היופי שבאדם – בִּרְכָּתוֹ וּבְּלוּתוֹ

מים ראשונים: אין הכוונה בדף זה לסקור את גישת המדרש וחז"ל לנושא היופי בכללותו, רק מעט מן המעט בעקבות הביטוי: "ווי להאי שופרא דבלי בעפרא", היינו, ההתפעלות, הברכה והצער על היופי האנושי שעתיד להתבלות.

מסכת ברכות דף ה עמוד ב

רבי אלעזר חלש, על לגביה רבי יוחנן.1 חזא דהוה קא גני בבית אפל, גלייה לדרעיה ונפל נהורא.2 חזייה דהוה קא בכי רבי אלעזר.3 אמר לו: מדוע אתה בוכה? אם משום תורה שלא הִרְבֵּיתָ – שָׁנִינוּ: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים! ואם משום מזונות4 – לא כל אדם זוכה לשתי שולחנות!5 ואי משום בנים – דין גרמא דעשיראה ביר.6 אמר לו: להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא.7 אמר ליה: על דא ודאי קא בכית, ובכו תרוייהו.8 אדהכי והכי, אמר ליה: חביבין עליך יסורין? אמר ליה: לא הן ולא שכרן. אמר ליה: הב לי ידך, יהב ליה ידיה ואוקמיה.9

מסכת עבודה זרה דף כ עמוד א

"לא תחנם" – לא תיתן להם חן. מסייע ליה לרב, דאמר רב: אסור לאדם שיאמר: כמה נאה גויה זו.10

מעשה ברבי שמעון בן גמליאל שהיה על גבי מעלה בהר הבית, וראה גויה אחת נאה ביותר, אמר: "מה רבו מעשיך ה' " (תהלים קד כד)!11 ואף רבי עקיבא ראה אשת טורנוסרופוס הרשע, רַק שָׂחַק וּבָכָה, רק – שהיתה באה מטיפה סרוחה,12 שחק – דעתידה דמגיירא ונסיב לה,13 בכה – דהאי שופרא בלי עפרא!14 ורב, אודויי הוא דקא מודה, דאמר מר: הרואה בריות טובות, אומר: ברוך שככה ברא בעולמו.15 ולאסתכולי מי שרי? מיתיבי: "ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג י) – שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת … –  קרן זוית הואי.16

בראשית פרק יב פסוק יא

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת  מַרְאֶה אָתְּ:17

תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ט הלכה א

הרואה אילנות נאים ובני אדם נאים אומר: ברוך שכן ברא בריות נאות בעולמו.18 מעשה ברבן גמליאל שראה גויה אשה נאה ובירך עליה.19 לא כן אמר רבי זעירא בשם רבי יוסי בר חנינא רבי בא רבי חייא בשם רבי יוחנן: לא תחנם [דברים ז ב] – לא תתן להם חן?! מה אמר, אבסקטא לא אמר.20 אלא, שכך ברא בריות נאות בעולמו. שכן אפילו ראה גמל נאה סוס נאה חמור נאה, אומר: "ברוך שברא בריות נאות בעולמו".21 זו דרכו של רבן גמליאל להסתכל בנשים?! אלא דרך עקמומיתה היתה. כגון ההן פופסדס והביט בה שלא בטובתו.22

מסכת ברכות דף מג עמוד ב

אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי, אומר: ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם.23

ברכות נז ע"ב

דירה נאה, אשה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם.24

מסכת בבא מציעא דף פד עמוד א

אמר רבי יוחנן: אנא אשתיירי משפירי ירושלים.25 מי שרוצה לראות את יופיו של רבי יוחנן, שיביא כוס כסף מבית הצורף וימלא אותה גרעיני רימון אדם, ויניח זר ורדים אדומים על פיו ויעמיד אותה בין החמה ובין הצל. זוהר זה הוא מעין שופריה דרבי יוחנן. אִינִי?26 והאמר מר: שופריה דרב כהנא מעין שופריה דרבי אבהו, שופריה דרבי אבהו מעין שופריה דיעקב אבינו, שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון. ואילו רבי יוחנן לא קא חשיב ליה! – שאני רבי יוחנן, דהדרת פנים לא הויא ליה.27

רבי יוחנן היה הולך ויושב בשערי בית הטבילה,28 אמר: כאשר עולות בנות ישראל מטבילת מצוה, יפגעו בי.29  כדי שיהיו להם בנים יפים כמותי, לומדי תורה כמותי. אמרו לו חכמים: לא חושש אדוני מעינא בישא?30 אמר להם: אנא מזרעו של יוסף באתי, שלא שולטת בהם עינא בישא. דכתיב: "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין", ואמר רבי אבהו: אל תקרא עלי עין אלא עוֹלֵי עין.31 רבי יוסי בר חנינא אמר, מהכא: "וידגו לרב בקרב הארץ" – מה דגים שבים מים מכסים אותם, ואין העין שולטת בהן – אף זרעו של יוסף אין העין שולטת בהן.32

ויקרא רבה פרשת אחרי מות, פרשה כ

ר' לוי בשם ר' שמעון בן מנסיא אמר: תפוח עקבו33 של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה, קלסתר פניו – על אחת כמה וכמה. ואל תתמה,34 בנוהג שבעולם, אדם עושה לו שני דיסקרין:35 אחד לו ואחד לביתו של מי עושה נאה לא את שלו כך אדם הראשון נברא לתשמיש של הקב"ה וגלגל חמה לתשמישן של בריות.36

