- משה שגדל בבית מלכות מצרים והיה לבת פרעה כבן, יוצא "יום אחד" מארמון פרעה, רואה את העבדים הנדכאים ומיד מזהה שהם אחיו ומזדהה איתם; עד כדי נכונות ליטול את חייו של מצרי הנוגש בהם (גם אם חיי אדם לא נחשבו בעת ההיא, רכוש המלך והממונים על עבודתו ודאי נחשבו ועובדה שבסוף נאלץ משה לברוח מפני פרעה בשל מעשה זה). האם כאן התוודע משה לראשונה באשר למוצאו העברי? האם ידע משה כל השנים שהוא בעצם ממוצא עברי? האם היה זה תהליך הדרגתי, לא יום אחד יצא משה וסייר ברחבי הממלכה ולא יומיים, עד שבהדרגה נודע לו מי הוא בעצם? האם הקביעה של "ויצא אל אחיו" היא מעין בדיעבד "על שם סופו" של התהליך ומנקודת מבטו של הקורא (של משה כשכתב בערבות מואב את התורה) ולא תחילתו ולא "ביום אחד"?
- קיצור מקובל של משה רבנו עליו השלום – שאולי יוצר קשר מרע"ה - הרועה. ראו דברינו ומשה היה רועה בפרשה זו.
- אברבנאל מנסח בלשון ברורה את השאלה המרכזית שעומדת מאחרי הפסוק שלנו – שאלה שהמדרשים ברובם מתעלמים ממנה. ראו ילקוט שמעוני תורה פרשת שמות רמז קסו על יציאתו של משה: "ויהי בהיות הילד בבית המלך בבגדי ארגמן לבושו ויגדל בקרב בני המלך, ויהי מקצה שנים חמש עשרה לבוא בית המלך היא שנת שמונה עשרה ליום היולדו ויתאו הילד אל אביו ואל אמו וילך אליהם ויצא אל אחיו וירא בסבלותם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו". לפנינו תיאור צבעוני של בן מלך שיוצא אל ציבור העבדים העם ומחפש את אביו ואמו, כאילו היה זה הדבר הפשוט והטבעי ביותר למשה. מי הגיד לו על מוצאו? איך קבלו בבית פרעה תופעה זו?
- יש שמתקנים באבן עזרא: "ויצא אל אחיו העברים" במקום "המצרים", שהוא באמת קצת קשה, גם מהמשך הפסוק "וירא בסבלותם" שהוא החלפת מושא המשפט באמצע. אבל עפ"י נוסח זה, אם נרצה לקיימו, אבן עזרא מפנה את תשומת הלב לכפילות של "אחיו" בפסוק: משה יוצא אל אחיו ורואה איש מצרי שמכה עברי מאחיו. בניגוד לרוב הפרשנים והמדרשים שדורשים את שניהם על בני ישראל, אבן עזרא בדרכו המיוחדת, לא מהסס להפריד בין "האחים". "אל אחיו", אלה אחיו המצריים של משה, איתם הוא מתרועע יום יום בארמון המלך ובחצרות אצולת מצרים. ראו אבן עזרא מספר פסוקים קודם, שמסביר מדוע היה צריך משה לגדול בבית מלכות: "אולי סבב השם זה שיגדל משה בבית המלכות להיות נפשו על מדרגה העליונה בדרך הלימוד והרגילות, ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים", ראו דברינו איש מצרי בפרשה זו. עפ"י נוסח זה, אל אחיו המצרים יוצא משה, ובאחת מיציאות אלה הוא מבחין בעבדים העברים הנדכאים והאומללים ומפנים שהם "מאחיו". לאו דווקא אח ממש, אלא קרבת משפחה כמו שאומר אברהם ללוט: "הלוא אנשים אחים אנחנו". שם לפרידה וכאן לחיבור. ואולי גם כתיקון ליוסף ואחיו. הבחנה זו של אבן עזרא רק מעצימה את שאלתנו: מה גרם למעבר של משה מ"אל אחיו" אל "מאחיו", מאחיו המצריים של משה לאחיו העבריים? האם היו יציאות מרובות כאלה במהלכן התוודע משה למה שקורה מחוץ לארמון והתחיל בהדרגה לשאול שאלות?
