מיוחדים

התורה לא ניתנה חתוכה

דפים מיוחדים, תשפ"ב

עדכון אחרון: 09/06/2022

מים ראשונים: כבר נדרשנו לא מעט לנושא קרוב בדברינו אמרות טהורות בפרשת אמור וכבר נדרשנו גם לאמירה "תורה חתוכה" של רבי ינאי בדברינו אחרי רבים להטות בפרשת משפטים. נושא זה קשור מאד גם למוטיב "לא בשמים היא", "אלה ואלה דברי אלהים חיים", פרשת תנורו של עכנאי ועוד (פירוט בהערה 6 להלן). ומכולם, נראה שהביטוי "תורה לא חתוכה" מוכר קצת פחות. ננסה להאיר נושא זה מעט ולא נתיימר כמובן להקיפו.

תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין פרק ד הלכה ב – דרישת התורה במ"ט פנים

אמר רבי ינאי: אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה.1 מה טעם? "וידבר ה' אל משה".2 אמר לפניו: ריבונו של עולם, הודיעיני היאך היא ההלכה. אמר לו: "אחרי רבים להטות" (שמות כג ב). רבו המזכין – זַכּּו. רבו המחייבין – חַייבוּ, כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור, מניין ודגל"ו.3 וכן הוא אומר: "אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים" (תהלים יב ז).4 ואומר: "מישרים אהבוך" (שיר השירים א ד).5

פירוש ידיד נפש מסכת סנהדרין פרק ד הלכה ב – ביאור הירושלמי

גמרא: אָמַר רַבִּי יַנַּאי אִילּוּ נִיתְנָה הַתּוֹרָה חֲתוּכָה – כהלכה פסוקה שאין מקום לשאת ולתת.6 לֹא הָיְתָה לְרֶגֶל עֲמִידָה – לא היה העולם יכול להתקיים. ודורש באותו עניין מַה טַעַם – מדוע אנו מוצאים בתורה פסוקים כמו וַיְּדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה והקב"ה מוסר למשה כל הדינים7 ונוצר מצב שאפשר להבין את מצוות ה' לכאן ולכאן? ואכן אָמַר משה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הוֹדִיעֵנִי הֵיאַךְ הִיא הַהֲלָכָה – שלא יהיה בה ספק. אָמַר לוֹ – הקב"ה: זה אי אפשר ואיני יכול לגלות לך, אלא אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטּוֹת! רַבּוּ הַמְזָכִּין זִכּוּ, רַבּוּ הַמְחַיְּיבִין חִיְּיבוּ – ומדוע איני מגלה לך את ההלכה? כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת מ"ט פָּנִים טָמֵא וּמ"ט פָּנִים טָהוֹר. ואם אני מגלה לך, שוב לא תהיה נדרשת בהרבה פנים. ושואל: מִינַיִין – שתהיה נדרשת מ"ט פנים? ועונה, רמז בפסוק: "וּדגל"ו עלי אהבה". ודגל"ו בגימטריא מ"ט. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "אִמֲרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם" (תהלים יב ז) – מתי יהיה מזוקק? לאחר שישאו ויתנו בו שבעתים, היינו שבע כפול שבע פעמים.8 וְאוֹמֵר: מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ – ועיקר אהבת התורה הוא לעשות לה מישרים ע"י הדעות הנוטים לכאן ולכאן ואח"כ הדבר מתיישר מאליו.9

תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין פרק ד הלכה א – טיהור השרץ10

א"ר יוחנן: כל שאינו יודע לדון את השרץ לטהרו ולטמאו מאה פעמים, אין יכול לפתוח בזכות.11 כיצד דנין השרץ? א"ר ינאי: מה אם הנחש שממית – טהור, עכבר שאין ממית – אינו דין להיות טהור? …12 אמר רבי: תלמיד וותיק היה לרבי מאיר והיה מטהר את השרץ ומטמאו מאה פעמים. אמרין: ההוא תלמידא לא הוה ידע מורייה. אמר ר' יעקב בר דסאיי: דההוא תלמידא קטוע מטורא דסיני הוה.13

פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא כא י' הדברות קמייתא – דרשה משולבת

אמר ר' תנחום בר' חנילאי: אילו ניתנה תורה חתוכה לא היתה עמידת רגל למורה שיורה, שאם טמא יש מטמאין כיוצא בו ואם טיהר יש מטהרין כיוצא בו.14 אמר ר' ינאי: תורה שנתן הקב"ה למשה ניתנה לו ארבעים ותשע פנים טהור וארבעים ותשע פנים טמא, מניין? ודגלו עלי אהבה (שיר השירים ב ד). אמר לו: האיך עבידת?15 אמר לו: רבו המטמאין – טמא, רבו המטהרין – טהור. אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: תלמיד וותיק היה לו לר' עקיבא והיה יודע לדרוש את התורה בארבעים ותשע פנים טהור (וטמא?) שלא מאותו הטעם, אמרין: ההוא תלמידא קטא מן טורא דסיני.16

