זבחי אלהים רוח נשברה

זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה: (תהלים נא יט).1

ויקרא רבה פרשה ז סימן ב

"זבחי אלהים רוח נשברה" (תהלים נא יט). זבדי בן לוי ור' יוסי בן פטרס ורבנן.2 חד אמר: אמר דוד לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אני כבשתי את יצרי ועשיתי תשובה לפניך. אם אתה מקבלני בתשובה, הרי יודע אני ששלמה בני עומד ובונה את בית המקדש ובונה את המזבח ומקטיר עליו כל הקרבנות שבתורה. מהמקרא הזה: "זבחי אלהים רוח נשברה".3

והאחר אמר: מנין למי שהוא עושה תשובה שמעלין עליו כאילו עלה לירושלים ובנה את בית המקדש ובנה את המזבח ומקריב עליו כל הקרבנות שבתורה? מהמקרא הזה: "זבחי אלהים רוח נשברה".

ורבותינו אומרים: מנין לעובר לפני התיבה שצריך להזכיר עבודה וקרבנות ולשׁוּח?4 מברכה זו: "רצה ה' אלהינו ושכון בציון עירך".5 ויש מי שרוצה לשומעה מכאן: "זבחי אלהים רוח נשברה".6

א"ר אבא בר יודן: כל מה שפסל הקב"ה בבהמה, הכשיר באדם. פסל בבהמה "עורת או שבור" (ויקרא כב כב), הכשיר באדם: "לב נשבר ונדכה, אלהים לא תבזה". א"ר אלכסנדרי: ההדיוט הזה, אם משתמש הוא בכלי שבור גנאי הוא לו. אבל הקב"ה: כלי תשמישו שבורים, שנאמר: "קרוב ה' לנשברי לב" (תהלים לד יט), "הרופא לשבורי לב" (שם קמז ג), "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח" (ישעיה נז טו), "זבחי אלהים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה".7

ר' אבא בר יודן בשם רב יודא בר רבי סימון: משל למלך שהיה מהלך במדבר ובא אוהבו וכבדו בכלכלה אחת של תאנים וחבית אחת של יין. אמר לו המלך: זה כיבוד גדול? אמר לו: אדוני המלך, לפי שעה כבדתיך,8 אבל כשאתה נכנס לתוך פלטין שלך, אתה רואה כמה אני מכבדך. כך אמר הקב"ה לישראל: "זאת תורת העולה היא העולה"? אמרו לפניו: ריבון העולמים, לפי שעה הקרבנו לפניך זו, אבל לכשתיטיב ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים, "אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל, אז יעלו על מזבחך פרים". (תהלים נא כא).9

מסכת סוטה דף ה עמוד ב

א"ר יהושע בן לוי: בוא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה. שבשעה שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה – שכר עולה בידו, מנחה – שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר: "זבחי אלהים רוח נשברה" (תהלים נא); ולא עוד, אלא שאין תפלתו נמאסת, שנאמר: "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה" (שם).10

זוהר כרך ב (שמות) פרשת משפטים דף קח עמוד א

"זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה", "כי לא תחפוץ זבח", וכי לא בעי קודשא בריך הוא דיקרבון קמיה קרבנא? והא איהו אתקין לגבי חייביא קרבנא דיקרבון ויתכפר להו חובייהו! אלא דוד, לקמי שמא דאלהים אמר. וקרבנא לא קרבין לשמא דאלהים אלא לשמא דיו"ד ה"א וא"ו ה"א דהא לגבי דינא קשיא מדת הדין לא מקרבין קרבנא דכתיב (ויקרא א) אדם כי יקריב מכם קרבן ליי'. ליי' ולא (ויקרא ה א) לשמא דאלהים. "וכי תקריב קרבן מנחה ליי' ", "זבח תודה ליי' ", "זבח שלמים ליי' ". ובגין כך כיון דדוד מלכא לגבי אלהים אמר, אצטריך למכתב כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה דהא לשמא דא לא מקרבין אלא רוח נשברה דכתיב זבחי אלהים רוח נשברה, קרבנא דאלהים עציבו ותבירו דלבא.11

מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מס' דבחדש פרשה ט

"ומשה נגש אל הערפל" – מי גרם לו? ענותנותו, שנאמר: "והאיש משה ענו מאד" (במדבר יב ג). מגיד הכתוב שכל מי שהוא עניו, סופו להשרות שכינה עם האדם בארץ, שנאמר: "כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו" (ישעיה נז טו), ואומר: "רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים" (ישעיה סא א), ואומר: "ואת כל אלה ידי עשתה" (ישעיה סו ב), ואומר: "זבחי אלהים רוח נשברה" (תהלים נא יט).12

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים: ראה מדרש אליהו רבה פרשה יח הקושר את הפסוק שלנו עם יעקב ויוסף: " … אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל זבחים שבתורה, שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה. זבח אלהים רוח נשברה לא נאמר, אלא זבחי אלהים רוח נשברה. אמר לו יעקב אבינו לבנו יוסף, בני אל תאמר, הואיל ואין בי עבירה ואין בי עון וחט, אתגבה על הבריות ואתגדל עליהן ביותר … אל תעשה כן כדי שתמלא את ימיך, לא נתן הקב"ה חכמה בינה דיעה והשכל אלא לקדש שמו הגדול, שנאמר וימררוהו ורובו וגו' ותשב באיתן קשתו". האם אחרי המפגש הגדול והמרגש ביניהם גילה יעקב את התנהגותו התקיפה והגאה של יוסף כשליט על ארץ מצרים ונחרד?

