- שלושה נאומים, שלוש קבוצות של ברכות, נושא בלעם עד שבלק מגיע למסקנה ששוב לא תצמח ממנו תועלת ושולח אותו לארצו (אך לא לפני שהוא מקבל תמורה לכספו בעצה של הזנות בשיטים, ראה דברינו נבואת בלעם ועצתו וכן שטים של זנות בפרשה זו). וזה הנאום השלישי והאחרון, אשר ממשיך שם בפסוקי מים צלולים ומתוקים: "כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם: יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים וכו' ". מעט ממים אלה נשתדל לחלק.
- ובהמשך המשנה שם (בבא בתרא פרק ג משנה ז): "אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון. היה קטן – עושה אותו גדול. אחד – עושה אותו שנים". משמע שיש הבדל בין פתיחת חלון לחצר (גם אם למי שפותח יש שותפות מלאה ואפילו חזקה בחצר) ובין פתיחת חלון לרשות הרבים. בחצר השותפים אין ראובן יכול לפתוח חלון או להגדיל חלון קיים, אם הוא ממול חלון קיים של שמעון. שמעון יכול לטעון להיזק ראייה. ברשות הרבים, חובתו של שמעון היא "להצניע עצמו" ואין הוא יכול להתנהג כאילו הוא בביתו הפרטי. אין טענת "היזק ראיה" ברשות הרבים.
- מפרש שם רשב"ם: "וירא את ישראל שוכן - ראה היאך שוכנים ולפיכך אמר מה טובו אהליך וגו', שאין פתחי אהליהם מכוונים" וכבר הובאו הדברים ע"י סבו של רשב"ם, רש"י, בפירושו לפסוק בפרשתנו. המקור הוא גמרא זו הדנה בהלכות שכנים ובנייה והרי לנו קשר יפה בין מדרש אגדה להלכה. אך עדיין אפשר לפלפל ולשאול האם השטח הציבורי בין אוהלי בני ישראל היה בגדר חצר השותפים או רשות הרבים? אם תאמר שהיה זה בגדר חצר השותפים (זו שיטת רשב"ם, ראה עיונים בפירוש שטייזלץ שם), היינו שאוהלי בני ישראל היו מסודרים בקבוצות (במעגלים או במרובעים כמו סביב חצר משותפת) – ניחא. אבל אם תאמר שהשטח בין האהלים היה בבחינת רשות הרבים (שיטת ריטב"א), היינו שהיו מסודרים בשורות עם שבילים ו"רחובות" ביניהם, יש לומר שזה שהקפידו שלא יהיה פתח כנגד פתח הוא לפנים משורת הדין ומדרש אגדה זה אינו להלכה. עוד יש לדון אם היו אהליהם עם פתח אחד בלבד או מפולשים משני צדדים (לפחות) כאוהלו של אברהם, שאז זה דורש באמת סידור מיוחד. ודי לנו בפלפול הלכתי גיאומטרי זה (אך נזכרנו באוהלו של יצחק שמשום מה היה פתוח כלפי ארמונו של אבימלך (בראשית כו ח).
- ביקש לקלל ויצא לו הפסוק: "מה טובו אהליך יעקב" כדלהלן.
- ובדברים רבה (ליברמן) פרשת דברים סימן ה, בלעם לא רצה לקלל את בני ישראל, אלא לברך את אויבי ישראל: "זה בלעם הרשע שהיה מברך, והיה אחד בלבו ואחד בפיו. בא לומר: מה טובו אהליך מואב משכנותיך עמון, ופסק הקב"ה לצוארו, ואמר: מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל". האם כך תכנן בלעם גם לגבי כל שאר הברכות? מדרש זה תמוה למדי שכן הוא נוגד את כל פשט הפרשה שבלק שוכר את בלעם לקלל את ישראל: "|לכה ארה לי את העם הזה" ולא לברך את עמו. אך הוא מזכיר את המדרשים המספרים על הניסיון הקודם (המר) של מואב עם בלעם (ובעור אביו) כאשר סיחון שכר אותם לקלל את מואב והצליחו: "על כן יאמרו המושלים זה בלעם ואביו ששכרן סיחון לקלל את מואב והן אמרו: תבנה ותכונן עיר סיחון כי אש יצאה מחשבון אכלה ער מואב שקללו את מואב שימסרו בידו אוי לך מואב" (במדבר רבה יט ל). האם הניסיון המר הקודם של בלק עם בלעם הביא אותו לרצון לקלל את ישראל או שמא לברך את עצמו ועמו? ראה שם הברכה לסיחון: "תבנה ותכונן עיר סיחון". ראה אגב שם שמדרש זה הוא הצידוק לכיבוש סיחון ביד ישראל: "נטל סיחון ממואב ונטלו ישראל מסיחון שהיו פטורין מן גזל". והדברים קשורים גם למלחמת יפתח בבני עמון (הפטרת שבת שעברה) ולקשרים המורכבים בין ישראל למואב שיש ביניהם בעצם קשרי משפחה. וכבר גלשנו דיינו. נחזור לאוהלי יעקב ולמשכנות ישראל.
