לא מאסתים ולא געלתים

וְזָכַרְתִּי אֶת־בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת־בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת־בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר: וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת־עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת־חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם: וְאַף־גַּם־זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא־מְאַסְתִּים וְלֹא־גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם: וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי־אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה': (ויקרא כו מב-מה).1

ספרא בחוקותי פרשה ב פרק ח (י)

"לא מאסתים ולא געלתים לכלותם", וכי מה נשתייר להם שלא נגעלו ושלא נמאסו? והלא כל מתנות טובות שניתנו להם ניטלו מהם, ואילולי ספר תורה שנשתייר להם לא היו משונים מאומות העולם כלום! אלא, לא מאסתים – בימי אספסיינוס, ולא געלתים – בימי יון, לכלותם להפר בריתי אִתָּם – בימי המן, כי אני ה' אלהיכם – בימי גוג.2

מסכת מגילה דף יא עמוד א

… ושמואל אמר: "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם", לא מאסתים – בימי יוונים, ולא געלתים – בימי אספסיינוס, לכלותם – בימי המן, להפר בריתי אתם – בימי רומיים, כי אני ה' אלהיהם – בימי גוג ומגוג. במתניתא תנא: לא מאסתים – בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה; ולא געלתים – בימי יוונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק, וחשמונאי ובניו, ומתתיה כהן גדול; לכלותם – בימי המן, שהעמדתי להם מרדכי ואסתר; להפר בריתי אתם, – בימי פרסיים, שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי דורות. כי אני ה' אלהיהם – לעתיד לבוא, שאין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם.3

איכה רבה פרשה ה סימן כ

"למה לנצח תשכחנו", א"ר יהושע בר אבין: ארבעה דברים אמר ירמיה: מאיסה וגעילה עזיבה ושכיחה. מאיסה וגעילה, דכתיב: "המאוס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך" (ירמיה יד יט). והושב על ידי משה, דכתיב: "לא מאסתים ולא געלתים" (ויקרא כו מד). עזיבה ושכיחה, דכתיב: "למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים", והושב ע"י ישעיה, דכתיב: "גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך" (ישעיה מט).4

וְאִם־בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת־מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת־כָּל־מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת־בְּרִיתִי: (ויקרא כו טו).5

אלשיך ויקרא פרק כו פסוק מה

"וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלהים אני ה' " … שנתן טעם … מה שלא מאסתים ולא געלתים וכו', הוא כי וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים – שהיו שם עובדי עבודה זרה וימרו על ים בים סוף, ועם כל זה כרתי להם ברית.6

ילקוט שמעוני תורה פרשת בחקותי רמז תרעה

לא מאסתים ולא געלתים לכלותם – וכי מה נשתייר להם לישראל שלא נגעלו ושלא נמאסו? והלא כל מתנות טובות שניתנו להם ניטלו מהם! מה נשתייר להם? זה ספר תורה, שאם לא היה קיים לישראל, לא היו משונים מאומות העולם כלום. דבר אחר: לא מאסתים בימי כשדים שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה, ולא געלתים בימי המן שהעמדתי להם מרדכי ואסתר, לכלותם – בימי יונים שהעמדתי להם שמעון הצדיק, להפר בריתי אתם – בימי רומיים שהעמדתי להם רבי וחכמי הדורות. כי אני ה' אלהיכם – לעתיד לבוא שאין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם.7

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שיר השירים פרק ב

"שועלים קטנים מחבלים כרמים וכרמנו סמדר" – אין לך ערום בחיות כשועלים קטנים, זו מלכות הרשעה עשו אבי אדום … והם מחבלים כרמים, כרם י"י צבאות בית ישראל, שהורגין ומחבלין בכל דור ודור. וכרמינו סמדר, כענין שנאמר: "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם" (ויקרא כו מד). כי לא יטוש ה' את עמו ונחלתו לא יעזוב (תהלים צד יד).8

