדורות הבאים. ויש לעיין עוד במשנה מיוחדת זו.
- מאברהם (במדרש הקודם), אנחנו חוזרים ליעקב יצחק, לקריאה מחודשת של עניין גילוי הקץ אצלם, אך בדרך אנחנו עוצרים אצל משה ואהרון שהתייסרו על דיבורם (שפתותיהם) בגין מה שעשו בחטא מי מריבה. האם זה פוסל אותם מידיעת הקץ? מה הקשר בין חטא מי מריבה וגילוי הקץ, נכון יותר הכיסוי שלו. נראה בהמשך.
- ראה גם מדרש ילמדנו (מאן) ילקוט תלמוד תורה - בראשית אות קכ: "ויקרא את עשו בנו הגדול, למה קראו הגדול, אלא שמחניפין את הרשעים בשעתן, לפי שראה העולם הזה בידו קראו בנו הגדול. אמר לו הקב"ה: אם בעיניך גדול, בעיני קטן. זה שאומר הכתוב: מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח (איוב יב כ), והכתוב מדבר ביצחק וביעקב, ששניהם בקשו לגלות מסתורים של הקב"ה. יצחק, שנאמר: ויקרא את עשו בנו הגדול, בקש לגלות לו קץ הפלאות והעלים הקב"ה ממנו". יצחק נכשל בדבר כה חמור! ניחא לברך את עשו, אולי בניסיון כן לקרב את הבן הרשע, בדרך חינוכית שונה מזו של רבקה. אבל לגלות לו את הקץ? להפקיד בידיו את המסטורין? אולי יש כאן ניסיון נוסף להצדיק את מעשיו של יעקב בעניין גניבת הברכות, שהרי לא יעלה על הדעת שיצחק יגלה את הקץ לעשו ויפקיד בידיו את הסוד!
- ראה מסכת פסחים נו א: "ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במיטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו בניו: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד - כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". בברכתו לבניו חוזר ונעור ביעקב כל המאבק המר עם עשו על ברכת יצחק (על קבלת המסטורין) והוא בחרדה שמא גם בביתו יש איזה 'עשו' שמונע ממנו לגלות את הקץ! אמנם, יש כאלה ויש כאלה (ראה "ברכת" יעקב לשמעון ולוי!) ומיטתו של יעקב אכן אינה שלימה. אבל לא זו הסיבה שנעלם ממנו הקץ. הסיבה היא שעם ישראל לא עוסק בגילוי הקץ, אלא בקריאת שמע, יום יום, מוטיב שכבר עמדנו עליו בראשית דברינו. ואולי יש כאן גם רעיון נוסף, להראות שבדיעבד יעקב לא נשכר מגניבת הברכות כי גם הוא לא זכה להעביר את סוד הקץ לבניו. "ולאום מלאום יאמץ" – לאום מלאום יתאמץ לדעת ולגלות את הקץ, אבל אף אחד לא ידע אותו – לא עשו ולא יעקב, לא אדום ולא ישראל.
- פרשת ויחי מתחילה באמצע פרשה כמקובל בפרשות כתיבת ספר התורה. אין שום רווח בין סוף פרשת ויגש לתחילת פרשת ויחי, לא "פתוחה" (שורה, שיטה, חדשה) ואף לא "סתומה" (רווח בתוך השורה, השיטה).
- זה מדרש היסוד ממנו לקחו רבים את סתימת הקץ מיעקב. ראה רש"י הפותח את הפרשה. רש"י לא מביא את ה"דבר אחר" השלישי שבמדרש: "שסתם ממנו כל צרות שבעולם" שמציין, את חיי השלווה להן זכה יעקב במצרים שם נסתמו (הסתיימו) צרותיו. לנו נראה דווקא לחבר בין ה'סתימות' השונות שבמדרש ולהציע מדרש משלנו. בסוף חייו מבין יעקב שהכל נסתם ונעלם ממנו. העבר, לא פחות מהעתיד. אין לו פשר והסבר לצרותיו ולסבלו בשנות חייו עליהן אמר לפרעה: מעט ורעים היו ימי שני חיי: מדוע ולמה ובשל מה התייסר, כמו שאין לו חזון ופשר לעתיד. קץ הימין לעתיד ופשר הייסורין לשעבר, סתומים שניהם.
