הזילות שבחורבן

מים ראשונים: חורבן הוא שבר קשה ללא-נשוא בו כל העולם המוכר וסדריו נעלמו בן לילה והפרט והכלל נותרים חסרי קורת גג לראשם, קרקע לרגלם ומזון לנפשם ולבוש לגופם. כל רכושם נהרס ורבים מיקיריהם וקרוביהם נהרגו, נפצעו אנושות או סתם נעלמו לבלי שוב. להרס הפיסי נלווה הרס רוחני והאדם לא יודע את נפשו. לחורבן המקדש והממלכה (הריבונות), נוסף גם ממד נורא של בושה, התבזות וזילות. איך זה שהגענו למצב כזה? איך אנו נראים בעיני העולם? תאמר, שעצם ההרגשה של זילות ובושה, יש בהן שביב של סיכוי ותקווה, שכן הן מוכיחות שנותר מישהו ומשהו אחרי החורבן. מישהו שמתבייש בגין מה שאירע לו, משמע שהוא קיים ואכפת לו 'מה העולם חושב עליו'. זה גם סוד הקינה, זו סודה של מגילת איכה ומדרש איכה רבה שעליה, שהוא מהמדרשים החשובים שבידינו. מתוך הכאב וההרס, נולדת זעקה, שהיא עצמה אות חיים. אבל הזילות והזולות עדיין קיימים.

חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם עַל כֵּן לְנִידָה הָיָתָה כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ גַּם הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר: (איכה פרק א פסוק ח).1

כָּל עַמָּהּ נֶאֱנָחִים מְבַקְשִׁים לֶחֶם נָתְנוּ מַחֲמַדֵּיהֶם בְּאֹכֶל לְהָשִׁיב נָפֶשׁ רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה: (איכה פרק א פסוק יא).2

מַה תֵּזְלִי מְאֹד לְשַׁנּוֹת אֶת דַּרְכֵּךְ גַּם מִמִּצְרַיִם תֵּבוֹשִׁי כַּאֲשֶׁר בֹּשְׁתְּ מֵאַשּׁוּר: (ירמיהו ב לו).3

אבן עזרא תהלים פרק יב

ופירוש זולות – קלון. כמו: "יקר מזולל" (ירמיהו טו יט), "כי הייתי זוללה", "כל מכבדיה הזילוה" והוא חסר. הראוי 'כרום אנשי זולות', כדרך "וגבורתך במלחמה" (ישעיהו ג כה), "אל תהי מרי" (יחזקאל ב ח), "ואני תפילה" (תהלים קט ד).4 ויש אומרים מן זולל וסובא והראשון נכון.5

איכה רבה פרשה א סימן לט

"ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה", אמר ר' פנחס: מעשה היה בשתי נשים באשקלון שהיו מתקוטטות זו עם זו.6 אמרה אחת לחברתה כשר התקוטטו זו עם זו: האין את הולכת מכאן שנראים פניך כיהודיה. לאחר ימים התרצו זו לזו. אמרה לה: על הכל אני מוחלת וסולחת לך. אלא על שאמרת לי: נראים פנייך כיהודייה, איני מוחלת ואיני סולחת לך. לכך נאמר: "ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה".7

מסכת יומא דף נד עמוד א

אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעוֹרים זה בזה, ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה.8 … אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה. הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום, שנאמר: "כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה".9

אוצר המדרשים (אייזנשטיין) פנחס בן יאיר עמוד 484

"כל מכבדיה הזילוה" – אלו הבבליים. בראשונה היו מביאים מנחה בימי חזקיה לדרוש המופת אשר היה בארץ, והיום בזזו את כל יקרה.10 למה? שראו ערותה,11 שבאו במקדש וראו בקירות ההיכל חקוקים כל רמש ובהמה ושקץ וכל גלולים, שנאמר: "ואבוא ואראה והנה כל תבנית רמש ובהמה" (יחזקאל ח י), עד ששמו אותו כבית המנוגע שיש בו צרעת. לכך נאמר: "הזילוה כי ראו ערותה". אוי להן לישראל, מה עשו בבית קדשי הקדשים, עשו אותו כבית המנוגע שיש בו צרעת! במצורע כתיב: "כי בדד ישב", וכאן כתיב: "איכה ישבה בדד".12