מהרש"א חידושי אגדות מסכת ברכות דף ה עמוד ב37

להאי שופרא דבלי בעפרא. גם שהפליגו בפרק הפועלים בשופריה דרבי יוחנן, אינו דומה שבכו בשביל שופריה לחודיה ואפשר דנצטערו על זכרון חורבן ירושלים כדאמרינן שם דאמר ר' יוחנן: אנא אשתיירי משפירי ירושלים. נמצא כשימות, בלה השופרא מכל בני ירושלים בעפרא. מיהו בההוא דנדרים (דף נ ע"ב)38 דרבי עקיבא רק ושחק ובכה על שופריה באשת טורנוסרופוס אי אפשר לפרש כן ודו"ק:39

שפת אמת מסכת ברכות דף ה עמוד ב

שם בגמרא: "גליה לדרעיה ונפל נהורא"40 פירש רש"י: גליה ר' יוחנן לדרעיה. וקצת היה נראה לפרש דר' אלעזר גליה לדרעיה, דלהכי קא בכי על ההיא שופריה דבלי בעפרא. מיהו גם לפירוש רש"י יש לפרש שפיר לפי מה שנראה בענין הבכייה שהיא על שבצלם אלקים עשה את האדם. וכיון דמשמע בבבא מציעא (פד) דשופריה דר' יוחנן הוי נמי מעין שופריה וכו' עד מעין שופריה דאדם הראשון, להכי ע"י שראה שופריה דר' יוחנן נתעורר לבכות אהאי שופרא דבלי בעפרא.41

פירוש העמק דבר ויקרא פרק י פסוק ו42

את השריפה אשר שרף ה' – שתי פעמים שריפה, היינו שריפת נפש בהיכל ושריפת הגוף חוץ למחנה, היינו שופרא דבלי בעפרא. והרי זה כמו חטאת הקהל דאימורים נשרפים על המזבח וגופו חוץ למחנה.43

מסכת שבת דף נ עמוד ב

רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו, משום שנאמר: "כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ" (משלי טז ד).44

מסכת נדרים דף ט עמוד ב

אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד; פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? העבודה, שאגלחך לשמים! מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר: "איש… כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' ".45

מסכת תענית דף כד עמוד א

גברא דעל בריה ועל ברתיה לא חס – עלי דידי היכי חייס?46 בריה מאי היא? …. ברתיה מאי היא? הייתה לו בת בעלת יופי. יום אחד ראה אדם אחד שעשה נקב בגדר הקוצים שסביב ביתו (של ר' יוסי דמן יוקרת) ומסתכל בה. אמר לו: מאי האי? – אמר ליה: רבי, אם ללוקחה לא זכיתי, לראותה לא אזכה? – אמר לה: בתי, את מצערת את הבריות – שובי לעפרך, ואל יכשלו בך בני אדם.47

מסכת נדרים דף נ עמוד ב

אמרה ליה בת קיסר לרבי יהושע בן חנניה: תורה מפוארה בכלי מכוער! אמר לה: לִמְדִי מבית אביך, במה מניחין יין? אמרה ליה: בכלי חרס.48 אמר לה: כל העולם בחרס, ואתם בכלי חרס? אתם (בית הקיסר) הניחו (את היין) בכלי כסף וזהב. הלכה ושמה את היין בכלי כסף וזהב והסריח (הבאיש). אמר לה: אף התורה כן.49 – והרי יש אנשים יפים ולמודי תורה!50 אמר לה: אם היו מכוערים, היו למודים יותר.51

אבות דרבי נתן נוסח א פרק מא

מעשה ברבי שמעון בן אלעזר שבא ממגדל עדר מבית רבו והיה רוכב על החמור ומטייל על שפת הים. ראה אדם אחד שהיה מכוער ביותר, אמר לו: ריקה, כמה מכוער אתה! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך? אמר לו: ומה אעשה? לך לאוּמָן שעשאני ואמור לו: כמה מכוער כלי זה שעשית. כיון שידע רבי שמעון שחטא, ירד מן החמור והיה משתטח לפניו. אמר לו: נעניתי לך, מחול לי. אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ותאמר כמה מכוער כלי זה שעשית.52

מסכת דרך ארץ פרק ג הלכה ד

אל תאמר איש פלוני עשיר ואני עני, שאין אדם זוכה לשתי שולחנות. ואל תאמר איש פלוני נאה ואני מכוער, שבשעת פטירתכם … אין כל בריה משגחת בכם. אל תאמר איש פלוני צדיק ואני איני צדיק, ששניכם עתידין ליתן את הדין. אל תאמר איש פלוני חכם ואני איני חכם, שלא שִׁמָשְׁתָּ חכמים כיוצא בו. אל תאמר איש פלוני גיבור ואני איני גיבור, שאין גיבור אלא בתורה, שנאמר: "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כח עושי דברו".53

 

מחלקי המים

ירושלים

 

