- זה הפסוק החותם את 'הפתיחה הסוערת' של קהלת בפרק א של הספר. ולמרות שקהלת סותר עצמו מיניה וביה פעמים רבות במגוון נושאים בהם הוא דן, נראה שדווקא כאן יש לקרוא את שישה הפסוקים החותמים את פרק א ברצף: "וְנָתַתִּי אֶת לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם הוּא עִנְיַן רָע נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ: רָאִיתִי אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ: מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת: דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי לֵאמֹר אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר הָיָה לְפָנַי עַל יְרוּשָׁלִָם וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת: וָאֶתְּנָה לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה וְדַעַת הוֹלֵלוֹת וְשִׂכְלוּת יָדַעְתִּי שֶׁגַּם זֶה הוּא רַעְיוֹן רוּחַ: כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב". החכמה איננה רק 'רעיון רוח' – היא ענין רע המוסיף כעס וכאב.
- שתי סיבות מציע פירוש דעת מקרא (מרדכי זר-כבוד) מדוע ככל שאדם רוכש יותר חכמה ודעת הוא לא רק כועס, אלא גם כואב ודואב. האחת, משום שככל שאדם לומד ורוכש ידע הוא מבין עד כמה הוא רחוק מלהקיף את החכמה כולה (בימינו, אפילו במקצוע והתמחות ספציפיים). והסיבה השנייה היא שככל שהאדם משכיל יותר הוא רואה את חסרונותיו הוא וחסרונות החברה שסביבו. אבל זו כאמור רק דעה אחת של קהלת על החכמה ולא חסרים בספרו גם פסוקים בשבח החכם והחכמה, כגון: "הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ" (ב יד), "כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה" (שם כו), "כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף וְיִתְרוֹן דַּעַת הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ" (ז יב) ועוד. ולסוקרטס מיוחסת האמירה: "החכמה האמתית היא לדעת שאתה לא יודע". ובמחשבת ישראל מצטטים רבים את האמרה: "תכלית הידיעה שלא נדע". אז למה תוספת החכמה צריכה לגרום לכעס ולמכאוב?
- רמז ברור למשלי כג פסוקים ד-ה: "אַל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר מִבִּינָתְךָ חֲדָל: הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה לּוֹ כְנָפַיִם כְּנֶשֶׁר יָעוּף הַשָּׁמָיִם".
- אִיד או אֵיד הוא אסון או צרה, דברים לב ה, שמואל ב כב יט, ירמיהו יח ז, תהלים יח יט, משלי כז י, איוב כא ל ועוד.
- חייו של מי שמקדיש את חייו לחכמה הם בכעס ומכאוב תמידיים משום שככל שהוא מרבה בידע וחכמה הוא מבין ומפנים שהחיים הם בני חלוף וגם אסונות (איד) צפויים בהם. ולפיכך אין הוא נהנה ממשפחה (בנים), נכסים ועושר, תענוגות החיים וכו'. אך נראה לנו שדווקא אבן עזרא לא יכול להתלונן. חייו היו אמנם בני חלוף ומלאי קשיים וייסורים (אולי גם כעסים), אבל חכמתו עומדת לדורי דורות. אולי גם קהלת עצמו שיצר את ספרו שזכה להיכנס אל ספרות הקודש והתגבר על הניסיונות לגנוז אותו, עשה כאן 'טריק קטן'. הוא יצר ספר חכמה ובו לא מעט פסוקים סותרים זה את זה בערך החכמה (או הָבְלוּתָהּ), ובהם הפסוק שאנו דנים בו, והנה חכמה זו שרדה הרבה אחריו ולאו דווקא יצרה כעסים. כמה דרשות ופירושים נכתבו על ספרך קהלת!
- ראו מקבילות לדרשה שלהלן בקהלת רבה פרשה א על הפסוק: "כי ברב חכמה רוב כעס", וכן במדרש שמואל (בובר) ז ג.