- ילקוט שמעוני (בעקבות תנחומא שמות סימן ט) מצרף את משה לאברהם, לאלה השיטות שאברהם ראה את קץ גלות מצרים. אבל בספרי דברים פרשת וזאת הברכה פיסקא שנז הוא דורש: "ויראהו ... עד הים האחרון ... אל תהי קורא עד הים האחרון, אלא עד היום האחרון, מלמד שהראהו כל העולם כולו מיום שנברא ועד שיחיו המתים". ובשמות רבה ב א: "יודיע דרכיו למשה, שהודיע דרך הקץ למשה, שנאמר: ומשה היה רועה" (רועה=רואה? המשך הפסוקים שם ההתגלות בסנה?). ופירוש כלי יקר פרשת וזאת הברכה, דברים לג א, בהתבסס על מדרש ספרי, עורך את ההשוואה עם יעקב: "וכן מה שאמר ויראהו ה' את כל הארץ וגו' עד הים האחרון (להלן לד א - ב) דרשו בו עד היום האחרון (ספרי לא ב) דהיינו לעולם הבא. אם כן הוא היה היפך יעקב שנסתם הקץ ממנו ולמשה נגלה. על כן התחיל ממקום שפסק יעקב. כי סוף ברכותיו לא היו כי אם ייעודי העולם הזה, אבל משה תחילת ברכותיו היו ייעודי עולם הזה אבל סופם היו בייעודי עולם הבא כאמור". אלא שידיעה זו היא כמוסה ואין משה רשאי לגלותה, גם לא על מנת לנחם את העם בגלותו, בשעתו הקשה, ולתת לו תקווה. גם אם משה רואה, אין הוא עוד רועה. ראה מדרש זוטא - איכה (בובר) נוסח ב פרשה א: " ... מיד הלך משה וירמיה לפניו. כשהגיעו לנהרות בבל, ראו ישראל את משה ואמרו זה לזה: הנה בא בן עמרם לפדותנו מצרינו. יצאה בת קול ואמרה לו: משה גזירה היא לפני לגלותם עד עת קץ. מיד אמר להם משה: בני, איני יכול להחזיר אתכם, אלא הקב"ה יחזיר אתכם במהרה. הלך משה והניחם. באותה שעה בכו בכיה גדולה עד שעלה קולם למרום, שנאמר על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרינו את ציון (תהלים קל"ז א')". סוד הקץ, גם אם הוא ידוע ליחידי סגולה, אין בו מזור לעם. מה שעתיד משה לעשות בפרשת השבוע הבא, לקום ולזעוק והצל לא הצלת את עמך (ראה דברינו אותם הנתונים תחת הבניין בפרשת שמות), אין הוא יכול לעשות באחרית הימים.
- המקור הוא בגמרא כתובות קיא א בדיון בין ר' זירא שרצה לעלות לארץ ישראל ורב יהודה שאסר עליו בקביעה שכל העולה מבבל לארץ ישראל עובר על הציווי של ירמיהו (כז כב): "בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם". סוף דבר, ר' זירא דורש את הפסוקים שרב יהודה מביא על כך שישראל נצטוו שלא לעלות לארץ, באופן הבא: "שלא יעלו בחומה, שלא ימרדו באומות העולם .. שלא יגלו את הקץ, ושלא ירחקו את הקץ, ושלא יגלו הסוד לעובדי כוכבים". אבל ליחיד לעלות לארץ ישראל, אין שום מניעה. ודווקא בשיר השירים רבה שמבאר את הפסוקים בשיר השירים, עליהם כל העניין נסמך, לא מצאנו לשון גילוי הקץ: "ר' חלבו אומר: ארבע שבועות יש כאן, השביע לישראל שלא ימרדו על המלכיות, ושלא ידחקו על הקץ, ושלא יגלו מסטירין שלהם לאומות העולם, ושלא יעלו חומה מן הגולה ... רבי אוניא אמר: ד' שבועות השביען כנגד ד' דורות שדחקו על הקץ ונכשלו, ואלו הן, אחד בימי עמרם, ואחד בימי דיניי, ואחד בימי בן כוזבא, ואחד בימי שותלח בן אפרים". הדגש הוא על דחיקת הקץ. ואכן, כיצד יש איסור על גילוי הקץ אם הוא נסתר מעינינו ואין אנו יודעים אותו? נראה שהכוונה היא לעיסוק בחישוב הקץ וכמו שאומרת הגמרא בסנהדרין צז ב: "תיפח עצמן של מחשבי קיצין".
