נדיב לב

קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: (שמות לה ה).1

וַיִּשְׂמְחוּ הָעָם עַל־הִתְנַדְּבָם כִּי בְּלֵב שָׁלֵם הִתְנַדְּבוּ לַה' וְגַם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה: (דברי הימים א פרק כט פסוק ט).2

וַיַּעַן יְחִזְקִיָּהוּ וַיֹּאמֶר עַתָּה מִלֵּאתֶם יֶדְכֶם לַה' גֹּשׁוּ וְהָבִיאוּ זְבָחִים וְתוֹדוֹת לְבֵית ה' וַיָּבִיאוּ הַקָּהָל זְבָחִים וְתוֹדוֹת וְכָל־נְדִיב לֵב עֹלוֹת: (דברי הימים ב פרק כט פסוק לא).3

וּמֵרָאשֵׁי הָאָבוֹת בְּבוֹאָם לְבֵית ה' אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם הִתְנַדְּבוּ לְבֵית הָאֱלֹהִים לְהַעֲמִידוֹ עַל־ מְכוֹנוֹ: (עזרא פרק ב פסוק סח).4

 

מסכת שבועות דף כו עמוד ב5

אמר שמואל: גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו, שנאמר: "לבטא בשפתים".6 … מיתיבי: "מוצא שפתיך תשמור ועשית" – אין לי אלא שהוציא בשפתיו, גמר בלבו מנין? תלמוד לומר: כל נדיב לב! שאני התם, דכתיב: כל נדיב לב.7

מסכת חגיגה דף י עמוד א

משנה: היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמֹכוּ (חגיגה, פרק א משנה ח).

גמרא. תניא, רבי אליעזר אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר: כי יפלא כי יפלא שתי פעמים … רבי יצחק אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר כל נדיב לבו … דלמא לאפוקי מדשמואל. דאמר שמואל: גמר בלבו – צריך שיוציא בשפתיו, והא קמשמע לן: דאף על גב דלא הוציא בשפתיו.8

שמות רבה פרשת תרומה, פרשה לג סימן ח

"ויקחו לי תרומה" – בשעה שאמר הקב"ה למשה על עסקי המשכן, אמר לפניו: רבש"ע, יכולים הם ישראל לעשותו? א"ל הקב"ה: אפילו אחד מישראל יכול לעשותו, שנאמר: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (שמות כה ב).9

במדבר רבה פרשת נשא, פרשה יב סימן טז

"ויקריבו נשיאי ישראל" (במדבר ט ז) – למה נזדרזו הנשיאים לבוא ולהקריב תחילה, ובמלאכת המשכן נתעצלו ולא הביאו אלא אבני שוהם ואבני מילואים באחרונה? לפי שבשעה שאמר משה: "כל נדיב לב יביאו תרומת ה' למלאכת המשכן" ולא אמר לנשיאים, היה רע בעיניהם על שלא אמר להם להביא.10 אמרו: יביאו העם מה שיביאו, ומה שיחסרו נמלא אנחנו. שמחו כל ישראל במלאכת המשכן והביאו בשמחה כל נדבה ובזריזות … ולשני בקרים הביאו כל הנדבה, שנאמר: "והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר" (שם לו ג), וכתיב: "והמלאכה היתה דים". לאחר שני הימים, בקשו הנשיאים להביא נדבתם ולא יכלו, שכבר ציוה משה: "ויעבירו קול במחנה לאמר: איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש". והיו הנשיאים מצירים על שלא זכו בנדבת המשכן, אמרו: הואיל ולא זכינו בנדבת המשכן ניתן בבגדי כהן גדול … אמר הקב"ה: בני שנזדרזו – יכתב שהביאו והותר. והנשיאים שנתעצלו חיסר אות אחת משמם שכן כתיב והנשיאם חסר יו"ד. כיון שנגמר המשכן הקדימו והביאו קרבן בזריזות, זהו שכתוב: "ויקריבו נשיאי ישראל" – אמרו: הרי השעה שנקריב קרבנות בשמחה ששרתה שכינה במעשה ידינו.11

