מעשה הכרובים

וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת: (שמות כה יח).1

וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים: (בראשית ג כד).2

וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (שמות כה כב).3

וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב תַּעֲשֶׂה אֹתָם: (שמות כו א).4

וַיַּעַשׂ בַּדְּבִיר שְׁנֵי כְרוּבִים עֲצֵי שָׁמֶן עֶשֶׂר אַמּוֹת קוֹמָתוֹ … וַיְצַף אֶת הַכְּרוּבִים זָהָב: (מלכים א פרק ו).5

וְאֵת כָּל קִירוֹת הַבַּיִת מֵסַב קָלַע פִּתּוּחֵי מִקְלְעוֹת כְּרוּבִים וְתִמֹרֹת וּפְטוּרֵי צִצִּים מִלִּפְנִים וְלַחִיצוֹן: (מלכים א פרקים ו ז).6

וַיִּתְפַּלֵּל חִזְקִיָּהוּ לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים אַתָּה הוּא הָאֱלֹהִים לְבַדְּךָ לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: (מלכים א פרק ו).7

וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אֶל הָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הַכְּרֻבִים כְּאֶבֶן סַפִּיר כְּמַרְאֵה דְּמוּת כִּסֵּא נִרְאָה עֲלֵיהֶם: (יחזקאל פרק י).8

מסכת סוכה דף ה עמוד ב

ומאי כרוב? אמר רבי אבהו: כרביא, שכן בבבל קורין לינוקא רביא. אמר ליה אביי: אלא מעתה דכתיב: "פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם" (יחזקאל י) היינו כרוב היינו אדם! – אפי רברבי ואפי זוטרא.9

אבן עזרא שמות פרק כה פסוק יח

אמרו קדמונינו, כי צורת כרובים כשני נערים, ופירשו כרוביא בלשון ארמי והכ"ף משרת. ונכון דברו, שהיו כצורת ילדים אם היא קבלה, ושמו המלה לזכר, כמו מלת חנוכה.10 כי כ"ף כרוב שורש, והעד: והיו הכרובים (שמות כה כ), כי הה"א ה"א הדעת … וכאשר חפשתי על מלת כרובים, הנה הוא צורות, כמו "אַתְּ כְּרוּב מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ" (יחזקאל כח, יד).11 אמר יחזקאל כי ראה ד' פנים לחיה  … וקרא כל הד' כרובים, והנה הכ"ף שורש.12

רשב"ם שמות פרק כה פסוק יח

כרובים – עופות. כדכתיב: "את כרוב ממשח הסוכך" – עוף גדול בעל כנפים. וחכמים פירשו פני תינוק.13

מסכת בבא בתרא דף צט עמוד א

דאמר ר' לוי, ואיתימא רבי יוחנן, דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: מקום ארון וכרובים אינו מן המדה. תניא נמי הכי: ארון שעשה משה, יש לו ריוח עשר אמות לכל רוח ורוח. אמר רבנאי אמר שמואל: כרובים בנס הן עומדין, שנאמר: "וחמש אמות כנף הכרוב האחת וחמש אמות כנף הכרוב השנית עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו" (מלכים א ו), גופייהו היכא הוו קיימי? אלא שמע מינה: בנס הן עומדין.14

כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ור' אלעזר, חד אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד אמר: פניהם לבית.15 ולמאן דאמר: "פניהם איש אל אחיו", הא כתיב: "ופניהם לבית" (דברי הימים ב ג)! לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום.16 ולמאן דאמר: "ופניהם לבית", הא כתיב: "ופניהם איש אל אחיו" (שמות כ"ה)! דמצדדי אצדודי; דתניא, אונקלוס הגר אמר: כרובים "מעשה צעצועים" (דברי הימים ב ג) הן, ומצודדים פניהם כתלמיד הנפטר מרבו.17

ספרי זוטא פיסקא ז ד"ה פט. ובבא

ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: שומעני כאילו לא ירדה שכינה לארץ מעולם, שנאמר: "מן השמים השמיעך את קולו ליסרך" (דברים ד לו), "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם" (שמות כ יח). ומה אני מקיים: "ובבוא משה אל אהל מועד"? אלא כמין סילון של אש היה יורד מן השמים לבין שני הכרובים ומדבר עמו, משום שנאמר: "מבין שני הכרובים וידבר אליו".18