מסכת סופרים פרק טז הלכה ה נוסח הגאונים

אמר ר' תנחום בר' חנילאי: אילו ניתנה התורה חתוכה, לא היתה עמידת רגלים למורה שיורה, שאם טימא, יש מטמאין כיוצא בו, ואם טיהר, יש מטהרין כיוצא בו. אמר ר' ינאי: תורה שנתן הקב"ה למשה, ניתנה לו בארבעים ותשעה פנים טמא ובארבעים ותשעה פנים טהור, שנאמר: ודגל"ו, בגימטריא ארבעים ותשעה הוא, אמר לו: האיך עבידת? אמר לו: רבו המטמאין – טמא, רבו המטהרין – טהור. ר' אבהו בשם ר' יוחנן אמר: תלמיד וותיק היה לו לר' עקיבא, והיה יודע לדרוש את התורה בארבעים ותשעה פנים טמא ובארבעים ותשעה פנים טהור, שלא מאותו הטעם, שאם כן רבו המטמאים טמא רבו המטהרים טהור; אמרו: כל אילין מניין? אלא שהיה חכם במקרא, ובקי במשנה, וותיק בתלמוד, וסבר בהגדה.17

העמק דבר ויקרא פרשת ויקרא פרק א פסוק א – האמירה היא ההוראה (וההפך)

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" … ובירושלמי סנהדרין פרק ב הלכה ב איתא: א"ר ינאי: אילו ניתנה תורה חתוכה לא היה לרגל עמידה. מה טעם? וידבר ה' אל משה". ובלי ספק שצריך להוסיף "לאמר", וכן הוא בפירוש רבנו חננאל בסנהדרין דף לו א. והאי "לאמר" מיותר, ודריש שהציווי היה שיהיו המה חותכים את ההלכה וההוראה שזה נקרא אמירה.18

רידב"ז מסכת סנהדרין פרק ד הלכה ב – חיתוך פסוקי התורה

הרי דהפסוק הזה חתוך הוא לג' אמירות.19 ואיתא בירושלמי ב' פעמים למשמעות דהפסוק נחלק לשנים לשון חותך, פירוש דהפסוק נחלק לפיסקי פיסקי, במסכת תענית פרק ד הלכה ג ובמסכת מגילה פרק ד הלכה ב עיין שם.20 והכי פירושו בסוגיא דידן: א"ר ינאי: אילו נתנה התורה חתוכה – פירוש "אילו" כמו אילולי ניתנה התורה חתוכה – לחתוך הפסוק לפיסקי פיסקי ולכמה מאמרים לדיבור בפני עצמו, לא היתה לרגל עמידה דלא היה בידינו האיך לפסוק הלכה למעשה בכל מקום שיש פנים לכאן (ולכאן). אלא התורה ניתנה חתוכה, ולפי זה גילה לן הכתוב הזה שנחתך, האיך לעשות לפסוק הלכה למעשה.21

גמרא בבלי סנהדרין יז ע"א – מי ראוי לשבת בסנהדרין

אמר רב יהודה אמר רב: אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה.22 אמר רב: אני אדון ואטהרנו: ומה נחש שממית ומרבה טומאה – טהור, שרץ שאינו ממית ומרבה טומאה – אינו דין שיהא טהור? – ולא היא, מידי דהוה אקוץ בעלמא.23

גמרא עירובין יג ע"ב – דמותו של רבי מאיר

אמר רבי אחא בר חנינא: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו – שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו, שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, על טהור טמא ומראה לו פנים. 24  תנא: לא רבי מאיר שמו אלא רבי נהוראי שמו, ולמה נקרא שמו רבי מאיר – שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה.25 … אמר רבי: האי דמחדדנא מחבראי – דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה, ואילו חזיתיה מקמיה – הוה מחדדנא טפי. דכתיב: "והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיהו ל כ). אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: תלמיד היה לו לרבי מאיר וסומכוס שמו, שהיה אומר על כל דבר ודבר של טומאה ארבעים ושמונה טעמי טומאה, ועל כל דבר ודבר של טהרה ארבעים ושמונה טעמי טהרה. תנא: תלמיד ותיק היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ במאה וחמשים טעמים.26 אמר רבינא: אני אדון ואטהרנו; ומה נחש שממית ומרבה טומאה – טהור, שרץ שאין ממית ומרבה טומאה לא כל שכן? – ולא היא, מעשה קוץ בעלמא קעביד.27

הקדמת הרמב"ם למשנה – הכל ניתן בסיני

דע שכל מצוה שנתן הקב"ה למשה רבינו ניתנה לו עם פירושה, היה הקב"ה אומר לו המקרא ואח"כ אומר לו פירושו וביאורו וכל מה שכלל אותו המקרא המחוכם. וכך היה סדר למודו לישראל: היה בא לאהלו, נכנס אצלו אהרן תחילה, והוא מסדיר לו המקרא שקבל פעם אחת ומלמדו פירושו, … ואח"כ נכנסים המון העם כל המבקש ה' ומסדיר גם להם כדי שישמעו כולם ממנו. … ומתפזרים העם ללמוד זה לזה מה ששמעו מהשליח, וכותבים המקרא במגלות … ללמוד ולשנן עד שידעו אותו מקרא וישכילו קריאתו, ומלמדים אותם ביאור אותו המקרא שניתן מאת ה', ואותו הביאור הוא כללי עניינים. והיו כותבין המקרא וזוכרים הקבלה על פה, וכך אומרים חכמים ע"ה תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ואמרו ע"ה בבריתא: "וידבר ה' אל משה בהר סיני – מה ת"ל בהר סיני, והלא כל התורה כולה נאמרה מסיני? אלא לומר לך: מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני אף כל המצות נאמרו כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן מסיני".28

