- ראו גמרא סנהדרין קה ע"ב, שמות רבה ד ג ועוד, שמכל ברכה שבירך בלעם ניתן ללמוד איזו כוונה הייתה לו לקלל. ראו דברינו מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל בפרשה זו. האם כך גם כאן? אם זו הברכה "עם לבדד ישכון", מה הקללה שחשב לקלל בה את עם ישראל? שייטמע וייבלע בגויים? או שמא זו עצמה הקללה שהפעם הצליחה לו, שעם ישראל יהיה מבודד בעולם? ואולי אין זו קללה ואין זו ברכה, רק קביעה עובדתית אובייקטיבית ותלוי בעם ישראל כיצד ינהג עם קביעה זט?
- הרי לנו דברי משה בשירת האזינו שוודאי אינם לקללה. ראו שם הפסוקים מסביב: "יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ וכו' ". ראו גם הדרשות השונות במדרש ספרי דברים שטו: "ה' בדד ינחנו - עתיד אני להושיב אתכם נוחלים מסוף העולם ועד סופו ... עתיד אני להושיב אתכם בנחת רוח בעולם וכו' ". ולהלן נראה גישה אחרת באותו מדרש.
- אף כאן, בברכה המסכמת של משה לכלל השבטים, בסוף פרשת וזאת הברכה (סוף ספר דברים, חתימת התורה), נראה שהשכינה בדד של עם ישראל היא דבר חיובי. כך עולה שוב, מהפסוקים שאופפים פסוק זה: "מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם ... וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב ... אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וכו' ".
- ראו במדבר רבה פרשה י סימן א: "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. א"ר לוי: כל מעשיהם של ישראל מובדלים מן אומות העולם: בחרישתן, ובזריעתן, בקצירתן, בעומרן, בדישתן, בגרניהם, ביקביהם, ובתגלחתם ובמניינם. בחרישתן - לא תחרוש בשור ובחמור יחדו (דברים כב י). בזריעתן - שדך לא תזרע כלאים (ויקרא יט יט). בקצירתן - לא תכלה פאת שדך בקצרך (ויקרא כג כב). בעומרן - ושכחת עומר בשדה (דברים כד יט). בדישתן - לא תחסום שור בדישו (דברים כה ד). בגרניהם ביקביהם - מלאתך ודמעך לא תאחר (שמות כב כח).בתגלחתם - ופאת זקנם לא יגלחו (ויקרא כא ה). במניינם - שישראל מונים ללבנה ואומות העולם מונין לחמה ... להיות לי - הרי אתם שלי. הוי: זה דודי וזה רעי". בהמשך הדרשה שם נדרשת הבדלה זו לחיוב: "כזה שהוא בורר את היפה מן הרעה – בורר וחוזר", ראו בדברינו ואבדיל אתכם להיות לי בפרשת קדושים. אך הבדלה זו גם נוצלה לאנטישמיות כפי שנראה להלן.
- רמב"ן עונה כאן לטיעון של הסתגרות עם ישראל כלפי שאר העמים. מה שגם גרם כאמור ללא מעט אנטישמיות. אבל נעצור באמצע דבריו כאן ונפנה את המבט פנימה. "תורה אחת ומשפט אחד", נושא עליו הרחבנו בפרשת שלח לך, מחייב אחדות פנימית. יש כאן תמונת ראי ברורה בין חוץ לפנים והשלמה עם מצוות לא תתגודדו (דברינו בפרשת ראה). אם עם ישראל לא שומר על אחדות פנימית, נחלשת מאד טענתו לבידול כלפי חוץ. כי אם יש מחלוקות פנימיות, מי מובדל ממי כלפי פנים וכלפי חוץ? ראו הוויכוח בין "גוי אחד" שטען כנגד ר' יהושע בן קרחה שעם ישראל צריך להתחבר אל הגויים ונימוסיהם משום שהם הרוב: "כתוב בתורתכם: אחרי רבים להטות ואנו מרובים מכם, מפני מה אין אתם משוים עמנו בעבודה זרה?" (ויקרא רבה ד סימן ו, מובא בדברינו אחרי רבים להטות בפרשת משפטים). סוף דבר שהגוי מודה לר' יהושע בן קרחה שטענתו אינה טענה, משום שאין בביתו הוא הסכמה פנימית: "אמר לו: הרבה בנים יש לי, בשעה שהן יושבים על שולחני, זה מברך לאלוה פלוני וזה מברך לאלוה פלוני; ואינם עומדים משם עד שמפצעים את מוחיהם אלו את אלו".
