פרשות השבוע לשנת התשפ"ב

וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים: (בראשית נ י).¹

וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ: (בראשית כג ב).²

וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה: (דברים לד ח).³

תלמוד ירושלמי מועד קטן פרק ג הלכה ה – אבל מהתורה, מנין?

מניין לאבל מן התורה שבעה? "ויעש לאביו אבל שבעת ימים" (בראשית נ י). ולמידין דבר קודם למתן תורה?⁴ רבי יעקב בר אחא בשם רבי זעורה: שמע לה מן הדא: "ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת משכן ה' " (ויקרא ח לה)⁵ – כשם ששימר הקב"ה על עולמו שבעה, כך אתם שמרו על אחיכם שבעה. ומניין ששימר הקב"ה על עולמו שבעה? "ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ" (בראשית ז י).⁶ ומתאבלין קודם שימות המת? אלא בשר ודם שאינו יודע מה עתיד להיות, אינו מתאבל עד שימות המת. אבל הקב"ה שהוא יודע מה עתיד להיות, שִׁימֵר על עולמו תחילה.⁷

אית דבעי מימר אלו שבעה ימי אבלו של מתושלח הצדיק.⁸

אמר רבי הושעיה: "כי שמן משחת ה' עליכם" [ויקרא י ז] – כשם שנתרויתם בשמן המשחה כל שבעה, כך אתם שמרו על אחיכם כל שבעה.⁹

רמב"ם הלכות אבל פרק א הלכה א – ניתנה תורה ונתחדשה הלכה

מצות עשה להתאבל על הקרובים, שנאמר: "ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' " (ויקרא י יט). ואין אבילות מן התורה, אלא ביום ראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה. אבל שאר השבעה ימים אינו דין תורה. אף על פי שנאמר בתורה: "ויעש לאביו אבל שבעת ימים", ניתנה תורה ונתחדשה הלכה ומשה רבינו תקן להם לישראל שבעת ימי אבלות ושבעת ימי המשתה.¹⁰

מסכת מועד קטן דף כ עמוד א – בין חגים לאבל, יום אחד או שבעה

יתיב רבי חייא בר אבא ורבי אמי ורבי יצחק נפחא אקילעא דרבי יצחק בן אלעזר, נפק מילתא מבינייהו:¹¹ מנין לאבילות שבעה? – דכתיב: "וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל" (עמוס ח י), מה חג שבעה – אף אבילות שבעה.¹² – ואימא עצרת, דחד יומא!¹³ – ההוא מיבעי ליה לכדריש לקיש, דאמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: מנין לשמועה רחוקה שאינה נוהגת אלא יום אחד – דכתיב: "והפכתי חגיכם לאבל", ואשכחן עצרת דאיקרי חד יומא חג.¹⁴

שכל טוב (בובר) בראשית פרק נ פסוק י – שבעת ימי אבל כנגד שבעת ימי המשתה

"ויספדו שם מספד גדול וכבד מאוד" – יותר ממה שנעשה עד כאן לכל אדם. "ויעש לאביו אבל שבעת ימים" – מפני מה נהגו לעשות אבל ז' ימים? כנגד ז' ימי המשתה. וכן הוא אומר: "ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה גם את זה לעומת זה עשה האלהים" (קהלת ז יד).¹⁵

מסכת שבת דף קנב עמוד א – שבעה בגלל "נפש"

אמר רב חסדא: נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה, שנאמר: "ונפשו עליו תאבל" (איוב יד כב). וכתיב: "ויעש לאביו אבל שבעת ימים" (בראשית נ י).¹⁶

משנת רבי אליעזר פרשה כ [עמוד 371] – שתעבור על האבלים שבת

גדולה היא השבת, שאין האבל רשאי להתנחם עד שתעבור עליו השבת, שנאמר: "ויעש לאביו אבל שבעת ימים". גדולה היא השבת, שאין החתן מותר לו להמשיך שמחתו עד שתעבור עליו השבת.¹⁷

בראשית רבה ק יג, פרשת ויחי  – אבל יחזור לשמחה

"ויעש לאביו אבל שבעת ימים" – ולמה עושים שבעה? כנגד שבעה ימי המשתה. אמר להם הקב"ה: בעולם הזה נצטערתם עם הצדיק הזה ושמרתם לו אבל שבעת ימים, לעולם הבא אני מחזיר אותו האבל לשמחה, שנאמר: "והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם" (ירמיה לא יב); כשם שאני מנחם אתכם, כך אני מנחם לציון ולכל חרבותיה, כענין שנאמר: "כי נחם ה' ציון נחם כל חרבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה' ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה" (ישעיה נא ג).¹⁸

שבת שלום

חזק חזק ונתחזק

מחלקי המים

מים אחרונים: ספר בראשית אכן מסתיים באבל. לא רק האבל על מותם של יעקב ויוסף, אלא גם אבלה של ארץ ישראל. "הארץ אשר אראך" נותרה שוממה ועזובה מבניה, מצאצאי אבות האומה שכה חפצו בה והובטחו עליה מספר פעמים. בסוף ספר בראשית, וכמבוא לשעבוד מצרים הנורא בו נפתח ספר שמות (שאח"כ הופך לספר הגאולה), יש אפס יהודים בארץ, רק קברי אבות. אף אחד מבני יעקב שעולה לקבור את אביו בארץ, לא עוצר לנוכח מראה הנופים עליהם גדל וספג בנערותו, ושואל: למה אני לא נשאר כאן? למה אני חוזר למצרים? ראה דברינו הסיום העצוב של ספר בראשית.

אבל לא בגלל אֵבֶל זה בחרנו לסיים, הפעם, את ספר בראשית בנושא "שבעת ימי האבל". נושא זה מתקשר לעניין הרחב של תוקף המצוות שאנו מקיימים, ובהם מצוות גמילות חסדים, "שאין להם שיעור". האם כוחם של מצוות ונהגים אלה בא רק מסיני כשיטת הרמב"ם, או שמא שורשיהם גם במעשה אבות סימן לבנים, ברוח אברהם, יצחק וישראל סבא, וברוח מתוקנים שבאומות העולם? נראה שמצוות אבילות, קבורה, הספד וניחום אבלים הם מאותם שתוקפם ההלכתי הוא אמנם ממעמד הר סיני, אבל רגליהם נטועות למטה ורוחם פרוסה מלמעלה, כבר בספר בראשית ובתולדות הקדומים של ישראל והעמים המתוקנים. ראה דברינו מצוות ביקור חולים בפרשת וירא וכן דברינו ספר הישר בפרשת זו.¹⁹