במדבר רבה יד יט

… לפי שהוא אומר: "וידבר ה' אליו מאהל מועד" שומע אני מאהל מועד ממש, תלמוד לומר: "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת" (שמות כה). אי אפשר לומר "מאהל מועד" שהרי כבר נאמר "מעל הכפורת", ואי אפשר לומר "מעל הכפורת" שהרי כבר נאמר "מאהל מועד". באיזה צד נתקיימו שני כתובים הללו? … מגיד הכתוב שהיה נכנס משה ועומד באהל וקול יורד מן השמים כמין סילון של אש לבין שני הכרובים והוא שומע את הקול מדבר אליו מבפנים.19

מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מס' דבחדש פרשה י

לא תעשון אתי. רבי ישמעאל אומר, לא תעשון דמות שמשי המשמשין לפני במרום, לא דמות מלאכים ולא דמות אופנים ולא דמות כרובים.20

אלהי כסף ואלהי זהב, למה נאמר? לפי שהוא אומר: "ועשית שנים כרובים זהב", אמר: הריני עושה ארבעה? ת"ל: אלהי כסף ואלהי זהב, אם הוספת על שנים, הרי הם כאלהי זהב. – אלהי כסף למה נאמר? … לפי שמצינו כל כלי בית עולמים שאם אין להם של זהב הן עושים אותו של כסף, שומע אני אף שנים כרובין כן, ת"ל אלהי כסף, הא אם שניתם משל זהב הרי הן כאלהי כסף.21

מסכת יומא דף נד עמוד א

… "ויראו ראשי הבדים" … "ולא יראו החוצה"22 – הא כיצד? – נראין ואין נראין. תניא נמי הכי: ויראו ראשי הבדים יכול לא יהו זזין ממקומן – תלמוד לומר ויארכו הבדים. יכול יהו מקרעין בפרוכת ויוצאין – תלמוד לומר ולא יראו החוצה. הא כיצד – דוחקין ובולטין ויוצאין בפרוכת, ונראין כשני דדי אשה, שנאמר: (שיר השירים א) "צרור המר דודי לי בין שדי ילין".23

אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעוֹרים זה בזה, ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה.24 מתיב רב חסדא: (במדבר ד) ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ואמר רב יהודה אמר רב: בשעת הכנסת כלים לנרתיק שלהם!25 – אמר רב נחמן: משל לכלה, כל זמן שהיא בבית אביה – צנועה מבעלה, כיון שבאתה לבית חמיה – אינה צנועה מבעלה.26

אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום, שנאמר: "כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה".27

איכה רבה פתיחתא כה

עשר מסעות נסעה השכינה, מכרוב לכרוב, ומכרוב למפתן הבית, מן מפתן הבית לכרובים, ומן הכרובים לשער הקדמוני, משער הקדמוני לחצר, מן החצר לגג, מן הגג למזבח, מן המזבח לחומה, מן החומה לעיר, מן העיר להר הזיתים … א"ר אחא: למלך שהיה יוצא מפלטין שלו בכעס. משהיה יוצא, היה חוזר ומגפף ומנשק בכותלי פלטין ובעמודי פלטין ובוכה ואומר: הוי שלום בית פלטין שלי, הוי שלום בית מלכותי, הוי שלום בית יקרי, הוי שלום מן כדון הוי שלם. כך משהיתה שכינה יוצאת מבית המקדש היתה חוזרת ומגפפת ומנשקת בכותלי ביהמ"ק ובעמודי בית המקדש ובוכה ואומרת הוי שלום בית מקדשי הוי שלום בית מלכותי הוי שלום בית יקרי הוי שלום בית מקדשי הוי שלום הכרובים.28

ויקרא רבה פרשה כו סימן ח

ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: שש שנים היו אותן גחלים עמומות בחופניו של גבריאל. כסבור שישראל עושין תשובה – ולא עשו. כיון שלא עשו בקש לזרקן ולקעקע ביצתן. אמר לו הקב"ה: גבריאל, להונך להונך! יש בהם בני אדם שעושים צדקה אלו עם אלו שנאמר: "וירא לכרובים תבנית יד אדם תחת כנפיהם" (יחזקאל י ח).  א"ר אבא בשם רבי ברכיה: מי מעמיד העליונים והתחתונים? הצדקה שעושים ביד – "וצדקתך אלהים עד מרום".29

