מיוחדים

לנושא הבא לנושא הקודם < חזרה לרשימת הנושאים

רומא ותורת ישראל

דפים מיוחדים, תשפ"ד

עדכון אחרון: 24/06/2024

מסכת בבא קמא לח ע"א – נוסח התלמוד הבבלי

תנו רבנן:¹ וכבר שלחה מלכות רומי שני סרדיוטות² אצל חכמי ישראל: למדונו תורתכם. קראו ושנו ושלשו.³ בשעת פטירתן, אמרו להם: דקדקנו בכל תורתכם ואמת הוא, חוץ מדבר זה שאתם אומרים: "שור של ישראל שנגח שור של כנעני – פטור, של כנעני שנגח שור של ישראל, בין תם בין מועד – משלם נזק שלם". ממה נפשך: אי "רעהו"⁴ דוקא, אפילו דכנעני כי נגח דישראל ליפטר! ואי "רעהו" לאו דוקא, אפילו דישראל כי נגח דכנעני לחייב! ודבר זה אין אנו מודיעים אותו למלכות.⁵

ספרי דברים פיסקא שמד פרשת וזאת הברכה – נוסח מדרש ספרי⁶

(דתנינן תמן: שור שלישראל שנגח שור שלנכרי פטור, ושלנכרי שנגח שלישראל חייב. בת ישראל לא תילד את הנכרית, אבל נכרית מילדת בת ישראל. בת ישראל לא תניק בנה של נכרית, אבל נכרית מניקה בנה שלישראל ברשותה. גזילו של ישראל אסור וגזילו של גוי מותר. אבדתו של ישראל אסורה ואבדתו שלגוי מותרת).⁷

דבר אחר: "אף חובב עמים" – מלמד שלא חלק להם הקב"ה חיבה לאומות העולם, כדרך שחלק לישראל. תדע לך שכן, שהרי אמרו: גזילו של נכרי מותר ושל ישראל אסור. וכבר שלחה מלכות שני סרדיטיאות ואמרה להם: לכו ועשו עצמכם יהודים וראו תורתם מה טיבה.⁸ הלכו אצל רבן גמליאל לאושא⁹ וקראו את המקרא ושנו את המשנה מדרש הלכות והגדות. בשעת פטירתם אמרו להם: כל התורה נאה ומשובחת חוץ מדבר אחד, זה שאתם אומרים: גזילו של גוי מותר ושל ישראל אסור. ודבר זה אין אנו מודיעים למלכות.¹⁰

ירושלמי בבא קמא פרק ד הלכה ג – תקנת גזל גוי¹¹

מעשה ששילח המלכות שני איסרטיוטות ללמוד תורה מרבן גמליאל, ולמדו ממנו: מקרא משנה תלמוד הלכות ואגדות. ובסוף אמרו לו: כל תורתכם נאה ומשובחת חוץ משני דברים הללו שאתם אומרים: בת ישראל לא תיילד לנכרית, אבל נכרית מיילדת לבת ישראל. בת ישראל לא תניק בנה של נכרית, אבל נכרית מניקה לבת ישראל ברשותה.¹² גזילו של ישראל אסור ושל נכרי מותר. באותה שעה גזר רבן גמליאל על גזילות נכרי שיהא אסור מפני חילול השם.¹³

שור של ישראל שנגח לשור של נכרי פטור וכו' – בדבר הזה אין אנו מודיעין למלכות. אפילו כן לא מטון לסולמיה דצור עד דשכחון כולן.¹⁴

אחרית דבר

תקנת רבה זו מתחברת עם שני אירועים אחרים של השפעת המשפט הכללי על משפט ישראל

פרשת מינוי הדיינים שיתרו הורה למשה. ראו דברינו פרשת מינוי הדיינים בפרשת יתרו.
תקנות הרבנות הראשית משנות העשרים של המאה ה 20, שבעקבות הערות שלטון המנדט הבריטי נוספו להן חובת הנמקת פסק הדין ויכולת ערעור, שאינם במשפט העברי. ראו על כך בתמצית במים אחרונים 2 בדברינו פרשת מינוי הדיינים בפרשת יתרו.