- לאחר אזכור הצורך באחדות פנימית, מציג רמב"ן את הגישה הלאומית-תורנית-תרבותית בדלנית. בניגוד לגישה הפתוחה של "תורה אחת ומשפט אחד" הבאה לספח ולצרף רחוקים, לפחות אלה החיים איתנו באותו חבל ארץ (גר תושב, אזרח הארץ), רואה רמב"ן בפסוק זה סימוכין לגישה פנימית מסתגרת. ראו גם דבריו בפירוש לפסוק "ה' בדד ינחנו" בדברים לב יב: "כי אין לישראל שר ומושל מכל בני אלהים שינחנו או יעזור בהנחותו בלתי השם לבדו, כי הוא חלקו ונחלתו כאשר הזכיר ... ובספרי (האזינו יב), ה' בדד ינחנו, אמר להם הקב"ה, כדרך שישבתם יחידים בעולם הזה ולא נהניתם מן האומות כלום, כך אני עתיד להושיבכם יחידים לעתיד לבוא ואין אחד מן האומות נהנה מכם כלום". אך גם לשיטתו של רמב"ן, יש להודות שהדברים נאמרו (לראשונה) ע"י בלעם הרשע. הוא שאומר: "כאשר אני רואה אותו עתה שוכן לבדו, כן ישכון לעולמים בטח בדד עין יעקב, והוא יהיה לראש לעולם ואין אומה שתתגבר עליו, ולא שיטפל הוא אליהם". בלעם הוא שמכתיר את עם ישראל "עם לבדד ישכון" במובן שרמב"ן מפרש. לנקודת מבט זו של דברי בלעם נגיע בהמשך דברינו במדרש ספרי להלן. שימו גם לב לאזכור האבות בהקשר ללכידות הפנימית של עם ישראל, גם לנושא זה נגיע בהמשך דברינו.
- מדרשים רבים נאמרו על הפסוק במגילת אסתר: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים ... וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם" – דברי המן לאחשורוש. חלקם אף מדרשים מלעיגים ואנטישמיים קיצוניים. ראו אסתר רבה פרשה ז י ביג. כך גם במדרשים בפרשת קרח שהיה מלעיג על המצוות ועל ריבוי מתנות הכהונה בסיפור על האלמנה שנלקח ממנה הכל. וכבר חקרו גדולים וטובים בנושא זה, ראו למשל מאמרו של משה דוד הר: שנאת ישראל באימפריה הרומית לאור ספרות חז"ל, ספר הזכרון לבנימין דה פריס, ירושלים תשכ"ט, וגם איתנו בכתובים גיליון בנושא זה. לעניינינו, הרי לנו תמונת ראי של דברי המדרש ורמב"ן לעיל: עם לבדד ישכון לא מנקודת המבט היהודית, אלא מנקודת מבט של הסביבה הגויית (וגם היהודית עם השנאה הפנימית). גם זה חלק מספרות המדרש הפתוחה כל כך. ראו עוד הביטוי שה"י פה"י (שבת היום פסח היום) מגילה יג ע"ב וזה נושא נכבד לעצמו.
- מכאן אולי מקור לגישה האומרת: השמחות שלכם הם לא השמחות שלנו והשמחות שלנו הם לא השמחות שלכם. לא הייתם אתנו בצרותינו, אל תבואו להיות עמנו בשמחתנו. ראו מדרש שמות רבה יט א בגאולת מצרים: "לב יודע מרת נפשו - אלו ישראל שהיו נתונין במצרים בשעבוד, וכיון שבאו לצאת וגזר עליהן הקב"ה לעשות פסח. באו המצרים לאכול עמהם, אמר להם האלהים: חס ושלום! כל בן נכר לא יאכל בו. הוי: לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר". (ראו דברינו כל בן נכר לא יאכל בו בפרשת בא). וזה בדיוק כפסוק: "ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר". לעומתם ראו מדרש דברים רבה ז ז: "מעשה בעובד כוכבים אחד ששאל את רבי יוחנן בן זכאי: א"ל: אנו יש לנו מועדות ואתם יש לכם מועדות. אנו יש לנו קלנדא סטורנליא וקרטיסיס ואתם יש לכם פסח עצרת וסוכות. אי זה יום שאנו ואתם שמחים? א"ל ר' יוחנן בן זכאי: זה יום ירידת גשמים. מנין? שנאמר: לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו (תהלים סה יד). מה כתיב אחריו? מזמור הריעו לה' כל הארץ (תהלים סו א)". מובא בדברינו גדולה ירידת גשמים בטל ומטר. אז אולי עם כל ההפרדה והאיבה וההבדלים התרבותיים והדתיים, יש בכל זאת משהו משותף. הטבע והעולם שסביב כולנו. האקלים והגשם בארץ ישראל.