- אפרופו הזכרת "אנשים אחים" של אברהם ולוט ע"י אבן עזרא, פנינו לפסוק שם, בפרשת לך לך, ומצאנו את פירוש רש"י שם, אשר מביא את מדרש בראשית רבה מא ו, שהיה קלסתר פניהם של אברהם ולוט דומה (אברהם היה דודו של לוט!). האם נוכל לדרוש גם כאן שקלסתר פניו של משה היה שונה משל מצרי "קלאסי", סוף סוף באמת לא היה משלהם, ועכשיו ביציאותיו לרחוב המצרי נוכח בדמיון שיש לו עם פניהם של העברים? או שמא אחרים נוכחו בכך והדימון היה בולט למדי. ואם יותר לנו להוסיף דרש על דרש, נביא את דברי המדרש על משה בסנה: "בשכר ויסתר משה פניו - זכה לקלסתר פנים ... ותמונת ה' יביט" (גמרא ברכות ז ע"א). ונאמר אדרבא: בשכר שלא הסתיר משה את קלסתר פניו כשיצא מארמון המלוכה והכיר בדמיון עם אחיו העבריים השפלים, זכה למראה הסנה ולמנהיג העם. ראו הדרשות על משה בסנה בדברינו אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה בפרשה זו.
- מזכיר כמובן את הפסוק במגילת אסתר ג ד: "וַיַּגִּידוּ לְהָמָן לִרְאוֹת הֲיַעַמְדוּ דִּבְרֵי מָרְדֳּכַי כִּי הִגִּיד לָהֶם אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי". שם מרדכי מצהיר על יהדותו האוסרת עליו להשתחוות להמן, וכאן מישהו מספר למשה שהוא יהודי, עברי כמובן, והוא בתגובה "חפץ לראותם" ולא מתנכר למוצאו. נראה שרמב"ן לא יסכים עם מדרש דברים רבה ב ח שמותח ביקורת על משה "שלא הודה בארצו".
- ובהמשך הפרק, בפירושו לפסוק כג, חוזר רמב"ן ומדגיש שמיד כשמשה עמד על דעתו והיה לנער בוגר יצא אל אחיו, כך שאפשר שזכרונות הילדות עדיין בלבו: "כי באמת בנעוריו ברח, שהכתוב אמר ויגדל משה ויצא אל אחיו, שהיה זה מיד כאשר גדל ועמד על דעתו, והגידו לו כי הוא יהודי, ונכסף לראות סבלות אחיו ועמלם ולחצם". אבן עזרא לעיל מפנה את תשומת לבנו לשני "אחיו" שכתובים בפסוק יא. בא רמב"ן ומפנה את תשומת הלב לשני "ויגדל": האחד בפסוק שלנו והשני בפסוק הקודם, פסוק י: "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן". "ויגדל" הראשון הוא כאשר נגמל משה מינקותו, והשני כאשר גדל והיה לאיש השוו עם שמואל שבגיל שנגמל מובא לשרת בקודש, ככתוב: "וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ ... וַתְּבִאֵהוּ בֵית ה' שִׁלוֹ וְהַנַּעַר נָעַר". נכון שהמדרשים מתארכים את "ויגדל" הראשון של משה לגיל שלוש ושל שמואל אפילו לשנתיים, אבל רמב"ן לא נוקט במספר שנים ומדבריו אפשר להבין שבין שני ה"ויגדל" נשארו למשה (ולסביבתו) מספיק זיכרונות ומשקעי ילדות שלא כל כך מהר נמחקים. ועדיין לא אמרנו כלום על בת פרעה שוודאי ידעה את האמת, ונראה מדברי רמב"ן וגם מהדברים להלן של אברבנאל שלא הסתירה ממשה את מוצאו, אדרבא. ראו דברינו בתיה בת פרעה בפרשה זו.