שמות רבה פרשת ויקהל, פרשה מח סימן ו

"ראו קרא ה' בשם בצלאל", זהו שכתוב: "ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו" (הושע יד ה)  – מה כתיב למעלה? "הביאו בני ישראל נדבה לה' " (שמות לה כט) ואח"כ: "ראו קרא ה' בשם בצלאל"?!12 אלא כשעשו העגל אמר הקב"ה למשה: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם" (שמות לב י) – אמר לו: בדוק אותם שיעשו את המשכן. מה כתיב באותו קלקלה? "פרקו נזמי הזהב" (שמות לב ב). ומה הביאו?13 נזמים! וכשעשו המשכן עשו אותו נדבה, ומה כתיב? "כל נדיב לב הביאו חח ונזם טבעת וכומז" – בנזמים חטאו ובנזמים נתרצה להם הקב"ה. ורוח הקדש צווחת על ידי הושע: "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, יאמר להם בני אל חי" (הושע ב א). אמר משה לפני הקב"ה: כתבת: "כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחת השור" (שמות כא לז), הרי הביאו חמישה: חח ונזם טבעת עגיל וכומז.14

בראשית רבה פרשת ויצא, פרשה ע סימן ב

ר' הונא בשם ר' אידי אמר: כתיב: "וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לה' וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה" (דברי הימים א כט ט)  – ולפי שהיו עסוקים במצות נדבה ועלה בידם, לפיכך שמחו. מהו אומר? "וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת־ה' לְעֵינֵי כָּל־הַקָּהָל וַיֹּאמֶר דָּוִיד בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ מֵעוֹלָם וְעַד־עוֹלָם" (דברי הימים א כט י)15 – "אלהי אברהם יצחק וישראל" אינו אומר כאן, אלא: "אלהי ישראל אבינו" – תלה את הנדר במי שפתח בו תחילה … וידר ישראל – ישראל סבא.16

פירוש רד"ק, דברי הימים א כט יז17

כי אתה בוחן לבב – כלומר אתה הוא בוחן ורוצה ביושר לבבי וידעת ביושר לבבי כי כאשר לבבי התנדבתי. וכן עמך אשר נמצאו פה, אתה ידעת את לבבם. אבל אני ראיתי כי בשמחה התנדבו לך וכדומה לי, כי בלב יושר התנדבו הם ג"כ. כמו שהיום לבבם יושר, כן שמרה זאת להם לעולם שיהיה יצר מחשבתם ולבבם נכון אליך.18

אליהו רבה (איש שלום) פרשה כג

ומפני מה משכן קיים היום? מפני שעשאוהו כשירין בנדיב לב. וקשין לפניו של אבינו שבשמים להפסיק כל שנעשו על ידי כשירין בנדיב לב. ושכרן שעשאוהו בנדיב לב שעתיד הקב"ה שיבוא וישרה בתוכו כמדה ראשונה.19