- למרות שבד"כ "כתרגומו" ברש"י הוא תרגום אונקלוס, הפעם כוונתו לתרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל (וירושלמי?) שמתרגם ומרחיב כדרכו: "בזכות אהתהון צדיקיא דמתילין לטוריא ובזכות אימהתהון דמתילין לגלמתא" ("בזכות האבות שנמשלו להרים ובזכות האמהות שמשולות לגבעות", ראו ספרי דברים שנג ומקורות רבים אחרים שהאבות נמשלו להרים והאמהות לגבעות). אבל נראה שאם רוצים לבסס את "עם לבדד ישכון" על אבות האומה, יש מקור חשוב אחר. ראו בראשית רבה מב ח: "ויגד לאברם העברי, רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן, רבי יהודה אומר כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד". אברהם שעזב את בית אביו והלך ליצור עם חדש, אברהם העברי שבא מעבר הנהר, שכל העולם בצד אחד והוא בצד האחר, הוא המקור לעם לבדד ישכון שמתחיל כבר אצל האבות. ובכך חזרנו לרמב"ן לעיל על האבות כגורם (תנאי?) ללכידות הפנימית. ומה נעשה עם כל צאצאי אברהם שנולדו לו מקטורה? האם אפשר שבנבדלות של עם ישראל מעמים אחרים יש שני מעגלים ואולי אף יותר?
- מאברהם אב המון גויים עברנו ליעקב אבי האומה. "וישכון ישראל" הוא כפשוטו - יעקב עצמו, והפעם לאחר שנפרד מאחיו עשו. אבל באמת האבות עצמם לא זכו לשבת לא בשלווה ולא בדד. אברהם היה מעורב מאד בנעשה בארץ ושכנותיה: סחר, נלחם, היגר, כרת בריתות, רב על זכויות המים, ניהל מו"מ עיקש על חלקת קבר ועוד. אברהם גם קירב אנשים לשכינה עפ"י המדרש. ויעקב, האם הוא זכה לשכון בטח בדד?
- גם יעקב לא זכה לשבת בדד ובשלווה אחרי החזרה בשלום מחרן, המאבק עם עשו, מעשה דינה, המפגש עם אביו יצחק, קניית חלקת אדמה בארץ ישראל ועוד. ראו דברינו ביקש יעקב לישב בשלווה בפרשת וישב. פרשת וישב היא תחילת הירידה למצרים. ומי הוא מקור כל הגלויות ושעבוד מלכויות שהם (לכאורה) הניגוד הגמור ל: "עם לבדד ישכון"? - אברהם אבינו בברית בין הבתרים! וכלשון מדרש שמות רבה נא, פרשת פקודי: "אם לא כי צורם מכרם - זה אברהם ... עמד לו אברהם תמה ולא היה יודע מה שיברור לו עד שאמר לו הקב"ה שיברור את הגליות". "צורם מכרם" = "מראש צורים אראנו" – הם האבות והאימהות. אך נראה שדווקא ייחוס הישיבה בדד לאבות היא המפתח להבנתה באופן רחב ומורכב יותר. אילולא כן, היינו אומרים שרק החטא גרם. ראו גמרא סנהדרין קד ע"א: "אמר הקב"ה: אני אמרתי: וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש וכו' - עכשיו יהיה בדד מושבם. העיר רבתי עם". ובמדרש אגדה (בובר) דברים פרק א (וכן איכה רבה א): "אמר להם הנביא לישראל: אילו זכיתם הייתם קוראים בתורה ונתקיים לכם וישכון ישראל בטח בדד (שם לג כח), עכשיו כשעשיתם הרע בעיני תקראו איכה ישבה בדד (איכה א א)". היינו אומרים: ספר דברים, הבטחת משה, עומד מול מגילת איכה – החורבן. אבל העתקת הישיבה בדד לתקופת האבות, לספר בראשית, מציגה תמונה מורכבת של יותר מגוון אחר ומסבירה את האמביוולנטיות היסודית והפנימית של "עם לבדד ישכון".
