- בתחילת פרשת קדושים, ויקרא פרק יט, מנויות מצוות רבות, בלשון קצרה ותמציתית. בפסוק אחד נזכרות שתיים ואפילו שלוש מצוות (עשה או לא תעשה), שחז"ל מונים אותם כמצוות נפרדות, אך ברור שהן מתחברות זו עם זו, על דרך ההשלמה או הניגוד. כך הוא, למשל, בפסוקים: "לֹא־תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה' ", "לֹא־תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא־תִשָּׂא פְנֵי־דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ", "לֹא־תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת־עֲמִיתֶךָ וְלֹא־תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא", לֹא־תִקֹּם וְלֹא־תִטֹּר אֶת־בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה' " ועוד. כך גם הפסוק שבחרנו לדון בו הפעם: "לֹא־תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל־דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'", שיוצר קשר ברור בין רכילות ולשון הרע ובין "לעמוד על הדם". נראה קשר זה בהמשך דברינו, אבל עיקר הדף יוקדש לציווי: "לא תעמוד על דם רעך" ובעזרת הנותן ליעף כח, נזכה גם לדון בחלקו הראשון של הפסוק, בציווי: "לא תלך רכיל בעמך".
- אין הכוונה בהכרח למעמד – מצוות הקהל שנוהגת פעם בשבע שנים, אלא ל'הקהל' שונים שהתקיימו באירועים שונים. ראו דברינו מצות – מעמד הקהל בפרשת וילך, יום הקהל בפרשת עקב וכן מעמד הקהל לאורך הדורות גם הוא בפרשת וילך
- כבר הארכנו לדון במדרש זה בדברינו עשרת הדברות בפרשת קדושים וכאן חשוב לנו הקשר בין "לא תרצח" ובין "לא תעמוד על דם רעך". (הציווי השני בפסוק: "לא תלך רכיל בעמך" הוא בן זוגו של "לא תענה ברעך עד שקר", ואגב שני אלה, הבאנו כבר את המדרש כולו). הדרשן חיפש מקבילה בפרשתנו לדיבר "לא תרצח", על מנת להשלים את הרעיון שעשרת הדברות מצויות בפרשת קדושים, והדבר הקרוב ביותר שמצא הוא: "לא תעמוד על דם רעך". הקבלה זו היא דרשה אגדית נאה, אך אפשר שהיא מקפלת בתוכה הרחבה והעמקה של הציווי הקטגורי הפשוט: "לא תרצח". מצוות לא-תעשה "לא תעמוד על דם רעך" שופכת אור על הדיבר "לא תרצח" ומרחיבה אותו. לא תרצח כבר איננו רק פעולה אקטיבית ממוקדת של נטילת חיים ממישהו. כל פעולה של עמידה מנגד, של הימנעות מסיוע ועזרה, כפי שנראה בהרחבה להלן, בוודאי לשון הרע ורכילות שיש בהן 'מעשה', היא בבחינת "לא תרצח". וכבר עמדנו על מוטיב זה בדברינו לא תרצח בפרשת יתרו, הפעם נרחיב ונשלים.