מחלקי המים

מים אחרונים: ראו פירוש עלי תמר על הירושלמי לעיל שמסביר מדוע שלחה רומא דווקא אנשי צבא (פני משה על הירושלמי מפרש: אסטרטיות – פקידי המלך) והקשר לברכת המינים (המלשינים) שתוקנה בזמן ההוא: "והנה מפתיע, לשם מה שלח ראשי צבא, היה די שישלחו סתם חכמים משלהם לשם זה. ונראה שכידוע רבו מלשינים ובעלי דלטוריה שהבאישו תורת ישראל וישראל בעיני מלכות הרשעה, ולשם זה תקנו בשמונה עשרה קללת המלשינים והמינים. … והנציב הרומי ביחד עם ראשי הצבא רצו לחקור על שורש הדברים אם אין תורת ישראל מעוררת מרד לרומי ומשפטיה, ולפיכך החליטו שראשי צבא מופלגים בחכמה יעמדו בעצמם על טיבה של תורת ישראל מה היא, ואכן נוכחו לדעת שתורת ישראל נאה ומשובחת".

הערות שוליים

הגמרא דנה שם במשנה: "שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, וְשֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל הֶדְיוֹט – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: שׁוֹר רֵעֵהוּ – וְלֹא שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ. שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל גּוֹי (כנעני) – פָּטוּר. וְשֶׁל גּוֹי שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל – בֵּין תָּם בֵּין מוּעָד, מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם", ו"תנו רבנן" זה אפשר שהוא מדרש ספרי שלהלן. הגמרא שואלת את השאלה המתבקשת: "ממה נפשך? אי רעהו דוקא, דכנעני כי נגח דישראל נמי ליפטר! ואי רעהו לאו דוקא, אפילו דישראל כי נגח דכנעני נחייב", ומביאה דרשות של ר' אבהו ור' יוחנן שמנסות להסביר הלכה זו ע"ס פסוקים מהמקרא.

אנשי צבא (קצינים). ראו פירוש עלי תמר על הירושלמי שלהלן שמסביר שהשלטון הרומי אנשי צבא דווקא מחשש למרד.

ראו שני פירושים אפשריים בשיטה מקובצת על הדף: 1. שלמדו היטב שלש פעמים. 2. "קראו מקרא ושנו משנה שלשו תלמוד וכדאמרינן והחוט המשולש לא במהרה ינתק".

הכוונה לפסוקי התורה בפרשת משפטים, שמות כא לה-לו: "וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן: אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ".

מפרש שטיינזלץ: "ואולם דבר זה אין אנו מודיעים אותו למלכות, שכיון שראינו שהתורה כולה צודקת היא, אין אנו מגלים למלכות הלכה זו שתהא תואנה עליכם". היינו שאלה דברי הסרדיוטות לחכמי ישראל. ומפירוש רש"י, כפי שמציין שטיינזלץ בעיונים, ניתן להבין שאלה דברי החכמים בינם לבין עצמם: "חוץ מדבר זה - והם לא גילו להם טעמו של דבר שיהא ממונו של כנעני בחזקת הפקר מפני הסכנה". אך גם בלי הנימוק, בלי "טעמו של דבר", ידעו הסרדיוטות את ההלכה הזו ועשו חסד גדול עם חכמי ישראל כאשר לא דווחו על כך לשלטונות ברומי. ומה זה אומר בראייה פנימית של תורת ישראל? נזכור שמקור הסיפור הוא בחז"ל ונשאל: מה מטרת הבאתו בתלמוד? ללמד על חסידותם של אותם סרדיוטות? להעלות בעקיפין 'נושא בעייתי'?

במהדורת א"א פינקלשטיין של מדרש ספרי, מובא בהערות גם נוסח קצת אחר ממנו נעיר מעט.

הנוסח האחר נפתח, באזכור ההלכות הרלוונטיות לסיפור, בפרט ההלכה של נזק או גזל נכרי בהשוואה לזה של ישראל. "תמן תנינן" זה הוא חיבור של משנה בבא קמא ד ג עם משנה עבודה זרה ב א, בנוסח המשנה שבידינו. נעבור לסיפור המעשה בנוסח העיקרי שבמדרש ספרי, שמן הסתם קדם הן לסיפור המעשה בבלי והן לזה שבירושלמי.