- רחצן או רוחצן היא מילה בארמית שמשמעותה בביטחון, לבטח. ראו תפילת בריך שמיה בהוצאת ספר תורה: "ביה אנא רחיץ" – בו אני בוטח ובהמשך שם: "לא על אנש רחיצנא" – לא באדם אבטח. וכן תרגם אונקלוס "וישבתם על הארץ לבטח" (ויקרא כה יח) – "ותיתבון לרחצן עלה". חלק זה של המדרש חשוב להמשך. הוא הרי דורש את הפסוק בו מברך משה את עם ישראל "וישכון ישראל בטח בדד וכו' " - לא סתם "בדד" או "לבדד", אלא גם לבטח. בדד עם ביטחון.
- ואנו נוסיף גם לא כבדד אחר של ירמיהו: "איכה ישבה בדד". יז בתמוז אחר כותלנו. ויש אצל ירמיהו עוד בדד: "ישב בדד וידום".
- הברכה האמיתית של ישיבת עם ישראל בדד ונפרד מהעמים, איננה של ירמיהו (שהרי זה עונש על כך שלא זכו, ראו מדרש אגדה בובר בהערה 11 לעיל) ואף לא "ה' בדד ינחנו" של משה (!), אלא זו של בלעם, של אותו רשע! כאשר משה בא לברך את עם ישראל בסוף התורה "וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹש" הוא מסתמך על ברכתו של בלעם! על הקשר הפתלתל בין משה לבלעם כבר הרחבנו בדברינו משל הטבח והשר בפרשה זו, והפסקה במדרש: "לא כבדד שאמר משה: ה' בדד ינחנו", צריכה עיון רב, אבל נראה תחילה את מדרש תנאים לדברים הבא.
- על חילופי הגרסאות בין מדרש זה לספרי אפשר להאריך ולהעמיק הן רעיונית והן מחקרית. (מדרש תנאים לדברים הוא מדרש משוחזר מתוך המדרש הגדול שהוא עצמו אוסף מדרשים מאוחר יחסית). ראו ילקוט שמעוני שתפס נוסח הספרי. עכ"פ, לפי נוסח זה "הן עם לבדד ישכון" של בלעם איננו ברכה. האם כאן הוא הצליח לרגע לקלל? ראו סנהדרין קה ע"ב: "אמר רבי יוחנן: מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו. ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות - מה טובו אהליך יעקב. לא תשרה שכינה עליהם - ומשכנתיך ישראל. לא תהא מלכותן נמשכת - כנחלים נטיו. לא יהא להם זיתים וכרמים - כגנות עלי נהר. לא יהא ריחן נודף - כאהלים נטע ה' ...". "עם לבדד ישכון" לא מופיע ברשימה שם. ולא נותר לנו אלא לנחש מהי הקללה שרצה בלעם לקלל כאן, מהו ההפך של "עם לבדד ישכון". האם זו ההתבוללות: "וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם" (תהלים קו לה, ראו שמות רבה מו ד על פסוק זה)? או שמא אין צורך לחפש שום "הפך". בלעם השכיל למצוא כאן ביטוי אמביוולנטי, ברכה\קללה. מי שירצה, יפרש אמירה זו כברכה (כמדרש ספרי לעיל), אבל אני, בלעם, מתכוון למשמעות השלילית של "עם לבדד ישכון". ראו סיום דברי הגמרא בסנהדרין שם: "אמר רבי אבא בר כהנא: כולם חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות".
- נחזור לפסוק "ה' בדד ינחנו" שנדרש לשלילה במדרש ספרי ולחיוב במדרש תנאים לדברים. לכאורה, צודק מדרש תנאים שגם "בדד" זה של משה הוא לברכה, שהרי כל הפסוקים שם הם בשבח עם ישראל בתקופת המדבר! אם לא נאמר שיש כאן 'חילופי גירסאות' ומדרש תנאים בא לתקן הנוסח שבמדרש ספרי, אפשר שמדרש ספרי לא רואה ב"בדד" שירת האזינו דבר חיובי משום שסופו שם הוא: "וישמן ישורון ויבעט", וכל המשך שירת האזינו היא תוכחה גדולה. "בדד" זה נכשל. ומה גם שבדד זה היה במדבר בתקופה לא קלה בתולדות העם. משה עצמו מבחין בין "בדד" ובין "בדד" – בין לשכון לבטח בדד ובין הנחיה בדד. ונראה שגם מדרש תנאים לדברים יסכים שהשכינה בטח בדד ב"ארץ דגן ותירוש" ששמיה נוטפים טל, עדיפה על הנחיה בדד של המדבר בארץ "תוהו ילל ישימון".