- פרק פ בתהלים מכיל פסוקים קשים שאנו אומרים בשעת צרה ותענית. ראה מדרש תהלים (בובר) מזמור עד: "משכיל לאסף למה אלהים זנחת לנצח יעשן אפך בצאן מרעיתך. זהו שאמר הכתוב: אתה ידעת ה' זכרני ופקדני והנקם לי מרודפי אל לארך אפך תקחני (ירמיה טו טו). אתה ארך אפים ... ואני קצר רוח וילוד אשה ... ואם אתה בא להאריך עמנו, אין בנו ממש ומתים אנחנו. וכן אסף אמר: למה אלהים זנחת לנצח. עד עכשיו עשן אפך עולה לפניך, יעשן אפך בצאן מרעיתך. אמר לו: מפני מה אתה מסתיר את פניך ממני, כאדם המסתיר פניו מן העשן, וכן הוא אומר עד מתי עשנת בתפילת עמך (תהלים פ ה), אותה מרעיתך ששכחת אותה".
- בנבואת בלעם! רשב"י דורש את נבואות העתיד של בלעם! ובאמת, לא הספיקונו לדון בנאום בלעם על "אחרית הימים" ובניסיון שלו לגלות את הקץ (סוף פרשת בלק). מה שחשוב כאן הוא הפסוק שם: "וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל", ממנו רצה רשב"י ללמוד על הגאולה שתבוא בסוף מלכות אדום (היא רומי).
- ליחידי סגולה נגלה הקץ, אבל ככלל אין לעסוק בקץ, ולפיכך גם אין מה לגלות. ואם עסקת וחשבת שגילית (כמו גדולי ישראל רס"ג, רמב"ם ואחרים, שנראה להלן), מי יתקע לידך שזה החישוב הנכון? נראה שגם רבי שמעון בר יוחאי היה סבור שהקץ יבוא עם נפילתה של רומי והנה קמה ועלתה מלכות רשעה אחרת: ישמעאל. ראה בהמשך המדרש שם הדיאלוג של רשב"י עם מטטרון שר הפנים: "אמר לו: אל תירא בן אדם, שאין הקב"ה מביא מלכות ישמעאל אלא כדי להושיעכם מזאת הרשעה, והוא מעמיד עליהם נביא כרצונו ויכבוש להם את הארץ, ובאים הם ויחזיקוה בגדולה, ואיבה גדולה תהיה ביניהם ובין בני עשו. ענה לו רבי שמעון ואמר: ומנין שהם ישועה לנו?". מדרש זה משקף את השבר הגדול שבא עם עליית האיסלאם, לא רק בשל הרדיפות הקשות שגזר, אלא משום שהתקווה שמלכות אדום היא האחרונה, כפי שמופיע במדרשים רבים (תנחומא ויצא ב, בראשית רבה מב ד), התנדפה והנה באה עוד מלכות וגלות בלתי צפויה. גם הם קרובי משפחה שלנו. וכל זה שייך להתייחסות למלכות אדום מול מלכות ישמעאל ולנושא, שבע"ה נזכה לדון בו: תחת אדום או תחת ישמעאל.