- בלעם ביקש לומר: לא תשרה שכינה עליהם, ויצא לו: "ומשכנותיך ישראל". ביקש לומר: לא תהא מלכותן נמשכת, אבל יצא לו: "כנחלים נטיו". כך יש לקרוא את כל המשך הגמרא: ביקש לומר: ... ובשמות רבה ד ג: "כמה בקש בלעם לקלל את ישראל ועל כרחו שלא בטובתו היה מברכן שנאמר (במדבר כג) מה אקוב ולא קבה אל".
- עוד בהמשך שם: "לא תהא מלכותן שולטת באומות - וזרעו במים רבים", לא תהא עזה מלכותן - וירם מאגג מלכו", לא תהא אימת מלכותן - ותינשא מלכותו".
- שכל הקללות שחשב בלעם לקלל את ישראל נהפכו אמנם ברגע שהוציאן מפיו לברכות, אבל ברגע שחטאו ישראל חזרו להיות קללות, היינו חזרו לכוונתן המקורית כפי שהתכוון בלעם לומר. חוץ מאחת: "שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות", שמרגע שהפכה לברכת: "מה טובו אהליך יעקב" - שוב לא פסקה. ומי הוא שכמעט והפך גם את ברכת "מה טובו אהליך יעקב" לקללה? אחז מלך יהודה. ראה ויקרא רבה יא ז: "ויהי בימי אחז – מה צרה הייתה שם? ... כך אמר אחז: אם אין גדיים אין תיישים, אם אין תיישים אין צאן, אם אין צאן אין רועה, אם אין רועה אין עולם. כך אמר אחז: אם אין קטנים אין תלמידים, אם אין תלמידים אין חכמים, אם אין חכמים אין תורה, אם אין תורה אין בתי כנסיות ובתי מדרשות. אם אין בתי כנסיות ובתי מדרשות אין הקב"ה משרה שכינתו בעולם. מה עשה? עמד ונעל בתי כנסיות ובתי מדרשות ... למה נקרא שמו אחז? שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות ... ר' יעקב בשם ר' אחא: אין לך שעה קשה כאותה שעה." יהודי מלך יהודה הוא שכמעט ומימש את "ברכת" בלעם האחרונה. אבל ישעיהו ותלמידיו עמדו כנגדו וקיימו את הפסוק: "כי לא תשכח מפי זרעו". "אנכי והילדים אשר נתן לי ה' ". ראה המדרש במלואו שם. ראה גם בדברינו המדרש הזה עלה בידינו מן הגולה בפרשת לך לך.
- הפסוק המובא בנוסח המדרש שלפנינו הוא: "אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו" שהוא בברכת בלעם השנייה פרק כג פסוקים יח-כד. אבל נראה שהכוונה לפסוק: "אל מוציאו ממצרים" שבברכה השלישית של בלעם בה אנו דנים, כפי שיתבאר בהערה הסמוכה. ראה דברינו תועפות ראם בפרשה זו.
- ראה דברינו בפסח שם מנינו את כל המצוות בתורה (32 במספר) בהן נזכרת יציאת מצרים.