עדכון אחרון: 10/12/2017

הערות שוליים

  1. רבי אלעזר תלמידו של ר' יוחנן חלה ובא ר' יוחנן לבקרו. בלשון חז"ל, 'חלש' הכוונה לעיתים למחלה מסוכנת שסופה מיתה והביקור הוא כבר מעין פרידה. ראה סיפור קודם שם על ר' חייא בר אבא שחלש (חלה) ושם ר' יוחנן מושיט לו ידו ומקים אותו ממחלתו (ובהזדמנות אחרת, ר' חנינא מקים את ר' יוחנן החלש). אבל כאן נראה היה שאין ריפוי לחולשה.
  2. ראה ר' יוחנן שהוא, ר' אלעזר, שוכב בבית אפל, גילה את זרועו והואר הבית. על יופיו של ר' יוחנן, נראה להלן.
  3. ראה ר' יוחנן את ר' אלעזר שהוא בוכה. מכאן ואילך נתרגם את הגמרא לעברית.
  4. שר' אלעזר היה עני מרוד ונוטה כעת למות בתוך עוני ומחסור ו"עני חשוב כמת" (נדרים סד ע"ב).
  5. היינו לחיי רווחה בעולם הזה ולחיי העולם הבא. ראה מסכת דרך ארץ פרק ג הלכה ד: "אל תאמר איש פלוני עשיר ואני עני, שאין אדם זוכה לשתי שולחנות". ועוד נחזור למסכת זו בסוף דברינו.
  6. ואם בגלל צער בנים שנפטרו בצעירותם, הנה, אומר ר' יוחנן: הנה עצם של בני העשירי (כל עשרה בניו של ר' יוחנן מתו והיה נושא עמו עצם מבנו העשירי). וצער על בנים שמתו הם ייסורים של אהבה, כפי שמסכמת הסוגיה הקודמת שם, ולכן יש לקבלם.
  7. ר' אלעזר עונה לר' יוחנן שבכיו איננו על כל הנ"ל, אלא על היופי שבעולם ("האי שופרא") שסופו לִבְלוֹת בעפר ולכלות מהעולם. המפרשים מסבירים שדברים אלה נאמרו על ר' יוחנן עצמו שהיה אדם יפה כפי שנראה להלן. אז על מי בכה ר' אלעזר? על ר' יוחנן שבא לבקר אותו בחוליו? או שמא (גם) על עצמו בכה, כפי שסביר להניח? אם כך, השופרא דבלי בעפרא הוא היופי של כל אדם שנברא בצלם, לא רק של אנשים יפים.
  8. "על זה וודאי ראוי לבכות", ענה ר' יוחנן, ובכו שניהם.
  9. בין כך ובין כך פונה ר' יוחנן לר' אלעזר ושואל אותו: חביבים עליך הייסורים שעוברים עליך? והוא עונה לו: לא הם ולא שכרם (בעולם הבא). נתן לו ר' יוחנן את ידו והקימו. אותנו מעניין בסיפור זה, כאמור, מוטיב היופי האנושי והצער הגדול על כך שסופו לבלות בעפר ולכלות מהעולם. בדומה לכך, ראה גמרא שבת קנב ע"א את הבעת הצער על הבחרות ("ינקותא") שהולכת ושוב אינה חוזרת: "ווי לה לחדא דאזלא ולא אתיא" – אותו אחד ומיוחד שזמנו קצר והולך לבלי שוב. אבל סיום הסיפור של ר' אלעזר ור' יוחנן, מעלה מוטיב אחר אבל בהחלט קשור, של בחירה בהמשך החיים בעולם הזה ככל שניתן.
  10. זו ההקדמה להמשך הסוגיה במעשה שאירע לרבן שמעון בן גמליאל ולר' עקיבא. הקדמה זו קובעת, בגישת התלמוד הבבלי שכחלק מהאיסור הכולל של "לא תחנם" – לא תיתן להם חן, אסור להביע התפעלות מגויים יפים. ויש להבין אם הדוגמא של אישה גויה דווקא הוא 'לפי רהיטות הלשון' והכוונה גם לגברים גויים נאים, או שמא לאישה נאה דווקא. כך או כך, נראה שעצם האיסור אינו מכחיש שיש יופי בעולם ובבני אנוש ושהוא חלק מהבריאה, אלא שמיופי מסוים, אל ליהודי להביע את התפעלותו.
  11. וזה לכאורה בניגוד גמור לדברי רב לעיל. שים אגב לב לדגש: "גויה נאה ביותר" (בנוסחאות אחרות כתוב עובדת כוכבים, אבל זה בשל הצנזורה כפי שמופיע במקומות רבים בש"ס). למה "נאה ביותר"? אולי כדי לרמוז שיש מקרים יוצאים מהכלל. ועכ"פ, רבן גמליאל לא נמנע מלהביע את התפעלותו של היופי בעולם ולראות בו חלק מהבריאה.
  12. זה הביטוי שנמנעים מלומר בלוויות כאשר מביאים את דברי עקביא בן מהללאל: "הסתכל בשלושה דברים ואי אתה בא לידי עבירה" (פרקי אבות ראש פרק ג). ובאמת, האם לא ידעו חז"ל שב'טיפה סרוחה' זו טמון סוד החיים? אפשר שכבר כאן בא לידי ביטוי השופרא דבלי בעפרא. הזרע אכן מלא חיות ויכול להביא לחיים מלאים בעולם ולהיווצרותו של יצור אנוש חדש. אבל אם לא יפרה, יבלה מיד. קשה לדעת אם חז"ל ידעו על חלקה של הביצית של האשה בהבאת חיים לעולם (ראה גמרא נדה לא ע"א על האיש שמזריע תחילה או האישה שמזרעת תחילה). אך הבלות המידית של הזרע, השופרא שיכול היה להיווצר ולא בא לידי ביטוי, הוא אולי הפירוש של הכינוי 'טיפה סרוחה', בדומה לשימוש בפועל זה, באוכל למשל.