רמב"ן ויקרא כו יא

ונתתי משכני בתוככם – זה בית המקדש. "ולא תגעל נפשי אתכם", אין רוחי קצה בכם. כל געילה לשון פליטת דבר הבלוע בדבר, כגון: "כי שם נגעל מגן גיבורים" (שמואל ב א כא) … לשון רש"י. ולא ידעתי מה הטעם בזה שיאמר הקב"ה כי בשמרנו כל המצות ועשותנו רצונו לא ימאס אותנו בגעול נפשו? וכן בעברנו על בריתו ועשותנו נאצות גדולות אמר (להלן פסוק מד) לא מאסתים ולא געלתים, ואמר הנביא בשעת הקללה (ירמיה יד יט) המאוס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך.9

אבל הענין סוד מסתרי התורה. אמר שיתן משכנו בתוכנו והנפש אשר ממנה יבוא המשכן לא תגעל אותנו ככלי שמגעילין אותו ברותחין. אבל בכל עת יהיו בגדינו לבנים וחדשים וכו'.10

רמב"ן דברים פרק כח מב

והכתובים הבאים אחר כן עונשם בגלות, וכן והיו חייך תלאים לך מנגד (פסוק סו) מפני פחדותינו בגלות ביד העמים הגוזרים עלינו גזירות תמיד. והנכון, שהוא רמז לדורות ההם שהיו בזמן חורבן הבית השני, כי היו מתנכלים להם להאבידם לגמרי, על כן אמר אחריו (פסוק סח) והשיבך ה' מצרים באניות, שהיה זה כאשר כלו להוציאם מן הארץ …11 אבל אחרי היותנו בגלות בארצות אויבינו, לא נתקללו מעשה ידינו ולא אלפינו ועשתרות צאננו ולא כרמינו וזיתינו ואשר נזרע בשדה. אבל אנחנו בארצות כשאר העמים יושבי הארץ ההיא, או בטוב מהם, שרחמיו עלינו. כי ישיבתנו בגלות היא בהבטחה שאמר לנו: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם" (ויקרא כו מד). וכבר פירשתי בסדר אם בחקותי (שם שם טז) סוד הברית הזאת, וכי הוא על זמן גלותנו היום ביד החיה הרביעית. ואחר כן יבטיח בגאולה ממנו.12

משך חכמה ויקרא פרק כו מד

"ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלוהיהם". הענין הוא, שנתבונן קצת בדרכי ההשגחה העליונה קצת מה שיוכל להבין. וזה, כי כאשר גזרה החכמה העליונה אשר ישראל יתנודדו בארצות, שנים רבות מאוד מאוד, עד זמן אשר חקקה המטרה האלהית, אשר לבא לפומא לא גליא, חשבה אופנים ותחבולות אשר ישראל יתקיימו לגוי ולא יתבוללו בעמים. והעירה על זה גדולי האומה לעשות בזה גדרים סייגים, אשר האומה תתקיים בשאון גלי הים ולא תטבע במצולות הסער השוטף ברוח אמיץ וכביר.13

והנה מעת היות ישראל בגויים, ברבות השנים, אשר לא האמינו כל יושבי תבל כי יתקיימו באופן נפלא אשר לא ישער מחשבת אדם משכיל, היודע קורות הימים והמצולות אשר שטפו באלפי שנים על עם המעט והרפה כח וחדל אונים, אשר זה לבד גם כן מופת נפלא וגדול על קיום האומה למטרה נשגבה אלהית, אשר נתנבאו עליה הקדמונים.14

הנה דרך ההשגחה כי ינוחו משך שנים קרוב למאה או מאתיים. ואחר זה יקום רוח סערה, ויפוץ המון גליו, וכלה יבלה יהרוס ישטוף לא יחמול, עד כי נפזרים בדודים, ירוצו יברחו למקום רחוק, ושם יתאחדו, יהיו לגוי, יוגדל תורתם, חכמתם יעשו חיל, עד כי ישכח היותו גר בארץ נכריה, יחשוב כי זה מקום מחצבתו, בל יצפה לישועת ה' הרוחניות בזמן המיועד. שם יבוא רוח סערה עוד יותר חזק, יזכיר אותו בקול סואן ברעש – "יהודי אתה ומי שמך לאיש, לך לך אל ארץ אשר לא ידעת"! ככה יחליף מצב הישראלי וקיומו בעמים, כאשר עין המשכיל יראה בספר דברי הימים. וזה לשתי סיבות: לקיום הדת האמיתי וטהרתו, ולקיום האומה.15

