פיתוחי חותם

מַעֲשֵׂה חָרַשׁ אֶבֶן פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה אֹתָם: (שמות כח יא).1

וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חוֹתָם אִישׁ עַל שְׁמוֹ תִּהְיֶיןָ לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט: (שמות כח כא).2

וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַה' : (שם שם לו).3

מסכת סוטה דף מח עמוד ב

תנו רבנן:4 שמיר – שבו בנה שלמה את בית המקדש, שנאמר: "והבית בהיבנותו אבן שלמה מסע נבנה" (מלכים א ו ז) – הדברים ככתבן, דברי ר' יהודה. אמר לו ר' נחמיה: וכי אפשר לומר כן? והלא כבר נאמר: "כל אלה אבנים יקרות וגו' מגוררות בַּמְּגֵרָה"! (שם שם ז ט).5 אם כן, מה תלמוד לומר: "לא נשמע בבית בהיבנותו"? שהיה מתקין מבחוץ ומכניס מבפנים.6 אמר רבי: נראין דברי רבי יהודה – באבני מקדש, ודברי ר' נחמיה – באבני ביתו.7 ור' נחמיה, שמיר למאי אתא? מיבעי ליה לכדתניא: אבנים הללו אין כותבין אותן בדיו, משום שנאמר: "פיתוחי חותם", ואין מסרטין עליהם באיזמל, משום שנאמר: "במילואותם" (שמות כח כ).8 אלא, כותב עליהם בדיו ומראה להן שמיר מבחוץ והן נבקעות מאליהן, כתאינה זו שנבקעת בימות החמה ואינה חסירה כלום, וכבקעה זו שנבקעת בימות הגשמים ואינה חסירה כלום.9

תנו רבנן: שמיר זה ברייתו כשעורה, ומששת ימי בראשית נברא,10 ואין כל דבר קשה יכול לעמוד בפניו. במה משמרין אותו? כורכין אותו בספוגין של צמר, ומניחין אותו באיטני של אבר מליאה סובי שעורין.11

רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק ט הלכות א-ב

כיצד מעשה הציץ? עושה טס של זהב רחב שתי אצבעות ומקיף מאוזן לאוזן וכותב עליו שני שיטין קדש לה'  …

והאותיות בולטות בפניו [כיצד] חופר את האותיות מאחריו והוא מדובק על השעוה עד שבולט.12

רמב"ן שמות פרק כה פסוק ז13

אבל ענין מילואים הוא, שתהיינה האבנים אבני שלמות, שנבראו כך, ולא תהיינה אבני גזית שנכרתו ממחצב גדול או שנחצב מהן כלום.14 כי גם בתולדות15 ידוע שאין שלמות כוחות האבנים היקרות והסגולות שבהן זולתי באבן אשר היא כחלוקי אבנים מן הנחל. ולכך תרגם אונקלוס אשלמותא … תרגם המילוי ללשון שלמות, וכן מלא אותם חכמת לב (להלן לה לה) אשלם, כי איננו דבר שימלא כלי, אבל הוא שלימות, שהיו שלמים בחכמה. וזה טעם ובחרושת אבן למלאת (להלן לא ה), שידעו לפתח פיתוחי חותם באבנים במלאותם.16

והנה באבני האפוד נאמר (להלן כח יא) מעשה חרש אבן פיתוחי חותם תפתח את שתי האבנים על שמות בני ישראל, כי היו עושין חריץ בהם בכתיבת השמות כאשר יעשו חרשי האבן, והנה לא היו במלאותם.17 אבל באבני החשן כתוב (להלן כח יז) ומלאת בו מלואת אבן, וכתיב יהיו במלאותם (שם כ), והאבנים על שמות בני ישראל הנה שתים עשרה על שמותם (להלן לט יד), לא מעשה חרש, ולכן לא היה למשה רבינו עצה בהם זולתי בשמיר שהזכירו רבותינו, כמו שאמרו במסכת סוטה (מח ב) אבנים הללו אין כותבין עליהן בדיו, שנאמר: פיתוחי חותם (להלן כח כא), ואין מפרשין עליהן באיזמל, שנאמר במלאותם (שם כ), אבל מביא שמיר ומראה להן והן נבקעין מאיליהן. ובמלאותם לא נאמר אלא באבני החושן.18