- אחרי כל הפלפול שלנו בהערה הקודמת על בדד בטח בארץ תירוש ודגן מול בדד מונחה במדבר, בא הדרשן ועל בסיס פסוקים בספר עמוס דוחה גם ברכה זו של משה. ולא בכדי הוא נתפס למילה "יעקב". יעקב הוא האח הקטן שעקב את אחיו הגדול - את עשו (רומא). ראו דברינו עשו ויעקב – אחים שונאים בפרשת תולדות. משה ברך את בני ישראל שיהיו "כעין יעקב" (ישראל חוזר ליעקב). בא עמוס ואומר: לא, "מי יקום יעקב כי קטון הוא". בשיטה של יעקב אין לעם ישראל תקומה. והקב"ה מסכים עם עמוס. ראו פירוש רש"י ומהרש"א בסוף מסכת מכות שם. ויש להרחיב בפרשת וזאת הברכה.
- הוא ירמיהו אשר שולח לגולי בבל את המסר: "ארוכה היא, בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פריהן" (ירמיהו כט כח). אבל הוא עצמו, נשאר בארץ עד הרגע האחרון, עד שהוא גולה עם שארית שארית הפליטה למצרים.
- ראו בהמשך הגמרא שם שרב עדיין פוחד מהפסוק "ואבדתם בגויים" ובמיוחד מחלקו השני "ואכלה אתכם ארץ אויבכם", ורב פפא ומר זוטרא מרגיעים אותו. וכולם חכמי בבל היו ובאותה "ארץ אויבכם" חיו, למדו ויצרו את התלמוד הבבלי מפיו אנו חיים.
- שלוש מתוך ארבע הגזירות שגזר משה וביטלום הנביאים קשורים במעמדו של עם ישראל בקרב קהילת העמים. עם לבדד ישכון?
- פירוש מכיוון אחר: עם לבדד ישכון - עם שמצליח להשתייר ולשרוד. עם שיודע להלוך בשולי ההיסטוריה ולהמשיך להתקיים היכן שגדולים וטובים ממנו פסקו. מעורב, אבל לא יותר מדי.
- ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת צו סימן ד: "ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה (זכריה ב ט) - כיון שעשו מסתלק מן העולם, הקב"ה וישראל משתיירין, שנאמר: אחת היא יונתי תמתי (שיר השירים ו ט), ואומר: ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר". נראה שלעתיד לבא תנצח הגישה הבדלנית (ראו הערה 6 לעיל בה הובא מדרש ספרי זה בדברי רמב"ן). בזכות השיורים ויכולת ההישרדות, ישתיירו רק הקב"ה ועם ישראל בהיסטוריה. ראו גם ויקרא רבה כג ה. עם זאת, ברור שגם מול שיטה זו ניתן להראות מדרשים ואף פסוקים רבים בנביאים, שאומות העולם לא ייעלמו אלא יתאחדו תחת הנהגת הקב"ה וה"בדד ינחנו" אינו אלא איחוד כל התרבויות והלשונות. ראו גם "דבר אחר" בספרי דברים עצמו בפיסקא שטו שם: "דבר אחר: ה' בדד ינחנו, עתיד אני להושיב אתכם בנחת רוח בעולם. ואין עמו אל נכר, שלא יהו בכם בני אדם עסוקים בפרקמטיא של כלום". (תשובה למדרשים האנטישמיים?). נראה שהויכוח לא תם וימשיך גם לעתיד לבוא מהו "עם לבדד ישכון" ומה משמעותו.
- כאן אפשר לספר לילדים את הסיפור על גאוניותו של גאוס, מגדולי המתמטיקאים בכל הזמנים, שבהיותו ילד ביקש פעם המורה לחשבון להעסיק את הילדים בכיתה והטיל עליהם לסכם את כל המספרים מ-1 ועד 100. 1 + 2 + 3 + 4 וכו' עד 100. גאוס הרים את ידו תוך שתי דקות ונתן את התשובה. מה היא? איך טריק חשבונאי זה מתקשר לפרי חג הסוכות ולנרות חנוכה?
- את המדרש הזה ניתן לקרוא בכל אחת מהשיטות שהזכרנו: הגישה השיורית של שיר השירים רבה, בגישה הבדלנית של רמב"ן. השיטה שבלעם באמת ברך (לא נכנעים לגזרות השמד), בגישה שבלעם בעצם קלל (מלחמה נצחית) וכו'. כל אחד משואבי המים ודרכו הוא ודרכה היא.