עדכון אחרון: 16/01/2017

הערות שוליים

  1. ובהמשך שם: "הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם: אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים". מהפסוק הראשון עולה שרוח נשברה הוא עצמו זבח משובח לפני הקב"ה ואין לו צורך בזבח של ממש. הוא עצמו עבודת ה שלימה. אלא שברוח ובלב השבורים יש תפילה וכמיהה לראות את ציון בבניינה ואת ירושלים בתקומתה. ואז? אז תתחדש עבודת בית המקדש – "אז יעלו על מזבלך פרים". אז מה האידיאל? לא נכנס כאן לדיון מה עדיף רוח נשברה ותפילה או קרבן. ונשלמה פרים שפתינו או פרים ממש. נתבשם מהמדרשים על "זבחי א-להים רוח נשברה" ונשאיר את הדיון המעמיק בנושא ההגותי לפעם אחרת. אגב, הבחירה לדון בפסוק זה שאיננו מהפרשה וגם לא מההפטרה, היא בעקבות מדרש ויקרא רבה בפרשת צו שדורש פסוק זה בהרחבה.
  2. שלוש דרשות נאמרו כאן. עורך המדרש ידע שיש שלוש דרשות על הפסוק וגם ידע מי הם הדרשנים. אבל לא תמיד ברור מי אמר מה. שיטה זו של שורת "כותרת" של שמות הדרשנים ומספר הדרשות, לפני פירוטן, מופיעה במדרשים רבים.
  3. פרק נא בתהלים הוא הפרק בו דוד מתוודה על חטא בת שבע! כאשר מלך גאה ותקיף כדוד מודה בחטאיו, זוהי "רוח נשברה", זוהי "זביחה עצמית" לא קלה. בזכות זביחה זו של יצר המלך, יזכה בנו ממשיכו לבנות את בית הבחירה ולזבוח זבחים ממש לפני ה'. ולא רק הוא, אלא כל מי שיחטא. שהרי בכל הבאת קרבן וזבח יש גם זביחה של היצר והודאה במעשה רע שנעשה. ראה מדרש תהלים (בובר) מזמור קז: "יודו לה' חסדו וגו' ויזבחו זבחי תודה, שזובחים יצר הרע לפני יצר הטוב". בזכות המלך שזבח את יצרו ברוח נשברה, יעשו כך כולם. זבח קרבן ממש וזבח היצר. הרוח הנשברה תביא לזבחי אלהים. ממש היפוך הפסוק וקריאתו משמאל לימין.
  4. לָשׁוּחַ, היינו לכוף ראשנו וחוליות שדרתנו. ראה פרקי אבות: "בן תשעים לָשׁוּחַ". אבל יצחק, שעפ"י המדרש תיקן תפילת מנחה, יוצא לָשׂוּחַ בשדה. לטייל עפ"י המקרא, לשפוך שיחו עפ"י המדרש. ואנו מצווים לָשׁוּחַ ולָשׂוּחַ אבל לא לשוחח בתפילה!
  5. ראה מקבילה בפסיקתא דרב כהנא פיסקא כד: "רצנו אלהינו ושכון בציון העיר ויעבדוך בניך בירושלים". פירוש לקטע זה של המדרש מצאנו במהדורת א. א. הלוי לויקרא רבה שמביא בשם ר"ם מרגליות את ההסבר הבא: נוסח ארץ ישראל של ברכת העבודה בתפילת שמונה עשרה היה: "רצה ה' אלהינו ושכון בציון כמאז, מהרה יעבדוך עבדיך ובירושלים נשתחווה לך וכו' ". אזכור ההשתחוויה בברכת העבודה היא הסיבה לכך שכורעים בברכה רצה. ולהלכה אין אנו נוהגים כך. ראה ברכות לד ע"א, אורח חיים סימן קיג.
  6. ואדם שבור ורצוך מתכופף ושׁוֹחֶה.
  7. יש רק בעיה קטנה אחת עם מדרש נאה זה, בעיה שצצה מיד במשפט הפתיחה: "מה שפסל בבהמה הכשיר באדם". שהרי דא עקא, מה שפסל בבהמה פסל באדם. בפרק כב בספר ויקרא מפרטת התורה את פסולי קרבנות בעלי מום ופרק אחד קודם, פרק כא, היא מפרטת את פסולי כהנים בעלי מום לשרת בקודש! האם נסחף הדרשן במוטיב הדרשני-רגשי והתעלם מהמוטיב ההלכתי? או שמא, אדרבא, כוונה עמוקה יש כאן של השוואה בין תקופת הבית והתקופה שאין לנו בית. בין עבודת המקדש המחמירה, הן בקרבנות – בבהמה ובאדם, בכל מה שקשור לעבודת המקדש – ובין עבודת מקדש מעט שלאחר החורבן שם, חוץ מברכת כהנים שבה יש עדיין בעיה, אין מניעה שבעל מום ייכנס לבית הכנסת ואף יעבור לפני התיבה, יקרא בתורה וכו'. ראה המשל מיד בסמוך על הכבוד שניתן למלך במדבר ובארמון.
  8. לפי התנאים ומצבי בשעה זו.