ספר שבולי הלקט הקדמה – בשבח שיקול הדעת

וכל משכיל ונבון אשר חננו אלהים לב טהור אל יאמר די לי בעסק הלכות קטיעות ותשובות ידיעות ומנהגות קבועות.29 ואם עשה כן לא יצא ידי חובתו. כי ראוי לו לכוין בשקול דעתו להוציא כל דין דבר לאמתו ופעמים מפי תלמידים משכילים ומפי עוללים יסדו עוז. ועל זה אמרו רבותינו ז"ל במסכת סופרים פרק י"ז: "ר' תנחום ב"ר חכילאי אמר: אלמלי נתנה התורה חתוכה לא היתה עמידה למורה שיורה. שאם טמא יש מטמאין כיוצא בו ואם טיהר יש מטהרין כיוצא בו.30

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים: אפשר שהנושא תורה לא חתוכה ניתנה קשור גם עם הנושא תורה חתומה או מגילה מגילה ניתנה עליו הרחבנו בפרשת משפטים. ראו גם הביטוי בחולין קא ע"ב: וכי תורה פעמים פעמים ניתנה? כל זה מצריך עיון ולימוד נוסף.

הערות שוליים

  1. ראו פירוש פני משה: "אילו ניתנה התורה חתוכה - בפסק הלכה בלא נטיית דעת לכאן ולכאן: לא היתה לרגל עמידה - לא היה קיום לעולם דהתורה צריך שתהיה נדרשת פנים לכאן ולכאן כדלקמיה ואלו ואלו דברי אלהים חיים הן". ופירוש עלי תמר מדגיש שר' ינאי מדבר אל ציבור תלמידי החכמים: "אנו שומעין מדברי רבי ינאי איך הוא מדבר לחכמי הישיבה: אילו נתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה, כלומר לרגל שלנו, חכמי הישיבה". ובמילים שלנו: אילו ניתנה התורה כפסק הלכה חתוך וסגור, לא היה קיום לעולם לימוד התורה והסקת ההלכה על פי דרשות חכמים ומציאות החיים המשתנה והכרעת הרוב. היינו חיים אז בעולם המעשה הסטטי בלי הלימוד והחידוש, רק עם סיני ובלי עוקרי הרים, והרי: "גדול הלימוד שמביא לידי מעשה".
  2. נראה שהמעתיקים קצרו כאן וחסרה פה המילה "לאמר", כפי שנראה להלן. הדרשן מבין שההקדמה "וידבר ה' אל משה לאמר" שנלוות במצוות רבות, מלמדת שהדיבור של הקב"ה למשה לא היה ציווי חתוך ופסוק שאין מה לדון אחריו, אלא דיבור שיש לומר אותו ולדון עליו. ראו פירוש פני משה שם בירושלמי שמסביר: "מה טעם וידבר ה' אל משה – ואמר לו כל הדינים התלויים בכל פרשה ופרשה והדרשות הנוטות לכאן ולכאן". היינו שהדיבור כלל את כל השקלא וטריא בבית המדרש ואת כל ה"בעד" ו"נגד" ואפשר שיהיה אסור ואפשר שיהיה מותר וכו'.
  3. המילה ודגלו היא בגימטריא 49. וברור שהוא רומז כאן לפסוק בשיר השירים ב ד: "ודגלו עלי אהבה". ונראה שהקשר הוא יותר מגימטריא סתם. ראו שיר השירים רבה פרשה ב על הפסוק: "רבי אבא בשם ר' יצחק אמר: אמרה כנסת ישראל: הביאני הקב"ה למרתף גדול של יין זה סיני, ונתן לי משם התורה שנדרשת מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, מנין ודגלו, ומאהבה גדולה קבלתיה שנאמר: ודגלו עלי אהבה. רבי יונה אמר: שני חברים שעוסקין בדבר הלכה זה אומר בית אב של הלכה וזה אינו אומר בית אב של הלכה, אמר הקב"ה ודגלו עלי אהבה". הדגל מסמל את הוויכוח ההלכתי בבית המדרש - הדגל כסמל של מאבק והתנצחות. אבל גם הדגל שבסוף מתכנסים כולם תחתיו. ראו דברינו ודגלו עלי אהבה בשיר השירים.
  4. האמרות הטהורות כאן הוא תהליך הזקוק והליבון של ההלכה שמסור בידי חכמי כל דור ודור ובמכוון לא נמסר כדבר סגור למשה בסיני. תהליך הטיהור והזיכוך, גם אם פסק ההלכה יהיה שהדבר "טמא". והעיקר שיסתיים ב"מישרים אהבוך" כפי שהמדרש מסיים. וכבר דרשו חכמים בגמרא קידושין ל ע"ב: "לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער - מאי את אויבים בשער? אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: את והב בסופה, אל תקרי בסוּפָה אלא בסוֹפָהּ". ראו דברינו אמרות טהורות בפרשת אמור.