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים 1: בתחילת דברינו העלינו את ההשערה שאולי יש קשר בין הכרובים של המשכן והכרובים של גן עדן. אפשר שהמדרש הבא רומז על קשר כזה. ראה ספרי דברים פיסקא מ: "רבי אלעזר המודעי אומר: ספר וסייף ירדו כרוכים מן השמים, אמר להם, אם עשיתם את התורה הכתובה בזה, הרי אתם ניצולים מזה, ואם לאו הרי אתם לוקים בו. היכן פירושו של דבר? ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים".

מים אחרונים 2: הזכרנו כבדרך אגב (בהערה 9 לעיל) את הקשר של הכרובים עם אברהם ושרה ויצחק דרך דמות הנערה ונער. ראה פרקי דרבי אליעזר פרק ל: "ר' יהודה אומר: כיון שהגיע החרב על צוארו פרחה ויצאה נפשו של יצחק, וכיון שהשמיע קולו מבין הכרובים ואמר לו: אל תשלח ידך, נפשו חזרה לגופו וקם ועמד יצחק על רגליו".

עדכון אחרון: 25/12/2016

הערות שוליים

  1. ובהמשך שם, פסוקים יט-כ: "וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו: וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים". וחזר העניין ונשנה בפרשת ויקהל, שמות לז ז-ט, כמעט מילה במילה, רק בלשון עשייה ולא ציווי.
  2. כבר קדמו לכרובים בפרשתנו הכרובים של ספר בראשית, השומרים על פתח גן עדן. המשותף הוא, כך נראה, הדמות – דמות המלאך. ראה רש"י שם שאומר: "מלאכי חבלה" ובמובן מסוים גם כאן יש חבלה וסכנת חיים של מי שייכנס אל הקודש שלא ברשות וימות (שמות כח לה, במדבר ד כ ועוד). בשניהם, הכרובים שומרים על דרך ארץ החיים, במובן דומה אך שונה. על הקשר בין הכרובים במשכן והכרובים של ספר בראשית, מן הסתם דנו רבים וטובים, בפרט בדרך הסוד, ואנו נפנה לפרשנים ולמדרשים.
  3. חזרנו לפרשתנו. הייעוד העיקרי של הכרובים הוא מקום התוועדות משה עם הקב"ה, מקום בו משה שומע: "אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". מעין "הר סיני" פרטי ומוקטן. וחזר העניין ונשנה בספר במדבר, סוף פרק ז, בפסוק המסכם את הקמת המשכן וחנוכתו: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו". ללמדך, שזה עיקר המשכן וייעודו: הקול המדבר. האם כשאנחנו אומרים "תורה מסיני" אנחנו זוכרים שחלקה, אולי רובה, לא בקולות וברקים נתנה ולא בהר סיני עצמו, אלא ב"מעמד סיני" צנוע ואינטימי, במשכן שנדד איתם ארבעים שנה, מבין שני הכרובים (שעוד נראה מה ביניהם)? רש"י, שעוד נראה להלן, מסביר שמשה לא היה נכנס לקודש הקדשים, אלא: " ... משה היה נכנס למשכן וכיון שבא בתוך הפתח, קול יורד מן השמים לבין הכרובים, ומשם יוצא ונשמע למשה באהל מועד". ואבן עזרא חולק עליו. ופירוש ספורנו וכלי יקר רואים בהתוועדות שמעל הכרובים סמל להתוועדות חכמים בבית המדרש בכל דור: "ונועדתי לך שם ודברתי אתך – כי בזה שרתה שכינה. ותשרה בכל מקום אשר שם חכמי הדור אשר מגמת פניהם השכל וידוע אותי כמו שייעד באומרו ושכנתי בתוכם".
