פרח, ציץ ושקדים

וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים: (במדבר יז כג).1

רשב"ם במדבר פרק יז פסוק כג

ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים – נראה לפי הפשט כשהוצִיאוֹ משה מְצָאוֹ שֶׁפָּרַח ולא יותר, כדכתיב: "והנה פרח מטה אהרן". אבל אחר כן, "ויצץ ציץ" לעיני כל ישראל. ואחרי כן, "ויגמול שקדים". שכן הוא העניין בפירות האילן, שאם הכל היה בבת אחת, אם כן כשהוציאו משה נגמר כל אותו העניין תחילה. והנה לא היתה נראית לא הפריחה ולא הניצה. וגם לא היה לו לכתוב: "והנה פרח" אלא: "והנה גמל שקדים".2

רש"י מלכים א פרק ו פסוק יח

ציצים – לשון פרחים כמו ויצץ ציץ.3

ויקרא רבה פרשה כ סימן ה

אמר הקב"ה: לא היו בניו של אהרן דומין למטהו! מטהו של אהרן נכנס יבש ויצא לח, שנאמר: "ויוצא פרח ויצץ ציץ" (במדבר יז כג). טיטוס הרשע נכנס לבית קודש הקדשים וחרבו שלופה בידו, גידד את הפרוכת ויצתה חרבו מלאה דם, ונכנס בשלום ויצא בשלום. ובניו שלאהרן נכנסו להקריב ויצאו שרופים – "אחרי מות שני בני אהרן".4

מדרש תנחומא פרשת תרומה סימן יא

… ומפני שאמרתי לך: "אש תמיד תוקד על המזבח" אתה מתירא שלא ישרפו העצים.5 מתים נכנסים לפני ויוצאין חיים, זה מטה אהרן: "ויהי ממחרת ויבא משה אל אהל העדות והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים" (במדבר יז). ארזים ששלח חירם מלך צור לשלמה למלאכת בית המקדש הריחו בחייו של עולם והרטיבו. אמר ר' לוי: כשהכניס שלמה את הארון לביהמ"ק, הרטיבו כל העצים והארזים שהיו שם ועשו פירות, שנאמר: "שתולים בבית ה' בחצרות אלהינו יפריחו" (תהלים צב). והיו הולכין ועושין פירות והם היו פרנסה גדולה לפרחי כהונה, עד שמנשה הכניס את הצלם בבית קדש הקדשים ונסתלקה השכינה ויבשו הפירות שנאמר: "ופרח לבנון אומלל" (נחום א).6

במדבר רבה פרשה יח סימן כג

"ומטה אהרן" – יש אומרים: הוא המטה שהיה ביד יהודה שנאמר: "ומטך אשר בידך" (בראשית לח יח).7 ויש אומרים: הוא המטה שהיה ביד משה ומעצמו פרח, שנאמר: "והנה פרח מטה אהרן" (במדבר יז כג).8 ויש אומרים: נטל משה קורה אחת וחתכה לשנים עשר נסרים ואומר להם: כולכם מקורה אחת טלו מקלכם. ועל מה עשה כן? "כבוד לאיש שבת מריב וכל אויל יתגלע" (משלי כ), שלא יאמרו: מקלו היה לח והפריח. וגזר הקב"ה על המקל ונמצא עליו שם המפורש שהיה בציץ, שנאמר: "ויצא פרח ויצץ ציץ" (במדבר יז כג). והפריח בו בלילה ועשה פרי.9

"ויגמול שקדים" – גמל לכל מי שהיה שוקד על שבטו של לוי. ולמה שקדים ולא רימונים ולא אגוזים? לפי שנמשלו ישראל בהם.10

ואותו המטה היה ביד כל מלך ומלך עד שחרב בית המקדש ונגנז. ואותו המטה עתיד להיות ביד מלך המשיח במהרה בימינו, שנאמר: "מטה עוזך ישלח ה' מציון רדה בקרב אויביך" (תהלים קי ב).11