  5. ירושלמי זה, המצביע על פתיחות ההלכה ויכולתה להתחדש ולהוות תורת חיים בכל דור, מצטרף למדרשים ידועים כגון "לא בשמים היא" (דברים ל יב, בבא מציעא נט ע"ב), "אלו ואלו דברי אלהים חיים" (עירובין יג ע"ב), "דברי חכמים כדרבנות" (חגיגה ג ע"ב), "כפטיש יפוצץ סלע" - הפטיש שנחלק לכמה ניצוצות (שבת פח ע"ב), הלכה כרבה בר נחמני כנגד כל "מתיבתא דרקיעא" (בבא מציעא פו ע"א) ועוד. אלא שהוא פחות ידוע, אולי משום שהוא בירושלמי ולא נכנס לבבלי כפי שנראה עוד להלן. ומה גם שבירושלמי פאה פרק ב הלכה ד אנחנו שומעים לכאורה דעה אחרת: "ר' יהושע בן לוי אמר: עליהם ועליהם כל ככל דברים הדברים: מקרא משנה תלמוד ואגדה אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני".
  6. הקטעים המנוקדים להלן הם ציטוט מהירושלמי ומה שמופיע אחרי כל קטע עם סימן מק"ף – הם דברי הביאור שלו.
  7. האפשריים בשקלא וטריא בבית המדרש.
  8. ומכאן עוד סיבה למספר 49.
  9. מלבד הביאור הנאה של הירושלמי, מעצים פירוש ידיד נפש (הרב יחיאל אברהם ב"ר בנימין הלוי ברלב, נולד 1943, ישראל) את הדיאלוג בין הקב"ה ומשה, בו הקב"ה מסביר למשה מדוע לא נמסרה לו התורה כדבר הלכה סגור. אבל האם הפנים המרובות של התורה נגלו למשה? האם הכיר את י"ג המדות בהן נדרשת התורה? ראו שוב פירוש פני משה (הערה 3 לעיל) שאומר שכן: "אמר לו כל הדינים התלויים בכל פרשה ופרשה והדרשות הנוטות לכאן ולכאן". אך עפ"י הגמרא מנחות כט ע"ב המתארת כיצד משה נכנס לבית המדרש של ר' עקיבא: "הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים", נראה שגם הפנים הרבות שניתן בהן לדרוש את התורה לא כולם נגלו למשה ואין הוא בקי לא רק בהלכה הסופית, אלא גם בדרכי השיח עצמו! בה בעת, כאשר תלמידי ר' עקיבא שואלים אותו על הלכה מסוימת "מנין לך?" ואין לו תשובה, הוא עונה להם: "הלכה למשה מסיני" (בגמרא שם). נראה שצריך לפשר בין האגדתות השונות וכבר אמרו: "אין מקשים על הדרש". בין כך ובין כך, דרשת ירושלמי זו מצטרפת כאמור לרשימה הנכבדה שבהערה 6 ולדגש הגדול על מעמדה של התורה שבע"פ. נראה שיש כאן אמירה כפולה: כלפי חוץ, כנגד הקראים והצדוקים שכפרו בתורה שבע"פ, וכלפי פנים אל תוך בית המדרש כנגד אולי ניסיונות גם בתוך העולם הפרושי למעט בדיונים ולסמוך הרבה יותר על מסורות וקבלה ("כך מקובלני" וכדומה). ומי לנו גדול מר' אליעזר בן הורקנוס שאמר: "מימי לא אמרתי דבר שלא שמעתי מרבותיי" וסירב בפרשת תנורו של עכנאי לקבל את הכרעת הרוב.
  10. הלכנו בירושלמי סנהדרין הלכה אחת אחורה, לתחילת פרק ד ומצאנו 'הפתעה'.
  11. ראו פירוש פני משה שם: "לדון את השרץ. מתוך פילפולו ולטהרו ולחזור ולטמאו להראות פנים לכאן ולכאן עד ק' פעמים: אין יכול לפתוח בזכות. ואין מושיבין אותו בסנהדרין שאין בו כח לפתוח בזכות". התלמוד דן שם על המשנה בראש פרק ד בסנהדרין המפרטת הבדלים רבים בין דיני נפשות לדיני ממונות. אחד מהם הוא שבדיני נפשות פותחים תמיד בזכות. מי שלא יודע לדון את השרץ במאה פנים לכאן ולכאן, אינו יכול לפתוח בזכות הנדון. ונראה שהמספר 100 הוא פעמיים 49 שהוא קרוב לחמישים.
  12. ומתפתח שם בקטע שהשמטנו דיון בעד ונגד קל וחומר זה. וכידוע, קל וחומר הוא כלל שניתן בקלות יחסית להפריכו.