מסכת מגילה דף לא עמוד ב

תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ראש השנה. מאי טעמא? אמר אביי ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה. בשלמא שבמשנה תורה איכא כדי שתכלה שנה וקללותיה, אלא שבתורת כהנים, אטו עצרת ראש השנה היא? – אִין (כן), עצרת נמי ראש השנה היא, דתנן: ובעצרת על פירות האילן. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: אם יאמרו לך זקנים: סתור! וילדים: בנה! – סתור ואל תבנה, מפני שסתירת זקנים – בנין, ובנין נערים – סתירה, וסימן לדבר: רחבעם בן שלמה.16

 

שבת שלום

חזק חזק ונתחזק

מחלקי המים

עדכון אחרון: 22/09/2016

הערות שוליים

  1. תוכחת ספר ויקרא מסתיימת בארבעה פסוקים אלה, בהם בעל הקריאה מגביה את קולו בפסוק הראשון (לאחר שקרא את התוכחה בקול נמוך), וחוזר ומנמיך קולו בפסוק השני: "והארץ תיעזב מהם" וחוזר ומגביה קולו בשני הפסוקים הבאים: "ואף גם זאת ... לא מאסתים ולא געלתים לכלותם ... וזכרתי להם ברית ראשונים וכו' ". על מנהג הנמכת והגבהת הקול יש לדון, מה גם שהוא לכאורה נגד הגמרא במסכת סוטה לז ע"ב: "מה קללה בקול רם, אף ברכה בקול רם" (ראה גם שו"ת יביע אומר חלק ז - אורח חיים סימן יט שמביא שהמגיד מקוזניץ שהיה נוהג לקרוא התוכחה בקול רם. וראה גם פירוש מלבי"ם לדברים יא לא: "ומטעם זה תצטרך לפרש שם את הברכה והקללה בקול רם, לדעת שעל תנאי זה אתה מחזיק בארץ"). מקור הנמכת הקול בקריאת התוכחה הוא כנראה בימי הביניים, בקריאת פרשת העגל דווקא כמובא במגן אברהם סימן תכח סעיף קטן ח ולא נאריך בנושא זה. מה שחשוב לנו הוא שהפסוק "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם" נחשב לחיובי והתחלת התיקון והנחמה. האמנם? איזו מן נחמה היא שהקב"ה לא מואס בעם ישראל לגמרי ואינם נגעלים לפניו לכלותם?
  2. מדרש ספרא (תורת כהנים) אכן שואל את השאלה הקשה איזו מן נחמה ותקווה היא שהקב"ה לא ימאס בעם ישראל ולא יגעל אותם לכלותם? ומה כבר נשתייר מהם אחרי כל התוכחה הקשה? איזו מתנה טובה עוד נותרה להם מכל הברכות שהורעפו עליהם בפסוקי הברכה ונלקחו מהם? את התשובה שהוא נותן, שרידות עם ישראל, נראה בפירוט להלן, במדרשים המרחיבים את הספרא. כאן אנחנו מבקשים לעמוד על המשפט: "ואילולי ספר תורה שנשתייר להם לא היו משנים מאומות העולם כלום!" בפשטות, וכפי שפיסקנו את המדרש, משפט זה הוא חלק מהשאלה והתמיהה. שהרי המשפט הבא מתחיל במילה: "אלא". אבל אפשר אולי לראות בו כבר התחלת התשובה. ספר התורה שהשתייר, האמונה והדבקות בתורה, הם הם "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם". ראה נאומו של ח.נ. ביאליק בפתיחת האוניברסיטה העברית בהר הצופים –ב 1 באפריל 1925 ז' בניסן תרפ"ה  - בו הוא מצטט מדרש זה.