שבת שלום

מחלקי המים

עדכון אחרון: 05/02/2017

הערות שוליים

  1. תיאור דומה של שלושה המצבים: פרח-ניצן-פרי, מצאנו בספר בראשית סוף פרשת וישב, בתיאור הגפן בחלומו של שר המשקים: "וְהִיא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים" (בראשית מ י). ואמנם הפרשנים קישרו שני פסוקים אלה ודומים להם.
  2. רשב"ם (רבי שמואל בן מאיר, נכדו של רש"י, מצד אמו, צרפת מאה 11-12) היה פשטן מובהק של המקרא. ראה דבריו בתחילת פרשת וישב, בראשית פרק לז פסוק ב: "וגם רבנו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא. ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל, נתווכחתי עמו ולפניו והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פרושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום". גם כאן, כשהוא בא לפרש תופעה ניסית כמו פריחת מטה אהרון, הוא מבאר זאת על דרך הפשט והטבע ונכנס לפרטי התהליך הבוטני. איך קרו שלוש התופעות של פריחה, ניצן ופרי בבת אחת? התשובה: הם קרו בזה אחר זה. באוהל מועד קרתה רק הפריחה וכך יצא מטה אהרון לעיני בני ישראל, עם תפארת פריחת השקד. לאחר מכן, לעיני בני ישראל, הניץ הפרח ובהמשך גמל שקדים. משמע, הנס שנעשה מחוץ לאוהל מועד גדול אף מזה שנעשה בתוכו. מה זה אומר?
  3. הפסוק אותו מבאר רש"י הוא בתיאור הפנים של מקדש שלמה שהיה כולו ספון בעצי ארזים עם פיתוחים נאים: "וְאֶרֶז אֶל הַבַּיִת פְּנִימָה מִקְלַעַת פְּקָעִים וּפְטוּרֵי צִצִּים הַכֹּל אֶרֶז אֵין אֶבֶן נִרְאָה". ראה גם פירוש מצודת ציון על הפסוק ביחזקאל ז י: "יָצְאָה הַצְּפִרָה צָץ הַמַּטֶּה פָּרַח הַזָּדוֹן - צץ - מלשון ציץ והוא גילוי הפרח כמו ויצץ ציץ". וכן פירוש מצודת ציון על הפסוק בתהלים עב טז: "יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ וְיָצִיצוּ מֵעִיר כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ - ויציצו - ענין פריחה כמו ויצץ ציץ". וכולם מצטטים את הפסוק בפרשתנו, משמע שהם סבורים, שלא כרשב"ם, שציץ ופרח הם היינו הך. אבל בפירושו לגפן הפורחת בראשו של שר המשקים (ראה הערה 1 לעיל), מבחין רש"י בין פרח ובין ציץ. ראה דבריו שם: "והיא כפרחת - דומה לפורחת ... נדמה לי בחלומי כאלו היא פורחת. ואחר הפרח עלתה נצה ונעשה סמדר ... נץ גדול מפרח, כדכתיב (ישעיה יח ה) ובוסר גומל יהיה נצה, וכתיב (במדבר יז כג) ויוצא פרח, והדר ויצץ ציץ". אפשר שבפריחת השקד לא היה רש"י בקיא, אבל בפריחת הגפן, ודאי היה גם היה. ראה גם פירושו לפסוק שלנו שהוא כן מבחין. ועד כאן דברינו בציץ ופרח ואת דקדוקי הבוטניקה נשאיר לבקיאים בנושא. ואשרי הסבים והנכדים שעוסקים ומתווכחים בציצים ופרחים של דברי תורה.