  13. מפרש פני משה: "לא הוה ידע מורייה - לא ידע כלום להורות כהלכה ופילפול של הבל היה לו: קטוע מטורא דסיני הוה - כלומר שלא קבל לחלקו בתורה כלום מהר סיני". הרי לנו בירושלמי בהלכה אחת לפני זו שפתחנו, אולי כהקדמה של שובר השטר לתורפו, שהפלפול וריבוי הדרשות לכאן ולכאן איננו תמיד דבר חיובי ויש להגביל אותו. את הסתירה לכאורה בין החלק הראשון של הדרשה - דברי ר' יוחנן, והחלק השני - דברי רבי (שהוא עצמו למד תורה מרבי מאיר כפי שעוד נראה), אפשר לפתור כאמור בהבחנה בין דיון בבית דין שבו יש להפוך כל אבן לזכות בפרט בדיני נפשות, ובין דיון למדני-עקרוני של קביעת ההלכה בבית המדרש. אך להלן נראה שהבחנה זו לא תמיד עומדת, מה גם שבית המדרש שימש לעתים קרובות גם בית דין (כאשר מישהו בא לדון לפני החכמים) והרשות המחוקקת והרשות השופטת היו משולבים זה בזה. ומה גם שהלכות רבות נקבעו באמצעות פסיקת דין תקדימית "מעשה שהיה" - מה שמכונה היום Case study.
  14. תמיד יימצא מי שגם חושב כך.
  15. מה נעשה? איך ננהג להלכה?
  16. דרשת הירושלמי התגלגלה למקורות נוספים (על התלמוד הבבלי נראה להלן). כאן, בפסיקתא רבתי המתוארכת למאות חמישית-שביעית יש שילוב של שתי הלכות הירושלמי לעיל. תחילה הלכה ב בשבח התורה שאינה חתוכה ואח"כ המגבלה של 'תלמיד קטוע' שמגזים בדרשות ופלפולים. הבאת שתי דרשות אלה ברצף ובסדר הזה מן הסתם איננה מקרית. יפה לתת עמידה לרגל המורה שיורה, אבל ריבוי רגליים עלול להיות בעוכריו. הפסיקתא גם מחלקת את דרשת ר' ינאי לשניים ונותנת את הבכורה ואת "התורה החתוכה" לר' תנחום בר' חנילאי (אמורא דור שני, ארץ ישראל) ואת מ"ט הפנים בהם נדרשת התורה לר' ינאי שהיה אמורא דור ראשון בארץ ותלמיד ר' יהודה הנשיא. האם היה לפסיקתא מקור נוסף או שונה, או שמא שבשו המעתיקים?
  17. דרשת התורה החתוכה ומ"ט פנים טהור ומ"ט טמא התגלגלה גם לספרות הגאונים ונראה שרוב חכמי ישראל בימי הביניים שאבו ממקור זה ופחות מהירושלמי או מהפסיקתא. דרשה זו נראית בנויה מצדה על הפסיקתא, אך יש לשים לב שדברי רבי אבהו בשם רבי יוחנן על התלמיד הוותיק של ר' עקיבא שהיה יודע לדרוש את התורה בארבעים ותשע פנים טהור וטמא שלא מאותו הטעם, מסתיימת כאן בשבח ובחיוב גדול ואין זכר ל'תלמיד הקטוע'. האם נוכל ללמוד מכאן על יחס הגאונים למוטיב התורה החתוכה והדרישה במ"ט פנים טהור וטמא? כך או כך, ראו גם הנוסח במדרש הגדול דברים ה ו פרשת ואתחנן על הפסוק בתיאור מעמד הר סיני: "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ". ואלה דברי המדרש הגדול: "פנים בפנים - אמר ר' תנחום בר חנילאי: אילו ניתנה התורה חתוכה, לא היתה עמידת רגל למורה שיורה. אלא שאם טימא יש מטמאין הרבה כיוצא בו, ואם טיהר יש מטהרין הרבה כיוצא בו. אמר ר' ינאי: תורה שנתן הקב"ה למשה בסיני, נתנה לו ארבעים ותשע פנים טמא, וארבעים ותשע פנים טהור, שלא מאותו הטעם". הנה "סיני" בתוך דרשת ר' ינאי (ור' תנחום בר חנילאי)! לא התלמיד הקטוע מסיני שלא קיבל שם את חלקו, כי אם תלמיד הגון וראוי. ולפי שהדרשה היא על הפסוק "פנים בפנים", והרי לנו אפילו יותר משבעים פנים לתורה.
  18. והוא מביא בהמשך דבריו שם הוכחות נוספות ש"אמירה" היא הלימוד וההוראה בבית המדרש. כך כבר גם במלבי"ם בפירושו בתחילת פרשת ויקרא: "ובמלת לאמר מציין הלשון הפרטי שבו נאמרה הפרשה בפרטיה". פירוש רבינו חננאל שהעמק דבר מצטט מצוי בגמרא בבלי סנהדרין לו ע"א בדיון על המשנה בראש פרק ד שם המפרטת הבדלים רבים בין דיני נפשות לדיני ממונות. על הפסקה: "דיני ממונות מטים על פי עד אחד בין לזכות בין לחובה" מביא רבנו חננאל את הירושלמי בו פתחנו ומוסיף את המילה "לאמר" בפסוק שהירושלמי מצטט בדברי ר' ינאי (הערה 3 לעיל). אם אכן כך, הרי לנו דרשה המעגנת את התורה שבע"פ בפסוק מהתורה שבכתב, בדומה לדרשה "כי על פי הדברים האלה" (דברינו כתוב לך את הדברים האלה בפרשת כי תשא).
