חוצפה כלפי שמים

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה: וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב: (במדבר כב כ-כא).1

במדבר רבה כ יב, פרשת בלק

"אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם" (במדבר כב כ). מכאן את לָמֵד, שבדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו. שמתחילה נאמר לו: "לא תלך עמהם", כיון שהעיז פניו להלוך – הלך, שכן כתיב: "ויחר אף אלהים כי הולך הוא". אמר לו הקב"ה: רשע, איני חפץ באיבודן של רשעים. הואיל ואת רוצה לילך ליאבד מן העולם – קום לך. "ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה" – ללמדך שבהתראה הלך. מיד, השכים בבוקר ועמד בזריזות הוא בעצמו.2

רש"י במדבר כב כ

אם לקרוא לך – אם הקריאה שלך וסבור אתה ליטול עליה שכר, קום לך אתם: ואך – על כורחך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה. ואעפ"כ וילך בלעם, אמר: שמא אפתנו ויתרצה:3

מסכת סנהדרין דף קה עמוד א

"וישבו שרי מואב עם בלעם". ושרי מדין להיכן אזול? – כיון דאמר להו: "לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר", אמרו: כלום יש אב ששונא את בנו?4 אמר רב נחמן: חוצפא, אפילו כלפי שמיא מהני. מעיקרא כתיב: "לא תלך עמהם", ולבסוף כתיב: "קום לך אתם".5 אמר רב ששת: חוצפא, מלכותא בלא תאגא היא,6 דכתיב: "ואנכי היום רך ומשוח מלך והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני וגו' " (שמואל ב ג לט).7

רש"י מסכת סנהדרין דף קה עמוד א

חוצפא אפילו כלפי שמיא מהני – דאהני ליה מה שהחציף פניו לומר לשלוחי בלק לינו פה, שאמר לו הקב"ה בתחילה לא תלך – והדר אמר לך.8

אלשיך איוב פרק יא פסוק ים ב-ג

"הֲרֹב דְּבָרִים לֹא יֵעָנֶה וְאִם אִישׁ שְׂפָתַיִם יִצְדָּק: בַּדֶּיךָ מְתִים יַחֲרִישׁוּ וַתִּלְעַג וְאֵין מַכְלִם" … וגם אתה רואה שאין בדבריך ממש, אלא שאתה מלעיג עלינו, אך בראותך ענותנותנו שאין מכלים, על כן קנית חוצפא אף כלפי שמיא.9

תלמוד ירושלמי מסכת תענית פרק ב הלכה א

אמר רבן שמעון בן לקיש: תשובה של רמיות עשו אנשי נינוה. מה עשו? רבי חונה בשם ר"ש בן חלפותא: העמידו עגלים מבפנים ואימותיהם מבחוץ, סייחים מבפנים ואימותיהם מבחוץ. והיו אלה גועים מכאן ואלה גועים מכאן. אמרו: אם אין אתה מרחם עלינו, אין אנו מרחמים עליהם … "ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל אלהים בחזקה" [יונה ג ח] – מהו "בחזקה"? אמר ר' שמעון בן חלפותא: חציפא נצח לכשירא,10 כל שכן לטובתו של עולם.11

מדרש תנחומא הנדפס פרשת ויצא סימן ה

כיון שכלו המים מן החמת והיה ישמעאל מת בצמא, מיד: "ותשלך את הילד תחת אחד השיחים" … רבי ברכיה אמר: שהטיחה דברים קשים כלפי מעלה. אמרה לפניו: רבש"ע, כביכול אתה דומה לבני אדם שהן אומרים ליתן דבר וחוזרים בהן! לא כך אמרת לי: "הרבה ארבה את זרעך"? הרי הוא מת בצמא! מיד רמז הקב"ה למלאך להראות לה את הבאר.12

תלמוד ירושלמי מסכת תענית פרק ג הלכה ד

רבי לעזר עבד תעניתא ולא איתנחת מיטרא. עבד ר' עקיבה תענית ונחת מיטרא.13 עאל ואמר קומיהון:14 אמשול לכם משל, למה הדבר דומה? למלך שהיו לו שתי בנות אחת חצופה ואחת כשירה. אימת דהות בעייא ההיא חצופתא, עלת קומיי. הוה אמר: יבון לה מה דהיא בעייא ותיזיל לה.15 ואימת דהות ההיא כשירה עלת קומוי, הוה מאריך רוחיה, מתחמד מישמוע שועתה.16 ואית שרי מימר כן? אלא שלא לחלל שם שמים בי ר"א.17

