ביקש יעקב לישב בשלווה

בראשית רבה פד ג

"אם שוט ימית פתאום למסת נקיים ילעג" (איוב ט כג) – אנטונינוס שאל את רבנו, אמר לו: מהו שכתוב "אם שוט ימית פתאום"? אמר לו: גזור שיטול מאה מגלבים – והרי נתונים אצלו! מאה דינרים – זה סוכם לזה וזה סוכם לזה ואין מוציאים ידו כלום – "למסת נקיים ילעג".1 אמר ר' אחא: בשעה שהצדיקים מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה, השטן בא ומקטרג ואומר: לא דַיָּם שהוא מתוקן להם לעולם הבא, אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה!2 תדע לך שהוא כן, יעקב אבינו על שבקש לישב בשלוה בעוה"ז נזדווג לו שטנו של יוסף: "וישב יעקב".3 "לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז" (איוב ג כו).4 "לא שלותי" – מעשו, "ולא שקטתי" – מלבן, "ולא נחתי" – מדינה, "ויבא רוגז" – בא עלי רוגזו של יוסף.5

מדרש תנחומא פרשת וישב סימן א

כל מקום שהוא צער אומר "וישב" – לשון צער הוא. "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן" – "ויקרבו ימי ישראל למות" (בראשית מז). "וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק" – "ויפול מן העם ביום ההוא" (שמות לב). "וישבו לאכול לחם" – "והנה אורחת ישמעאלים באה מגלעד" (בראשית לז). "וישב יהודה וישראל לבטח" (מלכים א ה) – "ויקם ה' שטן לשלמה" (מלכים א יא). "וישב ישראל בשטים" – "ויחל העם לזנות" (במדבר כה). וכן אתה פותר את כולם ברעה הזו. ואף כאן: "וישב יעקב" – "ויבא יוסף את דבתם רעה".6

פרקי דרבי אליעזר (היגר) – "חורב" פרק לז

"ויסעו ויהי חתת אלהים על הערים … ולא רדפו אחרי בני יעקב" (בראשית לה ה), ולקח יעקב בניו ובני בניו ונשיו והלך לקרית ארבע אצל יצחק אביו ומצא שם את עשו ואת בניו ואת נשיו יושבים באוהל יצחק ותקע לו אוהלו חוצה לה. וראה יצחק את יעקב ואת נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל אשר לו לשנ"י בני"ו ושמח בלבו מאד ועליו הוא אומר: "וראה בנים לבניך שלום על ישראל" … אז ישב יעקב בטח ושאנן ושלו בארץ כנען ובארץ מולדתו ובארץ מגורי אביו, שנאמר: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו".7

בראשית רבה פז ב

"כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים" (תהלים קכה ג) ר' אבא בר כהנא ור' יצחק, ר' אבא אמר: אין לו נְיָחָה בצד חבורה של צדיקים אלא בצד חבורה של רשעים. למה? "למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם" (שם). ר' יצחק אמר: אין לו הנחה בצד חבורה של רשעים אלא בצד חבורה של צדיקים. למה? למען לא ישלחו וגו', דבר אחר: כי לא ינוח שבט הרשע וגו' – זו אשת פוטיפר, על גורל הצדיקים – זה יוסף: "ותשא אשת אדוניו וגו' ".8

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק מז

"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ". כתוב: "טוב מלא כף נחת ממלוא חפנים עמל ורעות רוח" (קהלת ד ו). טוב היה לאבינו יעקב, אלו שבע עשרה שנה במצרים … שחיה אותם בנחת, והשבטים סביבותיו, ובני בניו פרים ורבים, ועיניו רואות ולבו שמח, אין שטן ואין פגע רע, ויוסף בנו מלך על הארץ, ומביא ונותן לתוך פיו, שנאמר: "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף" (בראשית מז יב). "ממלוא חפנים עמל ורעות רוח", ממאה ושלשים שנה שלא היה אלא כולם בעמל … "וישטום עשו את יעקב" … "ועתה בני שמע בקולי וקום ברח לך" … "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה" … "ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי" … "ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו ויתאבל על בנו ימים רבים" … כל אותם השנים היה עמל ורעות רוח, לכך נאמר ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, אלו השבע עשרה חיה בהם חיים טובים.9