  13. על הקשר המוזר-מה בין אשת טורנוסרופוס שמכונה לעיתים קרובות "הרשע" ראה גם בגמרא נדרים נ ע"ב (מיד לאחר הסיפור על אשתו הראשונה בת כלבא שבוע שהמתינה לו כל אותן שנים, ראה דברינו הנשים הממתינות). משישה דברים העשיר ר' עקיבא ואחד מהם הוא נישואיו לאשתו של טורנוסרופוס. מקובל לזהות את טורנוסרופוס עם הנציב הרומי קווינטוס טיניאוס רופוס, נציב רומא ביהודה בשנים 130-134, בונה העיר האלילית איליה קפיטולינה על חורבות ירושלים לאחר מרד בר כוכבא. ראה סוף גמרא מכות שר' עקיבא שוחק כשהוא רואה את ירושלים ומקום המקדש בחורבנם. את איליה קפיטולינה הוא לא רואה.
  14. על מה בדיוק בכה רבי עקיבא? על הרעיון הכללי של היופי שבלה בעולם? על המעגל: טיפה סרוחה (ראה הערה 12), יופי נשי שיצא ממנה וסופה לעפר? או שמא על עצמו בכה? על אשתו השנייה שעשתה את כל הדרך מטורנוסרופוס אליו, מרומא לירושלים וסופה כמו כולם? או שמא על אשתו הראשונה (רחל) שעשה לה ירושלים של זהב ואיננו יודעים מה עלה בגורלה? כך או כך או כך, הרי לנו האזכור השני במדרש של הביטוי "האי שופרא דבלי בעפרא".
  15. כאן חוזרת הגמרא לדיון הראשון, לסתירה לכאורה בין הפירוש של רב ל"לא תחנם" ובין מעשיו של רבן שמעון בן גמליאל ואולי גם של רבי עקיבא בשבח היופי של כל אדם, כולל גויים וגויות. השאלה היא כמובן על רב, שהוא אמורא, איך הוא מסביר את דבריו לאור מעשי ודברי התנאים. והתירוץ הוא, אליבא דרב, שרבן שמעון בן גמליאל רק מודה לקב"ה ומביע את התפעלותו מיפי הבריאה: "מה רבו מעשיך ה' "! "ברוך שככה לו בעולמו". אבל איננו משבח את הגויה לעצמה: אוי, כמה היא יפה, ובוודאי לא למשמע אוזניה, שזה האיסור של "לא תחנם". הוא כאילו מנתק את היופי מנושא היופי. כמו ברכה על אילנות יפים ודברים נאים אחרים בעולם, שנראה להלן באופן יותר ברור בירושלמי. אך לעניינינו, די בדבריהם של רבן שמעון בן גמליאל ורבי עקיבא כדי לצרפם לדברי ר' אליעזר ור' יוחנן בשבח היופי האנושי ובצער על בלותו. מי בשחוק ומי בבכי.
  16. המשך הגמרא אולי כבר לא שייך לעניינינו ואולי כן. הגמרא לא מרפה ותוקפת את הסיפור של רבן שמעון בן גמליאל גם מכיוון הלכות צניעות וזהירות מאיסורי יצר. תשובת הגמרא שרבן שמעון בן גמליאל פגש את אותה גויה נאה בפינת הרחוב, היינו נתקל בה שלא ברצונו, נראית קצת דחוקה. וכבר העירו במילתא דבדיחותא על גמרא זו שבשביל זה צריך להיות בדרגתו של רבן שמעון בן גמליאל, שכשהוא נתקל בגויה נאה בקרן זווית, מה שעולה בראשו דבר ראשון הוא ... לברך על כך (וממילא לא לחשוב על דברים אחרים ...). אך באמת, נראה שגם כאן מנסה הגמרא להעביר חוט דק בין הערכת היופי ובין הלכות צניעות, בדומה להעברת הקו לעיל בין הערכת היופי ואיסור "לא תחנם". הסיטואציה של קרן זווית היא אמנם דחוקה, אבל היא זו שמצליחה למצוא מצבים שבהם השבח וההלל ליופי שברא הקב"ה בעולמו, לא סותר הלכות אחרות כמו "לא תחנם" או צניעות.
  17. לפני שנמשיך במדרש, נפנה אל המקרא שם נראה שבמספר לא מועט של מקרים מודגש יופיו החיצוני של גבר או אשה (גם אם לעתים לצורך גנות מי שחמד יופי זה). ראה יופייה של רבקה: "וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד" (בראשית כד טז), של רחל: "וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה" (שם כט יז), של יוסף: "וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה" (שם לט ו), של שאול: "וְלוֹ הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל בָּחוּר וָטוֹב וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם" (שמואל א ט ב), של דוד: "נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם יְפֵה מַרְאֶה" (שמואל א יז מב), של בני דוד: אבשלום, תמר, אדוניה, וכמובן אסתר: "וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה" (אסתר ב ז) חותמים את הרשימה במקרא: דניאל "איש חמודות", חנניה, מישאל ועזריה: "יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כָּל מוּם וְטוֹבֵי מַרְאֶה" (דניאל א ד). ואם שכחנו מישהו או מישהי (משה "כי טוב הוא"?), וודאי יסלחו הם לנו.