עלי תמר, ירושלמי תענית פרק ב הלכה א18

חציפא נצח לכשירא. יבואר עפ"י המשל של ר' עקיבא לקמן בפרק ג הלכה ד, משל למה הדבר דומה ?למלך שהיו לו שתי בנות אחת חצופה ואחת כשירה …19 ועל דרך זה הוא מה שאמרו בסנהדרין ק"ה: אמר רב נחמן: חוצפא אפילו קמי שמיא מהני, מעיקרא כתיב ולא תלך עמהם ולבסוף כתיב קום לך אתם, ופירש רש"י דאהני ליה חוצפה של בלעם כלפי שמיא וכו' וזה עפ"י המשל של ר"ע דהוה אמר יבין לה מה דהיא בעייא ותיזול לה.20

רמב"ן שמות פרק יג פסוק טז21

ולפיכך אמרו (אבות פ"ב מ"א) הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שכולן חמודות וחביבות מאד. שבכל שעה, אדם מודה בהן לאלהיו.22 וכוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים, מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו.23 וכוונת רוממות הקול בתפילות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפילת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו: בריותיך אנחנו. וזו כוונתם במה שאמרו ז"ל (ירושלמי תענית פ"ב ה"א) ויקראו אל אלהים בחזקה (יונה ג ח), מכאן אתה למד שתפילה צריכה קול, חציפא נצח לבישה.24

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים: סוף דבר, מהחוצפה של בלעם הגענו אל ה'חוצפה הדתית' של כל מי שעומד בתפילה ומבקש מה שמבקש: פרנסה, מחילה, רפואה וכו'. תפילה היא מעין 'חוצפה כלפי שמיא' חיובית שסופה לנצח את הרע ("בישא") וכביכול מכריחה את הקב"ה לתת פרנסה, למחול, לרפא וכו'. ואם ר' עקיבא אומר על עצמו שהוא כמו אותה בת מלך חצופה, מה אנו נגיד על עצמנו, על תפילותינו, בקשותינו ודברי תורתנו? נראה שבדברים אלה יש סוד דתי עמוק שלא הגענו עד פשרו וסופו. בחסידות יש מוטיבים כאלה, כמו הסיפור על החייט שעשה חשבון עם הקב"ה בערב יום הכיפורים שהבאנו בדברינו הטיחו דברים כלפי מעלה מתוך ימים נוראים לש"י עגנון, סדר ערב יום הכיפורים. ראה סיפור זה גם באתר זושא. וכל היודע עוד בעניין 'חצוף' זה, אנא יחיש שמועתו אלינו בינתיים, בואו נחזיק גם טובה קטנה ל'בלעם הרשע'. אפשר שעצם הכנסת פרשתו לתורה (ראה בבא בתרא יד: "משה כתב ספרו ופרשת בלעם"), היא עצמה סוג של חוצפה כלפי שמיא שהצליחה.

