- בפיוט "ובכן תן פחדך" שנראה להלן, הממוקם בברכה השלישית, בתפילת עמידה: ערבית, שחרית, מוסף ומנחה של ראש השנה (וביום הכיפורים גם בתפילת נעילה), היא ברכת קדושת השם הנחתמת ב-"המלך הקדוש". ראו מחזור גולדשמידט למקור הפיוט.
- הניב "אגודה אחת" כפי שמוכר לנו הוא לשון המדרש ונוסח התפילה (וקשה לדעת מי קדם למי), אך יש לו מקור גם במקרא, בנסיבות לא כ"כ משמחות וראויות לחיקוי. לאחר מות שאול נגרר עם ישראל למלחמת אחים "ארוכה" ו"קשה עד מאד" כלשון המקרא, אותה מייצגים שרי הצבא: אבנר מבית שאול ויואב ממחנה דוד. ראו הסיפור שם ובפרט דברי אבנר ליואב: "הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב הֲלוֹא יָדַעְתָּה כִּי־מָרָה תִהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה". נמשיך ב"אגודה אחת" של המדרש והפיוט אבל נזכור את האפשרות הפחות נעימה של "אגודה אחת" פרטנית ושבטית שעומדת בסתירה לאידיאל של "אגודה אחת" של כלל ישראל.
- דרשות חז"ל שאיתן נמשיך, העדיפו, מסיבות ברורות, פסוק זה שבספר עמוס המקשר גם את מעלות השמים עם אגודות הארץ, כפי שנראה להלן.
- "אגודה אחת" שבתפילת הימים הנוראים מכוונת לכל באי עולם, לא לעם ישראל בלבד, והיא חלק מייחול גדול ומקיף לגילוי מלכותו של הקב"ה על כל הבריאה, על כל המעשים ועל כל הברואים. מוטיב זה מצוי לרוב בנביאים ומשם נלקח, כמו הפסוק בישעיהו נו ז: "כִּי בֵיתִי בֵּית־תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל־הָעַמִּים". מוטיב זה קשור גם (עוד יותר) עם חג הסוכות הבעל"ט, כפי שדורש מדרש בראשית רבה פח ז על בסיס פסוק בצפניה: "ביום ההוא אקים את סוכת דוד, שיהיו כל העולם אגודה אחת, שנאמר: כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד (צפניה ג ט)". אבל אנחנו נתמקד ב"אגודה אחת" הצנועה יותר, זו שבתוך עם ישראל פנימה, שהיא הדומיננטית יותר במדרש.
- כפשוטו, ציווה אותם להימנע ממחלוקת. ומדרשו (של ימינו), ציווה אותם איך להתנהג במחלוקת, איך לקיים ריבוי דעות ואף חילוקי דעות ולהישאר מאוחדים. זה אולי גם הפשט בדברי חז"ל: "כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים" (מסכת אבות פרק ה) – המחלוקת תתקיים וגם תקיים את בעליה שלא יכלו ויישרפו באִשָׁהּ. ראו דברינו חילוקי מחלוקות בישראל בפרשת קרח.
- בכתיב חסר, קרי וכתיב, לשון יחיד או רבים. ראו הפסוק שם: "וְאַתָּה בֶן־אָדָם קַח־לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חברו חֲבֵרָיו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל חברו חֲבֵרָיו". כך בשלב הראשון. ואח"כ: "וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל־אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ". בימי יחזקאל כבר לא היה כה פשוט ליצור "אגודה אחת" מכל שבטי ישראל בפעם אחת, גם לא בחזיון הנבואה. דבר כזה יכול להיעשות רק בשני שלבים. ראו דברינו והיו לאחדים בידך – הפטרת פרשת ויגש.
- יעקב מכוון לגאולת מצרים כמובן, אך המדרש מרחיב שם לגילוי הקץ ו"אחרית הימים" (דברינו בפרשת ויחי). הביטוי מופיע במקרא עצמו בדברי יעקב לבניו: "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר־יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בראשית מט א) ובתקופתו של הדרשן הייתה לו כבר משמעות חדשה. ומה עבורנו? מה האסיפה האחת שלנו? בין גאולת מצרים לשעתה (שזכו לה גם שלא היו מאוחדים) ובין גאולת אחרית הימים, שטרם זכינו לה, אולי יש "אגודה אחת" גם בחיי היום יום שלנו, ובהתחדשות שנה בשנה?
