קיבוץ הנדחים

וְהָיָה כִי־יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל־לְבָבֶךָ בְּכָל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: וְשַׁבְתָּ עַד־ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר־אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשֶׁךָ: וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת־שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל־הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: אִם־יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: (דברים ל א-ד).1

וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ: (ישעיהו יא יב).2

וְשַׁבְתֶּם אֵלַי וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אִם־יִהְיֶה נִדַּחֲכֶם בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם מִשָּׁם אֲקַבְּצֵם וַהֲבִיאוֹתִים אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לְשַׁכֵּן אֶת־שְׁמִי שָׁם: (נחמיה א ט).3

 

מסכת פסחים דף פח עמוד א

אמר רבי יוחנן: גדול קבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ, שנאמר: "ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ כי גדול יום יזרעאל" (הושע ב ב), וכתיב: "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד".4

סדר רב עמרם גאון (הרפנס) סדר תפילה

תקע בשופר גדול לחירותנו ושא נס לקבץ גלויותינו וקרא דרור לקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו. ברוך אתה ה' מקבץ נדחי עמו ישראל.5

במדבר רבה פרשת מסעי פרשה כג סימן יד

ומנין שהיה סנחריב קוֹזמוֹקְרָטוֹר6 שהיה מַגְלֶה אלו לכאן ואלו לכאן. והגלה את ישראל לבבל והביא אלו שבבבל לכאן. אמר הקב"ה: בעולם הזה, ע"י עונות גלו ונתפזרו בשערי הארץ, שנאמר: "וָאֶזְרֵם בְּמִזְרֶה בְּשַׁעֲרֵי הָאָרֶץ" (ירמיהו טו ז).7 אבל לעתיד לבוא: "אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך" (דברים ל ד). ואומר: "ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ" (ישעיה יא). ואומר: "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה" (ישעיהו לה).8

מדרש תהלים (בובר) מזמור קז

אמר הקב"ה לישראל: כשהייתם במצרים הייתם מפוזרים וכנסתי אתכם לשעה קלה לרעמסס, ועכשיו אתם מפוזרים בכל הארצות. וכשם שקבצתי אתכם לשעבר, כך אני אקבץ אתכם לעתיד לבוא, שנאמר: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת־שְׁאָר עַמּוֹ  …וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ" (ישעיה יא יא יב). לכך נאמר: "ומארצות קבצם".9

שמות רבה פרשת כי תשא, פרשה מו סימן ד

מהו "אנחנו החומר ואתה יוצרנו"?10 אמרו ישראל לפניו: ריבון העולם, אתה הכתבת לנו: "הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן־אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל" (ירמיהו יח ו), לכך, אף על פי שאנו חוטאים ומכעיסים לפניך, אל תסתלק מעלינו. למה? שאנחנו החומר ואתה יוצרנו. בוא וראה, היוצר הזה אם יעשה חבית ויניח בה צרור, כיון שיוצאה מן הכבשן אם ייתן אדם בה משקה מנטפת היא ממקום הצרור ומאבדת את המשקה שבתוכה. מי גרם לחבית לנטף ולאבד מה שבתוכה? היוצר שהניח בו את הצרור! כך אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבון העולם, בראת בנו יצר הרע מנעורינו שנאמר: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח כא), והוא גורם לחטוא לפניך ואין אתה מסלק ממנו את הַחֶטְיָה.11 אלא בבקשה ממך, העבירהו ממנו כדי שנהא עושים רצונך ולא חוטאים. אמר להם: כך אני עושה לעתיד לבוא, שנאמר: "ביום ההוא נאם ה' אוספה הצולעה והנדחה אקבצה ואשר הרעותי"  (מיכה ד ו). מהו "ואשר הרעותי"? זה יצר הרע, שנאמר: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו".12