עדכון אחרון: 07/07/2017

הערות שוליים

  1. אחרי שבסיבוב הראשון אומר הקב"ה לבלעם: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא" (במדבר כב יב), כאן לכאורה נותן הקב"ה רשות לבלעם ללכת, רק מזהיר אותו שלא ידבר אל בלק, אלא את מה שהקב"ה יצווה אותו. אז הכל בסדר, לא כך? ואנו יודעים מהמשך הפרשה שלא הכל בסדר, ככתוב מיד בפסוק הסמוך: "וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ". מה קורה בשלישייה: "לא תלך עמהם" - "אם לקרוא לך ... קום לך אתם" - "ויחר אף ה' כי הולך הוא"?
  2. והמשך המדרש שם היא השוואה עם "וישכם בבוקר" של אברהם (בבלעם כתוב: "ויקם בבוקר" ולא "וישכם" וזו טעות שמופיעה בנוסחאות מדרשים ופרשנים משובשות) והקביעה שבלעם קם בבוקר בשמחה ובראש אחד עם שרי מואב: "ללמדך שהיה שמח בפורענות ישראל כמותן". הפתרון של מדרש זה לשאלה ששאלנו בהערה 1 הוא כפול. האחד, האדם בסופו של דבר הולך בדרך שרוצה ללכת ומן השמים לא רק שלא מפריעים לו, אלא אפילו מסייעים – זה כח הבחירה לטוב או לרע: "כיון שהעיז פניו להלוך – הלך". הקב"ה לא ימנע את האדם מלעשות מה שלבו חפץ. ראה דברי הלל בשמחת בית השואבה, סוכה נג ע"א: "למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי". שם לטובה ולברכה וכאן לרעה וקללה. השני, שבלעם הכניס כאן את ההיבט של שמחה וזריזות והתעלמות מהתראה שנרמזה לו.  ויש הצעות נוספות לפתרון, ראה באופן דומה מדרש אגדה (בובר) במדבר פרשת בלק פרק כב סימן כ: "אחר שאמר לו הקב"ה פעם אחת לא תלך עמהם ... הוא חפץ ללכת נתן לו רשות, שנאמר: אם ללצים הוא יליץ (משלי ג לד) ... והראה לו הקב"ה שכל מה שמנעו לא עשה אלא לבושתו ולהודיעו שאע"פ שילך ברשותו של הקב"ה הוא עומד, ולא יכול לעשות שום דבר בלא רשותו".
  3. גם פרשני המקרא התייחסו ל'משולש' הבעייתי שציינו בהערה 1 ונראה שגישתם היא בעיקרה פסיכולוגית-חינוכית ולא רחוקה מהמדרש בו פתחנו. רש"י מציע שהשתנו התנאים ואם בלעם מוכן כעת לקבל את תנאי הקב"ה – אז שילך (האם לא היה מוכן לתנאים אלה בסיבוב הראשון?). ובלעם כבר מתכנן בלבו איך יוכל לפתות את הקב"ה שיתרצה (איך מפתים את הקב"ה?). אבן עזרא מציע שהמשפט: "קום לך אתם", הוא כמו המדרשים (ורש"י) על: "שלח לך אנשים" במרגלים: "שלח לך - לדעתך, אני איני מצוה לך. אם תרצה - שלח". שיטת רמב"ן היא שהקב"ה התנה בבירור עם בלעם שילך רק אם יבטיח שיברך כפי שיאמר לו הקב"ה ובלעם לא סיפר זאת לשרי בלק (כפי שאמר להם בערב קודם, ראה פסוקים יח יט בעיון) וגנב דעתם ודעת עליון ולכן יצא המלאך כנגדו. ראה גם פירוש חזקוני שמביא שלל של הסברים ובהם ההסבר הבא: "אם לקרוא לך - אם כל כך הם שוטים שבאו לקרוא לך פעם שניה אחרי שאמרתי לך לא תלך עמהם, קום לך אתם ויראו שלא יועיל להם". ואנו רוצים לחזור למדרש וללכת בכיוון אחר.
  4. זה כבר בסיבוב הראשון בו בלעם ממאן ללכת עם שליחי בלק. ראה רש"י על הפסוק "וקסמים בידם" (במדבר כב ז): "קסם זה נטלו בידם זקני מדין. אמרו: אם יבוא עמנו בפעם הזאת יש בו ממש, ואם ידחנו אין בו תועלת, לפיכך כשאמר להם לינו פה הלילה, אמרו אין בו תקוה, הניחוהו והלכו להם". כאן הסיבה קצת שונה, אבל אותה מסקנה, שזקני מדין שאולי הכירו את משה וזכרו אותו, פרשו בשלב מוקדם, אם משום שהכירו בכוחו של משה (וחולשתו של בלעם), אם משום שזכרו את משה חתן יתרו, לטובה. ראה גם רמב"ן במדבר כב יג בעקבות מדרש תנחומא: "כי זקני מדין חכמים היו וידעו כל דברי משה עם יתרו גדול ארצם".