- המוטו של אגודה אחת חוזר אצל משה, הן בלשון שלילה: "לא תתגודדו – לא תעשו אגודות אגודות". והן בלשון חיובית: "אלא היו כולכם אגודה אחת". אצל משה "אגודה אחת" הוא גם שילוב של דין תורה: איסור עבודה זרה באופן של פציעת הגוף, עם מדרש רעיוני של פציעת גוף האומה במחלוקות קשות - מצוות "לא תעשה" ומצוות "עשה". ונראה לקשר מדרש זה עם מעמד אליהו בהר הכרמל (מלכים א פרק יח). ראו תיאור מעשיהם של נביאי הבעל שם: "וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד־שְׁפָךְ־דָּם עֲלֵיהֶם", מול האחדות שאליהו מצליח לעורר בעם, לפחות לשעה: "וַיַּרְא כָּל־הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל־פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה' הוּא הָאֱלֹהִים ה' הוּא הָאֱלֹהִים". ראו דברינו שוב לא תתגודדו בפרשת ראה וכן אליהו בהר הכרמל בפרשת כי תשא.
- כך בפתיחת ברכת משה בפרשת "וזאת הברכה" ערב מותו. בדומה לברכת יעקב לעיל. ושם גם הפסוק: "מורשה קהילת יעקב" שנדרש במקבילה במדרש תנאים לדברים לג ה: "קהילת יעקב - שְׁתְהוּ עשויים אגודה אחת ולא עשויים אגודות אגודות" (שלא מהסס להסתמך על "אגודה אחת" בעימות של בני בנימין עם בית דוד, ולהפוך תיאור שלילי זה לדבר חיובי, ראו שם במקור). משה צועד בנתיב האגודה האחת שייסד יעקב אבינו. בשעת פטירה ופרידה אין לאדם משאלה גדולה יותר מלראות את ממשיכיו, בניו או תלמידיו, כשהם מאוחדים. מה שלא תמיד הצליח בחייו עם אחיו ואנשי דורו, הוא מקווה שיקרה בעתיד.
- השימוש בפסוק מספר עמוס שאולי לא היה ברור כל צרכו בדרשה הקודמת, מקבל כאן משמעות ברורה: אימתי הקב"ה בונה את מעלותיו? כאשר עם ישראל מאוגד למטה. וכך הוא ברוב המדרשים הדורשים את הפסוק.
- ראו מדרש תנחומא (בובר) פרשת בהעלותך סימן כא וכן במדבר רבה טו יח שדורשים משל זה על מינוי שבעים הזקנים. האגודה האחת על הארץ שבונה בשמים מעלותיו, היא הסנהדרין ומערכת המשפט.
- כאן מקבלת דרשת הפסוק בעמוס שינוי קיצוני. שני חלקי הפסוק אינם משלימים, אלא מנוגדים. כאשר ישראל עושים רצונו של הקב"ה - הקב"ה בונה בשמים את מעלותיו. וכאשר אינם עושים רצונו – אגודתו היא על הארץ. וזה קושי גדול בדרשה שעל פניו ממשיכה (במילה "כך") את המשל של ר' שמעון בר יוחאי בו שני חלקי הפסוק חיוביים ומשלימים. אולי הכוונה לכך שהשכינה מסתלקת ממקומה, בדומה לפסוק באיכה: "השליך משמים ארץ", או מדרש בראשית רבה ח ה על השלכת האמת ארצה בשעת בריאת האדם, או איכה רבה בפתיחתא על השלכת דברי החוזים וצריך עיון. אך אין קושי זה מפריע להמשך הקריאה במדרש.
- גם קטע זה קשה. אולי הכוונה שרק השם נשאר נאה, מדברים על הקב"ה בתארים נאים, אבל אין זו המהות. ואולי אפילו שכאשר "אין אני מודה לו" (אני, כל יחיד ויחיד) גם שמו הנאה הוא כביכול. וצריך עיון.
- ראו מדרש שמואל (בובר) פרשה ה סימן טו, שמבוסס על ספרי זה ומוסיף גם את הפסוק בשירת חנה: "כִּי לַה' מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל: (שמואל א ב ח). ושם הלשון היא: "תני רבי שמעון בן יוחי: כל זמן שישראל עשוין אגודה אחת מלמטן, כביכול מלכות שמים במקומה". מדרש ספרי הוא מבית מדרשו של ר' עקיבא ורבי שמעון בר יוחאי הוא מבכירי תלמידיו.
