פרשות השבוע

לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת: (שמות כג ב).¹

מסכת סנהדרין פרק א משנה ו – מנין בית דין של 23

סנהדרי גדולה היתה של שבעים ואחד וקטנה של עשרים ושלשה … ומנין לקטנה שהיא של עשרים ושלשה? שנאמר: "ושפטו העדה … והצילו העדה" (במדבר לה כד-כה) – עדה שופטת ועדה מָצֶלֶת הרי כאן עשרים² … ומנין להביא עוד שלשה? ממשמע שנאמר: "לא תהיה אחרי רבים לרעות" (שמות כג) שומע אני שאהיה עמהם לטובה. אם כן למה נאמר: "אחרי רבים להטות"? (שם) – לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה. הטייתך לטובה על פי אחד, הטייתך לרעה על פי שנים. ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כאן עשרים ושלשה.³

מכילתא דרבי ישמעאל משפטים מסכתא דכספא פרשה כ – הטייה לרעה עפ"י שניים

"לא תהיה אחרי רבים לרעות". ממשמע שאין אתה הווה עמהם לרעה, אבל אתה הווה עמהם לטובה. כיצד? שנים עשר מזכין ואחד עשר מחייבין – זכאי. שלשה עשר מחייבין ועשרה מזכין – חייב; או אחד עשר מזכין ושנים עשר מחייבין, שומע אני יהא חייב? תלמוד לומר: "לא תענה על ריב". אמרה תורה: הרוג על פי עדים, הרוג על פי מטין – מה עדים בשנים, אף מטין בשנים. אחד עשר מזכין ואחד עשר מחייבין ואחד אומר איני יודע, הרי זו אזהרה לדיין שלא יטה אלא לכף זכות, שנאמר: "לא תענה על ריב".⁴

רש"י שמות כג ב – פשט הפסוק לצד דרשות חז"ל

לא תהיה אחרי רבים לרעת – יש במקרא זה מדרשי חכמי ישראל, אבל אין לשון המקרא מיושב בהן על אופניו. מכאן דרשו שאין מטין לחובה בהכרעת דיין אחד, וסוף המקרא דרשו אחרי רבים להטות, שאם יש שנים במחייבין יותר על המזכין, הטה הדין על פיהם לחובה, ובדיני נפשות הכתוב מדבר. ואמצע המקרא דרשו ולא תענה על ריב, על רב, שאין חולקין על מופלא שבבית דין, לפיכך מתחילין בדיני נפשות מן הצד, לקטנים שבהן שואלין תחילה, שיאמרו את דעתם. לפי דברי רבותינו כך פתרון המקרא: "לא תהיה אחרי רבים לרעות" – לחייב מיתה בשביל דיין אחד, שירבו המחייבין על המזכין. ולא תענה על הרב לנטות מדבריו, ולפי שהוא חסר יו"ד דרשו בו כן. אחרי רבים להטות ויש רבים שאתה נוטה אחריהם. ואימתי? בזמן שהן שנים המכריעין במחייבין יותר מן המזכין … מכאן אמרו דיני נפשות מטין על פי אחד לזכות ועל פי שנים לחובה.⁵

ואונקלוס תרגם לא תתמנע מלאלפא מה דבעינך על דינא, ולשון העברי, לפי התרגום, כך הוא נדרש: לא תענה על ריב לנטות אם ישאלך דבר למשפט, לא תענה לנטות לצד אחד ולסלק עצמך מן הריב, אלא הוי דן אותו לאמיתו.⁶

ואני אומר ליישבו על אופניו כפשוטו, כך פתרונו: לא תהיה אחרי רבים לרעות – אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר הואיל ורבים הם, הנני נוטה אחריהם: ולא תענה על ריב לנטות וגו' – ואם ישאל הנדון על אותו המשפט, אל תעננו על הריב דבר הנוטה אחרי אותן רבים להטות את המשפט מאמיתו, אלא אמור את המשפט כאשר הוא, וקולר יהא תלוי בצואר הרבים.⁷