- שעורמתו וחכמתו של הנחש, וידיעת הטוב והרע של אדם וחוה, גרמו לכעסו של הקב"ה. או שמא גם לכאבם וכעסם של אדם וחוה ("בזעת אפיך תאכל לחם", "בעצב תלדי בנים") שכעת מכירים את הרע לצד הטוב. ואולי גם לרצח של הבל בידי קין. ונראה שיש כאן גם חיזוק לפירוש אבן עזרא לעיל.
- נקודת המבט של הדרשן (של החכמה והידע בתקופתו) היא שלבעלי חיים אין ייסורים (חמה היא חום ואבבית היא קור של קדחת), אולי משום שאנחנו לא שומעים ורואים אותם מתלוננים. אבל לאור הידע של ימינו, קביעה זו צריכה עיון. ועכ"פ, הנחש לא כעס.
- הדרשן נגרר כאן להמשך הסבר הפסוק "כי ברוב חכמה רוב כעס" ומציע להחיל אותו על תלמיד חכם שיודע את ההלכה על בוריה ולפיכך הוא נענש מיד ובלי צורך להתרות בו ולומר לו שדבר זה אסור. והדימוי שהוא יוצר הוא עם כלי פשתן שככל שהם משובחים ועדינים ויפים יותר, הם גם פגיעים יותר. עוד על שבחם של כלי פשתן העשויים בעיר בית שאן ראו בירושלמי קידושין ב ד: "כלי פשתן הדקים הבאין מבית שאן ככלי צבועין הן".
- תרגום: לפי (כח) הגמל – המשא (שנותנים עליו). הדרשן רואה גם בדימוי זה הקבלה לרעיון שככל שאדם מוסיף חכמה הוא כועס וכואב בשל המשא המוטל עליו. ראו גם במדרש ספרי סימן שמג את המשל על הכלב והחמור, על מי מעמיסים יותר, ובמדרש רות רבה א ד את מי מנסים – בני אדם גיבורים, ואת מי לא – בני אדם שפופים. נראה שקבלנו הסבר נוסף לפסוק בקהלת, שונה מעט ממה שראינו עד כה: עם הידע והחכמה באים האחריות ומתן דין וחשבון. זה פירוש "כעס" ו"מכאוב" עפ"י דרשה זו שפתחה בנחש הערמומי וסיימה בתלמידי החכמים. ראו פירוש רבי בחיי בן אשר, ויקרא ד ג על כהן משיח שחטא: "כי ברוב חכמה רב כעס - לפי מה שהוא יותר חכם וצדיק יכבד כעס חטאו ושגיאתו אצל הקב"ה, והראיה ממשה רבינו עליו השלום". ואם נחזור לפשתן, ראו גם בבראשית רבה לב ג פרשת נח, במשל על הצדיקים והרשעים: "אמר רבי יוסי בן חנינה: הפשתני הזה בשעה שהוא יודע שהפשתן שלו יפה, כל שהוא כותשה היא משתבחת וכל זמן שהוא מקיש עליה היא משתמנת, ובשעה שהוא יודע שהפשתן שלו רעה, אינו מספיק לקוש עליה אחת עד שהיא פוקעת". כנראה שבבית שאן כתשו חזק את הפשתן שגדל בעמק.