- אברבנאל שאל ואברבנאל עונה: משה שומר על קשר מתמיד עם בית אביו ואמו והיה יוצא ובא אליהם מארמון המלוכה. מה שמלמד שהיה מעמד של עבריים גבוה יותר ומתחבר לדעה ששבט לוי לא השתעבד. ראו בשמות רבה ה טז: "א"ר יהושע בן לוי: שבטו של לוי פנוי היה מעבודת פרך" (שבט לוי היה גם היחיד שמל ולא עבד עבודה זרה, שם). היציאה הפעם, "ויצא אל אחיו" שבפסוק שלנו, היא הזדהות של משה עם בני ישראל "אחיו" כולם, גם עם שאר השבטים ששועבדו. ראו גם פירוש צרור המור (רבי אברהם ב"ר יעקב סבע, ספרד המאה ה- 15, תלמיד של ר' יצחק די ליאון): "ויגדל משה ויצא אל אחיו להצטער בצרתם. וזהו וירא בסבלותם. והבין בדבר וראה דבר זר מאד. איש מצרי מבני חם העבדים מושל באיש עברי. וזהו תחת עבד כי ימלוך וכו'. ועוד היות מאחיו קרובים למלכות. ובגודל לבו וגבורתו ויפן כה וכה וירא כי אין איש. מהמצריים. ויך את המצרי ויטמנהו בחול. כי לא פחד מאחיו העברים שיגידו דבר כזה". ופירוש מלבי"ם: "ויגדל משה ויצא אל אחיו. יספר מצדקת משה ואיך מנעוריו היו בו כל המעלות שבעבורם זכה לכל הכבוד הזה, שהגם שגדל בבית מלך וישראל היו אז בתכלית השפלות, לא הסתיר פניו מהם ויצא אליהם מצד שהם אחיו, הפך מטבע האנשים שבעלותם לגדולה יתרחקו מאחיהם העניים והאביונים". ראו בדומה את פירושו למשלי כ יא. כל הדרכים מובילות לכך שיש כאן סיפור עברי פנימי, לא פחות מסיפור חיצוני, של הבדלי מעמדות בתוך בני ישראל גם בשעבוד מצריים, ושגדולתו של משה היא שלא רק שיצא מבית ארמון פרעה מאחיו המצרים לאחיו העברים כדברי אבן עזרא, אלא גם ידע לרדת מאחיו העברים שזכו למעמד גבוה ולא השתעבדו, לאחיו בדיוטא התחתונה ולא התכחש להם. כל הדרכים גם מובילות לכך שלפחות חלק מפרשנים אלה דברו ממאווי ליבם והתנסויות דורם של יהודים שעלו לגדולה והיו יוצאים ובאים בבית המלוכה של תקופתם, אם התנהגו כמשה או התכחשו לבני עמם הסובלים.
- ובאוצר המדרשים (אייזנשטיין) משה עמוד 358 : "ויהי אחר שהציל אלהים את הנער משה ולא הרגוהו המצריים ויהי בבית המלך בלבוש מלכות ואבן יקרה על ראשו וכל שרי המלך מנשאים אותו, ומקץ ט"ו שנה אשר גדל משה בבית פרעה הואיל הנער לראות פני אביו ואמו, וירא בסבלותם, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו". לעיל, בהערה 3, הבאנו מדרש זה כמסמל את משה היוצא מבית המלוכה היישר אל אחיו העבריים במסע קצר ולכאורה לא מוסבר. אך בקריאה שנייה, יש לשים לב למילים "ויתאו הילד אל אביו ואל אמו וילך אליהם", וכן: "הואיל הנער לראות פני אביו ואמו". יש לנער משה זיכרונות ילדות כפי שכבר הצבענו לעיל ומדרש אסופה מאוחר זה מתייחס, הגם שקצת בפשטנות (שהרי מניין באו הגעגועים?), לשאלת אברבנאל, אולי בהשפעת הפרשנים.
- אנחנו הולכים אחורה ב"מנהרת הזמן", מפרשני המקרא והמדרשים המאוחרים, אל המדרשים הקדומים יותר (ראו מבוא לשמות רבה). נראה שמדרשים אלה מתעסקים יותר בראיית סבל ישראל ע"י משה המנהיג לעתיד, "וירא בסבלותם", ופחות ב"ויצא אל אחיו". אבל מובטח שגם מהם נדלה מים זכים וטובים על משה היוצא לראות בסבלם של אחיו.
- אולי המחלוקת היא על הבגרות הגופנית מול התבונתית: "בן עשרים לרדוף ...בן ארבעים לבינה" (מסכת אבות פרק ה משנה כא). וראו עוד ספרי דברים פרשת וזאת הברכה פיסקא שנז: "משה היה במצרים ארבעים שנה ובמדין ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה". ושם גם הלל ורבי יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא שזכו למאה ועשרים ונחלקו חייהם לשליש, שליש ושליש.