- בשו"ת שרידי אש (לרבי יחיאל יעקב וינברג, נולד ברוסיה 1885, נפטר במונטרה, שוויץ 1966 ונקבר בירושלים) חלק ג סימן פז, הוא מסביר את הגמרא הזו באופן הבא: "וקשה להעלות על הדעת שרצו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע כל הפרשה מתחילתה מפסוק וירא בלק ואילך. ומסתבר, שהכוונה שרצו לקבוע פרשת מה טובו אהליך יעקב וכו' ... ועל פרשה זו אמרה הגמרא: כל פרשה שלא פסקה משה רבנו לא פסקינן'". "פרשת בלעם" שרצו לשלב בקריאת שמע היא "פרשת מה טובו אהליך", הנאום השלישי והאחרון של בלעם (פרק כד פסוקים ה-ט) המתחיל בפסוק: "מה טובו אהליך יעקב" ומסתיים בפסוק: "מברכיך ברוך ואורריך ארור" (פסוק שמזכיר מאד את הברכה לאברהם: "ואברכה מברכיך ומקללך אאור", בראשית יב ג ואת ברכת יצחק ליעקב: "הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ", בראשית כז כט) אותה רצו לקבוע בברכת שמע לפני שקבעו לבסוף את פרשת ציצית. אך כל זאת, לא רק בגלל הפסוק: "אל מוציאו ממצרים" המזכיר את יציאת מצרים (שזה יש כאמור בפרשות רבות אחרות בתורה וכמובן גם בפרשת ציצית), אלא גם ובעיקר בגלל הפסוק: "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו". אז מדוע באמת לא קבעו פרשה זו? מדוע נדחה רעיון זה מפני פרשת ציצית? בגלל טרחה דצבורא. מה פשר עניין זה? מה טרחה יש כאן? אורך הפרשה או שמא "טרחתה" של הגמרא בסנהדרין לעיל, היינו הכוונה המקורית של בלעם המבצבצת מכל פסוק? או שמא החיים הקשים של דור הדרשן שהיה בהם מימוש של ברכות בלעם שהפכו לקללות?
- לקריאת שמע אמנם לא זכה הפסוק שלנו להיכנס, אבל זכה שבו מתחילים את תפילת השחר. כמו שנמצא ברוב הסידורים בעקבות סדור ר' עמרם גאון שהוא מראשוני הסדורים. אך יש מי שחולק. בשו"ת מהרש"ל סימן סד כתב: "ובבוקר כשאני בא לבית הכנסת מתחיל אני בפסוק ואני ברוב חסדיך ומדלג הפסוק הראשון מה טובו אהלך שאמרו בלעם ואף הוא אומרו לקללה כדאיתא בפרק חלק וגם אין כאן מקומו". וזה לכאורה בניגוד לדברי ר' אבא בר כהנא בגמרא בסנהדרין לעיל: "כולם חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות". האם ניתן למצוא סימוכין לשיטת המהרש"ל? האם היה לפניו נוסח אחר של הגמרא בסנהדרין?
- ובמדרש במדבר רבה יב יד: "המשכן - זהו שכתוב: מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל. אהליך - זה אוהל מועד שבמדבר ושבגלגל ושבשילה ושבנוב וגבעון. משכנותיך - אל תהי קורא משכנותיך אלא מַשְׁכְּנוֹתֶיךָ, שהמשכן והמקדש נתמשכנו ע"י ישראל בעת שחטאו... לכך נקרא משכן. שכך אמר לו הקב"ה למשה: אמור להם לישראל שיעשו לי משכן, שאם יחטאו יהא מתמשכן על ידיהם". ראה דברינו שני משכנות היו בפרשת פקודי.הרי לנו שגם הפסוק שלנו הפך לקללה. על החצי הראשון "אוהליך יעקב" ("כשהם בנויים") אפשר אולי עוד לדון, אבל החצי השני הוא ברור: "משכנותיך ישראל" - שני משכנות, בית ראשון ובית שני שנחרבו והתמשכנו בעוונותינו. מדרשים אלה יכולים לשמש אסמכתא לשיטת מהרש"ל שלא לומר את הפסוק: "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל" (אלא שהוא מביא את הגמרא בסנהדרין ולא מדרשים אלה, ראה הערה לעיל). כי גם אם נפריד בין אוהל למשכן ונאמר שבאהליך הכוונה למקדשי המעט שלאחר החורבן ובתי המדרש של ימינו, חצי פסוק לא אומרים.