וְעַתָּה שְׁלַח לִי אִישׁ חָכָם לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת וּבַבַּרְזֶל וּבָאַרְגְּוָן וְכַרְמִיל וּתְכֵלֶת וְיֹדֵעַ לְפַתֵּחַ פִּתּוּחִים עִם הַחֲכָמִים אֲשֶׁר עִמִּי בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר הֵכִין דָּוִיד אָבִי: (דברי הימים ב פרק ב פסוק ו).19

כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ עַל אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם הִנְנִי מְפַתֵּחַ פִּתֻּחָהּ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וּמַשְׁתִּי אֶת עֲוֹן הָאָרֶץ הַהִיא בְּיוֹם אֶחָד: (זכריה פרק ג פסוק ט).20

רמב"ן הערה בענין השקל – סוף פירושו לתורה21

ברכני השם עד כה שזכיתי ובאתי לעכה ומצאתי שם ביד זקני הארץ מטבע כסף מפותח פיתוחי חותם, מצדו האחד כעין מקל שקד ומצדו השני כעין צלוחית, ובשני הצדדים סביב כתב מפותח באר היטב. והראו הכתב לכותיים וקראוהו מיד, כי הוא כתב עברי אשר נשאר לכותיים כמו שמוזכר בסנהדרין, וקראו מן הצד האחד שקל השקלים, ומן הצד השני ירושלים הקדושה. ואומרים כי הצורות מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה, והצורה השני צנצנת המן. ושקלנו אותה בשולחנות ומשקלה עשרה כסף אסטרלינש, והם חצי האוקיא שהזכירה רבינו שלמה. וכן ראיתי מן המטבע ההוא בצורות ההן ובכתיבה ההיא חצי משקלה, והוא חצי השקל שהיו שוקלים לקרבנות. והנה נסתייעו דברי רבינו שלמה סיוע גדול … 22

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים ואחרית דבר: רמב"ן עולה לארץ בערוב ימיו ומוצא בה "מטבע כסף מפותח פיתוחי חותם" שעל פי המשוער הוא מטבע "שקל ישראל" מתקופת המרד הגדול (67-70 לספירה) שבצידו האחד שלושה רימונים ובשני גביע (רמב"ן מבין שהרימונים הם מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה והגביע הוא צנצנת המן). ראה אתר דעת הפיסקה מטבעות המרד הראשון והחורבן וכן אתר מוזיאון הכט שליד אוניברסיטת חיפה. אך בכך לא תמו פיתוחי החותם לאורך ההיסטוריה. שבע מאות שנה לאחר פטירתו של רמב"ן, מצאו מחדשי היישוב בארץ ישראל את חותם הרמב"ן עצמו ליד תל כיסאן ממזרח לעכו.