  5. חוצפה אפילו כלפי שמים מועילה שהרי הקב"ה כביכול שינה את דעתו והרשה לבלעם ללכת עם שרי מואב. עפ"י מדרש זה, אמירת הקב"ה לבלעם: "קום לך איתם" לא הייתה התראה, רמז שאין דעתו נוחה מכך, תרגיל פסיכולוגי-חינוכי וכו', כפי שראינו במדרש במדבר רבה הנ"ל ובפרשני המקרא, אלא תוצאת החוצפה של בלעם לקב"ה. ומה שנאמר אח"כ: "ויחר אף ה' כי הולך הוא", טעון הסבר (פג תוקפה של החוצפה?). על עניין זה של חוצפה כלפי שמיא אנו מבקשים להתעכב. מה פירוש עניין זה? כיצד יש להבין שחוצפה מועילה כלפי שמים? השווה עניין זה עם בלעם שיודע לכוון לרגע בו האל זועם: "מלמד, שהיה יודע לכוון אותה שעה שהקב"ה כועס בה" (מסכת ברכות ז ע"א). האם החוצפה קשורה בידיעת רגע הזעם? האם אלה שני דברים שונים, דומים או אפילו זהים? אנו נמשיך במוטיב החוצפה כלפי שמים.
  6. רש"י: "כלומר, שררה גדולה, ואינו חסר אלא כתר מלכות". פירוש שטיינזלץ שם: "חוצפה היא כמו מלכות ללא כתר שתוקפה ואימתה מרובים ואין חסר לה אלא כתר מלוכה".
  7. דברי דוד על בני צרויה: יואב ואבישי, בעקבות הריגת אבנר, כנקמה על מות עשהאל אחיהם. ראה רש"י בגמרא שם: "כלומר, איני גדול מהם, אלא משיחת מלכות". שטיינזלץ: "הרי שבני צרויה בתוקף חוצפתם, חזקים היו כדוד עצמו". נסביר: מי שתקיף וחצוף כבני צרויה הקשים, הוא כמלך בלא כתר (בלא המשיחה למלכות); אבל כוחו לא פחות ממי שנמשח למלך וכתר המלכות על ראשו, אך הוא חלש (כדוד בתחילת דרכו). רב ששת מדבר לכאורה על נושא שונה – לא על חוצפה כלפי מלכות שמים, אלא על מלכות הארץ. אבל לא בכדי מובאים דברי רב ששת בהמשך לדברי רב נחמן, שהרי מלכות הארץ מסמלת את מלכות השמים, כמאמר חז"ל: "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא". ומי הוא שטבע מטבע לשון זו? רב ששת שהיה עיוור בסיפור של הקבלת פני מלך גוי בגמרא ברכות נח ע"א. ראה דברינו לחלוק כבוד למלכות בפרשת וארא. ולעניין מלכות בית דוד, ראה עוד בראשית רבה פרשת ויגש צד: "כל המעיז פניו במלך כאלו מעיז פניו בשכינה". ראה ההקשר הענייני שם שהוא בנושא קצת אחר.
  8. רש"י מדגיש שחוצפתו של בלעם התחילה ברגע שאמר לשלוחי בלק: "לינו פה הלילה", אחרי שכבר נאמר לו "לא תלך עמהם". עוד לפני הפנייה לקב"ה – עצם היומרה של בלעם שהוא יפנה שוב לקב"ה פעם שנייה היא החוצפה. יש לדייק ברש"י שהמילים: "לינו פה הלילה" נאמרו לשלוחי בלק הראשונים, לא לשניים. לשליחים השניים והנכבדים הוא אומר: "וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה: וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף ה' דַּבֵּר עִמִּי". ורק אז עונה לו הקב"ה: "אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וכו' ". אולי שיבשו כאן המעתיקים את פירוש רש"י. אבל התוצאה היא אותה תוצאה. החוצפה כלפי שמיא היא הפנייה בשנית, אולי ישנה הקב"ה את דעתו. "מה יוסף ה' דבר עמי" - בואו נראה מה עוד יש לקב"ה לומר לי. ועכ"פ הועילה אותה חוצפה, שהרי ענהו הקב"ה: "קום לך איתם".