- יש פה משחק מילים בין טובו ל-טיבו (מה טובו - מה טיבו של) והדגשת הסמיכות לפסוק הבא: כנחלים ניטיו וכו'. ולעצם העניין, טיבתם של "אהליך יעקב" הוא יכולתם לשנות את האדם. כמו מים המטהרים. אדם יכול להיכנס בהם טמא ולצאת טהור, חוטא ולצאת ישר. אך דא עקא, שכאן אין "משכנותיך". כאן יש רק "אהליך" - הוא בית המקדש שחרב פעמיים בעוונותינו. ראה שוב דברינו שני משכנות היו בפרשת פקודי. והנחלים שניטיו לטהר את הטמאים ולקדש את החול, יבשו וחרבו. ואנו הרי יודעים שהמשכן נקרא גם "אוהל מועד". ראה גם הפסוק באיכה: "באוהל בת ציון שפך כאש חמתו" (והמדרשים הקשים באיכה רבה על "שפך חמתו על העצים והאבנים"). גם מדרש זה מחזק את שיטת מהרש"ל שלא לומר "מה טובו אהליך" בתפילה, שלא להזדקק לשום ברכה מברכותיו של בלעם הרשע שבעוונותינו הפכו לקללות. ואנו שוב מציעים להסביר בכך את טורח הציבור שביקשו חכמים למנוע.
- הרי לנו את הדעה הנגדית. מדרש אליהו רבה אינו מהסס לקחת את הרעיון של מדרש תהלים (שכנראה קדם לו) וליישם אותו היישר על בתי כנסיות ובתי מדרשות שהם מקדש מעט בימינו. בכך הוא ממשיך את הקו של הגמרא בסנהדרין לעיל (קה ע"ב) שברכת "מה טובו" מעולם לא הפכה לקללה. ההמשכיות של בתי הכנסת ובתי המדרש לעבודה זו תפילה ולתורה, ופריחתם לאחר החורבן יוצרת קו ישיר מברכת בלעם לימינו, ללא קללה באמצע. אין כאן התעלמות מחורבן הבית, אלא אדרבא, ראיית מקדשי המעט כהמשך ישיר שלו. בכך, ברכת "מה טובו אהליך יעקב" ואף "משכנותיך ישראל" מעולם לא פסקה.
- אבנימוס או אבטימס או בקיצור נימוס הגרדי מוזכר מספר פעמים בספרות חז"ל כפילוסוף יווני מוערך שחכמים קיימו איתו שיח. ראה גמרא חגיגה טו ע"ב, אבות דרבי נתן נוסח ב פרק כד, שמות רבה יד א, רות רבה ב יג (ר' מאיר בא לנחם אותו במות אמו), מלבד בראשית רבה הנ"ל שחוזר במקומות רבים אחרים. יש שמזהים אותו עם Oenomaus of Gadara. ראה ערך זה בויקיפדיה. ראה עליו עוד בפורום אוצר החכמה. וכבר הקדשנו לו דף מיוחד אבנימוס הגרדי בפרשה זו.
- רשימה ארוכה של מדרשים יש בידינו בשבח מקדשי מעט של ימינו, בתי כנסיות ובתי מדרשות, שבהם עוסקים בתורה ובשפוך שיח. ראה למשל שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ו סימן א: "אל גנת אגוז ירדתי, זה העולם, לראות באבי הנחל, אלו ישראל, לראות הפרחה הגפן, אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, הנצו הרמונים, אלו התינוקות שיושבין ועוסקין בתורה ויושבין שורות שורות כגרעיני רמונים". ועוד שם: "נשכימה לכרמים - אלו ישראל, שנאמר (ישעיה ה') כי כרם ה' צבאות בית ישראל. נראה אם פרחה הגפן - זו קריאת שמע. פתח הסמדר - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. הנצו הרימונים - תינוקות שיושבים ועוסקים בתורה". המיוחד במדרש שהבאנו למעלה, הוא שמי אשר מברך אותנו בברכת בתי כנסיות ובתי מדרשות הוא בלעם! בכך נוצר, שוב, קשר ישיר בין הפסוק: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל" ובין בית הכנסת ובית המדרש של ימינו, שוב לא בהתעלמות מחורבן הבית אלא ביצירת המשכיות, ואין כל מניעה לחזור לגמרא בסנהדרין לעיל ולומר את הפסוק היפה הזה בכניסתנו אל בית הכנסת בתפילת השחר (למה לא בתפילות אחרות?), כפי שנפסק בסידור ר' עמרם גאון.