בראשית רבה פד ח

"ועשה לו כתונת פסים" – ריש לקיש בשם ר' אלעזר בן עזריה: צריך אדם שלא לשנות בין בניו, שעל ידי כתונת פסים שעשה אבינו יעקב ליוסף "וישנאו אותו".10

שמות רבה כו א

"ויבא עמלק וילחם עם ישראל" (שמות יז ח) – זהו שכתוב: "לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז" (איוב ג כו). "לא שלותי" – מבבל, "ולא שקטתי" – ממדי, "ולא נחתי" – מיון, "ויבא רוגז" – מאדום.11

מדרש תנחומא (בובר) פרשת בחוקותי סימן ב

"אם בחקותי תלכו" – זהו שכתוב: "ימאסם א-לוה כי לא שמעו לו" (הושע ט יז). אמר הקב"ה: אני אמרתי שתהיו נתונים בשלוה, שנאמר: "ונטעתים על אדמתם" (עמוס ט טו), אימתי? "אם בחקותי תלכו … ואכלתם לחמכם לשובע"' (ויקרא כו ה). אני כך יעצתי, אבל אתם לא עשיתם כן, אלא: "ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה' א-להיהם" (מלכים ב יז ט).12

בראשית רבה סג יג

"ויאמר יעקב מכרה כיום" , אמר לו: מכור לי יום אחד משלך. אמר רבי אחא: כל מי שהוא יודע לחשב ימי הגלות, ימצא שיום אחד ישב יעקב בשלוה בצלו של עשו.13

בראשית רבה י ט

"ויכל א-להים ביום השביעי … וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו" – ומה נברא בו לאחר ששבת, שאנן, ונחת, שלוה, והשקט.14

בראשית רבה כב ב

"והאדם ידע" – ידע מאיזו שלוה נשלה.15

משנה מסכת אבות פרק ד משנה טו

רבי ינאי אומר: אין בידינו לא משלות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים.16

ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ב

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ספרי דברים ואתחנן ו, ה): רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל זמן שהאדם שרוי בשלוה אין מתכפר לו מעונותיו כלום; ועל ידי הייסורים הוא מתרצה למקום, שנאמר: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה" (משלי ג יב).17

תנחומא פרשת שמות סימן א – שמות רבה פרשה א סימן א

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" – זהו שאומר הכתוב: "חושך שבטו שונא בו ואוהבו שחרו מוסר" (משלי יג כד) – בנוהג שבעולם, אדם שאומר לחבירו: פלוני הכה את בנך, יורד עמו עד לחייו ומה תלמוד לומר: חושך שבטו שונא בנו? ללמדך שכל המונע בנו מן המרדות, סוף יוצא לתרבות רעה ושונאהו. שכן מצינו בישמעאל שהיה לו געגועין על אברהם אביו ולא רידהו ויצא לתרבות רעה ושנאו אברהם והוציאו מביתו ריקם … כיוצא בו, "ויאהב יצחק את עשו" (בראשית כה כח) – לפיכך יצא לתרבות רעה על שלא רידהו …

"ואוהבו שחרו מוסר" – זה הקב"ה, על שאוהב את ישראל, דכתיב: "אהבתי אתכם אמר ה' "(מלאכי א ב), שהוא מרבה אותן ביסורין. אתה מוצא שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולם לא נתנם להם אלא על ידי יסורים: התורה, וארץ ישראל, וחיי עולם הבא.18

קהלת רבה פרשה ב א

"אמרתי אני בלבי לכה נא אנסכה בשמחה" (קהלת ב א) – רבי יונה בשם רבי סימון בר זביד: כל שלוה שאדם רואה בעולם הזה, הבל היא לפני שלותו של עולם הבא.19

מדרש משלי (בובר) פרשה יז

"טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב" (משלי יז א) – אמר ר' יוחנן: זו ארץ ישראל, שאפילו אוכל אדם פת ומלח ודר בתוכה, מובטח לו שהוא בן העולם הבא.20

 

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים 1: ראו הסיפור של עגנון, מנוחה, בכרך אלו ואלו: "זקן אחד היה בשכונתו של משה, איש תם וישר וירא אלקים … כשעמד משה לעלות שנייה למרום לקבל לוחות אחרונות, הלך אותו זקן אצלו ואמר לו: אדוני משה … מקצת מנוחה אני מבקש. בבקשה ממך משה, אל תשכחני שם למעלה …". ועל מנת לא לקלקל את יפי הסיפור, לא נמשיך, ראו במקור.