שיר השירים רבה פרשה ג סימן ג (ה בנוסח וילנא)

"קְחִי רֵחַיִם וְטַחֲנִי קָמַח גַּלִּי צַמָּתֵךְ חֶשְׂפִּי שֹׁבֶל גַּלִּי שׁוֹק עִבְרִי נְהָרוֹת" (ישעיהו מז ב)13 – לשעבר היו אחרים טוחנין לך, עכשיו: קחי רחים וטחני קמח. "גלי צמתך" – פִּרְשִׂי צניעותך, זה המלך שנתון לפנים משבעה קנקלין. "חשפי שובל", קלופי שובלתא דנהרא. "עברי נהרות" – לשעבר היית עובר בקרונין של כסף וזהב ועכשיו גלי שוק עברי נהרות. "תגל ערותך" – מדה כנגד מדה, מה להלן: "כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה", אף כאן: "גלי ערותך".14

משנה מסכת טהרות פרק ז משנה ט

האשה שנכנסה להוציא פת לעני ויצאת ומצאתו עומד בצד ככרות של תרומה, וכן האשה שיצאת ומצאת את חברתה חותה גחלים תחת קדרה של תרומה, ר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרין. אמר ר' אלעזר בן פילא: וכי מפני מה ר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרין? מפני שהנשים גרגרניות הן, שהיא חשודה לגלות את הקדרה של חברתה לידע מה היא מבשלת.15

איכה רבה פרשה א סימן לה

"חטא חטאה ירושלים" – אומות העולם אינן חוטאים? אלא אע"פ שחוטאין אינן כלום. אבל ישראל חטאו ולקו "על כן לנידה היתה" – לטלטול היתה. "כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה גם היא נאנחה ותשב אחור", אחור מן הכהונה, אחור מן המלכות.16

אלשיך איכה פרק א פסוק ח

"גם היא נאנחה". כי כאשר מכבדיה הזילוה, כי הכירה חטאה גם היא נאנחה הרגישה ונתאנחה, וזהו גם היא נאנחה. ואל נא תאמר כי מה שנאנחה הוא על השביה או על מה שהזילוה, אך לא על עוֹבְרָה רצונך. כי מה שהיא נאנחה אינו על ההוה, רק ותשוב אחור אל מה שקודם הצרה, הוא על הסיבה על מה שחטא חטאה, כי תשליך צרותיה מנגד בערך אל חטאותיה.17

ספר אבודרהם סדר תפלת התעניות

"נחם ה' אלהינו" – על שם: "נחמו נחמו עמי" (ישעיהו מ א) …"את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים" – על שם: "ואבליו ינחם" (שם כ, יח), ועל שם: "לשום לאבלי ציון" (שם סא ג). "ואת העיר האבלה" – על שם: "דרכי ציון אבלות" (איכה א ד). "והחרבה" – על שם: "ירושלם חרבה" (נחמיה ב יז), ועל שם: "נחם כל חרבותיה" (ישעיהו נא ג). "והבזויה" – על שם: "כי הייתי זוללה" (איכה א, יא).18

צום קל ושנזכה לגאולה השלמה

מחלקי המים

מים אחרונים: ראה פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא כא – י' הדברות פ' קמייתא: "אמר רבי שמלאי: בכבוד גדול היה העולם עד שלא ניתנה התורה. משניתנה התורה כביכול נעשה העולם זוללה. הא כיצד? את נוטל קנה מאזנים ותן שש אונקיאות מכאן וארבעים מכאן, מי מכריע? לא ארבעים מכריעים ששה? כל העולם כולו לא נברא אלא לששה ימים … והתורה ניתנה לארבעים יום … לא כ"ש שיהיו הארבעים מכריעים את הששה?". מרגע שניתנה התורה, העולם כולו נעשה בבחינת "זוללה". ללא התורה, אין לעולם קיום.