- מדרש זה הולך עוד צעד גדול אחורה / קדימה ויוצר קשר ישיר (הפוך) בין בתי הכנסיות והמדרשות של ימינו ובין עבודה זרה של גרמי השמים שמתחילת בריאת העולם והאנושות. ראה רמב"ם תחילת הלכות עבודת כוכבים וכן כל המדרשים על הפסוק: "לא תעשון אתי אלהי כסף ואהלי זהב (שמות כ יט, מיד לאחר עשרת הדברות) – לא תעשון כדמות שמשי המשמים לפני במרום". דברינו אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם בפרשת יתרו. אוהלים שלמטה, העדיפים על פני אוהלים שלמעלה (ראה תהלים יט ה: "לשמש שם אוהל בהם"), הם, שוב, בתי כנסיות ובתי מדרשות. העיקר הוא ההתנתקות מעבודת כוכבים ומזלות. זה מה שבלעם מוקיר בעם ישראל.
- בסלנג של היום: עושים במכנסיים (מרוב פחד).
- המדרש מונה כאן שתי תקופות, אך בין בשיטין ניתן להבחין בשלוש. בתקופה הראשונה, עד שלא הוקם המשכן, היו אומות העולם נפגעים מקול הדיבור האלהי, אבל הייתה להם גם נבואה. מאנשים כמו שם, חנוך, נח, מלכיצדק. משהוקם המשכן, התקופה השנייה, נתחם הקול האלהי בתוך אהל מועד (ואח"כ בית המקדש). שוב לא הזיק לאומות העולם (ומה עם ישראל?), אבל מאידך גם פסקה מהם נבואה. חוץ מבלעם. הוא היחידי מבין נביאי עכו"ם שמתנבא גם לאחר הקמת המשכן. מדרשים אחרים אומרים לנו שזה כדי למנוע פתחון פה מאומות העולם (במדבר רבה יד כ), אבל מסתבר שזה גם לטובת עם ישראל. כי זה הרשע, עומד ומתנבא בזמן שאהל מועד כבר קיים ומה הוא אומר? "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל". משכנותיך עתידים להיחרב, אהליך לא. "אהליך", זה לא אהל מועד שאתם רואים כעת, בשעת נבואתי, אלא מקדש מעט: בתי כנסיות ומדרשות שישרדו לעם ישראל לאחר החורבן. נבואת בלעם וברכתו "מה טובו אהליך" - הברכה היחידה שלא הפכה לקללה גם כשחטא עם ישראל - מתייחסים לתקופה השלישית, התקופה שלאחר חורבן הבית. ומה קורה בתקופה זו לאומות העולם? אולי כעת, כשקול הדיבור הוא לימוד התורה ו"אהליך" הם כעת בתי כנסיות ומדרשות, אולי יש גם לגויים חלק? אומר מדרש ספרא (תורת כהנים) בפרשת אחרי מות ט יג: "אשר יעשה אותם האדם - היה רבי ירמיה אומר: אתה אומר, מנין אפילו גוי ועושה את התורה הרי הוא ככהן גדול? תלמוד לומר: אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. וכן הוא אומר: וזאת תורת האדם - הכהנים והלויים וישראל לא נאמר כאן, אלא: וזאת תורת האדם ה' אלהים (שמואל ב ז יט). וכן הוא אומר: פתחו שערים ויבוא וכו' - כהנים ולויים וישראלים לא נאמר, אלא: ויבוא גוי צדיק שומר אמונים. וכן הוא אומר: זה השער לה' וכו' - כהנים לווים וישראלים לא נאמר, אלא: צדיקים יבואו בו. וכן הוא אומר: רננו וכו' - כהנים לויים ישראלים לא נאמר כאן, אלא: רננו צדיקים בה'. וכן הוא אומר: הטיבה ה' וכו' - לכהנים ללויים לישראלים לא נאמר כאן, אלא: הטיבה ה' לטובים. הא אפילו גוי ועושה את התורה הרי הוא ככהן גדול". באוהלה של תורה יש מקום לכולם. בפרט אם הוא כאהלו של אברהם שהיה מפולש ופתוח לכל. ראה בראשית רבה מח ט.