  18. קטע זה בירושלמי נראה לקוח, בשינוי מסוים, מתוספתא מסכת ברכות פרק ו הלכה ד: "הרואה בני אדם נאין ואילנות נאות אומר: ברוך מי שככה לו בריות נאות". ואת המילה "כן" בנוסח זה בירושלמי יש לתקן ל"כך". כך נראה מכל המקבילות.
  19. שים לב ללשון הבבלי: "וראה גויה אחת נאה ביותר", מה שאין בירושלמי. האם הבדל זה משמעותי?
  20. ראה הערך אבסקנטה במילון ג'סטרו שהיא מילה ביוונית של הבעת כבוד ומציאת חן לפני איש חשוב. רבי שמעון בן גמליאל, מסביר הירושלמי, לא בירך את הנכרית, לא אמר לה מילים של כבוד או הלל ליופיה. הוא לא בירך אותה, אלא בירך עליה לקב"ה שככה לו בעולמו.
  21. ראה מקבילה בירושלמי עבודה זרה פרק א הלכה ט שבדומה לגרסת הבבלי לעיל ממקמת את כל הדיון על איסור "לא תחנם". אבל כאן, בסיס הדיון הוא בפרק תשיעי של מסכת ברכות, פרק הרואה המוקדש לברכות הראיה, ומה שמובא בבבלי כתירוץ לשיטת רב, מובא כאן לכתחילה. הכל מתחיל ונגמר ביפי הבריאה הכללי שיש לברך עליו. הסוגיה פותחת באילנות נאים ונגמרת גם בגמל נאה, סוס נאה ובחמור נאה (דוגמאות שלא מצאנו בבבלי, רק בירושלמי). ובתווך גם בני אדם נאים. בשל מהלך זה הדן בברכות, כנראה לא מובאת בירושלמי האמרה "שופרא דבלי בעפרא" ולא הסיפור על ר' עקיבא.
  22. המילה "פופסדס", מסביר מילון ג'סטרו, היא "פִּוְוסָרוֹס" בלטינית (מיוונית) שפירושה מתפתל ומלא זוויות - a tortuous path. סוף דבר, סיום זה דומה מאד לזה שבתלמוד הבבלי וממחיש עד כמה הערכת היופי ביהדות היא בעייתית. קו עדין מאד עובר בין הערכת יופי טהורה ונקיה ובין משיכה שחורגת מכללי הצניעות. נשאר רק לדון איזה סיום הוא חריף יותר, זה שבירושלמי שדן בכל העניין מנקודת המבט של הברכה על היופי בעולם, או זה של הבבלי שבא מאיסור לא תחנם.
  23. בתלמוד הבבלי השילוב של בריות נאות עם האילנות הנאים מתחבר לברכת האילנות בעונת האביב ופריחת הטבע. אבל במסכת ברכות דף נח עמוד ב משמע שזו ברכה כללית בכל עונות השנה: "תנו רבנן: הרואה פיל קוף וקוף אומר ברוך משנה את הבריות. ראה בריות טובות ואילנות טובות אומר ברוך שככה לו בעולמו". להלכה, ראה רמב"ם הלכות ברכות פרק י הלכה יג: "הרואה בריות נאות ומתוקנות ביותר ואילנות טובות מברך שככה לו בעולמו. היוצא לשדות או לגנות ביומי ניסן וראה אילנות פורחות וניצנים עולים מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ונאות כדי ליהנות בהן בני אדם". משמע מדבריו שבימי ניסן מברכים בשם ומלכות, וגם אז, את הבריות דרך האילנות המלבלבים. בשאר ימות השנה, בלי שם ומלכות: "ברוך שככה לו בעולמו", בדומה לרבי שמעון בן גמליאל שאמר פסוק: "מה רבו מעשיך ה' ". גם זה רק על "בריות נאות ומתוקנות ביותר"! – כלשון הגמרא בבבלי ולא כירושלמי. מי מחליט מתי זו בריה נאה ומתי נאה ביותר? לא נאריך עוד בנושא זה רק נפנה לשולחן ערוך ממנו משתמע שהברכה היא כל השנה, בשם ומלכות, ואין תלות של הבריות באילנות ואין הבדל בין גוי ליהודי, אדם ובהמה. ראה שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רכה סעיף י: "הרואה אילנות טובות ובריות נאות, אפילו עכו"ם או בהמה, אומר: בא"י אמ"ה שככה לו בעולמו"; ואינו מברך עליהם אלא פעם ראשונה ולא יותר, לא עליהם ולא על אחרים, אא"כ היו נאים מהם". ראה שם גם את ההלכה שמי שלא ראה את חבירו שלושים יום מברך שהחיינו וגם זה בפשטות בשם ומלכות. נראה שהלכות אלה נחלשו בדורנו אם אי פעם נהגו למעשה. ולא באנו כמובן לפסוק הלכה. נחזור לשופרא.
  24. הערכת היופי האנושי איננה רק בחוץ, כחלק מיפי הטבע, אלא גם גורם בונה בבית פנימה ובזוגיות האדם. ראה גם הציטוט מספר בן סירא המובא בגמרא יבמות סג ע"ב: "אשה יפה אשרי בעלה, מספר ימיו כפליים".
  25. ר' יוחנן מעיד על עצמו שהוא מיפיי ירושלים (שפירי ירושלים) שנותרו (לאחר שמספר שורות קודם לכן מעידה הגמרא על גודל כריסו של ר' יוחנן). מכאן ואילך נתרגם את הגמרא לעברית בעזרת שטיינזלץ.
  26. האמנם כך? מילת שאלה.