  3. דרשה זו של שמואל היא חלק מדרשות פתיחה למגילת אסתר שמובאות בגמרא מגילה שם מדף י ע"ב ואילך. אחרי שרב פתח בנימה פסימית: ויהי בימי אחשוורוש - ויי והי (נהי) ומביא פסוק קשה מהתוכחה של ספר דברים: "והתמכרתם שם לעבדים ולשפחות וכו' ", כדברי אסתר במגילה, באה דרשתו של שמואל שמפתחת ומרחיבה את מוטיב השרידות המקופל בפסוק: "לא מאסתים ולא געלתים" שראינו בקצרה בספרא. ולהן נראה שמוטיב זה התגלגל במרוצת הדורות וכל דור הוסיף בו עוד דף - עוד אימפריה וכח שליט ששרדנו אותו. ראה אסתר רבה פתיחתות ד שמוסיף את "ימי טרקווינוס" (??) ותפילת מרדכי שם בפרשה ח סימן ז: "ועתה אלהינו הצילנו נא מידו ויפול בשחת אשר כרה וילכד ברשת אשר טמן לרגלי חסידיך וידע המרגיז הזה כי לא שכחת ההבטחה שהבטחתנו (ויקרא כ"ו) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם". ובמדרש מאוחר, אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עשר גליות עמוד 436, מוסיף את מלכות הכוזרים: "לא מאסתים - בימי פרס שהעמדתי להם דניאל. ולא געלתים - בימי מדי שהעמדתי להם אסתר. לכלותם - בימי יונים שהעמדתי להם יוחנן ובניו החשמונאים. להפר בריתי - בימי רומיים שהעמדתי להם שמעון בר כוכב. אִתָּם - בימי ערביים שהעמדתי להם מלכי כוזרים". ראה איך הדרשנים מפרקים יותר ויותר את מילות הפסוק על מנת לכלול עוד ועוד אירועים היסטוריים ומלכויות שעם ישראל שרד (פחות או יותר) ועבר.
  4. היחס בין ירמיהו הכועס וישעיהו המנחם והמרפא, כבר נדרש במקום אחר באיכה רבה (א כג): "כל נבואות קשות שנתנבא ירמיה על ישראל הקדים ישעיה ורפאן" (ושם הוא מונה את כל סדר האל"ף בי"ת של מגילת איכה). אבל כאן אנחנו מעוניינים בירמיהו ומשה. את דברי ירמיהו הקשים על מאיסת יהודה וגעילת ציון, כבר הקדים וריפא משה בדבריו בפרשתנו: "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם". נחמא פורתא אפשר לומר. כי מה עם מאיסה וגעילה שלא על מנת לכלות? אולי לכך התכוון ירמיהו? ובכלל, האם לא למד ירמיהו ממשה את לשון המאיסה והגעילה? לפיכך אין לתמוה שבהמשך המדרש באיכה רבה הנ"ל בא רבי יהושע בן לוי ומגן על כבודו של ירמיהו ואומר שאת התשובה למאיסה נתן ירמיהו בעצמו כשהוא אומר בפרק לא פסוק לו: "כה אמר ה' אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה, גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאם ה' ". ראה הרחבה משמעותית של מדרש איכה רבה זה, בפסיקתא רבתי פיסקא לא – ותאמר ציון עזבני ה'. שם ירמיהו קורא תיגר על המאיסה והגעילה, העזיבה והשכיחה, ועל: "הדינים המשונים שהעביר על בני ירושלים", יחד עם ארבעה אחרים שקראו תיגר על מידת הדין. ותשובת הקב"ה שם בגערה: "לך לרבך ולרבו דרבך, משה רבם של כל הנביאים, כך אמרתי לו בסוף כל התוכחות: ואף גם זאת וגו' לא מאסתים ולא געלתים לכלותם". משה נותן לכאורה שובר על השטר של ירמיהו ומקדים תרופה למכה, אך, כאמור, איזו נחמה היא זו? ערב החורבן ירמיהו כן מרגיש שיש כאן מאיסה וגעילה! ואם היא לא "לכלותם", רק לשעבדם, להגלותם ולהשפילם, אין זו מאיסה?