מים אחרונים 2: מחותני עמוס חכם ז"ל למדני שבחנוכה אנו אומרים מזמור שיר חנוכת הבית לדוד ובו הפסוק: "ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם", שמסמל את תקוותם של החשמונאים שגאולה זו תמשך לדורי דורות (ראה מקבים ב פרקים א-ב באגרת ששלחו החשמונאים ליהודי מצרים). ומה קרה למלכות חשמונאים? קפץ עליה רוגזן של מלחמות אחים מכוערות שהביאו לקיצה. (ראה גם הקשר לחנוכה ומלכות החשמונאים בהערה 13 לעיל).

 

עדכון אחרון: 14/11/2016

הערות שוליים

  1.  המשל הוא שיש הבדל בין גזר דין לחובה ובין גזר דין לזכות. גזר דין לחובה או לעונש מתקיים מיד. אם בית הדין פוסק שאדם חייב מלקות – הוא סופג זאת מיד ובמקום. אך אם פסק הדין הוא לטובה, כגון שיש ליתן לאדם כסף (בפרט כסף של השלטון!), עובר הרבה זמן עד שהכסף מגיע – אם בכלל. הפקיד הזה לוקח קצת, הפקיד הזה צריך לכנס ועדה, המשרד הזה מפקיד את הכסף קודם כל בחשבות שלו, "הכסף עוד לא נכנס לחשבון" וכו'. בקיצור, הדברים הרעים קורים מיד ובחטף – "שוט ימית פתאום" בעוד שהדברים הטובים נסחבים ונסחבים – "למסת נקיים ילעג".
  2. קטע זה של המדרש כאילו מסכם כבר את כל הנושא במשפט קצר אחד: דיים לצדיקים שמזומן להם העולם הבא ואיך זה יבקשו לישב בשלווה גם בעולם הזה! ראה כדוגמא מדרש תהלים (בובר) מזמור צב: "צדיק כתמר יפרח. אמר ר' יצחק בר אדא: מה התמרה צילה רחוק ממנה, כך צדיקים שכרן רחוק מהן, עד לעולם הבא". ובדברינו שני אחים – שני עולמות, בשבת שעברה, פרשת וישלח, כבר הראינו איך המדרשים 'מקצים' את העולם הזה לעשו ואת העולם הבא ליעקב. אנו שכבר מורגלים בתפיסת חז"ל של העולם הזה מול העולם הבא (שהוא פתרון לחוסר מענה לבעיית שכר ועונש, ראה קידושין לט ע"ב בסיפור על הנער שקיים מצוות שילוח הקן וכיבוד אב ומת), אולי איננו שמים לב למהפך הפרשני שעשו חז"ל עושה כאן המדרש. ספר בראשית וכן המקרא כולו ואף מרבית הנ"ך מדגישים כל הזמן שהכל תוצאות מעשה האדם והכל כאן בעולם הזה. יעקב זועק שרימו אותו בהחלפת רחל בלאה, עונים לו מה עשית כשרימית את אביך וכו' וכו'. "אם תשמעו ואם לא תשמעו", הכל בסיבה ומידה כנגד מידה. ואילו כאן יש קביעה פשטנית: איך מצפים בכלל הצדיקים לקבל שכר ולישב בשלווה בעולם הזה, כאשר טובתם ושלוותם מצפים להם בעולם הבא! ולמרות "סיכום פשוט" זה של המדרש, נמשיך בדרכנו לחפש שלווה ושקט ליעקב ולזרעו בחיים עלי חלד.
  3.  מיד אחרי "וישב יעקב בארץ מגורי אביו", בא הפסוק: "אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה וכו'" המספר את תלאות יוסף ויעקב. כל הישיבה של יעקב נמשכה פסוק אחד קצר. נוסח סיום המדרש הקצר: "וישב יעקב", בלי הפסוק הסמוך מחמיץ את כל הפואנטה של המדרש. או שהמעתיקים קיצרו (כדרכם) ובמקור אכן הופיעו הפסוקים המלאים, או שהדרשן סומך על כל שקהל שומעיו יודע את פסוקי התורה בע"פ ומסתפק במילים: "וישב יעקב". הקהל כבר ישלים בעצמו: "אלה תולדות יעקב, יוסף וכו' ".