- חובת האדם להעיד, לסייע לחברו בעדות אם יודע כזו לטובתו, כבר מפורשת בספר ויקרא פרק ה פסוק א: "... וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם־לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ". ראו גמרא סנהדרין לז ע"ב, שבועות לה ע"א, פרשני המקרא שם ועוד. וכאן חוזרת התורה על חובה זו ולא מצאנו מפרשים רבים שדנים במהות תוספת זו. מלשון הרמב"ם בספר המצוות מצוות לא-תעשה רצ"ז אכן משמע שיש כאן חזרה וכפילות. אך בהלכות עדות פרק א הלכה א כותב הרמב"ם: "העד מצווה להעיד בבית דין בכל עדות שיודע, בין בעדות שיחייב בה את חבירו בין בעדות שיזכהו בו, והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות, שנאמר: והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו". על סמך דברי רמב"ם אלה המתמקדים בדיני ממונות, ולא מזכירים את הפסוק "לא תעמוד על דם רעך" מסיק בעל משך חכמה, ר' שמחה מדווינסק, בפירושו לפסוק שלנו, שהפסוק "אם לא יגיד ונשא עוונו" הוא בדיני ממונות והתוספת של "לא תעמוד על דם רעך" היא דין מיוחד לעדות בדיני נפשות, כולל החובה להוציא הוצאות ולטרוח טרחה רבה: "מיטרח ומיגר אגורי" בלשון הגמרא בסנהדרין עג ע"א שנזכיר להלן. כך או כך, ראו סיכום חובת אדם לבוא ליתן עדות, בפרט לפי דרישה ולזכוּת, בשו"ת משפטי עוזיאל כרך ד - חושן משפט סימן יג: "כל איש מישראל מצווה ומוזהר להיענות לדרישת חברו להופיע בבית דין ולהעיד לזכותו ולתועלתו. המשתמט מזה הוא נושא עון כלפי שמים ועובר על לא תעמוד על דם רעך. ועל אם לא יגיד ונשא עונו". ראו גם דברינו והוא עד או ראה או ידע בפרשת ויקרא.
- הגר"א מוחק את המילה בנפשו כי אין זה סביר שניתן להרוג ליסטים על מנת למנוע גניבה ובוודאי שאין זה שייך למי שטובע בנהר או לחיה רעה (שפשיטא שמותר להרוג אותה). ואכן, בציטוט של מדרש ספרא בגמרא סנהדרין עג ע"א אין את המילה "בנפשו" במשפט זה. ויש שניסו למנוע את המחיקה ואמרו שמדובר בדין גנב אלים הבא במחתרת (שמות כב א, פרשת משפטים) שאם ברור שאם הנגנב יעמוד כנגדו הוא יפגע בו, מותר לפגוע בגנב.
- ראו הדיון בגמרא סנהדרין עג ע"א שאת הדין הבסיסי של סיוע למישהו שנמצא במצוקה אישית-פיסית או במצוקה של הפסד רכוש לומדים מדין השבת אבידה ומהפסוק: "והשבותו לו" (דברים כב ב). ראו דברינו השבת אבידה בפרשת כי תצא. החידוש של "לא תעמוד על דם רעך", בהקשר זה, הוא החובה להציל טובע או מי שנרדף ע"י ליסטים או חיה רעה, גם אם הדבר כרוך בהוצאה כספית. "מיטרח ומיגר אגורי" בלשון הגמרא. עד כמה? זו שאלה שנדרשו לה הראשונים ובעלי השו"ת ולא ניכנס לנושא מורכב זה כאן.
- גם כאן מדקדקת הגמרא בסנהדרין עג ע"א, שדין רודף שמתיר להציל את הנרדף בהריגת הרודף, היינו בנטילת נפש, צריך לימוד נוסף מדין נערה המאורסה, שניתן להצילה מאונס גם במחיר הריגת האונס, ולא מספיק הפסוק שלנו: "לא תעמוד על דם רעך". אבל אם נחזור לפשט לשון מדרש ספרא (תורת כהנים), נראה ששלושת ההלכות האלה, שהם סוגים שונים של הצלה, עזרה לזולת ואי עמידה מנגד, נלמדות מהפסוק: "לא תעמוד על דם רעך". וכך משמע גם בספרי המצוות וההלכה שמצטטים את מדרש ספרא כלשונו. ראו ספר המצוות לרמב"ם מצווה לא תעשה רצ"ז, ספר יראים סימן קצו, ספר מצוות קטן מצוה עח, ספר החינוך מצווה רלז. ראו גם פירוש רשב"ם לפסוק שלנו: "לא תעמוד על דם רעך - לא תעמוד מנגד, אלא ניתן להצילו בנפשו של רודף". בלי צורך בחיזוקים מפסוקים אחרים. יש כאן דוגמא מעניינת של האופן שבו האמוראים דורשים ומפתחים מדרש תנאים דוגמת ספרא, והאופן בו מפרשי המצוות והראשונים מתייחסים למדרש ולגמרא (וחוזרים במובן מסוים למדרש ההלכה הבסיסי).