  27. ראה גם דבריו של ר' יוחנן לריש לקיש כשביקש להחזירו לבית המדרש באותה גמרא בבא מציעא פד ע"א: "יומא חד הוה קא סחי רבי יוחנן בירדנא, חזייה ריש לקיש ושוור לירדנא אבתריה, אמר ליה: חילך לאורייתא! - אמר ליה: שופרך לנשי! - אמר ליה: אי הדרת בך - יהיבנא לך אחותי, דשפירא מינאי". למרות שר' יוחנן לא נמנה בשרשרת האנשים היפים שהגמרא מונה בהמשך בדרשה, שלא ברור מי אמרה, משום שלא הייתה לו הדרת פנים, אנחנו מבינים שהוא בהחלט ברשימה, שהרי ממנו מתחילה כל הסוגיה. מכאן הקשר לגמרא ברכות בה פתחנו. על יופי זה שעתיד לבלות בכו ר' אלעזר ור' יוחנן.
  28. ליד מקווה הטהרה.
  29. יפגשו אותי, יראו אותי תחילה. ראה גם הנערות שפטפטו והסתכלו בשאול (שמואל ב ט יב-יג), ובגמרא ברכות מח ע"ב: "כדי להסתכל ביופיו של שאול, דכתיב: משכמו ומעלה גבה מכל העם".
  30. עין הרע.
  31. מעל העין, נעלמים מהעין.
  32. מִסְפָּר דברים למדנו מתוספת סיפור זו על יופיו של ר' יוחנן. האחד, שיופי נחשב לצד לימוד תורה ואין בכך סתירה, אולי אפילו השלמה. השני, שר' יוחנן הכיר ביופיו ובערך לימוד תורתו וביקש לחלוק מהם לדור הבא ולא חשש "מה יאמרו" שצדיק כמוהו יושב בפתח מקווה הנשים. ראה לשם השוואה הביקורת הקשה על מי שמביט בנשים הכובסות - בבא בתרא נז ע"ב, מכות כד ע"א. עוד מזכיר סיפור זה את יופיו של יוסף שחסר ברשימה לעיל. מי שקיבל את יופיו מאמו רחל (ראה לשון בראשית רבה פו ו: "ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה, א"ר יצחק: זרוק חוטרא לארעא ועל עיקרא נפיק (זרוק מקל לאויר ועל עיקרו הוא עומד) ואולי גם מיעקב שנמנה לעיל עם האנשים היפים. על יופיו של יוסף כבר הרחבנו בדברינו יוסף ואשת פוטיפר בפרשת וישב. ראה שם המדרש על הנשים המצריות שחתכו את אצבעותיהן כשראו את יוסף.
  33. תפוח העקב הוא החלק האחורי והמעוגל של כף הרגל. חלק שבד"כ מחוספס ולא נראה.
  34. על כך שאדם הראשון היה כל כך יפה.
  35. בדומה למילה דיסקוס (מיוונית) שהוא טס או תחתית יפה, מסביר מילון ג'סטרו.
  36. עוד על יופיו של אדם הראשון, ראה גמרא בבא בתרא נח ע"א על ר' בנאה שהיה מציין קברים והגיע לקברו של אדם הראשון: "כי מטא למערתא דאדם הראשון, יצתה בת קול ואמרה: נסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמה אל תסתכל ... א"ר בנאה: נסתכלתי בשני עקיביו, ודומים לשני גלגלי חמה". וגם שם יש לנו שרשרת (יורדת) של יופי: "הכל בפני שרה כקוף בפני אדם, שרה בפני חוה - כקוף בפני אדם, חוה בפני אדם - כקוף בפני אדם, אדם בפני שכינה - כקוף בפני אדם. שופריה דרב כהנא (מעין שופריה דרב, שופריה דרב) מעין שופריה דרבי אבהו, שופריה דר' אבהו מעין שופריה דיעקב אבינו, שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון". אזכור יופיו של אדם הראשון בפרשת אחרי מות היא בעקבות מותם 'המיותר' של נדב ואביהוא והצער של אהרון ואלישבע אשתו: "אדם הראשון לא שמח בעולמי ואתם מבקשים לשמוח בעולמי?" (ראה דברינו אלישבע בפרשת שמיני). אי לכך, נראה שניתן לצרף גם את בני אהרון, נדב ואביהוא, לעוד יופי שנשחת ובלה, עוד "שופרא" שנשרף ואח"כ בלה גם הוא בעפר. ראה דברינו בהמשך על גופם שנשאר שלם, רק נשמתם נשרפה. עכ"פ, אדם הראשון, יציר כפיו של הקב"ה, הוא מקור היופי וממנו התגלגל לאורך הדורות. כל הערכה והתפעלות מיופי אנושי יש בהם הערכה והתפעלות מהבריאה הבראשיתית שברא הקב"ה.
  37. אנחנו מבקשים לחזור לשופרא דבלי בעפרא בו פתחנו, הגמרא בברכות ובעבודה זרה, דרך נקודת מבטם של דורות מאוחרים.
  38. נראה שכאן טעו המגיהים והכוונה לגמרא עבודה זרה שהבאנו לעיל.
  39. מהרש"א (ר' שמואל אליעזר ב"ר יהודה הלוי איידלס או איידלש, פולין מאה 16), בפירושו המקיף את כל הש"ס לא רק לקטעי הלכה אלא גם לאגדתא, מחזיר אותנו לשני המקורות מהתלמוד הבבלי: גמרא ברכות וגמרא עבודה זרה, בהם פתחנו. את הבכי על "האי שופרא דבלי בעפרא" של מסכת ברכות (ר' אליעזר ור' יוחנן) אפשר אולי לפרש שבכו על חורבן ירושלים, מציע מהרש"א, שר' יוחנן הוא זכרון לאנשי ירושלים היפים (שפירי ירושלים) ועם מותו עבר מן העולם הזכרון האחרון של יפי ירושלים. אבל את הבכי של ר' עקיבא על היופי שבלה בעפר של אשת טורנוסרופוס, הוא מודה שאין אפשרות לפרש אלא כפשוטו – בכי על היופי האנושי, של האדם שנברא בצלם אלהים, וסופו לעפר.