  4. המדרשים מרבים לצטט מהכתובים, כולל ספר איוב, אבל נראה שציטוט הפסוק הפותח לעיל ופסוק זה מספר איוב, הוא מכוון. ראה גמרא בבא בתרא טו ע"ב שיטה שמציעה שאיוב (שזמנו במקרא עלום) היה בימי יעקב היה ואף נשא את דינה לאשה.
  5. ובסוף ימיו, כשהוא עומד מול פרעה מסכם יעקב ואומר: "מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי" (בראשית מז ט). האם זהו סיכום אמיתי וכן של חייו, או שמא רק לפרעה (לגוי) הוא אומר כך? ראה פירוש רשב"ם ורמב"ן על פסוק זה שם.
  6. כאן המדרש ברור (ראה הערה 3 לעיל) ויש חיבור בין הפסוק הראשון והשני בפרשתנו והקביעה שכל "וישב" הוא צער מרחיקה ומפליגה מאד. אפשר להוסיף לדרשן גם את "וישב" של לוט במערה, לאחר הפיכת סדום שמיד אחריה בא מעשה הזנות החמור עם בנותיו (בראשית יט ל-לא), את "וישב" של יעקב אצל לבן (בראשית כט יד), את "וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק" של מעשה העגל (שמות לב), "וישב העם בקדש" של מות מרים (במדבר כ א) ועוד. אך כנגדם יש את "וישב אברם באלוני ממרא" (בראשית יג), "וישב יצחק עם באר לחי רואי" (בראשית כה), "וישב משה לשפוט את העם" (שמות יח) ורבים אחרים שבהם הישיבה היא לטובה. אבל כבר אמרו: אין מקשים על המדרש והרעיון הוא ברור: כל ניסיון לשבת בנחת, אין לדעת כיצד תסתיים.
  7. הנה מדרש אופטימי יותר שמבקש למצוא "וישב יעקב" ולוּ לזמן מה. כבר הזכרנו תיאור אידילי זה של חזרת יעקב ליצחק אביו (אבל לא לרבקה שנפטרה טרם שהגיע) בדברינו מות יצחק ורבקה בפרשת וישלח, ושם עשינו חשבון שיוסף היה בן שמונה כשהגיע יעקב חזרה לחברון אל יצחק אביו. ומכיוון שיוסף נמכר כשהיה בן 17, הרי לנו 9 שנים של שלווה ושקט בבית יעקב (עם יצחק ועשו!), כאשר מעשה דינה, הריב עם לבן, והחשש מעשו מאחוריו. ראה תיאור פחות דרמטי של השקט שזכה לו יעקב בחזרתו לארץ, לפחות לזמן מה, במדרש בראשית רבה פד ה: "וישב יעקב, כך אמרו חכמים: לא נהנה יעקב אבינו ממושב, עד שגר במגורי אבותיו. ואיזו זו? זו ארץ כנען ששם גר יצחק אביו". ולפי חשבון נוסף שעושים המדרשים והפרשנים ומחשבי קורות העתים, יצחק נפטר עשרים ואחת שנים אחרי שיעקב חוזר אליו (או עשרים ושתיים, ראה סדר עולם רבה פרק ב). ואם כך, אחרי 9 שנות השלווה והשקט, באו עוד בחיי יצחק, שתים עשרה או שלוש עשרה שנים של צער גדול על היעלמותו של יוסף. ראה המדרשים על "ויבך אותו אביו" שיצחק הוא שבכה עם יעקב על יוסף. אבל תשע שנים של שקט ושלווה היו ובין הפסוק הראשון והשני של הפרשה עברה תקופה ואין לקרוא אותם בנשימה אחת, כפי שראינו במדרש תנחומא לעיל. ראה הערות 3 ו- 6 לעיל.