  4. הרי לנו "כרובים" נוסף במעשה המשכן. הפעם, לא בחדרי חדרים, במקום המוצנע ביותר, אלא אדרבא, בחוץ גלוי לעין כל. ראה פירוש רש"י: "מעשה חושב - כרובים היו מצויירין בהם באריגתן, ולא ברקימה שהוא מעשה מחט, אלא באריגה בשני כותלים, פרצוף אחד מכאן ופרצוף אחד מכאן, ארי מצד זה ונשר מצד זה". שלא כמו הכרובים שבפנים ובדומה למעשה המרכבה (ראה שפתי חכמים). ולעומתו ראה פירוש דעת מקרא (עמוס חכם), שנוטה לומר שהכרובים על היריעות היו תעתיק של הכרובים שבקודש הקדשים. ולפי שיטה זו, הכרובים היו סמל המשכן. פנימי וחיצוני. כל מי שעבר ליד המשכן וראה אותו מבחוץ, קבל תזכורת למה שנמצא שם בקודש הקדשים. ואולי גם ייזכר בכרובים השומרים מבחוץ על גן עדן וייזהר.
  5. שלמה, כך נראה, עושה כרובים חדשים (מה קרה לאלה של משה? נשארו בשדה פלשתים? אבדו היכן שהוא?). לא מסופר לנו ששלמה עשה ארון חדש (מנורה ושולחן מוזכרים מאד בקצרה), אבל מסופר באריכות רבה על הכרובים. שני חידושים חשובים יש כאן. האחד, שהכרובים היו מעץ שמן, מצופים זהב, בניגוד לכרובים של משה שהיו מקשה זהב (ביחד עם הכפורת שהיא בסיסם). והשני, הרי לנו מידות הכרובים לרוחב ולגובה, ככתוב שם: "וְחָמֵשׁ אַמּוֹת כְּנַף הַכְּרוּב הָאֶחָת וְחָמֵשׁ אַמּוֹת כְּנַף הַכְּרוּב הַשֵּׁנִית עֶשֶׂר אַמּוֹת מִקְצוֹת כְּנָפָיו וְעַד קְצוֹת כְּנָפָיו: וְעֶשֶׂר בָּאַמָּה הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי מִדָּה אַחַת וְקֶצֶב אֶחָד לִשְׁנֵי הַכְּרֻבִים: קוֹמַת הַכְּרוּב הָאֶחָד עֶשֶׂר בָּאַמָּה וְכֵן הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי: וַיִּתֵּן אֶת הַכְּרוּבִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת הַפְּנִימִי וַיִּפְרְשׂוּ אֶת כַּנְפֵי הַכְּרֻבִים וַתִּגַּע כְּנַף הָאֶחָד בַּקִּיר וּכְנַף הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי נֹגַעַת בַּקִּיר הַשֵּׁנִי וְכַנְפֵיהֶם אֶל תּוֹךְ הַבַּיִת נֹגְעֹת כָּנָף אֶל כָּנָף". וכבר עמדו חז"ל על הקשיים במידות אלה שלא ברור איך הוכנסו לדביר (קודש הקדשים) שרוחבו עשרים על עשרים אמה. עוד על מעשה הכרובים של שלמה נמצא בדברי הימים ב פרק ג ושם מכונים הכרובים: "מעשה צעצועים" והתקשו המפרשים בצעצועים אלה. ולרש"י שיטה מיוחדת בכרובים שעשה שלמה, שהיו בנוסף לאלה שעשה משה ושניהם עמדו בדביר. ראה פירושו למלכים א פרק ח פסוק ד: "אותן שעשה שלמה העומדים על רגליהם בקרקע ואין אלו כרובים של כפורת שעל הארון". ובהרחבה יותר בפירושו לדברי הימים ב פרק ג פסוק יג. ובדרך זו הולך גם רד"ק בפירושו למלכים א פרק ח פסוק ו, ראה שם.
  6. ומה משותף למשה ושלמה? שאצל שניהם הכרובים נמצאים לא רק בקודש הקדשים פנימה, אלא גם בחוץ. ביריעות המשכן אצל משה, ובקירות הבית אצל שלמה. ולא רק על הקירות עשה שלמה דמות (צורות) כרובים, אלא כמעט בכל מקום נראה: על הדלתות, על המסגרות, על המחוּקֶה, על מכונות (כיורי) הנחושת ואיפה לא? ובמקבילה בדברי הימים ב פרק ג משמע שהיו כרובים גם על הפרוכת החוצצת בין הדביר להיכל. האם גם שם היו הכרובים דמויות של אריות ונשרים? או כדמות הכרובים שבפנים (שעדיין איננו יודעים איך נראו)? או שמא כרובים כאן הם פשוט צורות גיאומטריות במבנים שונים כפי שמשתמע מהפסוק המדבר על "פיתוחי מקלעות"?