- כאן לא נזכר הפסוק מספר קהלת בו אנו דנים, אבל נראה שהוא עומד יפה ברקע. ככל שאדם מחכים הוא עשוי לכאוב ולדאוב על העולם שסביבו (אבן עזרא לעיל) ולעתים גם לגלות קוצר רוח בפרט כלפי מי שנחשבים בעיניו (בצדק ושלא בצדק) חכמים פחות ממנו (או יריבים בחכמה). דא עקא, אומר ריש לקיש, כעס זה יסלק ממנו את חכמתו - לפחות באותו רגע שהוא כועס וכמשפט העממי: אם אתה צועק סימן שאתה לא צודק. ומי לנו גדול ממשה שכאשר כעס על אלעזר הכהן, נתעלמה ממנו ההלכה. ראו דברינו כשמשה כועס בפרשת שמיני. ומי הדרשן כאן? ריש לקיש שנפגע עד מות מכעסו של ר' יוחנן גיסו/חברותא שלו, ראו בדברינו ר' יוחנן קפדן היה בדפים המיוחדים. בקיצור ובחיבור דרשה זו לפסוק בקהלת שאנו דנים בו, נתיב החכמה הוא משעול מסוכן וחרב פיפיות. ככל שהאדם מחכים הוא עשוי לכעוס וכעס זה עצמו יסלק ממנו את חכמתו. אולי הפתרון הוא לזכור את העצה של בן זומא: "איזהו חכם, הלומד מכל אדם" (אבות ד א), וכן את מאמר רבי חנינא בגמרא תענית ז ע"א: "הרבה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן". להכיר כל הזמן שעדיין אינך חכם, לא למדת מספיק, וממילא אין לך על מה ובגין מה לכעוס.
- רבו מאמרי חז"ל בגנות הכעס ונראה שאין צורך להרחיב בכך. נזכיר רק את דברי הרמב"ם שככלל ממליץ על הדרך האמצעית חוץ משתי תכונות: גאווה וכעס. ראו דבריו בהלכות דעות פרק ב הלכה ג: "ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר. והוא גובה לב ... וכן הכעס מדה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו". ושם גם הביטוי "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" שיש לו סימוכין רבים בחז"ל אבל נראה שהרמב"ם הוא שטבע מטבע לשון זו. ראו גם הסברו של הרמב"ם בשמונה פרקים (הקדמה למסכת אבות) פרק ד שחטאו של משה במי מריבה היה שכעס.
- מפרש שטיינזלץ: "כלומר, רוב החכמה שיש לנו בקבלת כל ספרי המקרא היא תוצאה של רוב כעס שהכעסנו את הקב"ה". ופירוש תורה תמימה בהערות קהלת פרק א הערה פ מפנה לדברי ר' יוחנן וריש לקיש בירושלמי מגילה א ה שלעתיד לבוא: "הנביאים והכתובים עתידין ליבטל וחמשת סיפרי תורה אינן עתידין ליבטל" ("שאינן אלא לתוכחות ולעתיד לבוא כולם ידעו את ה' "). כך או כך, רב אדא מתאר עולם אידילי שבו לכתחילה לא היה צורך בכל שאר ספרי הנ"ך, בפרט לא הנביאים המוכיחים את ישראל (גם לא נחמותיהם). דרשה קצת מפתיעה אבל ניחא. אך מה פשר ההסתמכות של הדרשה על הפסוק "כי ברוב חכמה רוב כעס"? התשובה היא שרב אדא הופך את הסדר בפסוק: רוב הכעס מביא לרוב חכמה! – חטאי בני ישראל וכעסם את הקב"ה הם שזיכו אותנו בספרות הנבואה והחכמה הרחבה: ספרי שופטים, שמואל, מלכים, נביאים ראשונים ואחרונים, תולדות בית שני, תהלים וכו' - גם ספרות החכמה ובה גם ספר קהלת ובו גם הפסוק: "כי ברוב חכמה רוב כעס". צבת בצבת עשויה. ומה זה אומר על טיב הכעס שבני ישראל הכעיסו את הקב"ה לאורך הדורות (וחטא עץ הדעת טוב ורע)? ואנו נזכרים משום מה בפסוק מספר שמואל א א ו: "וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ" והדרשות עליו שהיה זה לטובתה של חנה, כגון פסיקתא רבתי מג.
- דברי נבוכדנצר לחנניה, מישאל ועזריה, שבהישמע קול הקרן והחליל, הם מצווים להשתחוות לצלם שעשה. ראו שם.