  19. כוונתו לפסוק בשמות כג ב פרשת משפטים: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת", שהוא פסוק מוקשה בפשט. ובדרשות חז"ל חלקו אותו לשלושה חלקים שכל אחד נדרש בפני עצמו.
  20. בדיון קריאה בתורה שצריך שלושה פסוקים לכל עולה ובסה"כ לא פחות מעשרה פסוקים, שאם אין מספיק פסוקים, האם חוזרים על פסוק או שניים או חותכים פסוק באמצע כמו: "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד" שנחלק לשניים. (שימו לב איך הקהל עונה לבעל הקורא בקריאת התורה לחתן בראשית בשמחת תורה).
  21. רידב"ז (רבי יעקב דוד וילובסקי, ליטא וצפת, סוף מאה 19 ותחילת 20) מציע פירוש הפוך לגמרי למילה "חתוכה". לא חתוכה במשמעות של דבר פסוק וחתוך כמו לחתוך את הדין וכפי שראינו עד עתה, אלא ההפך בדיוק ובמשמעות של דבר שנחלק ונחתך לקטעים נפרדים. והמילה "אילו" שבנוסח הירושלמי לעיל, היינו "אם", הופכת למשמעות של אילולי – אם לא (אולי כך היה בנוסח הירושלמי שלפני רידב"ז) ו"חתוכה" פירושה "לחתוך הפסוק לפיסקי פסקי". לא כפירוש הראשון שהתורה שניתנה איננה חתוכה ופסוקה שאילמלי כן "לא הייתה עמידת רגל למורה שיורה", אלא אדרבא, כפירוש השני של "חתוכה", היינו שפסוקי התורה ניתנים לחיתוך ופיסוק שמאפשר לחכמים לדרוש גם חלקי פסוקים ("סרסהו ופרשהו"). שאם לא כן "לא היתה לרגל עמידה ולא היה בידינו האיך לפסוק הלכה למעשה". זה ללא ספק פירוש מהפכני אבל נראה שבסופו של דבר הוא מביא לאותה מסקנה – לכוח של חכמים לדרוש בבית המדרש 'תורת חיים' ולהורות את ההלכה לפי שיקול דעתם – כוחה של תורה שבעל פה.
  22. על תכונות ודרישות נוספות מחכמי הסנהדרין, ראו גמרא מנחות סה ע"א: "אין מושיבים בסנהדרין אלא בעלי חכמה, בעלי מראה, בעלי קומה, בעלי זקנה, בעלי כשפים, ויודעים שבעים לשון וכו' ".
  23. בתלמוד הבבלי נעדרת לגמרי הדרשה על התורה החתוכה. אבל נמצא מוטיב היודע לטהר את השרץ של ר' ינאי. ובאים שני גדולי הדור: רב שלמד תורה מפי ר' יהודה הנשיא בארץ ישראל והקים את ישיבת סורא ורב יהודה ממשיכו מייסד ישיבת פומבדיתא, ומנסים כוחם בדרשת טיהור השרץ. אך הגמרא (אמוראים מאוחרים?) דוחה דרשה זו בטענה שגם קוצים מסוג מסוים (רעילים?) עשויים להמית ואין זה אומר כלום על טומאה או טהרה. האם זו דחייה טכנית 'בקוץ', הודאה בגדולת התנאים (שאין האמוראים יורדים לסוף דעתם), או שמא דחייה מהותית של הלימוד המפולפל במ"ט טעמים, במאה או בק"ן לכאן ולכאן? האם הבבלי (המאוחר) חולק כאן משמעותית על ר' ינאי בירושלמי? ראו פירוש תוספות שם: "שיודע לטהר את השרץ כו' - וקשה לרבנו תם: דמה לנו בחריפות של הבל לטהר שרץ שהתורה טימאתו? ומפרש רבנו תם שיודע לטהר מטומאת נבילות שלא יטמא במשא בכזית". האם הכיר רבנו תם את הירושלמי לעיל בסנהדרין פרק  ד הלכה א, או את פסיקתא רבתי לעיל, על התלמיד הקטוע מהר סיני? כך או כך, נראה שקפצנו כמה מאות שנים קדימה, ומארץ ישראל ובבל לצרפת-אשכנז ולנושא המורכב של לימוד תורה בפלפול: בעד ונגד, עליו נשפכו דיותות ונשברו קולמוסים רבים. אנו נחזור ונתמקד במקורות חז"ל (וגם זה רק חלקית).