  40. גילה את זרועו והואר הבית, ראה הערה 2 לעיל.
  41. כשלוש מאות וחמישים שנה אחרי המהרש"א, בא השפת אמת (רבי יהודה אריה ליב אלתר, האדמו"ר השלישי בשושלת חסידות גור, ומן הבולטים במנהיגי יהדות פולין בשלהי המאה ה-19) ומחזיר את הגמרא בברכות בה פתחנו לפשוטה. הבכי הוא על היופי האנושי שסופו לכלות ולבלות בעפר. יתר על כך, השפת אמת מציע, בניגוד לפירוש רש"י בגמרא שם, שהבכי של ר' אלעזר היה על יופיו שלו, שגילוי זרועו שלו, לא של ר' יוחנן, היא שמלאה את הבית אור. וגם לפי פירוש רש"י, מבאר השפת אמת, גילוי יופיו של ר' יוחנן, שנמשך מיופיו של אדם הראשון, כפי שהסברנו לעיל (למרות שהגמרא לא מונה את ר' יוחנן בשרשרת ובזה לא דייק השפת אמת), מביא את ר' אלעזר לבכות על יופיו שלו, כי סוף סוף כל אדם נברא בצלם אלהים. ובאמת בכו שניהם.
  42. ראינו את דעת החסידות, נראה את השקפת 'המתנגדים' – הנצי"ב - הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, ראש ישיבת וולוז'ין ומגדולי התורה במזרח אירופה במאה ה-19.
  43. ראה מדרש ספרא שמיני - מכילתא דמילואים מא, אשר אומר לכאורה דברים מנוגדים: "אשר שרף ה' ... נאמר כאן שרפה ונאמר להלן שרפה, מה שרפה האמורה כאן שרפת נשמה וגוף קיים, אף שרפה האמורה להלן שרפת נשמה וגוף קיים". הנצי"ב, מחבר פירוש העמק דבר והרחב דבר על התורה, וודאי הכיר את מדרש ספרא זה ואע"פ כן הוא מפרש שהיו שתי שריפות אצל נדב ואביהו: שריפת הנפש ושריפת הגוף. שריפת הנפש כמו מדרש ספרא לעיל ושריפת הגוף היא בלייתו בעפר. הקישור שהנצי"ב עושה בין שריפת הגוף ובין מוטיב היופי שבלה בעפר ("היינו שופרא דבלי בעפרא"), הוא לשבחו של הגוף. גם בגוף יש "צלם אלהים" ויש לבכות גם על יופי חיצוני-גשמי זה שנשרף, נטמן באדמה, נשחת, בָּלָה. מדרש ספרא מבקש להעמיד נגד עינינו את התמונה הקשה-רכה של נדב ואביהו שוכבים מתים דומם עם פני תום מלאך וגוף לבוש שלם. ועל זה בדיוק מוסיף הנצי"ב שגוף זה "צלם אלהים", סופו לבלות בעפר וגם זה חלק מהשריפה אשר שרף ה'. והדברים נכונים לכל אדם באשר ימיו ספורים עלי אדמות. ראה דברינו השריפה אשר שרף ה' בפרשת שמיני.
  44. ורש"י מפרש ש: "בשביל קונהו - לכבוד קונהו, דכתיב (בראשית ט) כי בצלם אלהים עשה וגו', ועוד: דהרואה בריות נאות אומר ברוך שככה לו בעולמו. כל פעל ה' למענהו - הכל ברא לכבודו". הרי לנו שיש מצווה לשמור על גוף נאה והיא קשורה גם לברכות הראיה, לברכה "שככה לו בעולמו". וכבר הקדשנו דף מיוחד לנושא זה בדברינו גומל נפשו איש חסד בפרשת בהר – שיטת שמאי מול שיטת הלל.
  45. הרי לנו מגבלה, אם לא חשש ופחד, מהיופי האנושי. אין כאן בעיה של "לא תחנם", אין כאן גם אזכור של גדרי צניעות: "ונשמרת מכל דבר רע", אלא חשש מגאווה שתלווה מי שחונן ביופי יוצא דופן. על מנת להרחיק יופי זה, הנזיר מהדרום לא פגע כמובן בעצמו, רק השחית את שערו הנאה שבו היה טמון יופיו. והדברים מזכירים את שמשון שכוחו היה בשערו. התורה אמנם אמרה באיסורי הנזיר: "גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ" (במדבר ו ה) שמשמע גידול פרוע ופראי. ראה בדומה בפרשת סוטה הסמוכה: "ופרע את ראש האשה" (במדבר ה יח), או באיסור אבלות לכהנים: "את ראשו לא יפרע" (וירא כא י). אבל כאן, אצל הנזיר מהדרום, גידול השיער הוא דווקא לנוי והגילוח הוא השחתת היופי. עוד בעניין יפי השיער, ראה התספורת המיוחדת של הכהן הגדול שהנהיג בן אלעשה בגמרא סנהדרין כב ע"ב.
  46. אדם שלא חס על בנו ובתו, איך יחוס עלי? מדובר שם בר' יוסי בר אבין שהיה רגיל ללמוד תורה אצל ר' יוסי דמן יוקרת ובשלב מסוים החליט לעזוב אותו וללכת ללמוד אצל רב אשי. כששאל אותו רב אשי מדוע עזב את ר' יוסי דמן יוקרת, ענה לו את התשובה הזו: אדם שלא חס על בנו ובתו, איך יחוס עלי? והגמרא ממשיכה שם בסיפור מה אירע לבנו של ר' יוסי דמן יוקרת, עם הנס של התאנה שהוציאה פירות לפועלים, וממשיכה לשאול מה אירע לבתו? נביא