- ובסימן אחד קודם בשמות רבה על "ויגדל" הראשון: "ויגדל הילד - כ"ד חדש הניקתהו ואתה אומר ויגדל הילד? אלא שהיה גדל שלא כדרך כל הארץ". כבר ראינו לעיל את "ויגדל" הכפול שבפירוש רמב"ן שאולי קדם לו מדרש דברים רבה (ליברמן) פרשת ואתחנן שמדייק גם הוא שפעמיים כתוב "ויגדל", וזה לשונו: "ומהו שני פעמים ויגדל הילד, ויגדל משה? אלא למעלן גדול בקומה וכאן בשררה". (ושם יש קשר מעניין עם דין עיר מקלט!). עוד על "ויגדל" ראו מדרש תנחומא (בובר) פרשת וארא סימן יז: "ויהי בימים ההם ויגדל משה וגו' (שמות ב יא). ר' יהודה אומר: כל בנים אינן גדילין שהוא אומר ויגדל? אלא שהיה בן ה' שנים ונמצא כבן י"א. מה כתיב ויגדל הילד, ויגדל משה שני פעמים? למעלה בקומה למטה בגדולה. מה היתה גדולה? שיצא אל אחיו". ובקהלת רבה ט ב: "יגדל משה ויצא אל אחיו. מהו ויגדל? שהיתה גדולתו להכניס ולהוציא". זו השררה של דברים רבה שמתחיל להתנהג כמנהיג ואולי גם גדולת הנפש לראות בצערם וסבלם כפי שנראה. בין הטיפות, אולי יש גם מענה חלקי לשאלה שלנו, בכך שהמדרש מדגיש את בגרותו של משה.
- מדרשים רבים מאריכים בתיאור זה של משה שיודע לראות בצערם של ישראל. ראו מקבילה למדרש זה בויקרא רבה לז ב (בדיני נדרים דווקא!), עוד במכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דשירה פרשה א: "וירא בסבלותם ... לפי שנתן נפשו עליהם נקראו על שמו", וכן בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות ב יא: "יהי בימים ההם ויגדל משה ויצא. זה שאמר הכתוב גם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו (משלי כ יא), שהרי משה רבינו אף על פי שהיה בפלטין של פרעה, הלך לראות בסבלותן של ישראל, היינו דתנן הלל אומר אל תפרוש מן הצבור, שלא יהי' אדם רואה צבור בצער ויאמר אלך לביתי, ואוכל ואשתה, ושלום עלי נפשי, אלא יהא נושא בעול עם חברו" ועוד ועוד. מדרשים אלה מתמקדים פחות ביציאה של משה אל אחיו ובמהפך שעבר ממצרי לעברי, ויותר ישירות בראיית הסבל. אולי לא היציאה של משה לחפש את אחיו היא שגרמה לו לראות בסבלותם, אלא ההפך: משה 'נסיך מצרים' סקרן לראות את החיים שמחוץ לארמון פרעה שם גדל בנוחיות - יוצא ורואה אנשים סובלים, שואל וחוקר אודותם ומגלה שהם אחיו. ההזדהות עם סבל של בני אדם באשר הם, עבדים גם בלי שהם אחים (ראו שוב אבן עזרא בו פתחנו), היא שגרמה למשה לגלות את מוצאו. כך או כך, ההשוואה עם יוסף עולה כמעט מכל מקור שהבאנו. איש מלוכה מצרי, עברי בעברו, מגלה את עברו והופך למנהיג. ראו דברינו איש מצרי בפרשה זו וכן "מים אחרונים" בדף היו דבריו של יהודה נראים לכל צד בפרשת ויגש.
