פרשות השבוע

כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא: וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא: מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה' אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ: (דברים כג כב-כד).¹

בְּנוּ־לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ: (במדבר לב כד).²

מסכת מנחות דף ב עמוד א – קרבן חובה שהפך לנדבה

משנה: כל המנחות שנקמצו שלא לשמן – כשירות, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה … ³

גמרא: … קא משמע לן: לבעלים הוא דלא עלו לשום חובה, הא מנחה גופה כשרה ואסור לשנויי;⁴ כדרבא, דאמר רבא: עולה ששחטה שלא לשמה – אסור לזרוק דמה שלא לשמה. איבעית אימא: סברא, ואיבעית אימא: קרא.⁵ איבעית אימא סברא, משום דמשני בה, כל הני לישני בה וניזיל?⁶ ואיבעית אימא קרא: "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת ליי' אלהיך נדבה". נדבה? נדר הוא!⁷ קרי ליה נדר וקרי ליה נדבה?! אלא, אם כמה שנדרת עשית, יהא נדר. ואם לאו, יהא נדבה.⁸

מסכת שבועות דף כו עמוד ב – בדיבור או מספיק בלב?

אמר שמואל: גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו, שנאמר: "לבטא בשפתים".⁹ … מיתיבי: מוצא שפתיך תשמור ועשית – אין לי אלא שהוציא בשפתיו, גמר בלבו מנין? תלמוד לומר: "כל נדיב לב"!¹⁰ שאני התם, דכתיב: "כל נדיב לב".¹¹

מסכת תרומות פרק ג משנה ח – פיו ולבו שווים

המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר, מעשר ואמר תרומה, עולה ואמר שלמים, שלמים ואמר עולה, שאיני נכנס לבית זה ואמר לזה, שאיני נהנה לזה ואמר לזה, לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוין.¹²

מדרש הגדול במדבר יח כז פרשת קרח – הדיבור גורע

"ונחשב לכם תרומתכם" – במחשבה בלבד תהיה תרומה. לפי כך אם הפריש תרומה במחשבתו ולא הוציא בשפתיו כלום, הרי זו תרומה. אבל המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר, מעשר ואמר תרומה, לא אמר כלום, עד שיהיה פיו ולבו שוין.¹³

אבן עזרא דברים כג כד – אחרי שהדיבור יצא מהפה

מוצא שפתיך – בכל דבר שיש בו זכר לשם. נדבה – כי כל נדר נדבה, ואין כל נדבה – נדר, וזה הדבר ברור. אשר דברת בפיך – אחר שיצא הדבור לא תוכל להשיבו.¹⁴

מסכת ראש השנה דף ו עמוד א – הרחבה למצוות צדקה

תנו רבנן: "מוצא שפתיך" – זו מצות עשה.¹⁵ תשמור – זו מצות לא תעשה.¹⁶ "ועשית" – אזהרה לבית דין שֶׁיְעָשׂוּךָ.¹⁷ "כאשר נדרת" – זה נדר. "לה' אלהיך" – אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים. "נדבה" – כמשמעו. "אשר דברת" – אלו קדשי בדק הבית. "בפיך" – זו צדקה. … ¹⁸ אמר רבא: וצדקה מיחייב עלה לאלתר. מאי טעמא – דהא קיימי עניים. – פשיטא! – מהו דתימא: כיון דבעניינא דקרבנות כתיבא – עד דעברי עלה שלושה רגלים כקרבנות,¹⁹ קא משמע לן: התם הוא דתלינהו רחמנא ברגלים, אבל הכא – לא, דהא שכיחי עניים.²⁰

תוספות מסכת ראש השנה דף ו עמוד א – קשר להבטחת בני גד ובני ראובן

מוצא שפתיך זו מצות עשה – דכתיב: "והיוצא מפיכם תעשו" (במדבר לב כד).²¹

רש"י במדבר לב כד – הוסיפו והרחיבו על התנאי

והיוצא מפיכם תעשו – לגבוה. שקבלתם עליכם לעבור למלחמה עד כבוש וחלוק. שמשה לא בקש מהם אלא "ונכבשה ואחר תשובו", והם קבלו עליהם "עד התנחל". הרי הוסיפו להתעכב שבע שחלקו, וכן עשו.²²

ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה צד – הנשר הגדול פורס כנפיים ומרחיב

והמצוה הצ"ד היא שצונו לקיים כל מה שקבלנו על נפשנו במילת שבועה ונדר וצדקה וקרבן וזולת זה, והוא אמרו יתעלה (תצא כג) מוצא שפתיך תשמור. ואף על פי שכבר חלקו מילות זה הפסוק ושמו כל מלה ממנו לענין (ר"ה ו א), אמנם הכוונה המגעת מכל מה שזכרתי לך שמצות עשה הוא לקיים כל מה שיבטא האדם מחיוב על עצמו באי זה דבר שיהיה מן הדברים. והעובר עליו עבר מצות לא תעשה. והנה אבאר זה בזכרי מצות לא תעשה (קנז).²³ ולשון ספרי: "מוצא שפתיך – מצות עשה", ואתה יודע שאין שום ענין יוצא מדבור מוצא שפתיך לבדו. ואמנם הכוונה מה שזכרתי לך: להבין פשטיה דקרא שצוה לעשות כל מה שהוציא בשפתיו. והנה נכפל הציווי במצוה זו והוא אמרו (ראש פרשת מטות) ככל היוצא מפיו יעשה.²⁴