- והדוגמא הידועה בגמרא סוטה כא עמוד ב מהו חסיד שוטה: "היכי דמי חסיד שוטה? כגון דקא טבעה איתתא בנהרא, ואמר: לאו אורח ארעא לאיסתכולי בה ואצולה".
- הרמב"ם ממשיך את דברי מדרש ספרא וכולל אותם בהלכות רוצח ושמירת הנפש, שהם שני צדדים של אותה מטבע. אך נראה שהוא מרחיב את הדרישה להוצאה כספית, ולא רק הצלה בפעולה אישית, גם למי שיכול לפייס אדם אלים בממון או במילים, על מנת להסיר סכנה מחברו וכמו כן את החובה למסור מידע חיוני לחברו. לעומת דברים אלה, ראו דברי הרמב"ם בפרק ד מהלכות רוצח ושמירת נפש לגבי הפטור (החובה שלא) להציל גויים, מינים ועוברי עבירה ש'עומדים ברשעם', עד כדי מניעת הצלתם ואף גרוע מכך. מקרים בהם אין "לא תעמוד על דם רעך". הדברים שם קשים מאד לאוזן של בני ימינו ומעניין לבדוק אם סמכות דתית כלשהיא, בימינו, התייחסה להם.
- לפני שאנחנו מפליגים למשמעויות נוספות, לגדרי מצווה נוספים הכלולים בציווי "לא תעמוד על דם רעך", הרי לנו בפסוק עצמו שרכילות, מלשינות ולשון הרע (קורצא או קורצין בארמית, ראו הסיפור על קמצא ובר קמצא, גמרא גיטין נו ע"א) הם בבחינת עמידה על דם רעך במובן הפשוט ביותר. כך מצאנו גם במשנת רבי אליעזר פרשה ט: "האומר לשון הרע על חברו הרי זה כאילו הורגו, שנאמר: לא תלך רכיל בעמיך לא תעמד על דם רעיך. הקיש הכתוב הולכי רכיל לשופכי דמים". ובזוהר - האדרא זוטא כרך ג (דברים) פרשת האזינו: "לא תלך רכיל בעמך לא תעמוד על דם רעיך אני יי' - מאן דעבר על האי רישא דקרא כאילו עבר על כלא" (מי שעבר על ראש הפסוק עבר על כולו). ופירוש אברבנאל לדברים כה יא: "וזהו שאמר שם לא תלך רכיל בעמך לא תעמוד על דם רעך, להגיד שיקרא רוצח הרכיל המסבב את הרציחה והמות בין האחים". ראו גם פירוש חזקוני לפסוק אשר כורך את שני חלקי הפסוק למצווה אחת: "לא תלך רכיל, לא תעמוד - אילו נאמר ולא תעמוד בוי"ו הייתי אומר שתי מצות הן, עכשיו שכתוב לא בלא וי"ו, על כורחין (כורחנו) שניהם מצוה אחת"; אף שברור שמוני המצוות מנו אותם כשני ציוויים ולא כאחד. רבים אחרים הולכים בדרך זו של הקשר ההדוק בין רכילות ושפיכות דמים, כמו בעל הטורים, מחזור ויטרי, ספר מצוות גדול ועוד. וכבר כינו חז"ל את לשון הרע בשם "שלישי" משום שהוא הורג שלושה: "האומרו, המקבלו וזה שנאמר עליו" (ירושלמי פאה א א, ויקרא רבה כו ב).