- אחת התעודות ההיסטוריות המדהימות, בנושא גילוי או חישוב הקץ, היא אגרת תימן של הרמב"ם בה הוא מעודד ומחזק את יהדות תימן שסבלה ממשבר חמור עקב עמידתו של משיח שקר שם שהצליח למשוך אחריו הרבה אנשים ולהטעותם, בין השאר, משום שכיוון לתאריך קץ שחישב רבי סעדיה גאון! אחרי שהרמב"ם מקדיש מילים רבות להפיס את דעתם של יהודי תימן הנבוכים, ואחרי שהוא יוצא בכל עוזו כנגד כל מחשבי הקיצין למיניהם וקובע נחרצות: "שהקץ על דרך האמת לא יתכן לשום אדם לדעת אותו לעולם" (ביקורת סמויה על רס"ג), הוא עצמו לא עומד בפיתוי ונותן תאריך משלו שקיבל במסורת מאבותיו! היא שנת ד' תתקע"ו – 1216 לספירה הכללית. אמנם הוא מדבר שם על חזרת הנבואה, לא על ביאת המשיח, אבל גם תאריך זה עבר מזמן. הרמב"ם נפטר בשנת 1204 ולפיכך מתן תאריך כה קרוב לימי חייו מעלה את ההשערה שהוא אולי ראה את עצמו כראוי לחידוש הנבואה בישראל. חידוש שהוא מצדו יביא את הקץ.
- מוטיב העץ והפריחה החקלאית-כלכלית מופיע הרבה אצל יחזקאל בפרקי הנחמה המעטים שבו. ראה פרק לד פסוקים כה-כט: "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְיָשְׁבוּ בַמִּדְבָּר לָבֶטַח וְיָשְׁנוּ בַּיְּעָרִים: וְנָתַתִּי אוֹתָם וּסְבִיבוֹת גִּבְעָתִי בְּרָכָה וְהוֹרַדְתִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ גִּשְׁמֵי בְרָכָה יִהְיוּ: וְנָתַן עֵץ הַשָּׂדֶה אֶת פִּרְיוֹ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן יְבוּלָהּ וְהָיוּ עַל אַדְמָתָם לָבֶטַח ... וַהֲקִמֹתִי לָהֶם מַטָּע לְשֵׁם וְלֹא יִהְיוּ עוֹד אֲסֻפֵי רָעָב בָּאָרֶץ". ראה דברינו הרי ישראל ביום העצמאות. פסוקים אלה הם חזרה ברורה על לשון הברכה שבפרשת בחוקותי, סוף ספר ויקרא. ללמדך, שתחילת הגאולה עפ"י יחזקאל תהיה קיום דברי הברית שהקב"ה כרת עם ישראל בסיני. ולפיכך, "אין לך קץ מגולה מזה". הוא מגולה בתורה: "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי". פרשה שהצטרפה לקריאת שמע כפי שתקנו חכמים.
- ובהמשך הגמרא שם עוד הרבה סימנים לביאת הגואל: "אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל ... אין בן דוד בא עד שיכלו כל שופטים ושוטרים מישראל ... אם ראית דור שמתמעט והולך - חכה לו ... אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר - חכה לו". ואולי השיא: "אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב". והמשותף לכולם הוא שאין הם נותנים מועד או זמן לקץ, אלא תיאור מצב. ולכן כולם פטורים מביקורת חז"ל שראינו לעיל: "תיפח עצמן של מחשבי קיצין, שהיו אומרים: כיון שהגיע את הקץ ולא בא - שוב אינו בא. אלא חכה לו, שנאמר אם יתמהמה חכה לו" (סנהדרין צז ע"ב). לא מחשבים את הקץ ולא מגלים. פשוט רואים ומגלים אותו כשהוא מגיע. בפרט פריחתה המדהימה של חקלאות ארץ ישראל ויישובה, לה זכינו בדורנו. ראה שוב דברינו הרי ישראל ביום העצמאות.