  5. לפני שנמשיך במדרשים ופרשנים המתייחסים לפסוק "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם", נראה שהתשובה לשאלת הספרא נמצאת במקרא עצמו. הפסוק "לא מאסתים ולא געלתים" הסוגר את התוכחה, הוא מקבילה עניינית ברורה לפסוק זה הפותח את התוכחה. התוכחה באה עקב מאיסת העם את חוקות התורה וגעילתם את משפטיה עד כדי הפרת הברית. הפסוק "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם" הוא תשובה מעין מידה שלא כנגד מידה. אתם מאסתם וגעלתם את חוקותי ואת משפטי והפרתם את הברית, אני עם כל הצרות והמכות שאביא עליכם, לא אמאס ולא אגעל אתכם ולא אפר את בריתי אתכם. ראה מדרש אגדה (בובר) על הפסוק: "ואם בחקותי תמאסו - לא דייכם שאינכם למדים ואינכם עושים, אלא שאתם מואסים בלומדים ובעושים: ואם את משפטי תגעל נפשכם - שתהיו שונאים את הלימוד ואת התורה ואת המצות, ומונעים את אחרים שלא יעשו להפרכם את בריתי, לסוף שהם כופרים בעיקר, וכופר במצות, שנאמרו לו למשה בסיני". וכן ראה פירוש רמב"ן על הפסוק שמוצא בו חיזוק לנושא נתינת טעמים למצוות התורה. שאלת הספרא בהיבט הפילוסופי והדתי אולי עוד עומדת, אבל המבנה הספרותי כאן הוא ברור ופשוט.
  6. עברנו לפסוק הנחמה השני בו הקורא מגביה קולו, אשר נקרא ברצף עם הפסוק העיקרי אותו אנו דורשים: "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם", כפי שאלשיך מחבר ביניהם: "מה שלא מאסתים ולא געלתים וכו' הוא כי וזכרתי להם ברית ראשונים". אך מי הם אותם ראשונים? אין אלה אבות האומה: אברהם, יצחק ויעקב, שהרי אלה כבר נזכרו שני פסוקים קודם לכן: "וזכרתי את בריתי יעקב וכו' ". ראשונים אלה הם השבטים, כדברי שמות רבה מד ט, בדברי הסניגוריה של משה אחרי חטא העגל: "וזכרתי להם ברית ראשונים זו ברית השבטים" וכפי שמדגיש אבן עזרא בפירושו לתהלים קו מה: " ... וזכרתי להם ברית ראשונים והם היוצאים ממצרים ... וקראם ראשונים, כי הם אבותינו הראשונים שקבלו התורה בהר סיני. כי כבר הזכיר בפרשה ברית שלשת האבות". בדרך זו, שברית ראשונים היא הברית עם שבטי בני ישראל בצאתם ממצרים, הולכים רוב המפרשים והמדרשים. אבל אם רובם מדגישים את מעלתם של הראשונים-שבטים, שקבלו את התורה, שהלכו במדבר וכו', בא אלשיך ומזכיר את גנותם של השבטים שהיו עובדי עבודה זרה (ראה דברינו משכו וקחו לכם בפרשת בא) והימרו על ים סוף (ראה דברינו וימרו על ים סוף בפרשת בשלח)! אי אפשר לכעוס על הבנים יותר מאשר על האבות – "הראשונים" שגם הם לא היו מושלמים. אי אפשר לנהוג איפה ואיפה. הברית סופה לנצח את הכעס. ראה גם דברינו עבד שמכרו רבו (ניתוק הברית?) בתשעה באב.
  7. ילקוט שמעוני (מאה 13) הוא מלקט מדרשים וחוזר, לכאורה, על שתי הדרשות בהן פתחנו: ספרא ושמואל בגמרא מגילה, אבל רק לכאורה. הוא משמיט את החצי השני של דרשת הספרא, שם כבר מופיע מוטיב השרידות, והופך את ספר התורה שהשתייר לעם ישראל מִשְׁאֵלָה לתשובה! לפי קריאתנו את הספרא, ספר התורה שהשתייר הוא חלק מהשאלה: האם זה כל מה שנותר לעם ישראל מכל ההבטחות הגדולות של ברכות הפרשה? קיום התורה הוא תנאי לברכות שהן של עושר ושפע כלכלי ועצמאות מדינית והליכה קוממיות (שבעקבותם ודאי יהיה קל יותר לקיים את דברי התורה). הקללות באות בעקבות אי קיום התורה. בא מדרש ילקוט שמעוני והופך את שיור התורה שהוא חלק משאלת הספרא ותמיהתו על "לא מאסתים", לתשובה! לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, הוא הוא ספר התורה שהשתייר לעם ישראל ומבדיל בינם ובין אומות העולם. והרי לנו שתי הצעות שונות לקריאת השורה "ואין לנו שיור רק התורה הזאת" מתוך הפיוט זכור ברית לימים נוראים. בהמשך, מביא ילקוט שמעוני את דרשת שמואל מהגמרא מגילה כ"דבר אחר" שאינו קשור לדרשת הספרא. ראה הדגש שלו על שמעון הצדיק "בימי יוונים", תוך השמטת החשמונאים וכן רבי וחכמי הדורות שהם "בימי הרומיים" ולא בימי הפרסים ואין את שמעון בר כוכבא וניסיונות אחרים לקומם את הריבונות היהודית בארץ.