  7. הקב"ה נקרא "יושב הכרובים" וכן הוא להלן בכתובים, תהלים פרק פ: "רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה" ותהלים פרק צט: "ה' מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים יֹשֵׁב כְּרוּבִים תָּנוּט הָאָרֶץ". ונראה שבכולם הכוונה לכרובים של מעלה היינו לשכינה ומלאכי השרת. אבל קדם לכולם הביטוי בספר שמואל א פרק ד פסוק ד בהקשר ברור עם הארון ומעשה הכרובים של משה במשכן: "וַיִּשְׁלַח הָעָם שִׁלֹה וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן בְּרִית ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים וכו' ". וכן הוא בשמואל ב פרק ו כאשר דוד מחזיר את הארון שנשבה בימי עלי וכנראה כבר לא היו כרובים של ממש על הארון: "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד ... לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו". השם "יושב הכרובים" התחיל, כך נראה, מכרובים של מטה ועבר בהדרגה, בעיקר לאחר חורבן בית ראשון (בבית שני כבר לא היו כרובים) ל"יושב הכרובים" של מעלה. ואימתי אומרים ביטוי זה בתפילותינו? כשנזכה לאכול ולברך ריבוא ביחד. ראה מסכת ברכות פרק ז משנה ג: " ... בריבוא אומר: נברך לה' אלהינו אלהי ישראל אלהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו".
  8. תחנתנו האחרונה במקרא היא הנביא יחזקאל אשר מרבה להשתמש בתיאור הכרובים. להוציא פסוק אחד בישעיהו, שגם הוא חזרה על הפסוק במלכים ב שהבאנו לעיל – תפילת חזקיהו, אין בכל הנביאים שימוש בתיאור כבוד ה' בלשון כרובים, רק ביחזקאל. וגם שם השימוש במונח זה נמצא רק בפרק י (ותחילת פרק יא), בתיאור "מעשה מרכבה השני". אין "כרובים" במעשה מרכבה בפרק א.
  9. פני אדם מבוגר ופני נער. הגמרא הופכת מילה בעברית לארמית ואת כ"ף השורש לכ"ף הדימיון – כ-רביא, כמו רביא, כמו תינוק. בעקבות גמרא זו מפרש רש"י בפרשתנו: "כרובים – דמות פרצוף תינוק להם". ותינוק בלשון חז"ל הוא נער בימינו (שנות העשרה). ובהמשך נראה שמדובר בנער ונערה, זכר ונקבה. בכך נוצר גם קשר מעניין עם אברהם ושרה שמטבע שלהן היה בחור ובחורה (בראשית רבה לט יא) ויצחק שנעקד במקום המקדש ניצל בזכות הקול שיצא מבין הכרובים (פרקי דרבי אליעזר פרק ל).
  10. כמאמר חז"ל בהרבה מקומות: "אם הלכה נקבל ואם לדין, יש תשובה" (יבמות פרק ג משנה ח ועוד) שהפרשנים, אבן עזרא בראשם ובעקבותיו רמב"ן ואחרים שינו למאמר: "אם קבלה היא נקבלנה וכו'". אבן עזרא נותן כבוד לשיטת חז"ל, אך כדקדקן אינו יכול לקבל פירוש זה והוא מציע את הפירוש שלו.
  11. דברי יחזקאל על אדם הראשון ומה שחשוב בפסוק זה שהוא מכיל גם כרוב וגם סוכך, בדומה לפסוק שלנו.
  12. כרובים הם צורות, אומן אבן עזרא: כרוב אדם – צורת אדם, כרוב ארי – צורת אריה וכו'. ובתורה כתוב כרובים סתם ובאו חז"ל ופירשו שהם כרוב נערה ונער. חיזוק רב לשיטת אבן עזרא שכרובים סתם הם צורות, יש בכל הפסוקים המתארים את עיטורי מקדש שלמה שאחד מהם ראינו לעיל. ראה שוב מלכים א פרק ו ודברי הימים ב פרק ג. וראה פירוש רש"י עצמו על הפסוק במלכים א ז כט: "וְעַל הַמִּסְגְּרוֹת אֲשֶׁר בֵּין הַשְׁלַבִּים אֲרָיוֹת בָּקָר וּכְרוּבִים - היו מצויירות צורות אריות צורות בקרים וכרובים".