בראשית רבתי פרשת ויצא עמוד 136

"אין זה כי אם בית אלהים". אמרו רבותינו: אותו יום שנתקרבה מיתת משה רבנו, העלהו הקב"ה לשמי מרומים והראה לו מתן שכרו ומה שעתיד להיות … הפנה פניו כנגד כסא רחמים וראה הקב"ה בונה בית המקדש באבנים טובות ומרגליות … ומשיח בן דוד עומד בתוכו ואהרן אחיו עומד על רגליו ומעילו עליו … וראה עומד ליעקב אבינו ודבר הקב"ה ליעקב: יעקב בני, כזאת העת נצבתי עליך עד אשר יתיצבו בניך לפני, שנאמר: והנה ה' נצב עליו, וישראל ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט יז), אתם נצבים היום (דברים כט ט). וכאשר ראה יעקב ירושלים אחת בארץ ואחת בשמים אמר אין זה אשר בארץ כלום … כי אם אותו בית אלהים שהוא בונה בידיו… שנאמר: מקדש ה' כוננו ידיך (שמות טו יז).13

כאשר שמע משה רבנו עליו השלום הדברים האלה נוכח משיח בן דוד, שמח שמחה גדולה והחזיר פניו אצל הקב"ה ואמר לו: רבש"ע, מתי תרד ירושלים זו הבנויה למטה? א"ל הקב"ה: העת הזאת אותה לא הגדתי לבריה לא לראשונים ולא לאחרונים ולך אני מגיד. א"ל: רבש"ע, תן לי רמז מן המעשים. א"ל הקב"ה: אזרה את ישראל בראשונה במזרה בשערי הארץ ויתפזרו בד' פינות העולם בין כל האומות ויתקיים בהם מקרא שכתוב: "אִם־יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ".14 … באותה שעה ירד משה מן השמים שמח … ונתן נשמתו להב"ה בלב שלם ובנפש חפצה, הוי: אין זה כי אם בית אלהים.15

 

 

שבת שלום ואתם נצבים

לשנים רבות בטוב ובנעימים

כעת היום פה כולנו חיים16

מחלקי המים

 

מים אחרונים: הזכרנו כדרך אגב, בהערה 8 לעיל, את שבטי עבר הירדן המזרחי שגלו תחילה. ראה פירוש בחיי בן אשר לתורה, בפירושו לפרשתנו דברים ל ב ובבראשית מט א, שמדבר על כל עשרת השבטים שגלו ונעלמו מהזרם המרכזי של העם היהודי – הם "הנדחים" שיזכו גם הם בבוא העת לגאולה ושיבה כמובטח בפרשתנו. "כי בגלות עשרת השבטים ידבר, ולכך יתחיל בנדחים ואמר: אשר הדיחך ה' אלהיך שמה, כי עמהם שהם רוב ישראל ידבר. ואחרי הקבוץ ההוא הזכיר עוד קבוץ אחר של גלות אחר והם 'הנפוצים', אנחנו אלה פה יהודה ובנימין שאנו משועבדים תחת האויבים והשונאים אשר רדפונו והם אדום וישמעאל … והזכיר שני פעמים "ושב", לרמוז על קבוץ שני גליות שהן שני קבוצין: גלות עשרת השבטים וגלות יהודה ובנימין. ועל זה אמר הנביא: (ישעיה נו, ח) "עוד אקבץ עליו לנקבציו".