עדכון אחרון: 01/01/2017

הערות שוליים

  1. הפסוק מדבר בשתי אבני השוהם שהיו על כתפות האפוד שם נחקקו שמות כל בני ישראל, כפי שאומר הפסוק הקודם: "שִׁשָּׁה מִשְּׁמֹתָם עַל הָאֶבֶן הָאֶחָת וְאֶת שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים עַל הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית כְּתוֹלְדֹתָם".
  2. פסוק זה מדבר בשנים עשר אבני החושן: אודם, פטדה, ברקת, נופך, ספיר, יהלום, לשם, שבו, אחלמה, תרשיש, שוהם וישפה, שגם עליהן נכתבו שמות כל בני ישראל כל אחד על אבן נפרדת  שהייתה צבעו וסמלו (ובאבן האחרונה היה כתוב: "בנימין שבטי ישורון"). וכבר הרחבנו בשמות השבטים וסדרם על שתי כתפות האפוד ועל החושן, בדברינו ונשא אהרון את שמות בני ישראל בפרשה זו וגם בדברינו צבעי השבטים וסמלם בפרשת המסעות בספר במדבר. והפעם נרצה לדון באופן בו היו השמות חקוקים, בפיתוחי החותם.
  3. כלי קודש \ בגד כהונה נוסף שהיה עשוי "פיתוחי חותם", הוא ציץ הזהב שהיה נתון על מצח אהרון וכפר על הקודש. המשותף לכל "פיתוחי חותם" אלה, הוא שהם קשורים בבגדים המיוחדים לכהן הגדול. והשונה, פיתוחי החותם שבאבני האפוד והחושן היו פיתוחי אבן ושקועים ("חק יריכות" בלשון הגמרא, להלן) ואילו אלה שבציץ הזהב היו פיתוחי מתכת ובולטים ("חק תוכות"). וחזרו ונשנו "פיתוח חותם" אלה בפרשת פקודי, שמות פרק לט פסוקים ו, יד ל. ולא מצאנו עוד "פיתוחי חותם" בכל התורה והתנ"ך. במקדש שלמה (מלכים א פרקים ו, ז, הדגש הוא הרבה יותר על הבית עצמו, מבחוץ ומבפנים, ופחות על הכלים. ובגדי הכהונה לא נזכרים שם כלל, רק פיתוחים אחרים. אך יש עוד "פיתוחי חותם" בתולדות ישראל וזו הפתעה השמורה למי שישאב את המים עד סופם.
  4. עמוד קודם מובאת המשנה המונה את כל הדברים שבטלו לאורך הדורות: "משבטלה סנהדרין – בטל השיר ... משמתו נביאים הראשונים – בטלו אורים ותומים. משחרב בית המקדש – בטל השמיר ונופת צוּפִים וכו'". באה ברייתא זו ומסבירה מהו אותו שמיר שבטל ומה היה תפקידו. ואגב אורחא משתמע שהשמיר היה קיים כל עוד שבית המקדש היה קיים, משמע שהוא שימש לא רק להקמת הבית, אלא גם לעבודות תחזוקה שוטפות לחזק את בדק הבית. ולדעת מפרשים מסוימים, הכוונה לבית שני! והמתעניינים לדעת מהו "נופת צוּפִים", בפרט כהכנה למשלוח מנות לפורים, מוזמנים לעיין במקור בגמרא שם שמביאה מספר דעות בעניין.
  5. ראה הפסוקים שם בתיאור הבניינים הגדולים שבנה שלמה: בית המקדש, בית המשפט (בית נפרד?), ביתו ובית בת פרעה: "כָּל אֵלֶּה אֲבָנִים יְקָרֹת כְּמִדֹּת גָּזִית מְגֹרָרוֹת בַּמְּגֵרָה מִבַּיִת וּמִחוּץ וּמִמַּסָּד עַד הַטְּפָחוֹת וּמִחוּץ עַד הֶחָצֵר הַגְּדוֹלָה: וּמְיֻסָּד אֲבָנִים יְקָרוֹת אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אַבְנֵי עֶשֶׂר אַמּוֹת וְאַבְנֵי שְׁמֹנֶה אַמּוֹת: וּמִלְמַעְלָה אֲבָנִים יְקָרוֹת כְּמִדּוֹת גָּזִית וָאָרֶז". ולא נראה לר' נחמיה שניתן היה לבנות בנייה גדולה כזו ללא עבודות סיתות כמקובל, מה גם שכתוב מפורש: "מְגֹרָרוֹת בַּמְּגֵרָה". מגרה היא מסור, ראה במילונים ובמפרשים על הפסוק, כגון דעת מקרא.
  6. לפי שיטת ר' נחמיה, אכן השתמשו בכלי מתכת לסיתות ועיצוב אבני המקדש, אלא שזה נעשה "מבחוץ" – בבתי המלאכה מסביב, לא בהר הבית, לא באתר הבנייה עצמו. והפסוק האומר: "והבית בהיבנותו אבן שלימה ... נבנה", מדבר על הר או חצר הבית, שם אכן לא נשמע הברזל. דו"ק ותראה מה הפסוק המלא אומר: "וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ".