  8. השקט שזכה לו יעקב, גם עפ"י המדרש הקודם, לא האריך ימים (הגם שתשע שנים הם גם משהו) ומעשה אבות סימן לבנים. חוסר השקט והשלווה של יעקב חוזר אצל יוסף בנו, כאן במעשה אשת פוטיפר. ואולי שניהם גורמים חוסר שקט ושלווה זה לזה יעקב ליוסף ויוסף ליעקב. ראה בראשית רבה בראש הפרשה על ההקבלה בין האב לבן: "אלה תולדות יעקב יוסף ... שכל מה שאירע לזה אירע לזה. מה זה נולד מהול אף זה נולד מהול. מה זה אמו עקרה אף זה אמו עקרה ... מה זה אחיו שונא אותו אף זה אחיו שונאים אותו, מה זה אָחִיו בקש להורגו אף זה בקשו אֶחָיו להורגו וכו' ". ועצם המדרש לעיל צריך הבהרה. ראה פירוש אלבק כאן שמביא מספר הצעות להסבר המדרש. ונראה שר' אבא בר כהנא סבור שאין להעמיד את הצדיקים במבחן, אבל ר' יצחק אומר: אדרבא, זהו הניסיון לצדיקים שרק הם יכולים לעמוד בו. ורשע הוא כאן אולי במובן של חוסר שקט וייסורים. כך או כך, אנו נמשיך בחוסר השקט והשלווה של יעקב אבינו ויעקב לדורות.
  9. אימתי זכה עוד יעקב להשקט ושאנן? בשבע עשרה השנים בהם שהה במצרים, בסוף ימיו, בחסות יוסף בנו השליט והפיוס, לפחות על פניו, בין האחים. בין התיאור האידילי של סוף ימי חיי יצחק בפרקי דרבי אליעזר לעיל ובין התיאור האידילי של סוף חיי יעקב במצרים בערוב ימיו, היו ליעקב צרות רבות (בקטעים שקצרנו), אבל היה בסוף "ויחי" שסוגר את "וישב". ראה גם אגדת בראשית (בובר) פרק סא המתאר את סוף חייו של יצחק לאחר כל צרותיו: "ובסוף נח, שנאמר ויקרא שמה רחובות כי עתה הרחיב ה' לנו". וממשיך בתיאור דומה של יעקב: "וכן יעקב כמה נצטער, רדפו עשו, ונשתעבד בנשיו. רדפו לבן, ונענש בבתו, נמכר בנו, ובסוף ישב. ויחי יעקב". וראה גם איך רבי יהודה הנשיא מתאר את ימיו היפים בציפורי בהשוואה עם יעקב: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה - ויחי יהודה בציפורי שבע עשרה שנה" (בראשית רבה צה).
  10.  ובתנחומא כאן סימן ד הנוסח אפילו יותר חריף: "בשביל כתונת פסים גרם לכל השבטים לירד למצרים". ובילקוט שמעוני כאן רמז קמא: "אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים. שבשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים". "רוגזו של יוסף", לפי מדרש זה (וכן הוא גם "ותצא דינה" וגם עשו), אינו גזירת גורל, אלא תוצאה ממעשיו של יעקב. אין פה איזה פטליזם, איזו גזירת גורל (אולי משהו בגנים?) שמונע מיעקב את השלווה שהוא מבקש. גם ברית בין הבתרים שמוזכרת תדיר כמה שקבע את הירידה למצרים, איננה כאן. מאידך, לבוא ולומר שהכל בגלל כתונת פסים, גם זה לא הסבר מלא. יש ליעקב איזה חוסר שלוה בסיסי ובלתי מוסבר.
  11.  שים לב להקבלה המדויקת של מדרש זה (שמות רבה) עם המדרש בו פתחנו (בראשית רבה). "מעשה אבות סימן לבנים" (המוטו של ספר בראשית) מיעקב אבי האומה לבני יעקב שבכל דור ודור. שוב גם הם כאביהם. גזירת גורל? ראה אבות דרבי נתן נוסח א פרק כ: "אמר הקב"ה: מי גרם לי להטיב לאומות העולם, אלא ישראל. שכל זמן שאומות העולם שרויים בשלוה ישראל סגופים דחופים ומטולטלים". כאילו יש כפות מאזניים של הגורל, כשאומות העולם למעלה, ישראל למטה, האמנם?
  12.  "מעשה אבות סימן לבנים" בכיוון הפוך יאמר מדרש זה. כמו שאצל יעקב ההיסטורי אין שום גזירת גורל אלא תוצאה של מעשים שהאדם עושה: "שינה בין הבנים", "ותצא דינה", "אנכי עשו בכורך" – כך גם אצל יעקב לדורותיו. "אם בחוקותי תלכו" – "ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד". ואם מחפאים דברים – התוצאה היא בלתי נמנעת. חוסר השקט והשלווה הוא באדם עצמו.