עדכון אחרון: 02/09/2018

הערות שוליים

  1. וההמשך שם: "וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ: וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת־לְבָבְךָ וְאֶת־לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ" (דברים ל א-ד). אלה פסוקי הנחמה וההבטחה לשיבה שכה חסרים לנו בסיום התוכחה של ספר דברים, בסוף פרק כח. השווה סוף זה עם הסיום המנחם של התוכחה בפרשת בחוקותי, ויקרא סוף פרק כו: "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ... אזכור והארץ אזכור". מרכיב מרכזי בשיבה ההדדית של הקב"ה ועם ישראל הוא קיבוץ כל הנדחים כפי שנראה גם בדברי הנביאים ובכתובים. מה שמכונה בלשון חז"ל ובלשוננו היום 'קיבוץ גלויות', נקרא כאן קיבוץ הנדחים, היינו, בפשטות, גם הגלויות הרחוקות ביותר שנתקו ממרכזי העם היהודי.
  2. מטבע הלשון 'קב"ץ נדחים' מצוי גם בנביאים. ראה עוד בישעיהו נו ח: "נְאֻם אֲדֹנָי ה' מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו לְנִקְבָּצָיו". כך גם בירמיהו כט יד: " ... וְשַׁבְתִּי אֶת־שביתכם שְׁבוּתְכֶם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל־הַגּוֹיִם וּמִכָּל־הַמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּי אֶתְכֶם שָׁם נְאֻם־ה' וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מִשָּׁם", ירמיהו לב לז: "הִנְנִי מְקַבְּצָם מִכָּל־הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וכו' ", מיכה ד ו: "בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם־ה' אֹסְפָה הַצֹּלֵעָה וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּצָה וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי" וצפניה ג יט: " ... וְהוֹשַׁעְתִּי אֶת־הַצֹּלֵעָה וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּץ וְשַׂמְתִּים לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם בְּכָל־הָאָרֶץ וכו' ".
  3. ביטוי זה כתוב בתורה, שנוי בנביאים והנה גם משולש בכתובים, בתפילת נחמיה, בתחילת ספרו, בעת שנודע לו מצבה הקשה של קהילת שבי ציון בארץ. נראה שלא בכדי משתמש נחמיה במטבע הלשון של משה בפרשתנו ולא במקרה הוא מציין חזרה לא רק "אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ", כדברי משה, אלא לירושלים "אל המקום אשר בחרתי לשכן שמי שם". סביר שעם כל קשייהם, ראו עולי שיבת ציון את חזרתם לארץ כהגשמת הפסוקים הנ"ל שבפרשתנו, גם אם רק מקצתם עלו (שיר השירים רבה ח, רמב"ן דברים כח מב). כך אולי גם מי שחיברו את התפילה לשלום המדינה בימינו (הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל), כשהוסיפו לה את הפיסקה: "וְאֶת אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל פְּקָד-נָא בְּכָל אַרְצוֹת פְּזוּרֵיהֶם, וְתוֹלִיכֵם מְהֵרָה קוֹמְמִיּוּת לְצִיּוֹן עִירֶךָ וְלִירוּשָׁלַיִם מִשְׁכַּן שְׁמֶךָ, כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת משֶׁה עַבְדֶּךְ: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם, מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ, וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ". ובפסוקי שופרות נזכיר את "האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים" אשר ישובו וישתחוו לה' "בהר הקודש בירושלים". בדברינו האובדים והנדחים פתחנו את השנה ובדברינו כאן על קיבוץ הנדחים נחתום את השנה.