  7. אם כבר אנו מבחינים בין בית המקדש ובית שלמה, ניזכר גם בהבחנה נוספת, בין בית המקדש ובין המזבח. שם יש דין מיוחד שלא לבנות את אבני המזבח גזית וזה נושא נכבד אחר שמן הראוי שנדון בו בנפרד באחת מפרשות יתרו הבאות עלינו לטובה. כמקדמה ראה מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דבחדש פרשה יא: "לא תבנה אתהן גזית - בו אי אתה בונה גזית, אבל אתה בונה בהיכל ובקדש הקדשים גזית. שהיה בדין: ומה אם מזבח הקל, אסור לבנות בו גזית, ההיכל וקדש הקדשים החמורים, דין הוא שלא יהו בונין בהן גזית! תלמוד לומר: לא תבנה אתהן גזית - בו אי אתה בונה גזית, אבל אתה בונה גזית בהיכל ובקדש הקדשים". וזה לכאורה אפילו יותר מר' נחמיה! אך כבר גלשנו דיו והגיעה השעה לחזור לפיתוחי החותם נושאנו פיתוחנו.
  8. מחד גיסא אומרת התורה: "פיתחי חותם", משמע שצריך "פיתוח", גילוף, חקיקה וכדומה ואין להסתפק בצביעה בדיו או סממן כלשהוא. מאידך גיסא, אומרת התורה "במילואותם" (ראה פסוק אחד לפני הפסוק השני שהבאנו לעיל בסיום פירוט אבני החושן: "וְהַטּוּר הָרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם וְיָשְׁפֵה מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם". משמע שאין לפגום באבנים (אבני החושן) ואין להפסיד ממחצבם.
  9. תכונתו המרכזית של השמיר, מלבד עצם כוחו הפלאי למוגג כל חומר קשה, היא שהוא לא גרם לפסולת ולהפסד חומר. הוא חרץ (דחק) בחומר, באבנים היקרות של החושן והאפוד, בלי למעט ממשקלם וערכם. שים לב לביטוי "מראה להם שמיר מבחוץ" שממנו ניתן להבין שלא היה אפילו מגע פיסי של השמיר באבן. היו מסרטטים את האותיות בדיו ושמים את השמיר כנגדן (ראה הבדל דק בעניין בין רש"י ושטיינזלץ בגמרא שם). הדימוי של תאנה שמתבקעת ואיננה מפסידה ממשקלה (מתרחבת) מובן פחות או יותר, מה גם שלפי מסורות מסוימות השמיר היה מין תולעת (להלן). אבל לגבי הדימוי של בקעה שנבקעת בימות הגשמים ואינה חסרה כלום, נבקש את עזרת הציבור והמאיר עינינו במוטיב זה יבורך במי גשמים ומתיקות תאנים ולא יחסר דבר.
  10. ראה פרקי אבות פרק ה משנה ו: "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטה והשמיר והכתב והמכתב והלוחות".
  11. איך מאחסנים את השמיר אשר מפרק כל דבר שבא במגע איתו? דווקא בדברים רכים כמו צמר וסובין של שעורים – ראה פירוש שטיינזלץ כאן. אבל הקופסה הייתה של עופרת (בדומה לחומר רדיואקטיבי?). עוד על השמיר, ראה הסיפור בגמרא גיטין סח ע"ב איך שלמה מחפש את השמיר של משה עבור בניין בית המקדש ושולח את בניהו בין יהוידע להביא את אשמדאי מלך השדים שיגלה לו את סוד השמיר. ומשם כנראה נלקח גם המוטיב שהשמיר היה מן תולעת (ראה רש"י פסחים נד ע"א על השמיר) ולא זכינו למצוא את התולעת שם. כל הסיפור המיסטי שם מתבסס על הפסוק בקהלת ב ח: "עשיתי לי שרים ושרות ... שידה ושדות". מדוע כרכו חכמים את סיפור השמיר של מקדש שלמה עם ענייני שדים ורוחות וסיפר אשמדאי ושלמה? לא זכינו להבין גם סוד זה. ראה שוב את שיטת ר' נחמיה בגמרא סוטה מח שלא נזקק לשמיר לבניין בית המקדש!