- כך גם במדרש זוטא - איכה (בובר) פרשה א: "שמעו דבר ה' בית יעקב (ירמיה ב ד). אמר להם הקב"ה לישראל: שמעו דברי תורה עד שלא תשמעו דברי נביאים. שמעו דברי נביאות עד שלא תשמעו דברי תוכחות, שמעו דברי תוכחות עד שלא תשמעו דברי קינטורין וכו' ", וכבר הרחבנו לדון בדרשה זו בדברינו שמעו דבר ה' בית יעקב בפרשת מסעי. נראה שהדרשן ממשיך כאן את דרשת רב אדא ברבי חנינא שבגמרא נדרים הנ"ל מהנביאים לכתובים ואולי גם לספרות חז"ל כולל עולם המדרש ודרשה זו עצמה ("דברי קינתורין"?). הכעס שעם ישראל הכעיס את הקב"ה ואת שלוחיו הנביאים הוליד ספרות חכמה ומוסר רחבה ביותר הרבה מעבר לספר התנ"ך! כעסי העם וחטאיו מביאים לכעסי הנביאים והדרשנים – כעס שמוליד חכמה שמטרתה להוכיח את העם על חטאיו וכעסיו ולנסות לתקן את דרכיו. וכך, דור אחרי דור, דרשה אחר דרשה, ספר אחרי ספר. אפשר שביד אחת הדרשן עומד ומוכיח את קהל שומעיו (ומצפה לתיקון), אך ביד השנייה הוא יודע אל נכון שזו שרשרת בלתי פוסקת של כעס-חכמה-כעס וכו', שהוא עצמו חלק ממנה. בפרט אם הכין כיאות את דרשתו המתבססת על כל חכמת הדורות שלפניו שנולדה מכעסי הדורות שלפניו.
- עד כאן בדומה למה שכבר ראינו לעיל, בפרט בפירוש אבן עזרא. ככל שאדם משכיל ומחכים הוא רואה את חברונות העולם שסביבו – חסרונות דתיים-מוסריים במקרה זה ודואב על כך. וההדיוטות פוטרים את כל עוולות ושחיתויות העולם בתנועת יד אגבית ובמשפט קצר: מה בכך? ("כולם מושחתים", נשמע מוכר?). אבל עיקר עניינינו כאן הוא הדרשה הבאה.
- הלימוד עצמו, תהליך רכישת הידע, כולל הקפדות הרב על התלמיד (הפרופסור על הסטודנט) הם הכעס והמכאוב שמביאים בסוף לחכמה. ראו בהקשר זה ילקוט שמעוני משלי רמז תתקסד: "כל תלמיד חכם שכועס עליו רבו פעם אחת ושותק זוכה להבחין בין דם טהור לדם טמא". ופירוש הסולם לזוהר - שמות פרשת תצוה מזכיר את שיח בית המדרש כולו שבו חכמים מתנצחים זה עם זה: "ואם תאמר: הרי יש כעס חכמים. ומשיב: כעסם של חכמים טוב הוא לכל הצדדים. כי למדנו, שהתורה אש היא, והתורה מרתיחה אותו, שכתוב: הלא כה דברי כאש נאם ה'. כעס חכמים הוא בדברי תורה. כעס חכמים הוא לתת כבוד לתורה. והכל לעבודת ה' הוא, לכך נאמר, כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא אל קנא ". ראו דברינו שועל, עקרב, נחש וגחלי אש בדפים המיוחדים.
- על מנת להבין את הדרשה שמפרקת את הפסוק לקטעים ודורשת כמעט כל מילה, יש לקרוא תחילה את הפסוק המלא בקהלת י י: "אִם קֵהָה הַבַּרְזֶל וְהוּא לֹא פָנִים קִלְקַל וַחֲיָלִים יְגַבֵּר וְיִתְרוֹן הַכְשֵׁיר חָכְמָה". על פניו נראה פשט פסוק זה קהה וקשה כברזל להבנה, ולפיכך רבו בו הדרשות.