עדכון אחרון: 03/08/2017

הערות שוליים

  1. נחלקו הדקדקנים אם המילה "הזילוה" שהיא צורה יחידאית במקרא באה משורש זל"ל, או זו"ל או אולי אפילו יז"ל, אבל משמעותה כאן בלי ספק הוא זילות, זולוּת או זלזול. ירושלים הייתה למנודה וכל מכבדיה לשעבר מזלזלים בה או אפילו מוזילים אותה כעת ולא נותר לה אלא להיאנח ולהסתגר עם עצמה.
  2. בפשטות, זוללה הוא מהשורש זל"ל. ירושלים הייתה חמדנית וזללנית, שטופה בתאוות ויצרים וכעת מבקשת פת לחם ואין לה. ראה תרגום הפסוק לארמית: "כי הייתי זוללה - ארי הויתי גרגרנית". אך להלן נראה שמדרשים ופרשנים רבים רואים גם במילה "זוללה" עניין של זולות וזילות ואפשר שאין הפירושים סותרים. הזלילה והרדיפה אחר תאוות והנאות סופם זילות והתבזות. שים לב גם לשורש חמ"ד שבפסוק.
  3. ירמיהו הוא שכתב את מגילת איכה ולפיכך חשבנו לקשר גם פסוק זה. רש"י מפרש שם: "תזלי - לשון זלזול". אבל רד"ק שומע כאן את צליל המילה אזל בארמית שפירושה הלך והוא מפרש: "מה תזלי - שרשו אזל והוא ענין הלוך כתרגומו אמר מה תלכי הנה והנה לבקש עזר ותשנה את דרכך פעם לאשור פעם למצרים". אבל אין אלה בהכרח פירושים סותרים. הליכה אנה ואנה, גם היא זילות. אבדן דרך גם הוא סוג של "זוללה". ראה פירוש ריקאנטי לפסוק בשירת האזינו (דברים לב): "כי יראה כי אזלת יד - שרמז ליד הגדולה, כענין כי הייתי זוללה, וכתיב: השליך משמים ארץ תפארת ישראל". דבר מזולזל הוא דבר שמרחיקים ואפילו משליכים. נפנה עתה למדרשים על זילות החורבן.
  4. רגע לפני המדרשים, עדיין ענייני לשון, מרב-לשונאי אבן עזרא, שיחזק את דרכנו. אבן עזרא זה הוא על פסוקים ח-ט בספר תהלים פרק יב: "אַתָּה ה' תִּשְׁמְרֵם תִּצְּרֶנּוּ מִן הַדּוֹר זוּ לְעוֹלָם: סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם". הפירוש שמציע ידידנו פרופ' שמחה קוגוט לדבריו הקצת סתומים כאן של אבן עזרא הוא שהחסר הראוי להשלמה היא המילה "איש": "הראוי [להשלמה] 'כרום אנשי זולות', כדרך: '[מְתַיִךְ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ] וּגְבוּרָתֵךְ בַּמִּלְחָמָה' - ואנשי גבורתך במלחמה, 'אל תהי [איש] מרי,  ואני [איש] תפילה". מה שחשוב לנושא שלנו הוא שאבן עזרא מחזק את החיבור בין שני הפסוקים שהבאנו בראש דברינו. "כי הייתי זוללה" = "כל רואיה היזילוה". שניהם מלשון זול או זילות וכאילו שיש להוסיף מ"ם: הייתי מזולזלה – מזולזלת בעיני הכל. ראה פירוש פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) על הפסוק: "ראה יי' והביטה כי הייתי זוללה - זלה בעיני האומות".
  5. אבן עזרא דוחה את האפשרות ש"זוללה" הוא מזל"ל ובמשמעות של ריצה אחרי תאוות והנאות חומריות, אבל לפי מה שאנחנו הצענו בהערה 3, יכול להיות קשר ביניהם. וגם עם "אזל" – הלך שהזכרנו לעי. הדימוי עם דין בן סורר ומורה יכול דווקא להתאים לחורבן – לדימוי של עם ישראל לבן שאינו שומע בקול אביו. הבן סורר ואביו סורר את דרכו (איכה א יג).
