פרשות השבוע לשנת י״א בסיון ה׳תש״פ

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה: וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב: (במדבר כב כ-כא).¹

במדבר רבה כ יב, פרשת בלק

"אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם" (במדבר כב כ). מכאן את לָמֵד, שבדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו. שמתחילה נאמר לו: "לא תלך עמהם", כיון שהעיז פניו להלוך – הלך, שכן כתיב: "ויחר אף אלהים כי הולך הוא". אמר לו הקב"ה: רשע, איני חפץ באיבודן של רשעים. הואיל ואת רוצה לילך ליאבד מן העולם – קום לך. "ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה" – ללמדך שבהתראה הלך. מיד, השכים בבוקר ועמד בזריזות הוא בעצמו.²

רש"י במדבר כב כ

אם לקרוא לך – אם הקריאה שלך וסבור אתה ליטול עליה שכר, קום לך אתם: ואך – על כורחך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה. ואעפ"כ וילך בלעם, אמר: שמא אפתנו ויתרצה:³

מסכת סנהדרין דף קה עמוד א

"וישבו שרי מואב עם בלעם". ושרי מדין להיכן אזול? – כיון דאמר להו: "לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר", אמרו: כלום יש אב ששונא את בנו?⁴ אמר רב נחמן: חוצפא, אפילו כלפי שמיא מהני. מעיקרא כתיב: "לא תלך עמהם", ולבסוף כתיב: "קום לך אתם".⁵ אמר רב ששת: חוצפא, מלכותא בלא תאגא היא,⁶ דכתיב: "ואנכי היום רך ומשוח מלך והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני וגו' " (שמואל ב ג לט).⁷

רש"י מסכת סנהדרין דף קה עמוד א

חוצפא אפילו כלפי שמיא מהני – דאהני ליה מה שהחציף פניו לומר לשלוחי בלק לינו פה, שאמר לו הקב"ה בתחילה לא תלך – והדר אמר לך.⁸

אלשיך איוב פרק יא פסוק ים ב-ג

"הֲרֹב דְּבָרִים לֹא יֵעָנֶה וְאִם אִישׁ שְׂפָתַיִם יִצְדָּק: בַּדֶּיךָ מְתִים יַחֲרִישׁוּ וַתִּלְעַג וְאֵין מַכְלִם" … וגם אתה רואה שאין בדבריך ממש, אלא שאתה מלעיג עלינו, אך בראותך ענותנותנו שאין מכלים, על כן קנית חוצפא אף כלפי שמיא.⁹

תלמוד ירושלמי מסכת תענית פרק ב הלכה א

אמר רבן שמעון בן לקיש: תשובה של רמיות עשו אנשי נינוה. מה עשו? רבי חונה בשם ר"ש בן חלפותא: העמידו עגלים מבפנים ואימותיהם מבחוץ, סייחים מבפנים ואימותיהם מבחוץ. והיו אלה גועים מכאן ואלה גועים מכאן. אמרו: אם אין אתה מרחם עלינו, אין אנו מרחמים עליהם … "ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל אלהים בחזקה" [יונה ג ח] – מהו "בחזקה"? אמר ר' שמעון בן חלפותא: חציפא נצח לכשירא,¹⁰ כל שכן לטובתו של עולם.¹¹

מדרש תנחומא הנדפס פרשת ויצא סימן ה

כיון שכלו המים מן החמת והיה ישמעאל מת בצמא, מיד: "ותשלך את הילד תחת אחד השיחים" … רבי ברכיה אמר: שהטיחה דברים קשים כלפי מעלה. אמרה לפניו: רבש"ע, כביכול אתה דומה לבני אדם שהן אומרים ליתן דבר וחוזרים בהן! לא כך אמרת לי: "הרבה ארבה את זרעך"? הרי הוא מת בצמא! מיד רמז הקב"ה למלאך להראות לה את הבאר.¹²

תלמוד ירושלמי מסכת תענית פרק ג הלכה ד

רבי לעזר עבד תעניתא ולא איתנחת מיטרא. עבד ר' עקיבה תענית ונחת מיטרא.¹³ עאל ואמר קומיהון:¹⁴ אמשול לכם משל, למה הדבר דומה? למלך שהיו לו שתי בנות אחת חצופה ואחת כשירה. אימת דהות בעייא ההיא חצופתא, עלת קומיי. הוה אמר: יבון לה מה דהיא בעייא ותיזיל לה.¹⁵ ואימת דהות ההיא כשירה עלת קומוי, הוה מאריך רוחיה, מתחמד מישמוע שועתה.¹⁶ ואית שרי מימר כן? אלא שלא לחלל שם שמים בי ר"א.¹⁷

עלי תמר, ירושלמי תענית פרק ב הלכה א¹⁸

חציפא נצח לכשירא. יבואר עפ"י המשל של ר' עקיבא לקמן בפרק ג הלכה ד, משל למה הדבר דומה ?למלך שהיו לו שתי בנות אחת חצופה ואחת כשירה …¹⁹ ועל דרך זה הוא מה שאמרו בסנהדרין ק"ה: אמר רב נחמן: חוצפא אפילו קמי שמיא מהני, מעיקרא כתיב ולא תלך עמהם ולבסוף כתיב קום לך אתם, ופירש רש"י דאהני ליה חוצפה של בלעם כלפי שמיא וכו' וזה עפ"י המשל של ר"ע דהוה אמר יבין לה מה דהיא בעייא ותיזול לה.²⁰

רמב"ן שמות פרק יג פסוק טז²¹

ולפיכך אמרו (אבות פ"ב מ"א) הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שכולן חמודות וחביבות מאד. שבכל שעה, אדם מודה בהן לאלהיו.²² וכוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים, מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו.²³ וכוונת רוממות הקול בתפילות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפילת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו: בריותיך אנחנו. וזו כוונתם במה שאמרו ז"ל (ירושלמי תענית פ"ב ה"א) ויקראו אל אלהים בחזקה (יונה ג ח), מכאן אתה למד שתפילה צריכה קול, חציפא נצח לבישה.²⁴

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים: סוף דבר, מהחוצפה של בלעם הגענו אל ה'חוצפה הדתית' של כל מי שעומד בתפילה ומבקש מה שמבקש: פרנסה, מחילה, רפואה וכו'. תפילה היא מעין 'חוצפה כלפי שמיא' חיובית שסופה לנצח את הרע ("בישא") וכביכול מכריחה את הקב"ה לתת פרנסה, למחול, לרפא וכו'. ואם ר' עקיבא אומר על עצמו שהוא כמו אותה בת מלך חצופה, מה אנו נגיד על עצמנו, על תפילותינו, בקשותינו ודברי תורתנו? נראה שבדברים אלה יש סוד דתי עמוק שלא הגענו עד פשרו וסופו. בחסידות יש מוטיבים כאלה, כמו הסיפור על החייט שעשה חשבון עם הקב"ה בערב יום הכיפורים שהבאנו בדברינו הטיחו דברים כלפי מעלה מתוך ימים נוראים לש"י עגנון, סדר ערב יום הכיפורים. ראה סיפור זה גם באתר זושא. וכל היודע עוד בעניין 'חצוף' זה, אנא יחיש שמועתו אלינו בינתיים, בואו נחזיק גם טובה קטנה ל'בלעם הרשע'. אפשר שעצם הכנסת פרשתו לתורה (ראה בבא בתרא יד: "משה כתב ספרו ופרשת בלעם"), היא עצמה סוג של חוצפה כלפי שמיא שהצליחה.