  24. אבל "סתם משנה – רבי מאיר" (סנהדרין פו ע"א). האם אין הלכות כסתם משנה? ראו הקדמת הרמב"ם למשנה: " ... אבל סתם משנה הוא מה שהסכימה עליו דעת הרוב והושוו בו בעיון ולא היתה בו מחלוקת, או שהוא קבלה חבורה מפי חבורה עד משה ... והמקבל האחרון שאליו נתיחסה אותה שמועה הוא ר' מאיר ... זולתי מקצת סתמות שהם לר' מאיר לבדו וכו' ".
  25. מחד גיסא, "לא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו", ומאידך גיסא "האיר עיניהם בהלכה".
  26. המספר מ"ט - 49 שהוא שבע פעמים שבע שבעתיים שראינו לעיל, יורד כאן מחד גיסא למ"ח - ארבעים ושמונה, ומאידך גיסא מגיע עד ק"ן - 150. מה פשר ההגזמה כלפי מעלה? נטרול הגישה והבאתה לכדי אבסורד?
  27. יכולת הפלפול (של תקופת חז"ל) נקשרה במיוחד בדמותו רבת הפנים של רבי מאיר, תלמידם של ר' ישמעאל ור' עקיבא, בפרט של זה האחרון. ראו עמוד קודם בגמרא שם שר' עקיבא מבקש "לחדד את התלמידים" ומביא לשם כך הלכה מוקשה בשם "תלמיד אחד" על מנת שידונו בה התלמידים. ואותו "תלמיד אחד" היה רבי מאיר. אולי גם התלמיד הוותיק של ר' עקיבא שנזכר לשבח בבפסיקתא רבתי ובמסכת סופרים לעיל, הוא ר' מאיר. האם בכח הפלפול ידע רבי מאיר גם להפריד בין תוכו של הרימון ובין קליפתו והמשיך ללמוד תורה מאלישע בן אבויה גם אחרי שהלה פרש ונעשה "אחר"? האם מהצד השני, השכיל להעביר כח זה לתלמידיו (סומכוס ואחרים) ומה הם עשו בו? נראה שדמותו של רבי מאיר, שסופו היה די טרגי, מייצגת את ההליכה על החבל הדק בין פלפול לשם שמים שמחייה את התורה שניתנה לא חתוכה ובין פלפולי סרק וחיתוכי חתיכין שאין בהם תועלת ואולי אפילו נזק. ראו הסיכום בעיונים לשטיינזלץ על הדף: "נראה כי חריפות יתירה זו היא חלק הכרחי מכושרם של חכמים גדולים ללמד ולדון ... כדי שיהיה ביכולתם להגיע למסקנות חדשות ובלתי שגורות. אלא שמאותו טעם עצמו התייחסו במקצת בחשדנות אל אותם חכמים מופלגים, משום שלא יכלו לדעת אם אינם משתמשים בכישרונם הגדול כדי "להוכיח" לכאורה דברים אשר הם עצמם אינם מודים בנכונותם". והגמרא שוב מסיימת ב'מעשה קוץ'. ואנו נוסיף דרשה ממים שלנו, שתורה חתוכה היא גם תורה שאפשר להיחתך בה וכדאי להיזהר.
  28. התמקדנו בחז"ל אבל אי אפשר שלא להציץ אל השקפת הדורות שאחריהם שקבלו בירושה עולם ענק של משנה, תוספתא ותלמוד ומדרשים ופירושי מקרא מהם נשמע ריבוי קולות מגוון ועצום. מה פשר אוסף זה, כיצד ומתי וע"י מי הוא נוצר? עפ"י הרמב"ם בתחילה, בימי משה, ובמידה מסוימת גם בדורות הראשונים שאחריו, כל פרטי התורה ודקדוקיה היו ברורים וידועים לכל ובלי שום מחלוקת. אח"כ אירע מה שאירע במרוצת הדורות, כפי שהוא מסביר שם בהמשך דבריו: "וכאשר מת (משה) ע"ה וכבר מסר ליהושע הפירושים שניתנו לו, ועסקו בהם יהושע ואנשי דורו, וכל מה שקבל ממנו הוא או אחד הזקנים אין בו משא ומתן ולא נפלה בו מחלוקת. ומה שלא שמעו מן הנביא ע"ה יש בסעיפיו משא ומתן, ונלמד בו הדין בדרכי העיון בשלש עשרה המדות שניתנו לו בסיני, והן י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן ... וכשנופלת בהם המחלוקת הזו הולכים אחרי רבים כמאמר הכתוב אחרי רבים להטות". ובקטע אחר שם שמגיע עד ימי בית שני הוא מוסיף: "ועם מות יהושע מסר לזקנים מה שקיבל מהפירושים, ומה שנתחדש בזמנו ולא היה בו מחלוקת, ומה שהיה בו מחלוקת ונפסקה הלכה כדעת הרוב ... ואותם הזקנים מסרו מה שקבלו לנביאים ע"ה ... ולא היה דור שלא היו בו דברי עיון וחדושים. וכל דור היה עושה דברי קודמיו ליסוד, ומהם לומד ומחדש. והיסודות המקובלים לא היה בהם שום