ובנוסח האחר של ספרי: "אמרו להם: לכו ולמדו תורתן שליהודים ובואו והודיעונו מה כתוב בה". ופירוש תוספות על הדף שואל כיצד למדו חכמים את שליחי רומא תורה שהרי יש איסור ללמד תורה לגוי. תשובתו האחת היא שעשו זאת בעל כורחם "ע"פ דברי המושל ולא נתחייבו למסור עצמן". והשנייה, שהתחזו ליהודים כמדרש ספרי והירושלמי להלן. ולנו נראה שבקשת מלכות רומא הייתה כנה ורצינית במטרה להבין את המשפט היהודי ביחס למשפט הרומי, כפי שאולי עשו עם משפטי עמים אחרים ברחבי האימפריה. לבקשה כזו קשה לסרב לא רק בשל כוחו של השלטון (התשובה הראשונה של תוספות), כי אם גם בשל אמונה בערכו של המשפט העברי והכרת השלטון בסגולותיו.

משמע מדובר לאחר מרד בר כוכבא בזמן כהונת "הקיסרים הנאורים' משושלת נרווה-אנטונינית, אך בתקופה זו כיהן רבן שמעון בן גמליאל כנשיא. ואולי התחלפה אושא ביבנה (כפי שמצאנו גם במקומות אחרים, השוו גמרא ברכות סג ב, שבת לג ב, שיר השירים רבה ב ג, מדרש הגדול ב ב) ומדובר ברבן גמליאל דיבנה.

ובנוסח האחר של ספרי: "באותה שעה עמד רבן גמליאל ונתפלל עליהם, ובקשו דבר ממה שהיה בידם ולא מצאו".

גם כאן הדיון הוא על המשנה "שור של ישראל שנגח וכו' ". ראו הערה 1 לעיל.

עד כאן הדבר הראשון. ציטוט משנה עבודה זרה ב א.

דין גזל גוי הוא נושא נכבד שנחלקו בו חכמי הדורות אם הוא אסור מדין תורה, או מדרבנן (משום חילול השם, משום איבה ומשום דרכי שלום). ראו תוספתא בבא קמא פרק י הלכה טו: "הגוזל את הגוי חייב להחזיר לגוי חמור גזל הגוי מגזל ישראל הגוזל את הגוי ונשבע ומת חייב להחזיר מפני חילול השם". ובמדרש ספרא בהר פרשה ו פרק ט אות ב (בדין ישראל שנמכר כעבד לגר תושב): "ר' שמעון אומר: מנין שגזל העכו"ם גזל? תלמוד לומר: אחרי נמכר. יכול מושכו ויצא? ת"ל גאולה תהיה לו, יכול יגלום עליו? ת"ל וחשב עם קונהו - ידקדק עמו". ראו הסוגיה בגמרא בבא קמא קיג ע"ב והערת ים של שלמה על רש"י "ומה שכתב רש"י מפני חילול ה' לא נראה לי כלל, שגזל גוי אסור אפילו בלי חילול ה', אלא נראה לי משום שירחיק עצמו מהכיעור ודומה לו ויאכל וישתה את שלו ולא ירגיל עצמו בגניבה ובגזילה". ראו סיכום הנושא כאן ויש עוד הרבה ברשת. לנו חשוב החידוש של הירושלמי שמעיד שחכמי ישראל תקנו איסור גזל גוי, בעקבות הביקורת של נציגי מלכות רומא.

לא הגיעו פקידי רומא לסולמה של צור, עד ששכחו כל מה שלמדו "ומן השמים היה זה" (פירוש פני משה). נראה שלמרות תקנת רבן גמליאל, עדיין צריך היה להעלים משלטונות רומא את הדין המפלה בין גזל (נזק) גוי וגזל (נזק) ישראלי. ואולי צריך להזיז את המשפט על תקנת רבן גמליאל ממקומו ולקרוא את סוף המדרש כך: גזילו של ישראל אסור ושל נכרי מותר, שור של ישראל שנגח לשור של נכרי פטור וכו' - בדבר הזה אין אנו מודיעין למלכות. אפילו כן לא מטון לסולמיה דצור עד דשכחון כולן. באותה שעה גזר רבן גמליאל על גזילות נכרי שיהא אסור מפני חילול השם". ועדיין, הסיום ששכחו את כל מה שלמדו, צריך עיון. מה דיווחו הפקידים לשלטון ברומא, שהם לא זוכרים שום דבר מתורת ישראל? ראו שוב בנוסח האחר של ספרי: "באותה שעה עמד רבן גמליאל ונתפלל עליהם, ובקשו דבר ממה שהיה בידם ולא מצאו". האם גברה כאן האסכולה שאין ליהודים שום עניין בחיבור עם המשפט הכללי, כנגד האסכולה "יפה היא תורתכם"?