- השוו פעולה זו של משה שנוטל על כתפיו ומסייע לעבדים בני ישראל עם ההתחזות של פרעה ב"הבה נתחכמה" כמתוארת בקצרה בשמות רבה א ט: "שהביאו מלבן (לבינה) ותלו בצווארו של פרעה" ובאריכות במדרש במדבר רבה בהעלותך טו כ: "בשעה שאמר פרעה: הבה נתחכמה לו וישימו עליו שרי מסים, קיבץ את כל ישראל ואמר להם: בבקשה מכם עשו עמי היום בטובה. היינו דכתיב: ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך - בפה רך. נטל סל ומגריפה, ומי היה רואה את פרעה נוטל סל ומגריפה ועושה בלבנים ולא היה עושה? מיד הלכו כל ישראל בזריזות ועשו עמו בכל כוחן, לפי שהיו בעלי כוח וגיבורים. כיון שחשכה, העמיד עליהם נוגשים ואמר להם: חישבו את הלבנים. מיד עמדו ומנו אותם ואמר להם: כזה אתם מעמידים בכל יום ויום". כאן, משה מסייע לבני עמו המשועבדים ומתחזה כלפי פרעה כאילו הוא מנהל את העבודה למענו. האם יש כאן רמז שזה לא היה אקט חד-פעמי? ש"וירא בסבלותם" היה תהליך נמשך, בדומה ל"ויצא אל אחיו" שהצענו, שאולי לא היה אירוע חד-פעמי? האם ייתכן שמשה עשה זאת תחילה כמצרי נאור ורק בהמשך, כשהתחבר אל העבדים העבריים, גילה בהדרגה את מוצאו?
- סיומת זו של מדרש מזכירה לנו שהזדהות של משה עם סבלם של ישראל מתחילה הרבה לפני ההתגלות בסנה (ראו הדף אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה), עוד כשהיה בבית פרעה, לבוש כאיש מצרי ומוקף בפמליא (דרגון) של בית המלוכה. משה כיוסף. הזדהות זו לא נולדה בסנה. אדרבא, היא שגרמה לו להגיע למדין, בשל הריגת הנוגש המצרי, ומשם, דרך רעיית הצאן אל הר האלהים ואל חזיון הסנה.
- ובמדרש בראשית רבתי פרשת בראשית הובאה דרשה זו בהרחבה: "ומנין שקדמה שבת ליציאת מצרים עשרים שנה? שנאמר: ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם (שמות ב יא). מה ראה? ראה להם תקנה לשעבודם כדי שינפשו ופרש להם הלכות שבת לנוח ולהינפש. כיצד עשה? נכנס אצל פרעה, אמר לו: אני רואה מלאכת שלך עתידה להיבטל. א"ל המלך: כיצד? א"ל: לפי שאין קצבה לעבודתם. ולא עוד, אלא שעושין הנער כבחור והבחור כזקן ואין להם ריוח במלאכתם. אם יהיה עבד לאדם שאין לו קצבה במלאכתו, אינו מת? א"ל: הן. א"ל משה: אלו עבדיך, אם אין אתה נותן להם ריוח במלאכתם הם מתים. א"ל פרעה: כבר מניתיך על מלאכת שלי, לך עשה להם כשאתה רואה. הלך משה ובא לו אצל ישראל וישב וחשב מששת ימי בראשית אימתי יהיה שבת והתקין את השבת. ואמר לנוגשים: כן צוה המלך שיהא ריוח במלאכתן יום אחד בשבוע. יעשו מלאכה ו' ימים וינוחו בשבת. ומנין שבמצרים נתן להם את השבת? שנאמר: כי ה' נתן לכם השבת (שמות טז כט). נותן אין כתיב כאן, אלא כבר נתן לכם במצרים". ראו אזכור דרשות אלה בפיוטי הושענות בשבת: "כְּהוֹשַׁעְתָּ גּוֹי מְצֻיָּן מְקַוִּים חוֹפֶשׁ. דֵּעָה כִּוְּנוּ לָבוּר שְׁבִיעִי לנופש". מקור השבת הוא בשעבוד מצרים והיא נתנה ע"י פרעה באמצעות משה שישב ועשה חשבון "מששת ימי בראשית" מהו סדר השבוע ואיזה יום הוא: ראשון, שני וכו' עד יום השבת. כל זה, עוד הרבה לפני מצוות שנצטוו במרה, גם לפני ירידת המן, שם נזכרת "שבת" בפירוש במקרא. ראו ספר בני יששכר (ר' צבי אלימלך שפירא מדינוב, מאה 18, מתלמידי ה'חוזה' מלובלין) מאמרי חודש סיון מאמר ב שמסביר, על בסיס מדרשים אלה, שלפיכך אומרים בתפילה: ישמח משה במתנת חלקו: "והנה אמרו רז"ל בפסוק ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם [שמות ב יא], אשר משה ביקש מפרעה שיתן להם יום אחד למנוחה, והנה בירר משה להם את יום השבת [שמו"ר א כח], והנה כשיצאו ממצרים ונתן להם הש"י את השבת שמח משה, וזהו שאומרים ישמח משה במתנת חלקו". ואולי כשאנחנו אומרים בקידוש על השבת שהיא "זכר ליציאת מצרים" יש לאמירה זו טעם ופירוש חדש, שכבר במצרים הייתה לנו שבת (בזכות משה ופרעה). וכבר תמצתנו נושא זה בדברינו מצוות שנצטוו במרה בפרשת בשלח והרחבנו בדף מי ומתי נתן לנו את השבת.