  9. אז מה היה לנו בסוף? שפרים ועתודים בני בשן הם האידיאל והחזון השלמות? שהרוח הנשברה והלב הנדכה של תפילותינו הם כלכלת תאנים דלה מול הפרים והאילים של בית המקדש? נראה שמדרש זה מבטא בראש ובראשונה את "מצב הרוח" שלאחר חורבן הבית ואובדן המרכז הרוחני בירושלים. הדרשן נותן פה לאומה מול א-לוהיה שכאילו אומרת לו: אין לך להלין על תפילותינו הדלות, על שאין אנו מכבדים אותך כיבוד גדול והגון. שהרי אנו ואתה עמנו "מהלכים במדבר". אם תחזיר עטרה ליושנה, אם תחפוץ את ירושלים תחוננה ותכוננה, אז נכבדך בראוי, "אז יעלו על מזבחך פרים". השאלה אם יהיו אלה פרים ממש או "נשלמה פרים שפתנו" היא מעבר לאופק הדרשה, זה נושא אחר שלא אנו וכנראה גם לא הדרשן, מתעכבים עליו "לפי שעה".
  10. וכן הוא בסנהדרין מג ע"ב, מכילתא דרבי ישמעאל יתרו פרשה ט וכן בראשונים באופן שפירשו גמרא זו. שאכן מי שרוחו שבורה ותפילתו בהכנעה וענווה אמיתיים ושב בכל לבו, הוא עדיף על מי שמביא את כל הקרבנות שבעולם. ראה  מגן אבות לרשב"ץ על אבות פרק א משנה ב: "ולזה אמר דוד כשחטא בענין בת שבע והיה מזיד ולא היה מתכפר לו בקרבן, 'ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתיך'. 'כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה'. 'זבחי אלהים רוח נשברה' [תהלים נא יז, יח, יט], פירוש כי יותר מכפרת התפלה בלב נשבר, מהקרבנות. כי המתפלל בשברון לב מקריב חלבו ודמו". וכן מפרש רד"ק על הפסוק בתהלים נא: "זבחי אלהים רוח נשברה. הזבחים שהוא רוצה הוא רוח נשברה".
  11. הזוהר מבחין בין שם א-להות ושם הויה, בין קרבן לה' ובין לא-להים. לא כתוב בכל התורה קרבן לא-להים, רק לה'. רעיון זה מופיע כבר בספרי במדבר פיסקא קמג: "שמעון בן עזאי אומר בוא וראה בכל הקרבנות שבתורה לא נאמר בהם לא אלהים ולא אלהיך ולא שדי ולא צבאות אלא יו"ד ה"י שם המיוחד" (ראה גם סוף מסכת מנחות קי ע"א). רעיון זה גם מפותח באריכות ברמב"ן בפירושו לויקרא א ט בו הוא מתעמת עם הרמב"ם בטעם כל עניין הקרבנות ואף מתעכב על פסוקים בהם יש לכאורה קרבן לא-להים. אך נראה שהזוהר מוסיף כאן נופך חשוב הקשור לפסוק בו אנו דנים: "זבחי א-להים רוח נשברה" ולמידת הדין. כאשר אדם בא לדון עם אלהים, עם מידת הדין חשובה הרוח השבורה הכוללת הכרה בחטא, הודאה והתשובה. אלה, אולי באמת חשובים יותר מקרבן החטאת שהוא מביא. אבל קרבן לה' מתוך התעלות וקדושה, ודאי יש בו ערך ואין הרוח השבורה עדיפה עליו. נראה שלהבחנה זו של הזוהר יש סימוכין במדרש במדבר רבה פרשה יג סימן יח המתאר את קרבן נשיא שבט ראובן: "פר אחד בן בקר אלו הזבחים הקריב כנגד התשובה שהיה עוסק בה בעת שנמכר יוסף והתשובה משולה כנגד כל זבחי חוטא שכן כתיב (תהלים נא) זבחי אלהים רוח נשברה". וראה גם מנורת המאור פרק ב - תפילה בענין התפלה עמוד 19: "א"ר שמעון כתי' זבחי אלהים רוח נשברה. אלהים מדת הדין וה' מדת הרחמים". ענין זה שאין קרבן לא-להים בכל התורה, רק לה' ראוי להדגשה והעמקה. ספר ויקרא כולו לה', בכל הספר נזכרת המילה א-להים 5 פעמים בלבד!
  12. ובהמשך שם ההפך בכל מי שהוא גבה לב ומתנשא. המכילתא, הגמרא בסוטה ובסנהדרין, ר' אבא בר יודן במדרש ויקרא רבה בו פתחנו וכל המקורות שהבאנו בהערה 9 לעיל, אינם מסכימים עם גישת הזוהר. הפסוק בתהלים: "זבחי אלהים רוח נשברה" איננו על איש חוטא שבא לבקש מחילה ולעשות תשובה. אולי גם עליו, אבל בעיקר על מי שיום יום מתפלל ברוח שבורה. מי שמדרגתו גבוהה ונאצלה כמשה שהיה ענו מכל אדם אחר בעולם. הפסוק "זבחי אלהים רוח נשברה" שזור יחד עם כל הפסוקים הנאצלים של ישעיהו בשבח מי שזוכה לרוח ה' ולהשרות שכינה בארץ. הוא כף את יצרו יום יום ולא רק לאחר שחטא, כדוד. הוא עדיף לא רק על מי שמביא קרבן חטאת, אלא גם על מי שמביא קרבן עולה או נדבה, זבח או שלמים. על מי שמביא כל הקרבנות שבעולם.