  13. מאותו פסוק ביחזקאל שאבן עזרא לומד שכרובים הם צורות, לומד רשב"ם שכרובים הם עופות. ולא ברור מדוע לא מספיק הפסוק שלנו: "והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה, סוככים בכנפיהם וכו' ". עכ"פ מצאנו חיזוק לשיטת רשב"ם הפשטן, דווקא מהמדרש. ראה מדרש אגדה (בובר) שמות פרק לח: "ביום החמישי בראת העופות, שנאמר ישרצו המים שרץ נפש חיה (בראשית א כ), וכנגדם עשינו לך כרובים שיש להם כנפים כעופות, שנאמר והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה (שמות כה כ)". וכנגדו יענה לו רד"ק שהולך בשיטת אבן עזרא: "צורות אריות וצורת בקר וצורת כרובים שהם צורת אדם אלא שיש להם כנפיים" (פירוש רד"ק מלכים א פרק ז פסוק כט).
  14. אם יש מהארון עשר אמות לכל צד ורוחב הדביר הוא עשרים אמה, הרי שאין מקום לארון עצמו. ואם רוחב כנפות שני הכרובים הוא עשרים אמה בדיוק, איך נכנסו לדביר שהיה עשרים על עשרים אמה? להסבר גיאומטרי מפורט יותר על מקום הארון והכרובים ראה רשב"ם ושטיינזלץ שם וכן רש"י דברי הימים ב ג יא. הגמרא שם אמנם מציעה מספר פתרונות לבעיית המקום של הארון והכרובים: "מתקיף לה אביי: ודלמא בולטין כתרנגולין הוו קיימי! מתקיף לה רבא: ודלמא זה שלא כנגד זה הוו קיימי ... וכו' ", אבל בעקבות גמרא זו השתרשה הדעה שהארון והכרובים בנס היו עומדים ומקום ארון וכרובים "אינו מן המידה", היינו, לא תפס מקום כלל.
  15. "פניהם איש אל אחיו", הוא כפי שמקובל לצייר את הכרובים סוככים מעל לארון ועומדים אחד מול השני (ואז גם אין בעיית מקום). "פניהם לבית" לעומת זאת, הוא שעומדים בשורה, זה לצד זה ואז באמת יש בעיה של מקום כפי שראינו.
  16. נחלקו המפרשים אם "פניהם לבית" הוא לצד מזרח (אורכו של המקדש היה משוך ממזרח למערב), כלפי ההיכל, כאילו הכרובים מבקשים לעזוב את המקדש ולעוף החוצה, או שהוא כלפי מערב, היינו, הם מפנים את גבם להיכל כאילו יש כעס על עם ישראל. ראה פירוש שטיינזלץ שם. ואפשר שבימינו הם אכן עומדים כך, סוככים מעל הכותל המערבי והפוקדים אותו וגבם אל הבית שחרב.
  17. רשב"ם שם מפרש: "דמצדדי אצדודי - קצת לבית וקצת זה לזה כאדם שמדבר אל חבירו והופך ראשו קצת לצד אחר". ואבן עזרא בפרשתנו, שמות כה כ, מציע אפשרות נוספת: "ולפי דעתי, כי לא היו פני הכרובים עומדים על זוית נצבה, על כן פניהם מעט פונים אל הכפרת".
  18. תכלית כל הקמת המשכן הוא הורדת השכינה לארץ. נקודת החיבור בין שני הכרובים היא מרכז המשכן ותמציתו, היא "הנקודה הסינגולרית" שבה מתמצת ומתגלית השכינה ונשמע קולו של א-להים מדבר אל משה. ראה פירוש רמב"ן לפסוק כא בפרקנו. מדרשים רבים משכללים ומפתחים רעיון מרכזי זה. ראה ספרא ויקרא - דבורא דנדבה פרשה א: "מאהל מועד. יכול מכל הבית? ת"ל מעל הכפרת ... יכול מעל הכפורת כולה? ת"ל מבין שני הכרובים דברי רבי עקיבא. אמר ר' שמעון בן עזאי: איני כמשיב על דברי רבי, אלא כמוסיף על דבריו. הכבוד שנאמר בו הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, ראה חיבתן של ישראל להיכן גרמה לכבוד הזה כלומר דחק להיות מדבר מעל הכפורת מבין שני הכרובים". וראה גם במדבר רבה ד יג: "רבי נתן אומר: חביב מעשה