  8. חזרנו אל הפסוק שלנו ולמוטיב ההישרדות של עם ישראל שהתגלגל מדור לדור ונדרש שוב ושוב. "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם", משתלב יותר ויותר בפסוקים אחרים ובדרשות על הישרדותו של עם ישראל וכסמל לשכינה שגולה עם עם ישראל לכל מקום. ראה דברי הזוהר בפרשת האזינו דף רצז עמוד ב: "תניא ר' יהודה אומר: בכמה אתרי אסתכלנא דקודשא בריך הוא לא אעדי רחימותא מנייהו דישראל. דבכל אתר דאינון הוו, קודשא בריך הוא בינייהו, דכתיב (ויקרא כו) לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם. דייקא אתם - בינייהו עמהון, לא אעדי מנייהו לעלמין". ומה שמדרש לקח טוב דורש על הפסוק בשיר השירים, מקדים רד"ק כבר לברית בין הבתרים. ראה פירושו לבראשית טו יא: "וירד העיט - העיט הוא שם לעופות הדורסים ... וראה שהיו יורדים הדורסים על התור והגוזל לאוכלם ולכלותם, ואברם היה מנשב אותם ומפריחם מעליהם. רמז לו בזה כי בכל דור ודור אומות העולם עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם בזכות אברהם. כמו שנאמר: ואף גם זאת וגו' לא מאסתים ולא געלתים וגו' (ויקרא כ"ו) ונאמר וזכרתי להם ברית ראשונים (שם)". ראה מדרש בראשית רבה מד כא ושמות רבה נא ז שאברהם הוא שבחר בגורל הגלויות או המלכויות לבניו. ועדיין, זה מה שבחר אברהם? זה מה שהראו לו בברית בין הבתרים" "לא מאסתים ולא געלתי לכלותם"?
  9. רמב"ן מצביע על כך שהשאלה שאנו שואלים: מה הנחמה והחיוב בכך שהקב"ה לא ימאס ולא יגעל את בני ישראל עד כלותם, כבר קדמה לה שאלה בברכות של הפרשה. כחלק מפסוקי הברכה נמצא הפסוק: "ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם" – מה כאן הברכה והטובה הגדולה? שהקב"ה לא יגען אותנו? איך מתחברים שני חלקי הפסוק "ונתתי משכני בתוככם" עם "ולא תגעל נפשי אתכם"? והוא כמובן לא מוכן לקבל את דברי רש"י "אין רוחי קצה בכם", כי מה המעלה הגבוהה בכך?
  10. תשובת רמב"ן נמשכת שם באריכות בהסבר מהות הברכה, ברכת כלל האומה בניגוד לברכת היחיד, שהיא מעין ניסים בתוך הטבע, מצב עילאי ומיוחד "בענין שאין כמוהו בכל העולם". וכדבריו שם גם: "כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג עניינם בטבע כלל". ולעניין הגעילה, מצב בו "נפשי לא תגעל אתכם", ורמב"ן מדגיש את המילה "נפשי" שבפסוק, הוא ג"כ מצב עילאי ומיוחד של חיבור האדם בשלימות עם הנפש שהורידה את משכנה לבני האדם. אי-געילה כזו היא התמזגות האדם עם דבר גדול ונשגב. היוצא לעניניינו (למרות שרמב"ן לא אומר זאת במפורש) שמאיסה וגעילה, שהם ההפך מאי הגעילה של הברכה, אינם מצב כה רע, אלא ריחוק ואי התגשמות המצב העילאי המיוחד. כך נראה לנו להבין את דברי רמב"ן שעדיין צריכים עיון רב.