  9. בפרק יא של ספר איוב מוכיח צופר הנעמתי את איוב על דבריו הקשים כלפי הקב"ה. בא פרשן המקרא אלשיך ומשתמש כאן בביטוי חוצפה כלפי שמיא במשמעות שלילית ברורה (אך אולי לא התכוון להשוות את איוב עם בלעם). בדרך זו הולכים רבים והביטוי חוצפה כלפי שמיא, בהשמטה ברורה של המילה "מהני", קנה לו מקום כדבר שלילי ברור. ראה פירוש אלשיך גם באיוב ט לב על דברי איוב: "כִּי לֹא אִישׁ כָּמֹנִי אֶעֱנֶנּוּ נָבוֹא יַחְדָּו בַּמִּשְׁפָּט - כי היא חוצפה כלפי שמיא, כי המשפט לאלקים הוא, ומי יאמר אליו שצריך לישפט ". ראה גם פירוש כלי יקר ויקרא ז יא מדוע "ידיו תביאנה" נאמר רק על קרבן שלמים ולא על קרבן חטאת או עולה: "כי אותן קרבנות הבאים להסיר פני כעסו של ה' יתברך אינו דין שידיו תביאנה כי נראה כחוצפא כלפי שמיא". פוסק בן זמננו, חשוקי חמד (ברכות לד ע"א) מכנה את המנהג של מתפללים לדפוק על השולחן על מנת לסמן לחזן שנגמר זמן תפילת עמידה "חוצפא בלפי שמיא"; ופוסק אחר בן זמננו, ילקוט יוסף (תפילה א הערה צא), מכנה את אלה שמסירים את מגבעותיהם בתפילות מנחה וערבית (לא שחרית) ונשארים עם כיפה בלבד – חוצפה כלפי שמיא. בכל המקורות האלה נעלם "מהני" ונשארה רק החוצפה כלפי שמים. נראה שהתרחקנו מאד מהמקור בחז"ל.
  10. החצוף, מי שמעיז פנים, מנצח את הכשר, את הישר. ובנוסחאות אחרות "לבישא" במקום "לכשירא", בדומה ל"עלוב" במקבילה בתלמוד הבבלי שנראה בהערה הסמוכה.
  11. ראה פירוש פני משה בירושלמי שם: "חציפא נצח לכשירא. מי שהוא חציף נוצח להכשר וכל שכן לטובתו של עולם כביכול ואפילו כלפי שמיא מהני". ראה מקבילה בתלמוד הבבלי מסכת תענית טז ע"א: "ויתכסו שקים האדם והבהמה, מאי הוו עבדי? - אסרא הבהמות לחוד ואת הוולדות לחוד, אמרו לפניו: ריבונו של עולם! אם אין אתה מרחם עלינו - אין אנו מרחמים על אלו. ויקראו אל אלהים בחזקה - מאי אמור? אמרו לפניו: ריבונו של עולם! עלוב ושאינו עלוב, צדיק ורשע - מי נדחה מפני מי?" אנשי נינוה עשו תשובה "בחוזקה" עד שכביכול אין לקב"ה ברירה אלא לקבל את תשובת הרשע והתוצאה היא שהחצוף מנצח את הכשר והישר. תחילה האדם חוטא ואח"כ עושה תשובה "בחוזקה". הרשע יודע זאת וזו חוצפתו כלפי שמים. חוצפה זו היא שילוב של שלילה (תשובה של רמיות) וחיוב כאחד. ומי הוא הכשר והישר שניצחתו החוצפה? בפשטות, הקב"ה שנאלץ כביכול לסלוח, אבל אפשר אולי גם כל אותם אנשים כשרים וישרים שלא חטאו ובאו כעת החוטאים ו'דלגו' בקלילות מעליהם (ראה בכיו של רבי בגמרא עבודה זרה יז ע"א במעשה בן דורדיא). תשובה היא סוג של "שוחד כלפי שמיא" (מדרש תהלים יז ועוד). וכבר הארכנו לדון על אנשי נינוה בדברינו אלה ביום הכיפורים.
  12. ראה דברינו הטיחו דברים כלפי מעלה בפרשת שלח לך, בנה מנינו, לצד הָגָר גם את נח, משה, חנה, אליהו, 'ארבעה נביאים', ר' לוי ועוד (כולל צדיקים בחסידות) – כולם הטיחו (אם לא התריסו) דברים כלפי מעלה. נתפסנו שם למרגלים שהטיחו דברים כלפי מעלה ונענשו, אבל כל (רוב) השאר שהטיחו דברים – נענו. הטחת דברים גם היא מעין חוצפה כלפי שמיא, אך שם היא נובעת מזעקה של עוולה ודרישה לדין צדק או לרחמים. לפיכך, לא נראה שניתן לחבר הטחת דברים זו עם 'חוצפה כלפי שמיא' של בלעם.
  13. רבי אלעזר עשה תענית ולא ירד מטר, רבי עקיבא עשה תענית וירד מטר. ראה דוגמאות דומות בגמרא תענית דף כד של מי שהתפלל ולא ירד גשם ומי שהתפלל וירד הגשם.
  14. עלה רבי עקיבא ודרש לפני הקהל. "לרצות את ר"א (ר' אליעזר) רבו" – פירוש קרבן העדה.