ירושלמי סנהדרין פרק ד הלכה ב – חיתוך התורה

מתניתין: דיני ממונות מטין על פי אחד בין לזכות בין לחובה ודיני נפשות מטין על פי אחד לזכות ועל פי שנים לחובה.⁸ גמרא: א"ר ינאי: אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה.⁹ מה טעם? "וידבר ה' אל משה" – אמר לפניו: ריבונו של עולם, הודיעני היאך היא ההלכה. אמר לו: אחרי רבים להטות, רבו המזכין – זכו, רבו המחייבין – חייבו. כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור, מניין ודגל"ו.¹⁰ וכן הוא אומר: "אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים" [תהילים יב ז], ואומר: "מישרים אהבוך" [שיר השירים א ד].¹¹

מסכת חולין דף יא עמוד א – רוב במציאות ההלכתית

מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא? מנלן? דכתיב: "אחרי רבים להטות"! רובא דאיתא קמן, כגון ט' חנויות וסנהדרין – לא קא מיבעיא לן. כי קא מיבעיא לן – רובא דליתיה קמן, כגון קטן וקטנה, מנלן? א"ר אלעזר: אתיא מרישא של עולה … ניחוש שמא ניקב קרום של מוח! אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא.¹²

מסכת בבא מציעא דף נט עמוד ב – רוב בבית המדרש

חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא … שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה: "אחרי רבים להטות".¹³

משנה מסכת עדויות פרק א  – האם בטלה דעת המיעוט?

משנה ד: ולמה מזכירין את דברי שמאי והלל לבטלה?¹⁴ ללמד לדורות הבאים שלא יהא אדם עומד על דבריו שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהם:¹⁵

משנה ה: ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין, הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין? שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו, שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין וכו'.¹⁶

משנה ו: אמר רבי יהודה: אם כן למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלה? שאם יאמר האדם כך אני מקובל, יאמר לו: כדברי איש פלוני שמעת.¹⁷

אבן עזרא על הפסוק – אחרי רבים לטובה

"לא תהיה אחרי רבים לרעות", מזה נלמוד, כי אם יהיו הרבים לטובה שהיא מצוה ללכת אחריהם.¹⁸

ויקרא רבה ד ו פרשת ויקרא – רוב שאינו רוב

א"ר אלעשא: גוי אחד שאל את ר' יהושע בן קרחה, אמר לו: כתוב בתורתכם: "אחרי רבים להטות" (שמות כג ב)  – ואנו מרובים מכם, מפני מה אין אתם משוים עמנו בעבודה זרה? אמר לו: יש לך בנים? אמר לו: הזכרתני צרתי. אמר לו: למה? אמר לו: הרבה בנים יש לי, בשעה שהן יושבים על שולחני, זה מברך לאלוה פלוני וזה מברך לאלוה פלוני; ואינם עומדים משם עד שמפצעים את מוחיהם אלו את אלו. אמר לו: ומשוה אתה עמהם? אמר לו: לא. אמר לו: עד שאתה אומר לי להשוות עמך, לך השוה את בניך. נדחף והלך לו.¹⁹

מסכת יבמות דף יד עמוד א – רוב כמותי מול איכות

רב אומר: לא עשו בית שמאי כדבריהם, ושמואל אמר: עשו ועשו.²⁰ אימת? אילימא קודם בת קול, מאי טעמא דמאן דאמר לא עשו? ואלא לאחר בת קול, מאי טעמא דמאן דאמר עשו?²¹ … אי בעית אימא קודם בת קול, וכגון דבית הלל רובא. למאן דאמר: לא עשו, דהא בית הלל רובא; ומאן דאמר: עשו, כי אזלינן בתר רובא – היכא דכי הדדי נינהו, הכא בית שמאי מחדדי טפי.²²

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים: בהערה 5 לעיל הזכרנו את הגמרא בסנהדרין לו א: "דיני נפשות מתחילין מן הצד. מנא הני מילי? אמר רבי אחא בר פפא: אמר קרא: לא תענה על רִב – לא תענה על רַב". הכרעה עפ"י רוב דעות הולכת יד ביד עם סדר השמעת הדעות בבית המדרש מהקטן לגדול. וזה הדבר הקשה שעשה רבן גמליאל במחלוקתו בגמרא ברכות כז בדין תפילת ערבית רשות או חובה שבסופה הודח מכהונתו. ראו שם הקטע: "כשנכנסו בעלי תריסין, עמד השואל ושאל: תפילת ערבית רשות או חובה? אמר לו רבן גמליאל: חובה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שחולק בדבר זה?", בדברינו ביום שהעבירו את רבן גמליאל מנשיאותו בדפים המיוחדים.