  13.  כיון שגלשנו ליעקב לדורות, הבאנו "מדרש פליאה" זה. מהו אותו יום שבו זכה יעקב לישב בשלוה. מתי ארע? פירוש א.א. הלוי מציע שמדובר בתקופת הברית בין מלכות החשמונאים ורומי (עד כיבוש הארץ בידי פומפיוס) והוא מפנה אותנו לגמרא במסכת עבודה זרה ח ע"ב: "עשרין ושית שנין קמו להו בהימנותייהו בהדי ישראל, מכאן ואילך אישתעבדו בהו". תשע שנות שלטונה של שלומציון המלכה (76-67 לפנה"ס) נחשבים לשנות שקט ושלווה ופריחה מיוחדים. מחותני עמוס חכם ז"ל הציע לקשור מדרש זה לצפייה שבמלאות 1000 שנה למלכות רומי (עשו) תבוא הגאולה. זאת, עפ"י המקבילה במדרש תנחומא (בובר) תולדות סימן ד: "אמר ר' אחא מי שהוא יודע לחשב כראוי, לא נטלו ישראל בעולם הזה אלא אלף שנים, שיומו של הקב"ה אלף שנים הן, שנאמר כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול (תהלים צ ד)". ואולי המילה "יֵשֵב" היא בלשון עתיד ולא "יָשָב" בלשון עבר, יום אחד עוד יֵשֵב יעקב בשלוה. ידידי דוד עמית הי"ו מציע שהכוונה ליוליאנוס הכופר שבתקופתו (361-363) הטיב השלטון ליהודים והדבר עשוי להתאים לתקופתו של ר' אחא הדרשן. כך או כך, נראה שכוונתו העקרונית של המדרש ברורה, אך עדיין הוא צריך ביאור והמאיר עינינו בו יבורך ויתברך.
  14.  נניח לרגע ליעקב אבי האומה ולתולדותיו ונלך לשורש כל המעשים – בריאת העולם. הנה, בעצם הבריאה יש שקט ויש שלוה. זו "תוספת הבריאה" לאחר שהקב"ה כילה מלאכתו ושבת. ראה דברינו בפרשת בראשית שישה או שבעה ימי בריאה. ואולי גם בבריאה אין שקט ושלווה. ראה שבעת ההבלים שבתחילת קהלת הכוללים גם את יום השבת, כפי שהבאנו בדברינו הבל השבת. וראה גם מים אחרונים בסוף הדף, הפניה לסיפור מנוחה של עגנון.
  15.  גם כאן יש חטא - חטא עץ הדעת שגרם לביטול השלוה ולגירוש מגן העדן. שים לב למשחק המילים שלוה - נשלה. האם זה מה שהאדם גילה \ ידע, לאחר חטא עץ הדעת ולאחר הגירוש מגן העדן, ששלוה היא אשליה? ועדיין אין מקרא יוצא מידי פשוטו, "ידע" בפסוק שם הוא יחסי איש אישה והקמת בית ומשפחה: "והאדם ידע את חוה אשתו". זו השלוה החלקית שלוות-מעט כפיצוי לגן עדן, שאם ירצה ויזכה אין זו אשליה.
  16.  ובאבות דרבי נתן נוסח ב פרק לג, הנוסח קצת עשיר יותר: "רבי ינאי אומר: לשלות רשעים לא נכנסנו, בייסוריהן של צדיקים לא נגענו. אין בידינו משלות רשעים ולא מייסורי הצדיקים". רבו הפירושים השונים למשנה זו - ראה קהתי על אתר. חלקם הולך בדרך של "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", היינו, בעיית שכר ועונש (ספר העיקרים, רבנו יונה ועוד), אבל נראה שהרוב הולך בדרך שמשתמעת מפשטה של המשנה ומהלשון המורחבת של אבות דרבי נתן, היינו, שאין אנו צדיקים וגם איננו רשעים, אלא כמאמר הגמרא בראש השנה טז ע"ב: "בינוניים תלויים ועומדים". וכמו שמפרש ברטנורא במשנה באבות: "מכלל רשעים יצאנו ולכלל צדיקים לא הגענו". אפשרות דומה היא שאין אנו צריכים להתגאות ולהחזיק עצמנו צדיקים וגם לא להשפיל עצמנו ולהחשיב עצמנו רשעים. סוף דבר, לענייננו - לצדיקים אין שלוה.