הארון ככסא הכבוד של מעלה ... שהמקדש מכוון כנגד בית המקדש והארון כנגד הכסא. עשה למעלה הימנו כפורת כשרפים שהם עומדים ממעל לו. עשה בו שני כרובים שהם חביבים כנגד שמים וארץ שהיה בהם מושבו של הקב"ה ... וכשם שהשמים פותח את אוצרו לארץ ... כך השכינה נתונה למעלה מב' כרובים שנתונין מזה ומזה, הם מכוונים זה לזה, שנאמר: ופניהם איש אל אחיו. כנגד כסא הכבוד שמכוון כנגד הקב"ה שנאמר (תהלים נ) מציון מכלל יופי אלהים הופיע". אמנם שים לב, שיש מחלוקת אם באמת ירדה השכינה למטה, או שלא באמת ירדה, והיה מעין חיבור מלמטה למעלה "כמין סילון של אש היה יורד מן השמים". ראה סוכה ה ע"א: "מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום". ומנגד, פסיקתא רבתי פיסקא ה ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן, על עשר העליות והירידות של השכינה. אם נשוב ונקרא את כל המקורות שהבאנו לעיל, יש פנים לכאן ולכאן ובאמת, צריכים אנו לדון בנושא זה בפעם אחרת בנפרד. מה שחשוב לנו הפעם הוא הכרובים כמקום המפגש של השכינה עם בני האדם, בין בשיטה זו ובין בשיטה האחרת. ומה דמות הייתה להם? דמות אדם – נערה ונער. תינוק ותינוקת.
  19. וכן פירש רש"י בפרשתנו: "ודברתי אתך מעל הכפורת - ובמקום אחר הוא אומר (ויקרא א א) וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר, זה המשכן מחוץ לפרכת, נמצאו שני כתובים מכחישים זה את זה, בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם (במדבר ז פט) ובבא משה אל אהל מועד וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת וגו', משה היה נכנס למשכן וכיון שבא בתוך הפתח, קול יורד מן השמים לבין הכרובים, ומשם יוצא ונשמע למשה באהל מועד". בכל זאת, בשר ודם, אפילו משה, לא יכול להיות במחיצת הקול המדבר מבין שני הכרובים.
  20. במקרא, יכולנו אולי לגשר בין האיסור "לא תעשון אתי וכו' שבסוף פרשת יתרו ובין הציווי של הכרובים במשכן. הגם שבאמת, כל שאר כלי המשכן הם חפצים שאינם דמות: ארון, מנורה, שולחן וכו'. רק הכרובים מציגים דמות ואיקונוגרפיה תלת ממדית. עדיין יכולנו איכשהו להסביר פער זה. בא המדרש ומקשה עלינו עוד יותר: "לא דמות מלאכים ולא דמות אופנים ולא דמות כרובים". כאילו "פרשה קטנה" זו שבסוף פרשת יתרו, לאחר עשרת הדברות, צופה ורואה הן את עגל הזהב והן את הצורך לבנות משכן ובתוכו כרובים.
  21. ורש"י על הפסוק שם בסוף יתרו מסכם את דברי המדרש ואומר: "אלהי כסף - בא להזהיר על הכרובים, שאתה עושה לעמוד אתי, שלא יהיו של כסף, שאם שניתם לעשותם של כסף הרי הן לפני כאלהות: ואלהי זהב - בא להזהיר שלא יוסיף על שנים, שאם עשית ארבעה, הרי הן לפני כאלהי זהב: לא תעשו לכם - לא תאמר הריני עושה כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדרך שאני עושה בבית עולמים, לכך נאמר לא תעשו לכם". ורשב"ם, נכדו של רש"י מוסיף: "אע"פ שציוה הקב"ה לעשות כרובים על הארון, לישיבתו נעשו דוגמת כרובי כסא של מעלה ולא להשתחוות להם". כללו של דבר, מה שאסרה התורה במקום אחד, התירה במקום אחר ואף זאת רק במקום ובאופן המדויק שהותר. כל סטייה מזה היא עבירה על "לא תעשון אתי". וכבר הארכנו לדון ב"פרשה קטנה" זו בדברינו אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשון לכם בפרשת יתרו ואכמ"ל.