- סוף דבר, נראה שהדרשן חוזר לרעיון המקורי שהשכינה במעלות השמים מותנית ב"אגודה אחת" על הארץ, אך בעוצמה רבה פי כמה. בחיבור עם מקבילות "כיוצא בו", קבלנו את הרעיון שקיום השכינה ושלימותה למעלה מותנה במעשי בני האדם למטה! אם אין מי שקורא בשם ה', כביכול אין הוא קיים. ראו המדרשים על אברהם שהודיע שמו של הקב"ה בעולם כגון במדבר רבה יד ב. השימוש הרב במילה "כביכול", חושף עד כמה הדרשן עצמו מבין שזה רעיון מופלג בעוצמתו ויש להתבטא בהקשר אליו בזהירות רבה (אבל לא לוותר עליו). ראו איך הוא זהיר במילים: "וכשאין אני מודה לו, כביכול בשמו הוא נאה", וכן בקטע שהמעתיקים קצרו או השמיטו בכוונה: "כשאני קורא בשמו הוא גדול ואם לאו כביכול וכו' ". אבל די לנו במשפט: "כשאתם עדיי אני אל וכשאין אתם עדיי כביכול איני אל" וכן דברי האדם אל הקב"ה: "אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים - אילמלא אני, כביכול לא היית יושב בשמים". הפייטן קורא לקב"ה למלוך על כל העולם בכבודו ומייחל שכתוצאה מכך "יידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו" ואו אז "יעשו כולם אגודה אחת". אבל בה בעת הדרשן אומר: לא, הכיוון הוא הפוך. רק אם תיווצר למטה "אגודה אחת" רק כשאתם עדיי בשלמות ובאחדות (עדות צריכה להיות אחת), רק אז אני מלך על העולם כולו בכבודי. ונראה שבחסידות לפחות יסכימו ששניהם צודקים.
- ראו לשון הגמרא במנחות כז ע"א: "ואין אדם יוצא ידי חובתו בהן עד שיהו כולן באגודה אחת; וכן ישראל בהרצאה עד שיהו כולן באגודה אחת". הרצאה – מלשון רצון או ריצוי. ואולי גם הרצאה כמו זריקה: הרצאת דמים בברית פרשת משפטים. וכל מרצה או דרשן (או מחלק מים) מייחל שהרצאת דבריו תתקבל בהרצאת שומעיו.
- "אגודה אחת" של ימים נוראים נמשכת לתוך חג הסוכות בכלל, מצוות ארבעת המינים בפרט והדברים ידועים. לקיחת ארבעת המינים באגודה אחת, בסמוך לתפילה בימים נוראים בהם התפללו "ויעשו כולם אגודה אחת" היא סמל ותזכורת שיש להיעשות אגודה אחת כאן ועכשיו, בשנה המתחדשת, ולא לחכות לאחרית הימים. ראו דברינו ארבעת המינים בחג הסוכות. ושם הערנו שבאמת הלולב ההדס והערבה נאגדים כאחד והאתרוג לחוד. ראו ספרא אמור פרשה יב: "רבי עקיבא אומר: פרי הדר אחד וכפות תמרים אחד כך הדס אחד וערבה אחת. רבי אלעזר אומר: יכול אף האתרוג יהיה עמהם בכלל אגודה? וכי נאמר פרי עץ הדר וכפות? הא כיצד? אתרוג לעצמו הללו אגודה לעצמם". בשעת הנטילה והנענועים אנחנו מקרבים את האתרוג אל הלולב ההדס והערבה כשהם אגודים, את חבורת בעלי התורה והמעשים הטובים אל שלוש החבורות האחרות, אבל לא אוגדים או קושרים ביחד. ומה קורה רגע אחרי הנטילה והנענועים? מה זה אומר על הנמשל? על חבורת האליטה של תלמידי החכמים, על האתרוגים, המורמים מעם?