  11. עברנו לפירוש רמב"ן לתוכחה הקשה של ספר דברים. שיטתו היא שהתוכחה של ספר ויקרא מדברת על חורבן בית ראשון (והנחמה שבסופה מתארת את שיבת ציון) ואילו התוכחה של ספר דברים מדברת על חורבן בית שני, ממנו יצא עם ישראל לגלות הארוכה, "בידי החיה הרביעית" עפ"י חזיונות דניאל ואת סופה אין לדעת (ולכן אין פסוקי נחמה בסוף התוכחה של פרשת כי תבוא). ראה פירושו באריכות בפרשתנו, ויקרא כו טו.
  12. רמב"ן, שכל חייו השתוקק לעלות לארץ ישראל וזכה לחונן את עפרה באחרית ימיו, ושדיבר רבות על מצוות יישוב ארץ ישראל, מפרש את הפסוק: "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם" כהבטחה לישיבה שקטה ובטוחה בגלות, בה יחיה עם ישראל בטוב "כשאר העמים", "לא נתקללו מעשה ידינו ולא אלפינו ועשתרות צאננו ולא כרמינו וזיתינו ואשר נזרע בשדה"! הברית שבפסוק שלא תופר, היא "על זמן גלותנו היום ביד החיה הרביעית". אח"כ (בע"ה) תבוא הגאולה!  "אחר כן יבטיח בגאולה ממנו". רמב"ן לוקח פסוק מסוף התוכחה בפרשתנו, שלשיטתו הוא מדברת על חורבן בית ראשון ועל שיבת ציון בבית שני ומעביר אותו לפרשת התוכחה של ספר דברים, של חורבן בית שני, לגלות הארוכה בתולדות עם ישראל שהוא עצמו היה חלק ממנה ואין לראות את סופה. אך הוא אישית עלה לארץ. מן הראוי לדון בפירוש רמב"ן זה הסוקר באריכות את פרשת התוכחה של ספר דברים ומחלק אותה לתקופות היסטוריות, כולל החשמונאים וכיבוש רומא, כולל תקופות בהם עם ישראל שהה בארץ אבל תחת עול נוגש שגם זה מעין גלות. ראה קטע מדבריו על תקופת אגריפס (הורדוס?): "אבל פעמים שיחזור להוכיחם בארץ, כאשר אמר (פסוק לו) יולך השם אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך ועבדת שם אלהים אחרים, והוא הגלות שגלינו לרומי על לכת אגריפס המלך שם". ועל כך בע"ה בפרשת כי תבוא בהזדמנות.
  13. נראה שמשך חכמה (ר' שמחה הכהן מדווינסק, ליטא סוף מאה 19 תחילת המאה 20) הולך בעקבות רמב"ן בהחילו את הפסוק שלנו על הקיום היהודי המתמשך בגלות הארוכה. אמנם לא כדברי רמב"ן: "אלפינו ועשתרות צאננו, כרמינו וזיתינו ... כשאר העמים יושבי הארץ ... בטוב מהם", אבל כן כדבריו: "כי ישיבתנו בגלות היא בהבטחה שאמר לנו: ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם". לא כפתרון זמני ו"תחזוקה" עד שיעשו תשובה וימהרו לשוב לארץ, כפי שקרה בגלות בבל (דברי ירמיהו לגולים?) אלא כחכמה עליונה של קיום יהודי בין העמים לזמן ארוך ביותר שקיצו לא ידוע.
  14. הגויים שעפ"י התורה בפרשת נצבים (דברים סוף פרק כט) יעמדו ויתמהו מה קרה לארץ ולעם שגלה ממנה, יחזו עפ"י דבריו של משך חכמה בפלא הגדול "אשר לא ישער מחשבת אדם משכיל, היודע קורות הימים" ובמופת הגדול של "קיום האומה למטרה נשגבה אלהית, אשר נתנבאו עליה הקדמונים".