  4. נס המטה של אהרון בא לאושש את הכהונה של בית אהרון לאחר מחלוקת קרח ועדתו. אבל דא עקא, שאישוש זה גרם לאהרון עצב גדול. כי הוא הזכיר לו את מות שני בניו הגדולים: נדב ואביהוא בחנוכת המשכן. הם נכנסו חיים (לחים) למקדש ויצאו יבשים (שרופים) ואילו פה עץ פשוט שמשה חתך לשנים עשר מקלות (ראה במדבר רבה יח כג בהמשך דברינו), נכנס יבש ויצא חי ופורח. זאת ועוד, המדרש גם מעביר אותנו מעצב פרטי לעצב לאומי. הכהן הגדול היה נכנס לבית קדשי הקדשים פעם אחת בשנה אחרי הכנות רבות ובחרדת קודש והיה מקפיד להתפלל תפילה קצרה ולשהות זמן קצר בפנים, כדי שלא להפחיד את הקהל (ראה יומא נב, נג). ואילו כאן טיטוס הרשע נכנס ויוצא בבית קדשי הקדשים כבתוך שלו ולא דמו הוא שנשפך אלא דם הפרוכת. ללמדך, שלא קדושת המקום, הזמן או אפילו סדר העבודה קובעים, אלא הכל לפי מעשי האדם אם טוב ואם רע (קהלת יב יד), לטוב או חו"ח לרע.
  5. ראה תחילת המדרש שם שדן במזבח הנחושת שהיה עשוי מעץ מחופה נחושת: "וצפית אותו נחשת – אמר ר' יהודה בר שלום: אמר משה לפני הקב"ה: ריבון העולמים, אמרת לי לעשות מזבח עצי שטים ולצפותו נחושת ואמרת לי אש תמיד תוקד על המזבח. אין האש מעברת אותו צפוי ושורפת את העץ?".  
  6. בית המקדש (ולימים בית המדרש, מקדש מעט) הוא מקום בו היבש נרטב והדומם מקבל חיות ופורח. הבית נבנה כולו מאבן קשה שרק השמיר יכול לה, אך תוכו היה רצוף בארזים (ראה הערה 3 לעיל) מגולפים ומפותחים. פיתוחים דוממים אלה בעץ היבש והמעובד, הרטיבו מחיוּת בית המקדש, לבלבו, הפריחו, הנצו ואף עשו פירות. וכל בית המקדש הפך לפרדס פירות ממנו היו הכהנים מתפרנסים! (רק איור יפה חסר לנו). האם חזרנו למשכן במדבר שהיה חלק מתבנית נוף סביבתו, או אולי לגן עזן חזרנו? בין כך ובין כך, אנו למדים שפריחת מטה אהרון איננה רק כלפי חוץ כסימן לעם, להבדיל בין שבט לוי לשאר השבטים, אלא גם כלפי פנים, לשבט לוי, לכהנים ולכל מי שמתקרב אל הקודש ולעתים חושש (ובצדק\ שמא הלח ייעשה יבש. החיות תהפך למוות. הקרבה את הקודש תשרוף. בא מטה אהרון ומסמל בפריחתו את ההפך. את היבש שנעשה לח, את התורה שאמנם נמשלה לאש, אבל גם למים.
  7. דברי תמר (שהתחזתה לזונה) ליהודה כאשר היא דורשת ממנו ערבון בעד התשלום שהבטיח לה כאשר בא אליה. לידתו ומכורתו של מטה אהרון (כהונה) הוא במטה יהודה (מלכות). עניין זה יכול להידרש בפנים רבות ונשאיר לשותי המים לפלפל בו, איש על מטהו ואיש על דגלו. לנו נראה שאולי החוליה המקשרת היא עשיית המשפט והצדק כפי שנדרש בתורה ובנביאים הן מהכהנים, הן מהמלך והן מהחכמים. ראה בהקשר זה את "משפט תמר" בו התגלה יהודה כאיש הגון שהודה במעשיו, דן דין אמת ולא חיפה. בעניין זה כבר הארכנו לדון בדברינו מעשה יהודה ותמר בפרשת וישב, ראה שם.
  8. על גלגולי המטה של משה רבו המדרשים ולא נאריך כאן. לפי חלקם, זה אותו מטה שנברא, יחד עם עוד תשעה דברים מופלאים, בערב שבת בין השמשות (מסכת אבות פרק ה משנה ו). ואותו מטה עבר באופן פלאי מאדם הראשון לאבות ומשם למצרים, יתרו ומשה (בראשית רבתי פרשת ויחי ועוד רבים). אבל גם ללא מדרשים אלה, אם המטה של אהרון שפרח הוא המטה של משה בו נעשו כל האותות והמופתים, מה כאן החידוש? יש כאן מראש "תחרות בלתי הוגנת" עם מטות שאר השבטים וגם ערבוב הנהגת משה עם אישוש הכהונה שזה עניין לאהרון! ראה שהמדרש מדגיש שהפעם "מעצמו פרח", לא בציווי של הקב"ה ולא בתנועה של הנפה, נטיה או הכאה של משה (כמו בים ובסלע) ואף לא בדיבור (פרשת השבוע הבאה). דברים אלה אולי אין בהם מענה מלא לשאלתנו, אבל הם מגלגלים אותנו לרעיון אחר. אם "מעצמו פרח" ואין המטה משמש יותר לפעולות ומעשים, אלא מונח כעדות למשמרת, נוכל להבין ביתר שאת את הציווי של הקב"ה למשה (בפרשת השבוע הבאה, מי מריבה) לדבר אל הסלע ולסלק לגמרי את המטה מהתמונה. (מעין זה ראינו כבר בנטיית היד על ים סוף, ראה דברינו הרם את מטך ונטה את ידך בפרשת בשלח). ומכאן כעסו של הקב"ה על כך שמשה חזר והשתמש במטה. ועוד יש לדקדק בשיטה זו של "יש אומרים הוא המטה שהיה ביד משה", איך ייתכן שמדובר במטה של משה והרי הפסוק אומר בפירוש: "והנה פרח מטה אהרון"? אולי ללמדנו שגם משה בכלל שבט אהרון, שבט לוי. גם משה היה צריך חיזוק שהרי גם עליו הלינו קרח ועדתו. ועדיין שיטה זו צריכה עיון והמאיר עינינו יבורך ויפרח, ויציץ ויגמול שקדים בתורה.
  9. לפי שיטה זו, יש כאן התחלה חדשה. אין שום קשר בין מטה אהרון ומטה משה, וגם שום קשר למטה הבראשיתי הפלאי. יש כאן קורת עץ גסה ופשוטה שנלקחת מעץ כלשהוא במדבר ומחלוקת באופן שווה והוגן לשנים עשר נסרים. באופן זה, נס הפריחה ואות הבחירה במטה אהרון (תרתי משמע) היא בראשיתית, היא מחודשת ומתחדשת. ראה תיאור שיטה זו גם במדרש ילמדנו (מאן) ילקוט תלמוד תורה - פרשת קרח: "א"ר חנינא: נטל משה קורה ונסרה לשנים עשר נסרים ואמר לנשיאים: קחו לכם איש מטה אחד. לקחו וכתבו להם שמות השבטים, כל אחד שם שבטו. וכתב אהרן שמו בראש המטה ושם לוי למטה ממנו, ונתן טבעת בין שמו לשם לוי. נטל משה מטה אהרן ונתנה בתוך המטות ואגדן אגודה אחת וחתמן והניחן בבית קדשי הקדשים, שנאמר: וינח משה את המטת". המטה כתיב, מלמד שמטה אחד היו. בבקר נכנס משה לאהל מועד לעיני כל ישראל וראה מטה אהרן שפרח. ולא כולו פרח אלא שעשה הקב"ה נס בתוך נס. מקום שהיה בו שם אהרן כתוב הוא שפרח והוציא פירות. ומקום שהיה בו כתוב שם לוי היה יבש ... ומהו ויצץ ציץ, כשם שהציץ נתון בראש אהרן כך עשה הקב"ה ציץ נזר בראש המטה".
  10. רימונים ואגוזים הם דימוי לכלל ישראל, בעוד ששקדים הוא דימוי מיוחד לשבט לוי. באשר לאגוזים ראה דברינו אל גנת האגוז בשיר השירים. ובאשר לרימונים, בעזרת השם, נזכה לפשוט ולדרוש בפסוק: "שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים כְּפָרִים עִם נְרָדִים" (שיר השירים ד יג) בפסח או בפרשת בשלח. כמקדמה, ראה שמות רבה כ ה בתחילת פרשת ויהי בשלח פרעה. ולמרות ההפרדה בין רימונים ואגוזים (כלל ישראל) ובין שקדים (שבט לוי), מרחיב המדרש ואומר מראש: "גמל לכל מי שהיה שוקד על שבטו של לוי". היופי במדרש זה הוא הניסיון לשלב את כל עם ישראל כולו בנס של מטה אהרון. לכהונה ולעבודת הקדש, נבחרו הכהנים. הציץ הוא בראש הכהן הגדול. אבל הפרי, השקדים הוא לכל מי ששוקד על דלתות בית המדרש (משלי ח לד) וכל מי שעוסק בתורה כשבט לוי (ראה רמב"ם סוף הלכות שמיטה ויובל).
  11. נראה שהדרשן רוצה לסיים בדבר טוב "ובביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן", כמקובל בדרשות עד היום, אבל בין כך ובין כך הוא מתקשר יפה עם השיטה הראשונה שהבאנו שמטה אהרון (כהונה) בא ממטה יהודה (מלכות). כאן נסגר המעגל, מטה אהרון, (כהונה) אותו נסר מקורת עץ פשוטה, הוא שיהיה בידי מלך המשיח לעתיד לבוא (מלכות).