  15. תרגום חופשי: כשהייתה צריכה החצופה, באה לפניו, אמר: תנו לה כל מה שהיא מבקשת.
  16. וכאשר בה הכשירה לפניו, היה מאריך רוחו (ולא מיהר למלא רצונה), "לפי שהיה מתאווה לשמוע קולה בתפילה ובתחנונים" – קרבן העדה. מוטיב זה מצאנו גם בעקרות האבות והאמהות שהקב"ה מתאווה לתפילתם (בראשית רבה ד, יבמות סד ע"ב).
  17. וכי מותר היה לרבי עקיבא לומר כן לפני הציבור (להחזיק עצמו כמי שאינו הגון – כמי שהוא חצוף)? התשובה: שעשה כן על מנת שלא יתחלל שם שמים שיאמרו הציבור שרבי אלעזר (אליעזר?) אינו הגון שלא נענה. האם זו תשובה?
  18. הרב ישכר ב"ר צבי תמר נולד בפולין בשנת תרנ"ו (1896). למד בישיבות בפולין ובגליציה, וכשפרצה מלחמת העולם הראשונה עבר לגרמניה ואנגליה ושימש שם רב בכמה קהילות. בתרצ"ג (1933) עלה ארצה, ושימש כרב בתל אביב.
  19. כאן הוא מביא את המשל שראינו במקור הקודם.
  20. פרשן זה של הירושלמי יוצר קשר משולש ברור מאמר ר' שמעון בן חלפותא: "חציפא נצח לכשירא" בירושלמי תענית פרק ב, משל רבי עקיבא על הבת החצופה והבת הכשירה בירושלמי תענית פרק ג, ומאמר רב נחמן בבבלי סנהדרין: "חוצפא, אפילו כלפי שמיא מהני". על משולש זה תמכנו יתידותינו ופרסנו יריעותינו.
  21. בפסוק זה, על מצוות תפילין של יד ושל ראש, בפרשת בא: "שהם מצות הייחוד וזכרון כל המצות", מציג רמב"ן 'מניפסט אמוני' בו הוא מתייחס למספר אבני דרך בתולדות האמונה הדתית (המונותיאיסטית): התדרדרות העולם לאלילות בימי אנוש (בדומה לרמב"ם בראש הלכות עבודה זרה), לצורך במופתים וניסים גלויים על מנת להכיר בבורא העולם ובשלוחיו-נביאיו "כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול"; להפסקת הניסים "כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר" והמרתם במצוות, בזכרון הניסים ובתפילה: "והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים". ראוי מסמך זה לעיון בפני עצמו ואנו נביא כאן רק קטע אחד השייך לעניינינו.
  22. ראה דברינו מצווה קלה בפרשת עקב, שם עמדנו על הכפילות שבמאמר: "הוי זהיר במצווה קלה כבחמורה" (פרקי אבות פרק ב משנה א), שמחד גיסא מסכים שיש מצוות חמורות ויש קלות ומאידך גיסא דורש להיזהר בקלה כבחמורה. כאן, בשילוב האמונה בה' שמעשה קיום המצוות, מעמיד רמב"ן את הקלות ואתת החמורות על מישור אחד – ההודאה והתודה לאלהים שציווה עליהן.
  23. וההודאה או ההודיה באות לידי ביטוי בתפילה. ומכאן נתגלגל לנושא שלנו.
  24. תפילה, בפרט תפילה בחוזקה ובקול גדול (ראה ברכות כד ע"ב: "המשמיע קולו בתפילתו - הרי זה מקטני אמנה. המגביה קולו בתפילתו - הרי זה מנביאי השקר") גם היא מעין חוצפה, כפי שהתשובה היא כאמור מעין שוחד. ראה גם המדרשים על "ישא ה' פניו אליך" שמעמתים פסוק זה עם הפסוק: "אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד" (ברכות כ ע"ב, ראש השנה יז ע"ב ועוד). פתח רמב"ן בתפילה שהיא עדות לאמונה וזכירה ותחליף לניסים ולמופתים, וסיים בתפילת אנשי נינוה, וכל 'תפילה בחזקה' כדוגמתה, שהיא "חציפא נצח לכשירא". רמב"ן מכשיר לגמרי את תפילת ותשובת אנשי נינוה שהירושלמי מכנה "רמיות" ולומד מהם, אדרבא, שתפילה צריכה קול ובכל תפילה יש בעצם מרכיב של חוצפה. ואנו גם זוכרים שתפילה יסודה כפול: האחד, באבות האומה והשני, במקום עבודת הקרבנות.