  6. אשקלון הייתה, בדומה לערים רבות בימי המשנה והתלמוד בארץ ישראל, עיר מעורבת יהודים ונכרים, פרט חשוב להמשך הסיפור.
  7. ש"פרצוף יהודי" הוא כינוי גנאי גם בין זונות. ויש אומרים שמכאן מקור ל"אף היהודי" ("אפיך" בארמית הוא פנים, אבל נשמע כאף).
  8. ראה פירוש שטיינזלץ: "מעורים – דבוקים ומחובקים זה בזה. ובהמשך הגמרא שם אומרת בעצמה: "וכתיב (מלכים א ז) כְּמַעַר אִישׁ וְלֹיוֹת. מאי כמער איש וליות? אמר רבה בר רב שילא: כאיש המעורה בלוייה שלו".
  9. ראה הרחבת העניין במדרש איכה רבה פתיחתות ט: "את מוצא בשעה שנכנסו שונאים לירושלים נכנסו עמהם עמונים ומואבים שנאמר (איכה א') ידו פרש צר על כל מחמדיה כי ראתה גוים באו מקדשה אשר צויתה לא יבאו בקהל לך, נכנסו לבית קדשי הקדשים ומצאו שם שני כרובים נטלו אותן ונתנו אותן בכליבה והיו מחזירין אותן בחוצות ירושלים ואומרים: לא הייתם אומרים שאין האומה הזאת עובדת עבודת כוכבים? ראו מה מצינו להם ומה היו עובדים". אבל שם הזילות היא רק מעצם הטענה של הגויים שהכרובים גם הם מעין פסל בדומה לפסיליהם וטענת היהודים שאינם עובדים ע"ז היא מזויפת. אבל פה, במסכת יומא, הזילות היא גם מעצם המצב שהכרובים היו מעורים זה בזה "כחיבת זכר ונקבה". "ראו ערוותה", תרתי משמע. מה שנחשב בעינינו כשיא הקדושה, נחשב בעיני אומות העולם כדבר מגונה. ועכ"פ גם הפסוק מסכים שנגלתה ערוות ציון והוּזְלָה.
  10. ראה דברי הימים ב לב לא: "וְכֵן בִּמְלִיצֵי שָׂרֵי בָּבֶל הַמְשַׁלְּחִים עָלָיו לִדְרֹשׁ הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר הָיָה בָאָרֶץ עֲזָבוֹ הָאֱלֹהִים לְנַסּוֹתוֹ לָדַעַת כָּל בִּלְבָבוֹ". ראה שם הפרק כולו שמתאר את ההצלה של ממלכת יהודה בימי חזקיהו מידי סנחריב מלך אשור. בעקבות אירוע זה, הבבלים שהיו עוינים לאשור באו לדרוש את "המופת אשר היה בארץ", אבל סופם שדור אחרי זה, הם שכבשו את ירושלים. ראה הסיפור במקבילה במלכים ב פרק כ וכן בישעיהו פרק לט, כיצד מראה חזקיהו לשליחי בבל את אוצרותיו והנביא ישעיהו מוכיחו על כך. ראה עוד בשיר השירים רבה פרשה ג, קצת לפני המדרש שמובא בסמוך, שחזקיהו פתח לפני הבבלים את ארון הברית "והראה להם את הלוחות, ואמר: בזה אנו עושים מלחמה ונוצחים". יש כאן, אגב, אנלוגיה מעניינת לברית שהחשמונאים כרתו עם רומא כנגד יוון וסופם שרומא כבשה אותם, שמה קץ לממלכת החשמונאים והחריבה את הבית.
  11. כאן עושה המדרש תפנית מעניינת.