שבת שלום

מחלקי המים

עדכון אחרון: 04/03/2018

הערות שוליים

  1. וכן הוא בפרשת תרומה שכבר קדמה לפרשתנו, שמות כה ב: "דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ־לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת־תְּרוּמָתִי". התרומה באה מנדיבת או נדיבות הלב. בפרשת תרומה, הציווי; ואילו בפרשתנו הביצוע כפי שהתורה ממשיכה ומתארת בפסוק כב: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל־הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל־כְּלִי זָהָב וְכָל־אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה' ", ובפסוק כט: "כָּל־אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל־הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד־מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה' ". יש נדיבות לב גם בהבטחה (to pledge), אבל עיקרה הוא בביצוע – בנתינה בפועל.
  2. ראה פרק כט שם שמדגיש שדוד לא זכה לבנות את בית המקדש, אבל הכין את כל הנדרש לשלמה בנו. כל התיאור הזה והביטוי "נדב לב" לא מופיעים בספר מלכים, רק בדברי הימים.
  3. אחז, אביו של חזקיהו, סגר את בית המקדש והשביתו מעבודתו. ראה התיאורים הקשים על אחז "למה נקרא שמו אחז? שאחז בבתי כניסיות ובבתי מדרשות .. כך אמר אחז: אם אין גדיים אין תיישים, אם אין תיישים אין צאן, אם אין צאן אין רועה, אם אין רועה אין עולם ... כך היה אחז סבור בדעתו לומר: אם אין קטנים אין גדולים, אם אין גדולים אין חכמים, אם אין חכמים אין נביאים, אם אין נביאים אין רוח הקודש, אם אין רוח הקודש אין בתי כניסיות ובתי מדרשות, כביכול אין הקב"ה משרה שכינתו על ישראל" (ירושלמי סנהדרין פרק י הלכה ב, בראשית רבה מב ג, ויקרא רבה יא ז ועוד). בתי כנסיות הם משל לבית המקדש. מיד עם עלייתו לשלטון, שב חזקיהו ומחזק את הבית, פותח את דלתותיו ומחדש את עבודתו, ככתוב בפסוק ג שם: "הוּא בַשָּׁנָה הָרִאשׁוֹנָה לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן פָּתַח אֶת־דַּלְתוֹת בֵּית־ה' וַיְחַזְּקֵם". אבל נדיבות הלב כאן היא רק בקרבנות, אפשר שהמלכות היא שדאגה לשיפוץ ולחידוש המבנה. השווה עם דברינו הפטרת שקלים – בדק הבית בשבת שקלים ועם דברינו בניין הורדוס בפרשת תרומה.
  4. נדיבות הלב לא פסחה גם על ימי שיבת ציון ובית שני, ככתוב גם בעזרא פרק ז פסוק טז: "וְכֹל כְּסַף וּדְהַב דִּי תְהַשְׁכַּח בְּכֹל מְדִינַת בָּבֶל עִם הִתְנַדָּבוּת עַמָּא וְכָהֲנַיָּא מִתְנַדְּבִין לְבֵית אֱלָהֲהֹם דִּי בִירוּשְׁלֶם". הגם שנראה שרבים הסתפקו בנדיבות לב כספית ונשארו בעצמם לגור בגולה.
  5. כמנהג הדרשנים (בפרט במדרשי תנחומא, דברים רבה) נפתח בדבר הלכה ומשם לדרשות האגדה והפרשה.
  6. ויקרא פרק ה פסוק ד: "אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא־יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה". שיטת שמואל היא שגם אם אדם גמר בלבו להישבע או להתחייב על דבר מה, אין התחייבות זו מחייבת עד שיוציא את הדברים במפורש מפיו. וכך הוא להלכה, ראה רמב"ם הלכות שבועות פרק ב הלכה י: "מי שנתכוון לשבועה וגמר בלבו שלא יאכל היום או שלא ישתה ושדבר זה אסור עליו בשבועה, ולא הוציא בשפתיו, הרי זה מותר, שנאמר: לבטא בשפתים - אין הנשבע חייב עד שיוציא ענין שבועה בשפתיו". וכן הוא בשולחן ערוך יורה דעה סימן ר"י סעיף א: "אין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו ויהיו פיו ולבו שוים".
  7. הגמרא שואלת על שיטת שמואל מברייתא הדורשת את הפסוק "מוצא שפתיך תשמור ועשית" (דברים כג כד) ומרחיבה את מחויבות האדם, בנדרים ונדבות, גם למקרים שלא ביטא בשפתיים רק גמר בלבו. תשובת הגמרא היא שהתחייבות של "גמר בלבו" היא מיוחדת לדין נדרים ונדבות ונלמדת מהפסוק בפרשתנו: "כל נדיב לב" (אם נדייק, הגמרא מעדיפה את הפסוק של הביצוע, לא של הציווי, ראה הערה 1). וכך שוב להלכה ברמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק יד הלכה יב: " ... בנדרים ונדבות אינו צריך להוציא בשפתיו כלום, אלא אם גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום חייב. כיצד? גמר בלבו שזו עולה או שיביא עולה, הרי זה חייב להביא, שנאמר: כל נדיב לב יביאה - בנדיבות לב יתחייב להביא". ומי יודע שהאדם גמר בלבו? רק הוא עצמו!