  47. זה מקרה קיצוני ביותר שלכאורה מנוגד לחלוטין לכל מה שראינו עד עכשיו, גם לנזיר שהשחית את שערו. גם כאן נמצא הביטוי היופי ששב לעפר, אבל במשמעות אחרת לגמרי. יש אבל לזכור שמדובר בו בדמות של 'בעל מופת', קיצוני יותר מבעלי מופתים אחרים דוגמת חוני המעגל, פנחס בן יאיר, ר' חנינא בן דוסא ואחרים. את בנו הרג שם וכעת גם את בתו. ראה הסיפור שם על חמורו שהיה עוד יותר צדיק מחמורו של פנחס בן יאיר. נראה שיוצא מן הכלל קיצוני זה לא בא ללמד על הכלל, אבל מייצג דעה קיצונית כנגד היופי המשחית בעולם.
  48. תרגום הגמרא מכאן ואילך לעברית בסיוע תלמוד שטיינזלץ ובאחריות שלנו.
  49. אם היא תונח באדם יפה, היא מתקלקלת.
  50. כך ענתה בת הקיסר לר' יהושע בן חנניה. האם הכירה את ר' יוחנן? ודאי שלא, הוא מדור אחר. האם הכירה את רבי ישמעאל כהן גדול שמתואר כאדם יפה וחמדה את יופיו? ראה הפיוטים על עשרה הרוגי מלכות וכן באוצר מדרשים (אייזנשטיין) עשרה הרוגי מלכות עמ' 440: "נשקפה בתו של הקיסר בעד החלון וראתה יופיו של ר' ישמעאל כהן גדול ונכמרו רחמיה עליו וכו' ". ראה גם הדרישות מכהן גדול: "מצות כהן גדול להיות גדול מאחיו בנוי בכח בעשר בחכמה ובמראה" (תוספתא יומא א ו).
  51. ראה נוסח מורחב של סיפור זה במקבילה בגמרא תענית ז ע"א, בהקשר עם המשלת התורה ליין, חלב ומים שהם משקים חיוניים ומשתמרים דווקא בכלים פשוטים. בת הקיסר ראתה בשילוב של יופי וחכמה דבר נאצל וראוי, ואין לומר שזה בא רק מתרבות רומא ויוון. גם אצל חז"ל, נחשב הנוי לדבר חיובי המשתלב עם תכונות נאות אחרות. מעבר לכל מה שהבאנו לעיל, כולל כהן גדול בהערה הקודמת, ראה מסכת עדויות פרק ב משנה ט: "הוא היה אומר האב זוכה לבן: בנוי ובכח ובעושר ובחכמה ובשנים". מי "הוא" זה שאמר מימרה זו? רבי עקיבא שבכה על "האי שופרא דבלי בעפרא" שראינו בראש דברינו. את תשובתו של ר' יהושע, שידוע ממקורות רבים אחרים בוויכוחיו והתנצחויותיו עם חכמי יוון ורומא ושליטיה (בכורות ח ע"א, בראשית רבה יג ט, איכה רבה ג ח) וידיעותיו בחכמת הטבע ואסטרונומיה (הוריות י ע"א), אפשר להבין כהתנצלות והתנצחות פקחית. תשובתו הסופית: "אם היו מכוערים, היו למודים יותר", משתמעת כמעין ביקורת על ר' יוחנן שאילו היה פחות יפה (אילו גם לא טרח לשבת על שערי טבילה של הנשים) היה חכם יותר. (ראה יבמות עב ע"ב שר' יוחנן לא הכיר את מדרש תורת כהנים שריש לקיש ור' אלעזר הכירו). אפשר גם להבין את תשובתו של ר' יהושע בהקשר לנזיר מהדרום. ראה תורה תמימה על שיר השירים פרק א הערה צ: "וטעם הדבר, משום דמי שהוא נאה ביותר מטרידו יצרו ומבטל התלמוד תורה וכמ"ש בנזיר ד' ב' מעשה באדם אחד יפה ופחז עלי יצרי וכו', משא"כ אם אין להם יתרון זה הם פנויים ונתונים ביותר לעסק התורה". ראה אגב הסיומת במקבילה בגמרא תענית: "והא איכא שפירי דגמירי! אי הוו סנו - טפי הוו גמירי", שיכול להיות שזה כבר מעבר לדו-שיח בין בת הקיסר ובין ר' יהושע, אלא דברי עורך הגמרא "המספר".
  52. וההמשך שם שר' שמעון בן אלעזר הרכיב את אותו האיש על החמור והלך אחריו עד שהגיע לעירו של ר' שמעון בן אלעזר. אנשי העיר שלא הבינו לפשר המחזה הזה, הפצירו באיש שימחל לר' שמעון בן אלעזר, לאחר שנודע להם מה אירע. סוף דבר שהאיש התרצה ואמר להם: "בשבילכם הריני מוחל לו. ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן. מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז, ולפיכך זכה קנה ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות". לעומתו, ראה הסיפור על רבי ינאי שפגש "אדם אחד שהיה משופע ביותר", היינו לבוש בהידור והתייחס אליו בכבוד וסופו שהתאכזב ממנו והם התקוטטו (ויקרא רבה ט ג). הרי לנו חכמים שהלכו אחר מראה עיניים וטעו. בפרט קשה הסיפור של ר' שמעון בן אלעזר. ניחא לשבח את היופי שבעולם, אבל למה לגנות את המכוער? האם ייתכן שגם שגיאות כאלה הביאו להפחתת השבח והברכה על אנשים יפים?
  53. הרי לנו השקפה מאוחרת מתקופת הגאונים שאכן באה לומר לא להתרגש מיופי ולא להתבאס מכיעור ולא למהר לשפוט בכלל. ראה איך הביטוי "שתי שולחנות" של הגמרא בברכות בה פתחנו, משנה כאן משמעות.