  12. מה עוד ראו הבבלים כשבאו לבקר את חזקיהו ו"לדרוש המופת אשר היה בארץ"? לא רק את אוצרות המקדש והמלך (ראה ישעיהו לט ב: "וַיִּשְׂמַח עֲלֵיהֶם חִזְקִיָּהוּ וַיַּרְאֵם אֶת בֵּית נְכֹתוֹ אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַבְּשָׂמִים וְאֵת הַשֶּׁמֶן הַטּוֹב וכו' "), אלא גם: "כָל תַּבְנִית רֶמֶשׂ וּבְהֵמָה שֶׁקֶץ וְכָל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מְחֻקֶּה עַל הַקִּיר סָבִיב סָבִיב". עבודה זרה בתוך בית המקדש! אפשר שהפסוק ביחזקאל מתאים יותר למנשה בנו של חזקיהו שהכניס את פסל האשירה לתוך המקדש (מלכים ב כא ז), אבל ההתדרדרות החלה כבר בימי חזקיהו, לפחות עפ"י המדרש. בית המקדש הופך לבית המנוגע בצרעת (עליו אמרו חז"ל לא היה ולא עתיד להיות, והנה – היה ונברא) ואין לך זילות גדולה מזו.
  13. והפסוק הסמוך שם החשוב לדרשה זו: "תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ גַּם תֵּרָאֶה חֶרְפָּתֵךְ נָקָם אֶקָּח וְלֹא אֶפְגַּע אָדָם". כל זה מתוך נבואת ישעיהו על נפילת בבל העתידה. ראה תחילת הפרק שם: "רְדִי וּשְׁבִי עַל עָפָר בְּתוּלַת בַּת בָּבֶל שְׁבִי לָאָרֶץ אֵין כִּסֵּא בַּת כַּשְׂדִּים כִּי לֹא תוֹסִיפִי יִקְרְאוּ לָךְ רַכָּה וַעֲנֻגָּה".
  14. על בסיס הפסוקים בנבואת ישעיהו, בא המדרש בחשבון עם ממלכת בבל שהחריבה את בית המקדש והגלתה את עם ישראל מארצו, ומעמיד את הפסוק באיכה: "כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערוותה" מול הפסוק בישעיהו: "גלי ערוותך". הדברים מקבלים משמעות בפרט לאור המדרש הקודם שהבבלים שהוזמנו אחר כבוד ע"י חזקיהו (כאשר אשור היו אויב משותף), גילו את ערוות ישראל במקדש. הם חשבו שאי לכך הם רשאים להחריב את בית המקדש ואת הארץ ולגלות את ערוותם לעיני כל, ולפיכך, סופם שתיגלה ערוותם שלהם והם יהיו הזולים והמזוללים בעמים. ראה שוב בשיר השירים רבה שם הקטע שצמוד לקטע שהבאנו שמספר איך הראה חזקיהו לשליחי מלך בבל את אוצרותיו: "וישמח עליהם חזקיהו ויראם את בית נכתה ... רבי יוחנן אמר זיין בולע זיין הראה להם. ר' שמעון בן לקיש אמר בתי השן נמשכין כשעוה הראה להם. ר' יהודה אומר דבש בריא כאבן הראה להם. ר' לוי אמר: בזה אנו עושין מלחמה ונוצחין".
  15. מדובר באשה כהנת (או גם אשת חבר שאוכלים חולין בטהרה) שיצאה לרגע (נכנסה לבית?) והשאירה את הקדרה ללא השגחה וכשחזרה מצאה את חברתה אשת עם הארץ שהיא חותה בגחלים. חכמים לא רואים בכך כל בעיה, אבל רבי עקיבא מחמיר ומטמא את הקדרה משום שהוא חושש שמא אשת עם הארץ הרימה את מכסה הקדרה לדעת מה שכנתה מבשלת. את הביטוי "גרגרניות", מקשרים פרשני המשנה, רמב"ם וברטנורא עם "הייתי זוללה", שכך מופיע בתרגום של הפסוק באיכה: "כי הייתי זוללה - ארי הויתי גרגרנית". הרי לנו "זוללה" כפשוטו מלשון זלילה ולא זילות. אבל דא עקא, שכאשר בני אדם בוחשים האחד בקדירת השני "לדעת מה הם מבשלים", יש בכך לא רק חמדנות וזללנות, אלא גם זלזול וזילות. אבל חכמים חולקים! אולי בדורות שאחרי החורבן היו האנשים, עפ"י חכמים לפחות, פחות זללנים, מזלזלים וזולים.