- שני צדדים למטבע ושתי דרכים לקריאת הפסוק: הראשון, ככלל אל תדבר לשון הרע, אבל במקרה של עמידה על הדם (במשמעות של חשש לחיי אדם), אתה חייב להזהיר את חברך שמישהו מתכוון להרע לו. בין שני חלקי הפסוק יש לשים את המילה "אבל" ולקרוא אותו כך: ככלל, אל תלך רכיל, אבל במקרה של סכנה לחברך, לא תוכל לעמוד מנגד ("ולהתחסד" אני לא מדבר לשון הרע, אולי בדומה לאי הצלת אשה טובעת, הערה 8 לעיל). זה עוד סוג של הצלה שכבר ראינו ברמב"ם לעיל. ראו גם דבריו הנחרצים של אור החיים בפירושו לפסוק שלנו: "לא תעמוד וגו'. לצד שציווה על הרכילות, התנה בו שלא יעמוד על דם רעך. שאם ראה כת אחת שרוצין לרצוח, חייב להודיעו לבעל דבר כדי שיציל נפשו, ולא יאמר הרי זה רכילות. הא למדת שאם לא גילה אוזן חבירו והרגוהו, ביטל אזהרת לא תעמוד על דם רעך". הצד השני של המטבע, שגם אותו כבר ראינו לעיל, הוא: אל תדבר לשון הרע כי היא כמו עמידה על הדם. יש כאן גבול דק מאד ויש ללכת בזהירות רבה בין שתי קריאות אלה של הפסוק. מתי זו רכילות ולשון הרע (שעלולה במקרים קיצוניים להגיע עד כדי שפיכות דמים) ומתי זו הצלה. דברים דומים מצויים בפסוק אחר בפרשתנו: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" – תוכיח כדי שלא יחטא ותיזהר לא להוכיח מעבר למידה הראויה והמעשית. ראו דברינו הוכח תוכיח את עמיתך בפרשה זו. והדברים נכונים גם לפסוקים רבים אחרים בפרשה זו. ראו שוב הערה 1 על הלשון המיוחדת של פרק יט בפרשתנו.
- דין מסית ומדיח לעבודה זרה, דברים יג ט: "לֹא־תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא־תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא־תַחְמֹל וְלֹא־תְכַסֶּה עָלָיו".
- פסוק כמעט צמוד לפסוק שלנו: "לֹא־תִקֹּם וְלֹא־תִטֹּר אֶת־בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה' ". וכבר הזכרנו אותו בהערה 1 לעיל וראינו אותו במדרש ויקרא רבה לעיל שהוא כנגד הדיבר: "לא תחמוד".
- והובאו הדברים כלשונם וככתבם ברמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ה הלכה ד, ראו שם. כפי שלאיסור "לא תלך רכיל" יש מגבלות וסייגים, ויש מקרים בהם צריך "לרכל" ולהעביר את המידע (הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש לעיל), כך גם לגבי "לא תעמוד על דם רעך". ריבוי הציוויים האנושיים בפרשתנו, אסור שיטעה אותנו, בבחינת: "אַל־תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל־תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם" (קהלת ז טז). יש מקרים בהם לא קיימת מצוות עשה: "ואהבת לרעך כמוך" ולצידה גם לא מצוות לא-תעשה: "לא תעמוד על דם רעך". למי שמסית ומדיח ומבקש לפגוע במרקם חיי היחיד והחברה. למי שרודף במובן הרוחני והפיסי. למי שהפך מ"רעך" ל"עָרֶךָ", כדברי שמואל לשאול בחזיון בעלת האוב (שמואל א כח טז). ראו בהקשר זה את הדברים ששם המדרש בפי דוד בעת ששאול רודף אחריו והוא מתגנב אליו במערה כשהוא (שאול) ישן ויכול היה להמיתו. ראו תחילה סיפור הדברים בשמואל א פרק כו. ואח"כ, דברי דוד במדרש תהלים (בובר) מזמור נו: "אמר דוד: ועתה ישמע נא אדוני המלך את דברי עבדו וגו', אשר נתנך ה' היום בידי במערה וכו'. משה אמר: אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת (שמות כב א). ואתה נמצאת עמי במערה, מן התורה מותר אתה ומותר דמך. וכן הוא אומר: לא תעמוד על דם רעך (ויקרא יט טז), אם בא אדם עליך להורגך ויכולת לו, אל תעמוד, ואל תאמר אתחייב אני בדמו, ואל תמלך בלבך, אלא הרגהו מיד. וכן המשל אומר: קדים קטליה עד לא יקטלך (הבא להורגך השכם להורגו)". ראו מדרש זה גם בילקוט שמעוני שמואל א רמז קלד. אלא שכאן הדברים פשוטים יותר. דוד טוען להגנה עצמית, ואם למדנו דין רודף מהציווי "לא תעמוד על דם רעך", בוודאי שאדם לא צריך להיות חסיד שוטה ולעמוד על דם עצמו ולהימנע מלפגוע במי שבא לפגוע בו. אדם גם לא צריך למסור את נפשו על מנת להציל את זולתו.