  17.  רבינו יונה הגירונדי (ספרד המאה ה- 13) מסכם את ההשקפה הברורה שאין ולא תהיה שלוה לצדיק. בכל שלוה יש חשש של חטא ובכל חוסר שלוה יש זכוך וכפרה. את לשון המדרש שהוא מצטט לא מצאתי, אך כללית, המדרש שהוא מביא מספרי וכן מדרשים רבים אחרים אכן "משבחים" את הייסורים שהם לעתים קרובות מנת חלקם של צדיקים ואנשים ישרים. אלא שאולי יש בכך יותר הצדקה בדיעבד והתמודדות עם בעיית שכר ועונש כפי שהבאנו לעיל ולא אידיאל שיש לשאוף אליו והשקפת עולם לכתחילה. ראה המקור שהוא עצמו מביא שם שהדברים נאמרים בהקשר עם ביקור חולים שערכו חכמים אצל ר' אליעזר ובקשו לעודדו. ראה גם בגמרא ברכות ה ע"ב על רבי יוחנן שביקר את חייא בר אבא שחלה והתייסר ושאל אותו: "חביבים עליך יסורים?" וענה לו: "לא הם ולא שכרם". וכן אח"כ כשרבי יוחנן חלה ובה רבי חנינא לבקרו. ואכמ"ל.
  18. מה שנכון לפרט נכון גם לכלל: חוסר השלווה קשור במוטיב החינוכי של "חושך שבטו שונא בנו", נושא שכבר הארכנו לדון בו בדברינו חושך שבטו שונא בנו בפרשת שמות. המדרש מציין שם אמנם גם את דוד שלא רדה באבשלום ובאדוניהו, אבל עיקר הדרשה היא על האבות: אברהם שלא רדה בישמעאל וכנגדו רדה ביצחק (בהמשך הדרשה שם, המדרש מוצא לזה פסוק כזה שאינו כפשט), יצחק שלא רדה לעשו (כנ"ל) אבל רדה ליעקב (כנ"ל). לחוסר השלווה, גם אם הוא הסבר של בדיעבד, יש צידוק חינוכי. ואצל יעקב מוטיב זה קשור כמובן בהסבר של גלות מצרים וקשיי השעבוד. ראה דברינו אל תירא מרדה מצרימה בפרשת ויגש.
  19.  הפסוק המלא הוא: "אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי לְכָה נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב וְהִנֵּה גַם הוּא הָבֶל". קהלת הפסימי בוודאי יצטרף לדעות הנ"ל שאין שלווה בעולם הזה ולכן הוא בורח אל השמחה וכצפוי גם שם הוא לא מוצא שלווה או לפחות לא רואה בה ערך (תלוי איך נפרש שם "הבל"). ודווקא חז"ל באים ואומרים בשמו שאולי יש שלווה מסוימת בעולם הזה ואין היא הבל גמור, רק היא פחותת ערך ונמוכה בהשוואה עם שלוות העולם הבא. בהשוואה עם העולם הבא, השלווה כאן ועכשיו בזה העולם איננה נחשבת. אך ראה בהמשך המדרש שהעולם הבא שם זה ימות המשיח ולא החיים שלאחר המות. אז אולי קהלת וחז"ל פרשניו לא כל כך פסימים אחרי הכל.
  20.  מדרשים רבים יש לנו על פסוק זה ממשלי "טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב". וכן הוא בפרק טו פסוק יז שם: "טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו". ובחז"ל: "איזהו עשיר השמח בחלקו" (אבות ד א). משמע שגם בעולם הזה אפשר להגיע לשלווה, אם מסתפקים במועט ולא צריכים לחכות לעולם הבא. בפרט, כמובן, כאשר מדובר בארץ ישראל!