  12. למרות שגם בציץ הזהב נאמר "פיתוחי חותם" נראה ששם היו הפיתוחים שונים בתכלית: לא שקועים, אלא בולטים, לא מעשה ניסים עם השמיר, אלא מעשה אמן רוקע בזהב. מקור חשוב לפיתוחי החותם של הציץ, היא הגמרא בגיטין כ ע"א האומרת: "לא היה כתבו שוקע, אלא בולט כדינרי זהב". זאת, במסגרת דיון כללי על "כתב תוכות" שבו האותיות בולטות, מול "כתב יריכות" שבו האותיות שקועות. ככלל, כתב יריכות נחשב ל"מעשה כתב" משום שיש בו פעולת יצירה וחקיקה, בעוד שבכתב תוכות איננו נחשב למעשה של כתיבה משום שדוחקים את המשטח מסביב והאותיות הן החלק שנשאר במקומו. ראה בגמרא שטיינזלץ שם שמסביר באריכות ובפרוטרוט את העניין וכן בפירוש בית הבחירה למאירי על הגמרא גיטין שם. ועל ציץ הזהב, כאמור, צריכים אנו לדון בנפרד ובמיוחד.
  13. נחזור לפיתוחי החותם של אבני האפוד והחושן ונניח את עניין הציץ שהוא באמת נושא לעצמו. רמב"ן מתייחס לנושא שלנו כבר מיד בתחילת פרשת תרומה בציווי הראשוני על הקמת המשכן שם כבר נזכרים אבני החושן והאפוד, ככתוב: "אבני שוהם ואבני מילואים לאפוד ולחושן". רש"י מסביר שם את עניין המילואים לעניין שיבוץ האבן בתושבתה: "על שם שעושין בזהב מושב כמין גומא ונותנין שם האבן למלאות את הגומא" וכן מפרש שם רשב"ם: "שהאבן ממלאה עומק המשבצת". אך רמב"ן דוחה שיטה זו בטענה: "ואיננו נכון בעיני כלל שיקרא אותם עתה אבני מילואים על שם שעתיד לצוות למלא בהם הגומא שיעשו להם". רמב"ן מעדיף את הפירוש ש"מילואים" או "מילואותם" הם תכונות באבן עצמה שתשארנה תמיד שלמות כפי שנחצבו בטבע. משם הוא מתגלגל, כבר בראשית פרשת תרומה, לעניין חריצת האותיות באבני החושן והאפוד שנזכר בפרשתנו.
  14. אבני המילואים הן בראשיתיות וכמות שנמצאו בטבע כך תהינה במקדש, על כתפיו ולבו של הכהן הגדול. כחלוקי אבנים מן הנחל. לא יחצבו אותן ולא יחצבו בהן! האם אנחנו שומעים כאן את עניין חיבור המשכן לבריאת העולם (במדבר רבה י ביג וכן רבים) מזווית נוספת?
  15. בטבע.
  16. את "מילואותם" ושלמותם של האבנים שבטבע הבראשיתי אין לפגום. אז איך נחקוק שם את שמות בני ישראל? איך יתקיים "ושכנתי בתוכם", "ונשא אהרון את שמותם", אזכור האדם במשכן, בלי לפגוע בטבע הבראשיתי? הילכו שניהם יחדיו?
  17. מפירוש רש"י אפשר להבין ש"מעשה חרש" הוא גילוף האבנים: "מעשה אומן של אבנים" ועניין גילוף האבנים, שיופם והתאמתם לתושבתם הוא עניין אחד; וחריצת האותיות בהן, פיתוחי החותם הוא עניין שני. אבל לשיטת רמב"ן לא הייתה עבודת אומן בהכנת האבנים. גם "חרש אבן" הוא על עיצוב האותיות, רק את זה צריך היה לעשות ובלי לפגוע בשלמות האבנים כמובן. כאן בא רמב"ן ומעביר הבחנה ברורה בין אבני האפוד בהן נאמר "חרש אבן" ובין אבני החושן. ראה שני הפסוקים שהבאנו בראש דברינו!
  18. רמב"ן מחדד את ההבחנה בין אבני האפוד ואבני החושן ולומד בגמרא בסוטה שהשמיר היה רק עבור אבני החושן! זאת, לכאורה, בניגוד לפשט הגמרא שאין בה הבחנה כזו. ראה פירוש רש"י ושטיינזלץ בגמרא שם על הביטוי "אבנים הללו" – אבני האפוד והחושן. לא היא, אומר רמב"ן – רק אבני החושן, רק האבנים שהיו על לבו של הכהן הגדול, רק האבנים האלה נעשו בדרך הפלאית של השמיר ובלי הפסד חומר כלל – מילואותם בטבע ומילואותם במלאכת העשייה. אבני האפוד היו אבני מילואים בטבע, אבל מעשה אומן חרש אבן במקדש ומצטרף בכך לכתב הציץ לעיל שגם הוא נעשה בידי אדם. ומה למדנו מכל זאת לעניין "פיתוחי