  16. יש הבדל בין הפסוק: "כי הייתי זוללה", בו בת ציון מעידה על עצמה שהיא מזוללה, ובין הפסוק: "כל מכבדיה הזילוה", שמתאר את יחס הגויים אליה – הם שמוזילים אותה, בעיניהם. מה בת ציון מגיבה על זילות הגויים? "גם היא נאחנה ותשב אחור". הזילות היא לא העיקר, כמו שגם "לנידה הייתה", איננו נידוי אלא טלטול. הדבר הקשה, מה שבת ציון חשה ונאנחת על כך, הוא "ותשב אחור", אבדן הריבונות והעצמאות. אבדן הדרך. אין יותר כהונה כהנהגה רוחנית ואין מלכות כהנהגה מדינית-חברתית.
  17. גם פירוש זה של אלשיך, מבקש שנקרא את הפסוק עד סופו: " ... כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערוותה", הגויים הם שמוזילים את עם ישראל. בת ציון, מה היא עשתה? "היא נאנחה ותשב אחור". הדגש כאן הוא על "נאנחה" – נאנחה על כי "ותשוב אחור". לא אנחה על הפאר שהושחת, לא על הריבונות שאבדה, גם לא על השבייה וגם לא על הזילות. כל אלה רק גרמו לה להכיר בחטאה ולהיאנח. האנחה באמת היא "על עוברה רצונך", "על הסיבה, על מה שחטא חטאה". וכתוצאה מכך: "תשליך צרותיה מנגד בערך אל חטאותיה". כי האנחה היא על מה שקורה כעת: הסבל והצער והגלות והחורבן, אלא על העבר, על הסיבות שגרמו לכל אלה – על החטא, על החטאה ועל ההחטאה. וזו כבר התחלה של תקווה ותיקון. ההכרה בחטא ובהחטאה, הם שלב ראשון בתיקון ובתשובה. כך גם אנו חוזרים לפסוק: "ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה", שהוא ווידוי ברור והכאה על חטא. ראה דברי אלשיך בהמשך הפרק שם: " ומשם מדברים ישראל לאלהיהם, ואומרים ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה. ואז הופכים פניהם אל כל עוברי דרך ורואים את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה, ואומרים לא אליכם כל עוברי דרך". הווידוי "כי הייתי זוללה", הוא ביני ובין הקב"ה. עוד פירושים יפים יש לאלשיך בפרק א של מגילת איכה, גם על "כי הייתי זוללה" וגם על "הזילוה", ומן הראוי לעיין בכולם ולחברם יחדיו.
  18. אבודרהם מנתח את תפילת נחם שאנו אומרים במנחה של תשעה באב, בעת שהצום והאבל מוקלים מעט והעיניים צופיות לנבואות הנחמה בשבע השבתות הבאות עלינו לטובה. כנגד כל משפט או ביטוי בתפילת נחם, מוצא אבודרהם מקור לא רק בנבואות הנחמה כמו "נחמו נחמו עמי" בו הוא פותח, אלא גם בנבואות התוכחה והחורבן. המקבילה ל"עיר הבזויה" שבתפילת נחם הוא: "כי הייתי זוללה". ההכרה המלאה בזילות ובביזוי היא הבסיס לנחמה ולתקווה. תקווה בה העיר והאומה המתחדשים לנגד עינינו יהיו פחות "זוללים", פחות חמדנים ורודפי שלמונים וממילא פחות מזוללים ומוזלים בעיני הגויים ובעיני עצמנו.