- לאחר ההגבלות שראינו, אנחנו חוזרים לציווי "לא תעמוד על דם רעך" ולגדרי המצווה המרחיבים. כאן, בפדיון שבויים שבמקרים רבים הוא דיני נפשות ממש. ראו הסיפור בירושלמי הוריות ג ד ובאיכה רבה ד ד על העלם שר' יהושע פדה בשוק העבדים ברומא בממון רב. לא בכדי מצרף כאן הרמב"ם שלוש (ארבע?) מצוות לא תעשה ושלוש מצוות עשה ואת הפסוק במשלי כד יא: "הַצֵּל לְקֻחִים לַמָּוֶת וּמָטִים לַהֶרֶג אִם־תַּחְשׂוֹךְ". גם את "וחי אחיך עמך" שהוא הצד השני של "לא תעמוד על דם רעך". אבל גם כאן, אין אנו פטורים מראייה מורכבת ומדילמות קשות ביותר, כפי שחווינו להוותנו בימינו אנו. מתי פודים שבויים "בכל ממון שבעולם" (כפי שעשה ר' יהושע שם) ומתי "אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהם, מפני תיקון העולם" (כתובות נב ע"ב). מתי הציווי "לא תעמוד על דם רעך" מתמקד ביחיד או ביחידים, ומתי "השבוי" הוא הציבור כולו ו"לא תעמוד על דם רעך" מקבל משמעות הרבה יותר רחבה של דם אחרים ושל כלל הציבור. יש לעשות כל מאמץ לפדות שבוי משום "לא תעמוד על דם רעך" (ושאר הציוויים שהרמב"ם מונה), אבל אולי אין להיענות לדרישות יתר של השבויים וליצירת תקדימים משום "לא תעמוד על דם רעיך" – של כלל הציבור. הדילמות הן כאמור קשות ביותר, בפרט במציאות המורכבת של ימינו. ראו מיכאל ויגודה, עקרונות לניהול משא ומתן לפדיון שבויים באתר משרד המשפטים.
- שיטת רמב"ן היא לסווג את המצוות שנמנות בספר דברים למצוות מחודשות, שנזכרות לראשונה בספר זה, ומצוות מבוארות, שנזכרו כבר באחד מארבעת החומשים הקודמים ורק חוזרות ומתבררות בספר דברים. ראו הקדמתו לספר דברים, שם הוא מסביר עניין זה. מצוות מעקה, עליה הרחבנו לדון בדברינו ועשית מעקה לגגך בפרשת כי תצא, היא, לכאורה, מצווה מחודשת שנמנית לראשונה בספר דברים. אבל רמב"ן רואה אפשרות שהיא מצווה מבוארת המרחיבה ומבארת את הציווי: "לא תעמוד על דם רעך" שנזכר כבר בפרשתנו. המילה "דמים" הנזכרת במצוות מעקה: "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא־תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי־יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ", וודאי יכולה לסייע בקישור זה. אם אכן זו מצווה מבוארת, יש כאן מתן משמעות מחודשת לציווי "לא תעמוד על דם רעך" של ספר ויקרא, וסמך מהמקרא עצמו לפירושים המרחיבים את משמעות הציווי הזה. "לא תעמוד על דם רעך" של ספר ויקרא מרחיב את "לא תרצח" של ספר שמות, בא ספר דברים ומרחיב עוד במצוות מעקה. מערכת כבישים מתוקנת, חוקי התעבורה, בטיחות בעבודה, שמירה על כללי בריאות ותברואה ועוד ועוד, כולם הם בגדר מצוות מעקה שבסיסה הוא הציווי לא תעמוד על הדם, שבסיסו הוא הדיבר לא תרצח!. וכל זה מתקשר כמובן עם הציווי ונשמרתם מאד לנפשותיכם – דברינו בפרשת ואתחנן.