  4. קיבוץ גלויות הוא, כאמור, לשון חז"ל, וכאן הוא מושווה לבריאת העולם על בסיס המילה "יום" בלבד (תוך רמז שמדובר ביום אחד שהוא יום מיוחד). ראה גם את הסמכת ברכת השנים לברכת קיבוץ הגלויות בתפילת שמונה עשרה (מגילה יז ע"ב, ירושלמי ברכות פרק ב הלכה ד) וכן מאמר ר' יוחנן בגמרא תענית ח ע"ב: "גדול יום הגשמים כיום קבוץ גליות". משני אלה, ניתן ללמוד על הסמיכות של שפע כלכלי בארץ וקיבוץ הגלויות (עלייה גדולה). ראה עוד מדרש אגדה (בובר) בראשית פרשת וירא כב יג: "שני קרנות היו לו לאיל (של אברהם בעקידה): באחד מהם תקע ביום שנתן תורה לישראל, שנאמר ויהי קול השופר (שמות יט יט), וקרן הימין עתיד הקב"ה לתקוע בו לקיבוץ הגליות". מה ששוב מחבר את האובדים והנדחים עם שופרות דווקא (ולא למשל עם זכרונות). אך כל זה כאמור בנושא הכללי של קיבוץ גלויות ואנחנו לא נצבים ביום העצמאות אלא בפרשת נצבים ומבקשים להתמקד בשילוב של קיבוץ ונדחים דווקא. האם יש לו משמעות שונה ומיוחדת או שמא רק לשון וסגנון.
  5. מטבע הלשון בתפילה מזכיר את קיבוץ הגלויות בגוף הברכה, אבל החתימה היא קיבוץ הנדחים, חתימה שנלקחה מהפסוק בישעיהו נו ח שכבר הזכרנו לעיל: "נְאֻם אֲדֹנָי ה' מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו לְנִקְבָּצָיו". ראה הדרשה על תפילת חנה כסמך לתפילת שמונה עשרה (מדרש פסיקתא זוטרתא לקח טוב, דברים פרשת ואתחנן, הובא בדברינו תפילת חנה בראש השנה), שם דברי חנה: "רגלי חסידיו ישמור" הם הסמך לברכת: "מקבץ נדחי עמו ישראל"! ובמדרש תהלים (בובר) מזמור כט הרואה את מזמור "הבו לה' בני אלים" כסמך לתפילת שמונה עשרה: "וישבר ה' את ארזי הלבנון, שמשבר רשעי אומות העולם שהן גבוהין כארז ... ומקבץ גליות מתוכן, כנגד מקבץ נדחי עמו ישראל". קיבוץ הנדחים, ובפרט אחרי גלות כה ארוכה, אינו דבר פשוט כלל ועיקר. צריך לשמור על הנדחים החסידים באשר הם וצריך לשבור את ארזי הלבנון על מנת לקבצם. ושוב השופר כאן.
  6. קוסמוס – קראט – שליט העולם, מיוונית.
  7. ראה הפסוק המלא שם: "וָאֶזְרֵם בְּמִזְרֶה בְּשַׁעֲרֵי הָאָרֶץ שִׁכַּלְתִּי אִבַּדְתִּי אֶת־עַמִּי מִדַּרְכֵיהֶם לוֹא־שָׁבוּ". וראה דרשת מדרש ספרא בחוקותי פרשה ב אשר מחבר את "אֶזְרֵם" של ירמיהו" עם "אֱזָרֶה" של התוכחה בתורה: "ואתכם אזרה בגוים - זו מדה קשה לישראל. שבשעה שבני המדינה גולים כולם למקום אחד, הם רואים זה את זה ומתנחמים. ואתם, אין אתם כן, אלא עתיד אני לזרות אתכם לבין כל האומות כאדם שהוא זורה שעורים במזרה ואין אחת מהם דבקה לחבירתה, שנאמר: ואזרם במזרה בשערי הארץ שיכלתי איבדתי את עמי מדרכיהם לא שבו". (ומנגד, המוטיב: "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות", פסחים פז ב).