  8. נסביר. המשנה קובעת שכל הדין של התרת נדרים, היינו שאדם הולך אצל חכם או בית דין שיתירו לו את נדרו, אין לו בעצם סמך בתורה והם כדבר הפורא באוויר שאין לו אחיזה איתנה בקרקע. (השווה עם הפרת נדרים שמתוארת בפרטי פרטים בתורה בראש פרשת מטות). באים סדרה ארוכה של אמוראים ומנסים למצוא סמך בתורה להתרת נדרים, כנראה שהיה קשה להם שדבר חשוב כזה אין לו מקור בתורה, מה גם שכתוב מפורש: מוצא שפתיך תשמור ועשית. ראה רשימת כל האמוראים בגמרא שם וניסיונם למצוא סמך להתרת נדרים. ואנחנו קצרנו והבאנו רק את הדעה הראשונה ואת שיטת רבי יצחק שמוצא בפסוק שלנו "כל נדיב לבו" סמך. מה הסמך? מסביר רש"י: "כל נדיב לבו – אם עודנו לבו נודבו עליו – יביאו. ואם מתחרט – יתירו לו". ושטיינזלץ שם: "שאדם מחויב לקיים נדרו כל עוד הוא עומד ברצונו. אבל אם לבו איננו עמו עוד, שהוא מתחרט, יש לו היתר". שזה עצמו דרשה מאד מהפכנית של משמעות הפסוק שלנו: נדיב לב – כל עוד הוא עומד בנדיבות לבו! ואכן, הגמרא דוחה הסבר זה, כמו שהיא דוחה את רוב ההסברים שם ואומרת ש"נדיב לב" משמעו רק שלא צריך להוציא בשפתיו וכנגד שיטת שמואל שדורש תמיד "מוצא שפתיים". ראה דברינו התרת נדרים בהלכה בפרשת מטות.
  9. כוונת המדרש להדגיש את העושר הגדול שקבלו בני ישראל מהמצרים בצאתם ממצרים, כפי שמופיע במדרשים רבים אחרים כגון מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יב: "ומפני שהיו אומרים למחר ... רואין אותן במדבר ויאמרו ראו כמה עשירים הן עבדיהם של מצרים ... שלא היה כל אחד ואחד מישראל שלא היה יכול להעמיד אהל מועד וכל כליו וכל קרסיו קרשיו בריחיו עמודיו ואדניו". אבל נראה שאפשר לתת למדרש גם פירוש מודרני יותר, שכאשר מישהו רוצה ומתנדב בלב שלם, הוא יכול לקחת על עצמו את המשימה כולה. לנדוב בעצמו ולנדב אחרים, בבחינת "נותן ורוצה שיתנו אחרים" (אבות דרבי נתן נוסח ב פרק מה). וכמו הכלל "גדול הַמְעַשֶׂה מן העושה" (בבא בתרא דף ט עמוד א).
  10. שלא כיבד אותם תחילה, אלא השווה את כל העם באותה פנייה לכל.
  11. וההמשך שם שהנשיאים הביאו גם את העגלות שבהם נישא המשכן, בעצתו של שבט יששכר, וכן האזכור שהם היו בעצם שוטרי בני ישראל במצרים אשר ספגו תלונות מצד בני ישראל ומכות מיד השוטרים המצרים. לעניינינו, לעניין נדבת הלב, האם ההתנדבות להשלים את כל מה שיחסר, אם יחסר, היא התנדבות ראויה? נראה שהיום היינו אולי מעריכים תורם/נדבן כזה, אבל חז"ל ראו בכך עצלות וחסרון. הקפיצה בראש, ההתנדבות לפני כולם, הדוגמא האישית, חשובים עד מאד. ראה שוב מדרש שמות רבה למעלה שמביא (בקטע שלא הבאנו) את הסיפור על האבנים הטובות והמרגליות שהיו יורדים במן "והגדולים" הם שאספו אותם: "אמרו רבנן: אף במן שהיה יורד לישראל היו יורדות בו אבנים טובות ומרגליות, והיו הגדולים שבהן באין ומלקטים אותן והיו גונזין אותן". לשם מה גנזתם? למה אספתם את האבנים הטובות אם לא למטרה ראויה?
  12. תחילה צריך היה לקרוא בשם בצלאל ולמנותו על בניית המשכן ואח"כ לפנות לעם לבקשת התרומה! ברור שזו שאלה קצת רטורית וכוונת הדרשן היא שנדיבות הלב היא תנאי להקמת המשכן. והפסוק בהושע מלמד שהיא גם תנאי להשבת חרון אף ה'. והקשר למעשה העגל הולך ומתבהר.
  13. למשכן.
  14. המשכן הוא כפרה על חטא העגל, רק בתנאי שנעשה בנדיבות לב. אבל אין הדברים פשוטים וכבר הארכנו לדון על כך בדברינו חטא העגל לדורות. זאת ועוד, נדיבות הלב למשכן, כל נדיבות לב אולי, מעוררת את החשד שמא יש "נדיבות לב" אחרת למטרות כשרות פחות והאחת מכשירה כביכול את האחרת. ראה תלמוד ירושלמי מסכת שקלים פרק א הלכה א: "ר"י בר פזי בשם רבי: הן נקרא ולא נבעת. לטובה: כל נדיב לב, לרעה: ויתפרקו כל העם. לטובה: ויוצא משה את העם, לרעה: ותקרבון אלי כולכם ... א"ר חייא בר אבא: [צפניה ג ז] אכן השכימו השחיתו - כל השחתה שהיו עושין, בהשכמה היו עושין אותה. א"ר אבא בר אחא: אין את יכול לעמוד על אופיה של אומה זו, נתבעין לעגל ונותנין. נתבעין למשכן ונותנין". אבל במדרש אגדה (בובר) שמות פרשת תרומה פרק