חותם"? שיש אכן גם שני מיני "פיתוחי חותם": זה של אבני האפוד (והציץ) שהיה מעשה אומן חרש אבן, כפי שעושים אומנים פיתוחי חותם במלאכת האומנות האנושית; ויש פיתוחי חותם של מעשה ניסים של השמיר וזה היה רק באבני החושן. אם כך, יכולים אנו להשתמש באין מפריע בביטוי פיתוחי חותם בשפת יום יום ובייחוס למעשה אומן אנוש ואולי לצפות לפגוש "פיתוחי חותם" בין קפלי הארץ הזאת ותולדותיה, כפי שאכן אירע לרמב"ן עצמו בעלותו לארץ ישראל. ועל כך, בהמשך דברינו.
  19. אמרנו שאין עוד "פיתוחי חותם" בתנ"ך, אך יש ביטויים קרובים. שלמה שולח לחירם מלך צור בקשת עזרה וסיוע בבניין בית המקדש ומבקש אנשים חכמים היודעים "לפתח פיתוחים". ראה פירוש רש"י על הפסוק: "ויודע לפתח פתוחים - דוגמת פתוחי חותם שיודע לחתום ולצייר באבנים". וכן מפרש מצודת ציון שם: "לפתח פתוחים - ענין חתירת הצורות באבנים כמו פתוחי חותם (שמות כח)". אלא שמדובר באבנים אחרות. הפיתוחים אצל שלמה היו כנראה בעמודי הבית עצמו, במבנה בית המקדש. ראה מלכים א פרק ו פסוק כט: "וְאֵת כָּל קִירוֹת הַבַּיִת מֵסַב קָלַע פִּתּוּחֵי מִקְלְעוֹת כְּרוּבִים וְתִמֹרֹת וּפְטוּרֵי צִצִּים מִלִּפְנִים וְלַחִיצוֹן". כפי שכבר הערנו, בבנין שלמה אין כמעט התייחסות לכלים, שום התייחסות לבגדי הכהונה. שלמה הוא שחונך את בית המקדש – נעלם לחלוטין הכהן הגדול שם. הדגש הגדול הוא במבנה עצמו. השמיר משמש לחתוך אבני הבניין ולא ליצירת אותיות החושן והאפוד. ראה שוב לעיל בגמרא סוטה מח לעיל מחלוקת ר' יהודה ור' נחמיה. לשיטת ר' נחמיה, בשביל מה היה צריך שלמה את השמיר?
  20. עברנו לבית שני, סוף הנביאים. האם גם כאן נוכל למצוא רמז לפיתוחי החותם שמקורם במשכן בפרשתנו? רש"י יאמר שאין זה קשור לעניין כלל. ראה פירושו לפסוק בזכריה שם: "הנני מפתח פתוחה - מתיר קישוריה מפיר עצת האויבים אשר כתבו שטנה לבטל המלאכה". ומדרש בראשית רבתי פרשת וישב מפרש פסוק זה כך: "הנני מפתח פתוחה (שם) שלעתיד לבא הב"ה מוציאו מן האיסורין שהוא אסור ומוחל לעונות ישראל, ואין פתח פתוחה אלא התרת איסורין". אך לעומתם, ראה פירוש רד"ק לפסוק: "הנני מפתח פתוחה - כאילו היתה האבן קשורה כל הימים שבטלו המלאכה ועתה יפתח אותה וישם אותה בבנין. ויתכן לפרשו מענין ופתחת עליהם פתוחי חותם ולפי שהשלמת תכונת האבן היפה הציורים והפרחים. והכפתורים שיציירו בה בפתוח אמר כן על דרך משל, כלומר הנני משלימם לבנין בכל תכונתה". ובאופן דומה מפרשים גם המצודות.
  21. "הערה" זו של רמב"ן בעניין השקל (מחצית השקל) נכתבה כנראה כאיגרת (כמסמך בפני עצמו) וצורפה, בדפוסים רבים, החל מדפוסים ראשונים כוונציה וליסבון וכלה בדפוסים בימינו, לסוף פירושו לתורה. והרי היא משמשת חותם פיתוחי לפירושו של רמב"ן לתורה. ויש אומרים שהיא צורפה למשלוח כתב ידו של פירושו לתורה ששלח לבנו מארץ ישראל, כך שהחיבור בין אגרת השקל והפירוש לתורה של רמב"ן הוא קדום ומקורי.
  22. הנה רמב"ן גם יודע לפרגן לרש"י ולא תמיד חולק עליו וניכרין דברי אמת. רמב"ן מאשר בממצאים פיסיים מארץ ישראל ועתיקותיה את מה שרש"י חישב ומצא במחשבתו ובעיון בספרים, ביושבו ספון בצפון צרפת המרוחקת, את מידת מחצית השקל. ראה המשך דבריו שם איך הוא מחשב ומחבר בין "הדינר שקורין בעכו ביזאנד שארדינט" ובין חישובי מחצית השקל של הגאונים ורבינו הגדול מהם קיבל רש"י.