  22. שני חלקים מאותו פסוק במלכים א ח ח: "וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן הַקֹּדֶשׁ עַל פְּנֵי הַדְּבִיר וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה".
  23. מדרשים רבים מפתחים את הדימוי של בין הכרובים עם הפסוק בשיר השירים, כגון: מדרש זוטא - שיר השירים (בובר) פרשה א: "צרור המור דודי לי. בין שדי ילין, זו השכינה שהיתה נתונה בין שני הכרובים". "בין שדי ילין". שדי – במשמעות כפולה ואולי זה מקור השם.
  24. ראה פירוש שטיינזלץ: "מעורים – דבוקים ומחובקים זה בזה. ובהמשך הגמרא שם אומרת בעצמה: "וכתיב (מלכים א ז) כְּמַעַר אִישׁ וְלֹיוֹת. מאי כמער איש וליות? אמר רבה בר רב שילא: כאיש המעורה בלוייה שלו".
  25. שאפילו בשעה שמטפלים בכלי הקודש, לצורך, אסור ללויים לראותם, כל שכן לכל העם, אז איך גללו את הפרוכת בחגים והראו לעולי הרגל את ארון הקודש והכרובים?
  26. פירוש שטיינזלץ: "במדבר, כיון שלא הייתה השראת שכינה בישראל במקום קבוע – אסור היה לראות את הקודש. אולם במקדש במקום הקבע הורשו הכל לראותו".
  27. ראה הרחבת העניין במדרש איכה רבה פתיחתות ט: "את מוצא בשעה שנכנסו שונאים לירושלים נכנסו עמהם עמונים ומואבים, שנאמר (איכה א'): ידו פרש צר על כל מחמדיה כי ראתה גוים באו מקדשה אשר צויתה לא יבאו בקהל לך. נכנסו לבית קדשי הקדשים ומצאו שם שני כרובים נטלו אותן ונתנו אותן בכליבה והיו מחזירין אותן בחוצות ירושלים ואומרים: לא הייתם אומרים שאין האומה הזאת עובדת עבודת כוכבים? ראו מה מצינו להם ומה היו עובדים".
  28. אין לך סמל גדול יותר של החורבן מהתנועה ההפוכה לירידת השכינה. הסתלקות השכינה, חזרתה מכרובים של מטה שכשלו לכרובים של מעלה. "יושב הכרובים" שהיה במחיצתנו וראינוהו בעלייה לרגל, חזר להיות טמיר ונעלם. אבל ספורנו יפרש: "ונועדתי לך שם ודברתי אתך – כי בזה שרתה שכינה. ותשרה בכל מקום אשר שם חכמי הדור אשר מגמת פניהם השכל וידוע אותי כמו שייעד באומרו ושכנתי בתוכם". וראה דברינו בכל המקום אשר אזכיר את שמי בפרשת יתרו.
  29. הכרובים שהיו במרכז הקדושה, היו בדמות אדם: נער ונערה. משם היה יוצא הקול שמדבר עם משה. אומות העולם יכולים לקטרג כרצונם, אבל הגישה של דמות האדם במרכז הקדושה, לא תשתנה. וכך גם בכרובים של מעלה, כאשר המלאך גבריאל מקטרג ומבקש לקעקע את ביצתם (שורשם) של ישראל, מראה לו הקב"ה שבתוך הכרובים יש תבנית יד אדם. תבנית יד אדם שעושה צדקה וגומל חסד עם הזולת. דיה תבנית זו להציל את עם ישראל. ראה רות רבה פרשה ה ד"ה סימן ד: "בוא וראה כמה גדול כחן של צדיקים וכמה גדול כוחה של צדקה וכמה גדול כחן של גומלי חסדים שאין חסין לא בצל שחר ולא בצל כנפי ארץ ולא בצל כנפי שמש ולא בצל כנפי חיות ולא בצל כנפי כרובים ולא בצל כנפי שרפים, אלא בצל מי שאמר והיה העולם, שנאמר (תהלים ל"ו) מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון". ובדומה לכך הוא השלום שבו נגלה הקב"ה למשה בסנה. ראה משנת ר' אליעזר פרשה ד עמ' 71.