- "אגודה אחת" שניתן לקחת איתנו לימים שמעבר לחגים היא העיסוק בתורה: חבורות ואגודות ללימוד בצוותא מקרא, משנה, תלמוד וכמובן .... מדרש! חבורה זו יסודה במעמד הר סיני, כדברי פסיקתא דרב כהנא פיסקא יב - בחדש השלישי: "ביקש הקב"ה ליתן תורתו לישראל בשעה שיצאו ממצרים והיו חלוקין אילו על אילו ... היו נוסעים במריבה וחונים במריבה. לא עשה אלא כשבאו לרפידים הושוו כולהם ונעשו אגודה אחת ... שנאמר: ... ויחן שם ישראל נגד ההר". אבל כאן חבורות חבורות של לומדי תורה בקבוצות כאלה ואחרות ולאו דווקא כולם בשיעור אחד – באגודה אחת. ראו דרשת מדרש זוטא - שיר השירים (בובר) פרשה ד: "מבעד לצמתך. אימתי אתם משובחים? כשאתם מצומיתין לפני ועושין אגודות אגודות מצות", אשר מתהפכת במדרש מאוחר יותר, פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שיר השירים פרק ד : "מבעד לצמתך, בשביל שאתם מצומתים לאגודה אחת ולא כיתות כיתות ולא סיעות סיעות אגודות, כמו האשה שהיא מצמצמת שערה לאחריה והוא נאה לה. כך ישראל בזמן שהם מצומצמים הם נאים". המשל של הצמה הוא יפה, אבל לא כך כתוב במדרש שיר השירים זוטא! כאשר יש מטרה משותפת של עשיית מצוות או לימוד תורה, אפשר ואולי רצוי לעשות אגודות אגודות, כל אחת לומדת או מקיימת מצווה כרצונה ואין בכך כל פגם באחדות ישראל. אדרבא.
- משל הקנים, שנמצא גם בתרבויות אחרות, מחזיר אותנו לאגודה אחת שלעתיד לבוא, ל"אתם נצבים" של הגאולה הסופית ולצוואת יעקב בה פתחנו. השווה סוף מדרש זה עם נבואת יחזקאל שהבאנו בהערה 6 לעיל. בינתיים, אנחנו עומדים מידי שנה בשנה ב"אתם נצבים" שלפני ראש השנה ויום הכיפורים. נצבים בהרבה "אגודה אחת", כל אחד בקהילתו ובנוסח תפילתו, ולא נראה שיש בכך משום "לא תתגודדו". כך גם בתענית ציבור, בכל צרה שלא תבוא על ישראל, ובכל כינוס לתפילה ולמועצה כמו כינוס לתורה לעיל שראינו שהוא בחבורות חבורות. ראו אליהו זוטא (איש שלום) פרשה כג: "יענך ה' ביום צרה, היה דוד יודע שעתיד בית המקדש להיות חרב וקרבנות בטלין בעונותיהן של ישראל והיה מצטער על ישראל ואמר: בשעה שהצרות באות על ישראל מי מכפר עליהם? אמר לו הקב"ה: דוד אל תצטער, שכבר גיליתי סדרי סליחה למשה ואמרתי לו: בשעה שהצרות באות על ישראל יעמדו לפני יחד באגודה אחת ויאמרו לפני סדרי סליחה ואני עונה אותם ... ואמר לו: אם יהיה תלמיד חכם שיש בידו להוציא את ישראל מידי חובתן, אל יזוח דעתו עליו. יסתכל בי שלא היה עמי שותף במעשה בראשית ירדתי וגליתי סדרי סליחה למשה. ממני ילמדו כל באי עולם. וכל מי שיש בידו להוציא את ישראל מידי חובתן, אני נותן לו שכר טוב. ובשעה שישראל מתקבצין לפני ועומדין באגודה אחת ואומרים לפני סדרי סליחה, אני עונה אותם, שנאמר: ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו".
- איחול נאה זה לראש השנה, שיסודו בתפילת הכהן הגדול ביום הכיפורים, מצאנו מקורו והוא במדרש שכל טוב (בובר) בראשית פרק יח: "ויאמר שוב אשוב אליך. כָפָל הדיבור, כלומר אמת ונכון, כי בודאי אשוב בלי ספק, כעת חיה. כעת הזאת לשנה הבאה, וכולכם היו חיין וקיימין". מכאן שאנו מאחלים איש לרעהו שנזכה לעמוד למועד הזה כעת חיה בראש השנה הבעל"ט, כולנו חיים וקיימים, כמו שהמלאך בישר לשרה שאת פקידתה אנו קוראים ביום הראשון של ראש השנה. ואולי זו עוד סיבה, עקיפה, לקריאת פקידת שרה ביום הראשון של ראש השנה שלא הזכרנו בדברינו וה' פקד את שרה במועד זה בשנה האחרת.