השגות רמב"ן לספר המצוות לרמב"ם מצות עשה צד – הבחנה בין קודש לחול

כתב הרב: והמצוה תשעים וארבע שנצטוינו לקיים כל מה שחייבנו נפשותינו בדבור משבועה ונדרים וקרבן וזולת זה … ואולם המגיע מכל מה שזכרתי הוא, שמצוות עשה הוא קיום כל מה שידבר בו האדם מחיוב עצמו בדבר מן הדברים וכבר נכפל הלשון בזאת המצוה והוא אמרו ככל היוצא מפיו יעשה.²⁵

ואני אומר כי הרב בכאן כלל שתי מצות שהן חלוקות בדיניהם ועניינם, ועשאן אחת. כי הכתוב הזה מוצא שפתיך תשמור ועשית נאמר בענין מה שאדם מחייב נפשו לתת לשם האל יתברך …²⁶ ונתרבה להם בפסוק הזה עוד הצדקה ודרשו: "בפיך זו צדקה". אבל מה שחייב בו האדם את עצמו מדברי הרשות שקראו חכמים ביטוי, והוא שנדר או נשבע אוכל היום או לא אוכל אלך למקום פלוני או לא אלך, זה אינו נכנס בכלל מצות הכתוב הזה.²⁷

רבי בחיי בן אשר דברים כג כד – ברית השפתיים²⁸

מוצא שפתיך תשמור ועשית. על דרך הפשט יחזור לנדר, שהרי הזהיר בלא תאחר … ומן הראוי שיאמר: "כי תדור נדר ועשית כאשר נדרת ולא תאחר לשלמו", ולכך יאמר: מוצא שפתיך, שהוא הנדר, תשמור ועשית אותו כמו שנדרת לה' אלהיך בנדבת לבך, וכאשר דברת בפיך. כלומר, אל יפול דבר ארצה מכל מה שהסכים בלבו והוציא בפיו …²⁹

וע"ד המדרש: מוצא שפתיך תשמור ועשית, מוצא שפתיך, זו מצות עשה, תשמור זו מצות לא תעשה, ועשית, אזהרה לב"ד שיעשוך. כלומר "ועשית" בעל כרחך, אם הם נדרי מזבח, כגון קרבנות, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני …³⁰

וע"ד הקבלה: מוצא שפתיך, כנגד פי ה', וזהו החיוב המוטל על האדם לקיים ככל היוצא מפיו… ³¹ אבל פעם אחת אינו שבועה אבל הוא חיוב לקיים דברו, ומזה אמרו (ב"מ מד א) על כל מי שחוזר בדבורו שמקבל עליו "מי שפרע". ועוד שאנחנו בנים למקום ונתקדשנו בברית הפה המכוון באמצע בין עשר אצבעות ידים, ובברית מילה בין עשר אצבעות רגלים … וכן בחר בפה להללו ולשבחו כי הוא הכלי לשבח בו שם קדשו וזהו: (ויקרא כב לב) "ולא תחללו את שם קדשי", אזהרה שלא לחלל ברית הפה העשוי להלל בו שם קדשו. וכן אין ראוי לנו לחלל שפתינו ולא לשקר באחד מן הבריתות, כענין שאמר הכתוב: (תהלים מד, יט) "ולא שקרנו בבריתך".³²

של"ה פרשת כי תצא תורה אור – מעלת האדם כחי מדבר

הרי נתבאר בפרשה זו קדושת הגוף וקדושת דמים, והמובחר מקדושת הגוף הוא קדושת הפה, כי בזה נבדל האדם מבעל החי, ונקרא חי מדבר, וכתיב (בראשית ב ז) 'ויהי האדם לנפש חיה', ותרגום אונקלוס לרוח ממללא. על כן צריך האדם לקיים ככל היוצא מפיו, שנאמר (דברים כג, כד) 'מוצא שפתיך תשמר'. ואף על פי שזה נאמר אצל נדר, זהו לאזהרה יתירה, מכל מקום אמור הוא גם כן לכל דבר.³³

תשובות והנהגות כרך ב סימן תעו – "בלי נדר" ועדיין התחייבות ³⁴

נהגו אצלנו בשעה שכל אחד עולה לתורה ונודב לקהילה לומר המלים: "בלי נדר מתנה", והטעם כדי שלא להכשיל באיסור נדר את הנודרים ולא משלמים. אבל לדעתי גם בזה לא יצאנו מידי מכשול. שורש הדבר דאף שאם אמרו בלי נדר לכאורה אין כאן שום התחייבות … מ"מ התחייבות לצדקה יש כאן, ואין בדבריו אלא להצילו מאיסור נדר. אבל לא פטר עצמו מהתחייבות דכל היוצא מפיו יעשה … והוא הדין לצדקה אם נודב בלי נדר אף שאין איסור נדר מ"מ יש כאן התחייבות …יש כאן חובת מוצא שפתיך תשמור.³⁵

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים: התמקדנו בפסוק "מוצא שפתיך תשמור" וניסינו לבחון את הרחבתו מעבר לנדרים ושבועות, בפרט מנדרים ושבועות לגבוה, אל מחויבויות יום-יומיות של האדם לקיים את דבריו. אפשר שמרבית הראשונים והאחרונים אינם מרחיבים, משום שיש ציוויים ומאמרי חז"ל רבים בנושא הרחב של שמירה על מוצא הפה וקיום הבטחות, כגון: "שארית ישראל לא יעשו עוולה" (פסוק בצפניה ג יג), "שיהא הן שלך צדק" (בבא מציעא מט ע"א), "שלא יהא אחד בפה ואחד בלב" (שם), "מי שאינו עומד בדיבורו" (גם שם), "שיהא תוכו כברו" (דברינו בפרשת תרומה) ועוד.