- רבי יוחנן ב"ר אהרן לוריא, מאה 15, אלזס שבגבול צרפת-גרמניה.
- ראו הדרשה שהוא מכוון אליה בגמרא סוטה יד ע"א על הפסוק בדברים יג ה: "אחרי ה' אלהיכם תלכו".
- החיבור בין מקצוע הרפואה וחובות הרופא (וענייני בריאות בכלל) והציווי "לא תעמוד על דם רעך" מופיע לא מעט בספרות ימי הביניים והשו"ת וגם זו הרחבה משמעותית שניתן לקחת אותה הלאה בפרט בימינו. ראו ספר חסידים (מרגליות) סימן תרעג שמזהיר אדם חולה לא לסכן אחרים, למשל בכניסה למרחץ ציבורי. ראו תוספות הרא"ש ברכות ס ע"א ששואל על דרשת חז"ל: "ורפוא ירפא - מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות", הרי פשיטא שרופא צריך לרפא משום "לא תעמוד על דם רעך"! (וניתנו על כך תשובות מעניינות שלא נוכל לפרטן כאן). גם בעת המודרנית נדרשו בעלי שו"ת לנושא, כגון בשאלה מתי הרופא חייב לתת מידע לחולה או אפילו לאדם אחר שקשור לעניין (כמו בעסקי שידוכין!) ואם לא ייתן, הוא עובר על "לא תעמוד על דם רעך" (פירוש חשוקי חמד לש"ס, שו"ת ציץ אליעזר ועוד). אבל מה שמשיבת נפש מדבר הוא בחובה המקצועית של הרופאים להעמיק בידע הרפואה ולחלוק אותו עם עמיתיהם! לפתח ולקדם כל העת את הידע והמחקר הרפואי! ומכאן גם "לשאר מלאכות" ותחומי ידע אחרים שיש בהם משום שמירה על חיי אדם ואיכותם, ואין לדבר סוף. נראה שכאן הגענו להרחבה הגדולה והמשמעותית ביותר של הציווי "לא תעמוד על דם רעך". מצווה שהיא חובת הציבור בכללותו ולא רק חובת היחיד. ואנו נזכרים בדיון על ספר הרפואות שגנז חזקיהו (מסכת פסחים פרק ד משנה ט) ובמחלוקת הגדולה בין רש"י ורמב"ם מדוע גנזו אותו. ראו דברינו ורפוא ירפא בפרשת משפטים. דברים נמרצים אלה של משיבת נפש, בדבר החובה לשכלל ולפתח כל העת את "ספר הרפואות" ולחלוק את הידע הרפואי, ומי שלא עושה זאת עובר על "לא תעמוד על דם רעך", הם ניצחון ברור של שיטת הרמב"ם והכרת ההלכה היהודית בהתפתחות המדהימה של עולם הרפואה.
- חוק זה נחקק בעקבות מספר מקרים בהם אנשים שנחלצו לסייע לזולתם (בשיטפונות ושריפות למשל) נספו בעצמם, והתברר שהפיצוי המרבי שמשפחותיהם זכאים לו הוא מתוקף חוק נפגעי תאונות עבודה. למידע על נוסח החוק, ראו כאן. למידע נוסף על הסיבות לחקיקה זו ויוזמיה, ראו גם כאן. בחוק זה אגב, ניתנה גם הדעת על ההיבט הכספי של ההצלה (ראו הערה 6 לעיל).