  8. יש גלות ויש גלות, יש נדחים בארצות סמוכות ויש נדחים עד קצווי הארץ, עד קצה השמים כדברי התורה, שהוא בלשון אחרת "סוף העולם". יש שגלו אך ייסדו קהילות חזקות ויש שזורו ונפוצו לכל עבר כגרגירי שעורים אבודים ומנותקים. על כל אלה באה ההבטחה הגדולה בפרשתנו: "אִם־יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ". וירמיהו משלים: "מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ" (לא יט). זה קיבוץ הנדחים שהוא מעבר לקיבוץ גלויות סתם. ראה שוב בתפילת חנה (הערה 5 לעיל): "רגלי חסידיו ישמור - מקבץ נדחי עמו ישראל". אגב, מדרש זה חותם את פרשת מסעי וספר במדבר. דרך הדיון בדין ערי מקלט שם הוא עובר לדון בבני גד ובני ראובן (שזכו לערי מקלט משלהם) והיו הראשונים לגלות מהארץ ע"י אשור. ראה דברינו שבטי עבר הירדן המזרחי בפרשת מטות.
  9. בסוף הדרשה הוא חוזר לפסוק אותו הוא דורש בפרק קז בתהלים: "וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב מִצָּפוֹן וּמִיָּם". (פרק קז בתהלים הוא הבסיס לברכת הגומל ואנו אומרים אותו בתפילת יום העצמאות). איך נעמיד מדרש זה מול המדרש הקודם? מה כאן קיבוץ הנדחים? אפשרות אחת היא שמדרש זה בא להאדיר את קיבוץ (איסוף) הנדחים לעתיד לבוא שבא "מארבע כנפות הארץ", בהשוואה לכינוס יציאת מצרים שהיה בתוך ארץ אחת אל עיר הבירה רעמסס. ובדומה לדברי ירמיהו (כג ז): "וְלֹא־יֹאמְרוּ עוֹד חַי־ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: כִּי אִם־חַי־ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת־זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם". אבל אז קשה קצת הלשון: "וכשם שקבצתי אתכם לשעבר וכו' ". אפשרות אחרת היא שהדגם של יציאת מצרים בא להאיר פן נוסף של קיבוץ הנדחים. גם בתוך ארץ אחת (רוסיה בימינו?) אנשים יכולים להיות מפוזרים ולהיטמע בהדרגה בתרבות אותה הארץ. קיבוץ הנדחים יהיה הן במרחב גיאוגרפי גדול, מארצות רבות, "ממזרח וממערב, מצפון ומים", אבל גם בתשומת לב לנדחים הפזורים והנפוצים בתוך כל ארץ ואולי כבר שקועים בתרבותה: "האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים" כדברי ישעיהו. בכל ארץ יארע תחילה קיבוץ נדחים "מקומי", אל מקום מרכזי אחד, כפי שאירע ביציאת מצרים עת התכנסו כל בני ישראל לעיר רעמסס (ומכאן שלא כולם גרו במרוכז בארץ גושן), ובשלב שני יעלו הקיבוצים המרוכזים לארץ ישראל. השלב הראשון נרמז בפסוק: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת־שְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵּי הַיָּם", והשלב השני בפסוק: "וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ".
  10. פסוק הוא בישעיה סד ז: "וְעַתָּה ה' אָבִינוּ אָתָּה אֲנַחְנוּ הַחֹמֶר וְאַתָּה יֹצְרֵנוּ וּמַעֲשֵׂה יָדְךָ כֻּלָּנוּ". ההקשר שם הוא חטא העגל ואם הפסוק מזכיר לנו את הימים הקרובים, יהי כן. ואת הקשר לקיבוץ הנדחים, נושאנו הפעם בפרשת השבוע, נראה בהמשך.
  11. את הגורם לחטא, את יצר הרע. וזו מילה נדירה שלא מצאנו לה מקבילות. על סילוק יצר הרע בתחילת ימי בית שני, ראה גמרא יומא סט ע"ב.
  12. כבר הרחבנו על מדרש זה בדברינו כחומר ביד היוצר ביום הכיפורים וכאן רק רצינו להתעכב על הפסוק מספר מיכה: "בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם־ה' אֹסְפָה הַצֹּלֵעָה וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּצָה וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי" - פסוק שהבאנו 'אגב גררא' ברשימת הפסוקים בראש דברינו והמדרש כאן נותן לו משמעות שונה מהאחרים. קיבוץ או איסוף הנדחים של מיכה, כפי שהמדרש מבין אותו, הוא תהליך רוחני-מוסרי שחייב ללוות את קיבוץ הנדחים הפיסי (בהנחה שהדרש אינו מוציא את הפסוק מידי פשוטו ושדברי מיכה משתלבים עם דברי שאר הנביאים). הנדחים הם המודחים, כמו מסית ומדיח, כמו עיר הנדחת. את עם ישראל שלא עמד בפיתויי היצר. יש לאסוף ולקבץ, היינו לתקן, תחילה את המודחים והצולעים. סיומת הפסוק: "ואשר הרעותי", שוב עפ"י המדרש, היא הודאה כביכול של הקב"ה שהוא אשם, בכך שנטע יצר הרע באדם. ראה בהקשר זה דברי הגמרא במסכת סוכה נב ע"ב שפסוק זה, לצד אחרים, מציל את עם ישראל מדין קשה: "אלמלא שלש מקראות הללו נתמוטטו רגליהם של שונאיהן של ישראל". ראה גם גמרא ברכות לא ע"ב: "ואמר רבי אלעזר: אליהו הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר: ואתה הסבת את לבם אחרנית. אמר רבי שמואל בר רבי יצחק: מנין שחזר הקב"ה והודה לו לאליהו – דכתיב: ואשר הריעותי". מבאר רש"י שם: "אני גרמתי להם שבראתי יצר הרע". לעתיד לבוא כשיאספו ויקובצו הצולעים והנדחים יתוקן "הריעותי" זה. קיבוץ גלויות הפיסי ילווה בהתחדשות רוחנית של קיבוץ המודחים והדחויים.
  13. ערב מותו מבקש משה לדעת את אשר יקרה לעם ישראל באחרית הימים והקב"ה מראה לו את בית המקדש המופלא שעתיד להיבנות מאבנים טובות ומרגליות, את מלך המשיח, וגם את יעקב אבינו שה' ניצב עליו, שהציב מצבה וקרא למקום: "אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים". משה רואה את יעקב אשר רואה את משה ובני ישראל מתייצבים במתן תורה ומתייצבים שוב ב-"אתם נצבים" ערב הכניסה לארץ ישראל וערב מותו של משה. ויחד הם, משה ויעקב, רואים את העתיד המופלא המובטח. מדרש זה מצוי בפרשת ויצא ודורש את הפסוק שם: "אין זה כי אם בית אלהים", ומתמקד בבית המקדש לעתיד לבוא (ומשטיח את מימד הזמן), אבל אנחנו רוצים לקחת אותו לכיוון קצת אחר, בשל הקישור למשה ערב מיתתו, לאתם נצבים ולקיבוץ הנדחים.
  14. וההמשך שם: "וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ: וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת־לְבָבְךָ וְאֶת־לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ" (דברים ל א-ד).
  15. אינסוף מדרשים נדרשו למיתתו של משה, לקושי שלו להיפרד מהעם, לרצונו העז להיכנס לארץ, לחששו את אשר יקרה לעם בהמשך דרכו (לאחר שהוכיחם במילים כה קשות). כל מדרש וטעמו, כל מדרש ועוצמתו, כל מדרש והפתרון שהוא מציע איך קיבל משה בסוף את הגזרה, איך שקטה נפשו, אם אכן שקטה, איך נפרד מהעם ומהחיים, איך השלים עם המוות ועם אי כניסתו לארץ. (ראה ספרו של יעקב בלידשטיין: עצב נבו: מיתת משה במדרשי חז״ל). (דברינו מדרש פטירת משה בפרשת וזאת הברכה). מדרש זה מציע שהפסוקים שהבאנו בראש דברינו, שהם דברי משה, הם נחמה ומנוחת נפש למשה עצמו, הם המאפשרים לו להחזיר נשמתו לקב"ה בלב שלם ובנפש חפצה. כאשר משה מבקש "רמז מן המעשים" על מנת להבין מה יקרה לעמו באותה עת עלומה "אותה לא הגדתי לבריה לא לראשונים ולא לאחרונים ולך אני מגיד", הוא נענה בפסוקי הפרשה שלנו: "אִם־יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ". או אז, נחה דעתו ונשמתו של משה הרועה. הקב"ה יקבץ את נדחי הצאן הפזורות בכל העולם. ואיתם יבוא משה עצמו כנדרש על הפסוק "ויתא ראשי עם". ראה למשל, מדרש במדבר רבה יט יג, בדברינו כי לא תעבור את הירדן הזה בפרשת ואתחנן.
  16. ונזכור ונזכיר החסרים והנעדרים.