- נראה שמקור דרשה זו וגם חלקה השני להלן הם בגמרא תענית דף ז עמוד ב, בדרשות של ריש לקיש ורבא על תלמיד שמתקשה בלימודו, אך העדפנו את נוסח קהלת רבה משום שבספר קהלת אנו עוסקים. בנוסח קהלת גם נזכר הכעס. והפתרונות שמוצעים שם הם קצת שונים. ראו במקור.
- קהלת כמו קהלת – פעם כך ופעם כך. אם דרשנו לעיל שכעס הרב מרבה דעת בתלמיד, וכך גם חכמים זה עם זה בבית המדרש (ראו בגמרא תענית שם על תלמידי החכמים שמחדדים זה את זה בהלכה), הנה דרשה על פסוק אחר בקהלת שמלמדנו אדרבא, חובה על הרב להסביר פנים לתלמיד וללמדו בנחת ולא בכעס: "לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד". בדרשה הראשונה נראה שהאשמה היא ברב ואילו בשנייה נראה שהאשמה היא בתלמיד או בקשר בין שניהם. בין כך ובין כך, משהו בלימוד מתקלקל. ומי הוא שצריך לתקן ולהגביר חיילים על מנת להתיר את הקהות, לטהר את האווירה בבית המדרש ולהכשיר את החכמה? התלמיד. לכאורה, משום 'כבוד הרב'. אך אפשר שגם מדרש זה קשור ל"רוב חכמה רוב כעס". הרב הוא מי שצבר יותר חכמה ולפיכך כועס וקפדן יותר. קשה לרב לעשות את מהלך הפיוס והתיקון, שהרי יש בזה מעין הודאה בכישלונו כמלמד ומחנך, וכבר אמרו חכמים "כל הגדול מחברו – יצרו גדול הימנו" (סוכה נב ע"ב). התלמיד שעדיין לומד ורוכש השכלה, אולי גם נותר בו משהו מתום הילדות והנעורים, עדיין לא צבר הרבה 'כעסים' ומשחקי כבוד וכל כולו בשלב בחיים בו הוא לומד ומשתפר – הוא זה שמסוגל להגביר חיילים ולגרום לפיוס. אולי זה גם ילמד אותו שיעור חשוב לחיים מעבר לדפי הלימוד, שהרי בע"ה יום אחד הוא יהיה רב ויזכור להסביר ולא להקהות, להאיר ולא לכבות פנים לתלמידיו.
- רבי יצחק ב"ר משה עראמה, מאה 15, ספרד, איטליה, מציע את האבחנה בין החכמה לחוקר. הידע והחכמה השלמים מצויים אי שם ואינם נפסדים או חסרים מאומה (הקוסמוס למשל מתנהל במקרו ובמיקרו עפ"י חוקים ברורים). מי שנפסד ומרגיש תמיד בחסר הוא החוקר שככל שיוסיף להעמיק ולחקור (את נבכי הקוסמוס), רק יוסיף מבוכה על מבוכתו ולא יגיע ל"שום גבול אשר בו ינוח לב המעיין". וכבר הערנו לעיל (סוף הערה 2) על חכמת אי הידיעה. האם עובדה זו תגרום לחוקר להתייאש ולהרים ידיים?
- בעל דין הוא כינוי לשטן או ליצר הרע והוא ביטוי מאוחר יחסית, ומצוי בפרט בפרשני המקרא המאוחרים, בפרט בביטוי: "שלא ליתן פתחון פה (או רשות) לבעל הדין לחלוק". וכאן נראה שהוא במשמעות של יצר החקירה והדרישה.
- האם החוקר הנבוך יתייאש וירים ידיים? התשובה היא: לא. יצר הסקרנות והמחקר ותאבון הדעת מפעם ופועם חזק. החוקר לא מתייאש. המחקר, העיון ודרישת החכמה נעים במעגלים בלתי פוסקים של סקרנות – פליאה – שמחה – אכזבה – מבוכה – סקרנות מחודשת וכו'.