  15. זה המוטיב העיקרי של גורל עם ישראל בגלויותיו השונות. למצוא מנוחה במקום מסוים: ספרד, צפון אפריקה, צרפת, פרובנס, פולין, עירק וכו' ולפתח שם חיי רוח וחומר, כזה שכותבי קורות העתים מתפעלים ממנו. אבל אם הצלחה זו גורמת לעם ישראל לחשוב כי זה מקום מחצבתו, ולחדול מלצפות "לישועת ה' הרוחניות בזמן המיועד", או אז מביא עליו הקב"ה "רוח סערה עוד יותר חזק", אשר מזכירה לו בקול סואן וברעש גדול (ובזעזועים, וברדיפות, ובפוגרומים וכו'): "יהודי אתה ומי שמך לאיש, לך לך אל ארץ אשר לא ידעת"! לאן תלך? למקום אחר! לארץ אחרת, לגלות חדשה וחוזר חלילה, כפי שהוא ממשיך ומתאר שם: "אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו יניחהו לגוי מרחוק אשר לא למד לשונו, ידע כי הוא גר, לשונו שפת קדשנו, ולשונות זרים כלבוש יחלוף, ומחצבתו הוא גזע ישראל, ותנחומיו ניחומי נביאי ה', אשר ניבאו על גזע ישי באחרית הימים. ובטלטולו ישכח תורתו, עומקה ופלפולה, ושם ינוח מעט, יתעורר ברגש קודש, ובניו יוסיפו אומץ, ובחוריו יעשו חיל בתורת ה', יתגדרו לפשט תורה בזה הגבול, אשר כבר נשכחה, ובזה יתקיים ויחזק אומץ. כה דרך ישראל מיום היותו מתנודד". הציווי לאברהם: "לך לך אל הארץ אשר אראך", הופך ל-"לך לך אל ארץ אשר לא ידעת!" – מבבל ומצרים לצפון אפריקה, מצפון אפריקה לספרד, מספרד לצרפת, מצרפת לאשכנז, לפולין, לארה"ב, לאוסטרליה .... ולמסע הנדודים הזה נכנסת המודרנה וההשכלה, כפי שהוא ממשיך שם: "והישראלי בכלל ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן. יעזוב לימודי דתו, ללמוד לשונות לא לו ... יחשוב כי ברלין היא ירושלים". וארץ ישראל נשכחה, איננה תחנה אפשרית ברצף הנדודים הזה, היא תגיע "באחרית הימים בהיות ישראל גוי אחד בארץ", ביום בו יתקיים "והיה ה' אחד ושמו אחד", "וכאור בוקר בעולם הזה יזרח שמש לצדיקים לעתיד לבוא". על רקע דברים אלה, וודאי שהציונות המעשית והחילונית הייתה מהפכה שקשה היה ליהדות החרדית לקבלה.
  16. כיוון שבחרנו לדון בדף זה בנושא הקשה של התוכחה (הקללה) שבפרשה, וכיוון שאנחנו ערב חג השבועות, הוא עצרת בלשון חז"ל, נראה לנו לסיים בטוב במדרש זה. בסדר קריאת פרשות השבוע, יש ארבע נקודות תיאום עם לוח השנה: פרשת צו לעולם תחול לפני פסח, במדבר לפני שבועות, דברים (חזון) לפני תשעה באב קודם ואתם נצבים לפני ראש השנה (בשנים רגילות, ראה שולחן ערוך אורח חיים סימן תכח סעיף ד). שניים מהם קשורים לתוכחה של ספר ויקרא ולתוכחה של ספר דברים, אשר חלות לפני שני "ראשי שנים" בהן האדם והבריאה נדונים: ראש השנה וחג השבועות (ויסלח לנו ט"ו בשבט). אמנם, עפ"י הלוח, פרשת במדבר היא הסמוכה לחג השבועות (ראה דברינו תורה ומדבר בפרשת במדבר), אבל סמוך לסמוך הריהו כסמוך, וגם פרשת בחוקותיי נחשבת כסמוכה לעצרת, היא חג השבועות, היא, לצורך העניין שלנו, ראש השנה לאילנות המקביל לראש השנה לבני האדם. נסיים לפיכך את פרשת התוכחה הקשה בברכה תכלה שנה וקללותיה (וכבר הערנו במקום אחר שאולי נכון לומר קלקלותיה) ונסיים את אבלות ימי ספירת העומר בשמחת יום ירושלים שהתחדש בימינו ובשמחת חג השבועות, חג הקציר ומתן תורה, הסמוך לו ואולי לא בכדי. נצא לקיץ טוב של שִׁפְעָת יבול ופרי שדה ואילן, בהם נזכה לאכול ולברך על הארץ ועל פירותיה, ימים שיימשכו עד חג האסיף הבא עלינו לטובה בסוף הקיץ. שים לב גם לסיום המדרש על סתירה ובנייה. תוכחה גם היא סתירה, שאם נעשית כראוי ובמידה היא התחלה של בניין. היא התנקות לצורך התחלה חדשה.