כו, הנימה אולי קצת יותר אופטימית, הגם שאין הוא מסתיר את הדואליות שבאופיו של עם ישראל ומעשיו: "שחורה אני ונאוה - אמרה כנסת ישראל: אם אני שחורה במעשי, נאה אני במעשה אבותי. שחורה אני במצרים בטיט ובלבנים, נאה אני על הים, שנאמר: ויאמינו בה' ובמשה עבדו. שחורה אני במצרים, שנאמר: ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים וגו' (יחזקאל כ ז), ונאוה במצרים: בדם פסח ובדם מילה, שנאמר: ואעבור עליך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי (יחזקאל טז ו). שחורה אני בים, שנאמר: וימרו על ים בים סוף (תהלים קו ז), ונאוה בים סוף שנאמר: זה אלי ואנוהו. שחורה אני בחורב, שנאמר: ובחורב הקצפתם את ה' (דברים ט ח), ונאוה שאמרתי: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כד ז). שחורה אני בזהב שנתתי לעגל, שנאמר: ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו' (שם לב ג), ונאוה אני בזהב שנתתי למשכן העדות, שנאמר: כל נדיב לב הביאו חח ונזם וגו' (שם ל"ה כ"ב).
  15. ומשמחת נדבה גדולה זו נולדה אחת התפילות הגדולות של דוד שאנו אומרים בכל יום ומשום מה קוטעים באמצע ועוברים לפסוקים מספר נחמיה: "וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת־ה' לְעֵינֵי כָּל־הַקָּהָל וַיֹּאמֶר דָּוִיד בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ מֵעוֹלָם וְעַד־עוֹלָם: לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי־כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ: וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל: וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ וּמְהַלְלִים לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ: וְכִי מִי אֲנִי וּמִי עַמִּי כִּי־נַעְצֹר כֹּחַ לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת כִּי־מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ: כִּי־גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ וְתוֹשָׁבִים כְּכָל־אֲבֹתֵינוּ כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל־הָאָרֶץ וְאֵין מִקְוֶה". ההכרה שאנחנו בסה"כ גרים ותושבים כאן עלי אדמות, שמידך נתנו לך, היא אולי זו שגורמת להתנדב בשמחה.
  16. למרות שאברהם גם מכונה נדיב: "נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם" (תהלים מז י, ראה הדרשות על פסוק זה בגמרא סוכה מט ע"ב), הזכות כאן היא ליעקב, לישראל סבא. ליעקב אבינו שנדר בתחילת פרשת ויצא. למרות שלא מעטות הביקורות על הנדר שנדר יעקב, כגון זו שבבראשית רבה ע ג: "יעקב נדר והפסיד", וכגון זו שעמדנו עליה בדברינו קום עלה בית אל בפרשת וישלח שהקב"ה היה צריך להזכיר לו לקום ולקיים את נדרו, כאן השבח הוא ליעקב שהא ראש לנודרים לבניית בית משכן לשכינה: "וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים", וזה גם מה שעושה דוד שמשאיר את מלאכת הבנייה עצמה לשלמה בנו. עפ"י הגמרא שראינו בראש דברינו כל נדיבות לב יש בה נדר ואי אפשר שבשל החשש של אי קיום הנדר, נחדל מלתרום ולהתנדב. "לעתיד לבוא כל הקורבנות בטילין וקרבן תודה (נדבה) אינו בטל לעולם" (ויקרא רבה כז יב). ראה שוב לשון הרמב"ם שהבאנו בהערה 7: "כל נדיב לב יביאה - בנדיבות לב יתחייב להביא". עוד על המעמד של דוד המתואר בפרק כט בדברי הימים שם,
  17. כך עוד אומר דוד שם: "וְיָדַעְתִּי אֱלֹהַי כִּי אַתָּה בֹּחֵן לֵבָב וּמֵישָׁרִים תִּרְצֶה אֲנִי בְּיֹשֶׁר לְבָבִי הִתְנַדַּבְתִּי כָל־אֵלֶּה וְעַתָּה עַמְּךָ הַנִּמְצְאוּ־פֹה רָאִיתִי בְשִׂמְחָה לְהִתְנַדֶּב־לָךְ".
  18. רק בוחן לבבות ורק האדם המתנדב הם בלבד יודעים את הנדבה היא אמיתית ומכל הלב או חו"ח כפרה מזויפת. אם נדר ונדבה הם גם כאשר גמר בלבבו ואפילו לא הוציא בשפתיו, מי יעיד על האדם שיש כאן נדר אם לא הוא עצמו?
  19. כל משכן שנעשה בנדיבות לב כשרה וישרה לא ימוט לעולם. ממצבת יעקב, דרך פרשיות המשכן שבהם אנו קוראים בשבועות אלה, דרך נדודי המשכן במדבר, משכן שילה, בית ראשון ובית שני הגם שחרבו, ועד למשכן מקדש–מעט בימינו. קשה לפני הקב"ה להפסיק כל משכן שנעשה ונבנה ע"י כשרים ובנדיבת לב.