מחלוקת. וכך נמשך הדבר עד אנשי כנסת הגדולה". בפשטות נראה שאין מנוס מלומר שהרמב"ם חולק על הירושלמי שהתורה לכתחילה לא ניתנה חתוכה ויש לו סימוכין רבים בחז"ל מלבד הברייתא על שמיטה בהר סיני שהוא מביא ושיטת הבבלי לעיל שאינו מזכיר את דרשת ר' ינאי. ראו גם למשל הדרשה בשמות רבה מז א: "בשעה שנגלה הקב"ה בסיני ליתן תורה לישראל אמרה למשה על הסדר: מקרא ומשנה תלמוד ואגדה, שנאמר: וידבר אלהים את כל הדברים האלה - אפילו מה שהתלמיד שואל לרב" (אלא שניתן חלק בכתב וחלק בע"פ, ראו שם). ומה גם שבירושלמי פאה פרק ב הלכה ד אנחנו שומעים לכאורה דעה אחרת: "ריב"ל אמר: עליהם ועליהם כל ככל דברים הדברים: מקרא משנה תלמוד ואגדה אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני". המחלוקת היא איפוא כבר בחז"ל והרמב"ם נקט כשיטה אחת. אבל אפשר אולי "לתרץ רמב"ם" ולהציע הבנה של דברי ר' ינאי בצורה מתוחכמת יותר ובקשר מורכב יותר בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ. דברי הרמב"ם בהקדמה לפירושו למשנה יכולים להסתדר גם עם התיזה של "תורה שאינה חתוכה". במהלך הראשון שבתקופת משה, אכן ניתן הכל ביחד "ובלי שום מחלוקת". אבל ידע מי שידע שהדברים עשויים להתרופף עם השנים, ולפיכך כבר בנתינה הראשונית נטמן הפוטנציאל של היכולת "לחתוך" את התורה או "לחתוך" על פיה התורה (כהסבר השכיח או כהסבר של רידב"ז לעיל) ולחדש את הקשר של תורה שבע"פ עם תורה שבכתב (כולל אותו חלק שהיה בע"פ ובמרוצת הדורות הפך לתורה שבכתב) לפי צרכיי כל דור ודור. וכמו שכותב הרמב"ם: "ולא היה דור שלא היו בו דברי עיון וחדושים. וכל דור היה עושה דברי קודמיו ליסוד, ומהם לומד ומחדש", תוך שמירה על "היסודות המקובלים". ולפיכך, קם גם הוא, הרמב"ם, וחידש גם חידש וחתך ללא היסוס היכן שחשב לנכון. ואם אולי חשב שאחרי ספרו הגדול משנה תורה – היד החזקה תהיה התורה "חתוכה" והכל ידוע וברור לכל כבימי משה רבנו ("ממשה עד משה לא קם כמשה"), באו הדורות הבאים וכתבו על ספריו תילי תילים של פירושים ודיונים "לאמר".
  29. מספיקים לי ספרי ההלכה והמנהגים.
  30. ראו דבריו שם במלואם שאחרי כל זאת הוא מסביר את מטרת חיבורו שהיא ללקט ולסדר את ההלכות בצורה ברורה: "ואבור מתבן את הבר להעמיד כל דבר על יסוד הבר לכלכל בהם את [שיבת] ספקותינו העצומים בחסרון דעתנו". ליקט ועימר, ודש, וטחן, ואפה וכו' והשלים ר' צדקיה בן אברהם הרופא (מאה 13 איטליה) את ספרו שבלי הלקט. ומה יגיד על אלו שלקטו שבלים, פאה ושכחה, אחריו? ואם נחזור לירושלמי סנהדרין בו פתחנו, ראו פירוש עלי תמר (הרב יששכר תמר מאות 19-20, פולין ישראל) שמצטט בין השאר את הרמב"ן בספר מלחמות ה': "כמ"ש הרמב"ן בהקדמה למלחמות, כי יודע כל לומד תלמודינו שלא ניתנה התורה בקביעת הלכה כשנפלו בה ספקות בפסקים שיהיה עליהם מופת ברור כגון חשבוני התשבורות ונסיוני התכונה. שכן בכל הלכה שנופל בה ספק היה רצון נותן התורה שתהיה בה פנים לכאן ולכאן ושקול הדעת הישר בצירוף דעת תורה קובע ההלכה, ואז יש לו לרגל המורה עמידה שכן פסק הלכה הוא לפי רצון נותן התורה". התורה איננה מתמטיקה או אסטרונומיה ("חשבוני התשבורות ונסיוני התכונה") מתן תורה שאינה חתוכה ותתאים לכל דור ודור, היא היא רצון נותן התורה.

האתר פתוח לגלישה חופשית ואינו דורש רישום. נשמח לשמוע לקבל הערות והארות מכל המבקרים באתר.

בנוסף, דפי פרשת השבוע והמועדים המתחדשים נשלחים במייל לכל המעוניין ומועלים במקביל לאתר.

להצטרפות לרשימת התפוצה