- סטינו מעט מהנושא העיקרי לכבוד שבת קודש. מדרש בראשית רבה נותן את קרדיט השבת ליעקב בחזרתו לארץ ואינו חולק בהכרח על שמות רבה הנ"ל. צירוף המדרשים יוצר סימבוליקה מעניינת. עפ"י דרשות רבות, גלות "ארמי אובד אבי", היא הגלות 'המכינה' לגלות מצרים וחלק ממנה (ראו חשבון ארבע מאות השנים של ברית בין הבתרים, הגדת פסח ודברינו ארמי אובד אבי בפרשת כי תבא). יעקב החוזר מגלות "ארמי אובד אבי", מתקן את השבת כחלק מהתיישבותו בארץ. ראו דברינו ויחן את פני העיר בפרשת וישלח. ברם, הירידה למצרים מחקה את השבת שהרי עבד איננו אדון לזמנו. בא משה ובהסכמת פרעה(!) מתקן לאחיו שהוא יוצא ורואה בסבלותם, את השבת כיום מנוחה בתוך השעבוד, אולי כצעד ראשון לקראת הגאולה. האם תיקון זה החזיק מעמד? האמנם כשאנחנו אומרים בקידוש על השבת שהיא "זכר ליציאת מצרים" הכוונה לשבת של משה ופרעה במצרים? בא 'המדרש השלישי', שמות רבה ה יח, ומלמדנו שכאשר משה מתייצב לפני פרעה ודורש לשחרר את בני ישראל, מבטל פרעה את השבת: "מלמד שהיו בידם מגילות שהיו משתעשעין בהם משבת לשבת לומר שהקב"ה גואלן, לפי שהיו נוחין בשבת, אמר להן פרעה: תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו וגו', אל יהו משתעשעין ואל יהו נפישין ביום השבת". השבת האמיתית תיתכן רק בעקבות היציאה לחירות. שבת שניתנה ע"י פרעה על מנת שעבדיו לא ימותו ויחזרו רעננים לעבודת הפרך ביום ראשון – שבת סוציאלית או שמא קפיטליסטית - איננה שבת. ואגב, שני מדרשים אלה מסבירים את ההבדל בין תחילת פרשת שמות בה משה יוצא לראות בסבל אחיו ומתקן להם, בהסכמת פרעה, יום מנוחה ובין סוף הפרשה בה השעבוד נעשה כבד יותר ומשה זועק: "וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (שמות ה כג), מהטעם הפשוט שפרעה מבטל את יום המנוחה. ומשה שיצא אל אחיו לראות בסבלותם, רואה כעת שסבלם רק התעצם.
- על פי המסורת, היא שלומית בת דברי אמו של המקלל שהוא "בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי" (ויקרא כד י).
- מה עוד רואה משה כשהוא יוצא אל אחיו? את עבודת הפרך האיומה של אחיו על שתי פניה: השעבוד הפיסי והתעללות האישית. את מעשי המצרים שסופם הרס בני ישראל בחומר וברוח, בגוף ובנפש. הרס שגם השבת של פרעה, שניתנה מסיבות תועלתיות שלו, לא תציל. רק שבת של בני חורין. ראו דברינו עבודת פרך בפרשה זו. סוף דבר, יציאתו של משה מבית פרעה בה הוא מתוודע אל מוצאו, שורשיו ועמו היא נקודת מפנה מרכזית בחייו, בה גם הפך למנהיג ברצונו ושלא ברצונו, לנוכח הסבל והעוול שחזה. אין דרך חזרה לבית פרעה, רק לעימות ישיר איתו ועם ממלכתו החזקה והגאה.